שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים הרוזנת והליצן)

 

רוזנת: הכל יצא בדיוק כפי שרציתי, לבד מזה שהוא לא בא איתה.

ליצן: נשבע מכל הלב, נראה לי שהאדון הצעיר הוא איש רב עוגמה.

רוזנת: לפי מה, אם תרשה לי לשאול?

ליצן: מה, הוא מסתכל על המגף שלו ושר, מיישר את הצווארון ושר, שואל שאלות ושר, מחטט בשיניים ושר. אני יודע שבן-אדם שיש לו חולשה לעוגמה ימכור אחוזה משובחת בשביל שיר.

רוזנת: תן לי לראות מה הוא כותב, ומתי הוא מתכוון לבוא. (פותחת את המכתב)

ליצן:  אני אין לי ראש לאיזַבּל מאז שהייתי בחצר. הלַקֶרְדוֹת והאִיזַבֵּלות של הפרובינציה הם כלום ליד הלקרדות והאיזבלות שיש לךָ בחצר. המוח-קופידון שלי חטף שיתוק, ואני מתחיל לאהוב כמו שאיש זקן אוהב כסף – בלי תיאבון.

רוזנת: מה יש לנו פה?

ליצן: מה יש לנו שם?

          (יוצא)

רוזנת (קוראת את המכתב בקול): "שלחתי אלייך כלה; היא ריפאה את המלך והרסה אותי. לא זוּוגתי איתה ולא הזדווגתי איתה, ונשבעתי להפוך את ה'לא' הזה לנצחי. אַת תשמעי שברחתי; דעי זאת לפני שיגיע הדיווח. אם יש בעולם מספיק מרחב, אני אשמור מספיק מרחק. בהכנעה ובכבוד. בנך ביש המזל – בֶּרְטְרָאם."

          זה לא טוב, נערון פָּזיז בלי רסן,

         לנוס מחסד מלך טוב כל כך,

         למשוך אליך חץ של זעמו

         על הַשְפּלה של נערה שלזִיו 

          נפשה אימפריות לא יבוּזו.    

          (נכנס הליצן)

ליצן: הו מאדאם, שם יש חדשות כבדות בִּפְנים, בין שני חיילים וגברתי הצעירה.

רוזנת: מה העניין?

ליצן:  לא, יש קצת נחמה בחדשות, קצת נחמה: לא יהרגו את הבן שלך מהר כמו שחשבתי.

רוזנת:  למה שיהרגו אותו?

ליצן:  בדיוק, מאדאם, אם הוא ברח, כמו ששמעתי. הסכנה מאיימת על מי שלא מתקפל לו אלא עומד. זה בדרך כלל מה שהורס גברים, למרות שככה נולדים ילדים. מה שנוגע לי, אני רק שמעתי שהבן שלך, יתבָּרַך - התבּרַח.

         (נכנסים הלנה ושני האצילים הצרפתים)

אציל א': שאלוהים ישמור אותך, מאדאם.

הלנה: מאדאם, אישי הלך, הלך לַנצח.

אציל ב': לא, אל תגידי כך.

רוזנת:   קצת אורך רוח. אנא, רבותי –

          טולטלתי בין כל כך הרבה דקירות

         שִמְחה וצער, שלא זה לא זו,

         כשיָראו לפתע את פניהם,

         ימוססו אותי נוֹסַח נשים.

         איפה הבן שלי, בבקשה?

אציל ב': מאדאם, יָצא לִצבא דוכס פירנצה.

          נתקלנו בו בדרך, כשחזרנו

          משם, ואחרי איזה עניין

         דחוּף אצל הוד מלכותו, לשם  

         פּנֵינו שוב.

הלנה:   קִראי, מאדאם; זה הדרכון שלי.

         (קוראת את המכתב בקול)

          "כשתצליחי להשיג את הטבעת שעל אצבעִי, שלעולם לא תישלף, ולהראות לי ילד פרי בטנך שנזרע בגופך ואני אביו, אז תקראי לי בעל; אבל מול 'אז' כזה אני כותב 'אף פעם'".

           זה משפט נורא.

רוזנת:   את המכתב הזה אתם הבאתם, רבותי?

אציל א': כן, מאדאם, ולמִשמע התוכן אנחנו מצטערים על הטרחה שלנו.

רוזנת:   בבקשה, גברתי, לזקוף קצת ראש. 

          אם אַת לוקחת מונופול על כל

          יגונותייך, תקפחי אותי

          מחֵצִי. הוא היה בני, אך את שמו

          אני שוטפת מדמי, ואַת

         כל הילדים שלי. הוא לכיוּון

         פירנצה?

אציל ב':           כן, מאדאם.

רוזנת:                           להיות חייל?

אציל ב': זאת מטרתו האצילית; ואַל

         תפקפקי שהדוכס ייתן

         לו כל כבוד שמתבקש בזכות  

         מעמדו.

רוזנת:            אתם חוזרים לשם?

אציל א': אה-הה, מאדאם, בשיא המהירות.

הלנה (קוראת): "עד שלא תהיה לי שום אשה, אין לי בצרפת כלום".

           זה מר.

רוזנת:             גם זה כתוב שם?

הלנה:                                   כן, מאדאם.

אציל א': זאת רק פזיזות של יד, אולי, אשר

           הלב אינו מסכים לה.

רוזנת:   כלום בצרפת עד לא תהיה לו שום

          אשה! אין כלום שטוֹב לוֹ פה ממנה,

          ולה מגיע גבר שעשרים

          כמוהו, נערים גסים, יהיו 

         לו עבדים, ויקראו לה כל

         שעה "הגברת". מי היה איתו?

אציל א': רק משרת, ועוד אדון שפה-ושם פגשתי.

רוזנת:   פָּארוֹל, לא?

אציל א: כן, גברת, זה.

רוזנת:   טיפוס מאד פּגוּם, מלא בְּרֶשע.

           הבן שלי משחית לב טְהור-מוצא

           בעידודו.

אציל א':            נכון מאד, מאדאם.

           מה שמצוי בו – אלוהים ישמור,      

           ומה מוצאים בו - רק השד יודע.     

רוזנת:    ברוכים תהיו שבאתם. אבקש          

            אתכם מאד, כשתראו את בני,     

           לומר לו שעם חֶרֶב לא יִזכה

           אף פעם בַּכבוד שהוא איבד.

          ואת השאר אכתוב לו, ואתם

          תקחו.

אציל ב':          אנחנו נשרתך, מאדאם,

          בזה ובכל העניינים שלך.

רוזנת:  לא עד שתקבלו שירות תמורת

שירות. בואו איתי?

          (יוצאים הרוזנת והאצילים)

הלנה:  "עד לא תהיה לי שום אשה, אין לי

          כלום בצרפת". כלום בצרפת עד לא

          תהיה אשה לו! לא תהיה לך,

          רוזן, בכל צרפת; אז שוב הכל

          שלך. אדון מסכן, אני היא זו

          שתגרש אותך מארצך?

          אני זו שתחשוף את כל אֶבְרֵי

          גופְךָ העדינים לַמִּלחמה

          שלא תחוּס על איש? וזו אני

          שמבריחה אותך מן החצר -

          שְדה משחקים שבוֹ צלפוּ בך       

          עיניים זוהרות - להיות מטְרת

          תותח פולט עשן? שליחֵי עופרת,

          הדוהרים במהירות האש,

          אַבְּדוּ כיוּון; פּלְחוּ את האוויר      

          המתאחה ושר כשהוא נבקע;    

          רק אל תגעו באדוני. את זה

          אשר יורה בו, רק אני הצבתי. 

          מי שתוקף את החזה השָש- 

          לִקרב שלו, אני בת-השטן   

          מאחוריו. וגם אם לא אני

          הורגת, רק אני סיבת המוות.

          מוטב לי שאפגוש אריה מורעב,

          מוטרף לטרוף; מוטב יפלו עלי

          בבת אחת כל אסונות הטבע.

          לא; שוב הביתה, רוֹסִיוֹן. כי שָם,

          בסכנות האלה, הכבוד   

          מרוויח רק צלקת, או מפסיד

          הכל. אני אלך; רק היותי

          עוד כאן מחזיק אותך עוד שם.    

          מה, לשֵם כך שאשאר? לא, לא,

          גם לוּ נָשַב אויר גן-עדן פה

          בבית, והמשרתים היו

          כרובים. אני אלך; והשמועה

          המנחמת על מנוסתי

          הלוואי תופץ, תמתיק את אוזנך.

          בוא, לילה; יום, תִכְלה! כי עם האפלה,

          אגניב עצמי מכאן, גנבת אומללה.

          (יוצאת)