(תרועה. נכנסים המלך, הרוזנת, לָה-פֶה, שני האצילים הצרפתים ומלווים)

מלך:      באובדנה איבּדנו יהלום, 

           וכך צָנח ערכנו; אבל בְּנך,

           בְּשגָעון ובְטִפּשוּת, חָסַר

           את התבונה לדעת את  

           שוְויָה האמיתי.

רוזנת:                     כל זה עבר,

          מלכי, אנא ממך החְשֵב זאת רק

          כמרֶד של גבעול הנעורים,

          כשאש ושֶמן, חזקים מכל

          תבונה, משתוללים ובוערים.

מלך:   גברתי הנכבדה, הכל נסלח,      

          וגם נִשכּח, על אף שנִקְמתי

          כיוונה אליו קַשְתָהּ ורק חיפשה

          עיתוּי לירות.

לָה-פֶה:                  אני חייב לומר רק - 

          במחילה - העלם הצעיר

          עשָה עוול גדול לך, מלכי,

          וּלְאִמו, וְלַגבירה שלו,

          אך בעצמו פָּשע פי שניים. הוא

          אִבּד אִשָה אשר יופְיָה הדהים

          עיניים למוּדוֹת התפעלות,

          ודיבורה לקח בַּשְבי כל אוזן.

          לשלמותה גם לבבות גאים  

          ויהירים קראו גבירה.

מלך:                           שירֵי

          הלל על שאָבד מעשירים

          אותו בַּזִּכּרון. טוב, תקראו

          לו; התרצינו. כשיופיע לא

          נדוּש עוד בעבר. בל יבקש

          סליחה: הפשע הכבד שלו

          כבר מת, ואת שרידיו העשֵנים

          נקבור עמוק מתהום הַנְּשִיָה.  

          שייכנס לכאן כְּזָר, ולא

          כְּעבריין; נא להודיע לו

          כי זהו רצוננו.

מלווה:                     כן, המלך.

          (יוצא)

מלך:   מה הוא אומר לַבּת שלךָ? דיברתם?

לָה-פֶה: כל מה שבו כפוף לרצונך.

מלך:   אז יהיה זיווג. במכתבים

         שנשלחו לי רק מפארים

          אותו.

          (נכנס בֶּרְטְרָאם)

לָה-פֶה:          נראֶה שזה עשה לו טוב.            

מלך:    אני יום בלי עונה,

          תראה בי גם אור-שמש גם סוּפת-

          שלגים בבת אחת. אך עננים

          קודרים בִּפְנֵי קרניים בוהקות

          ייסוגו; כך תפציע פה אתה;

          היום שוב התבהר.

בֶּרְטְרָאם:                       על אשמותַי, 

          כבדוֹת מחֲרָטָה, שליט יקר,

          תסלח.

מלך:             הכל נשלם. אף לא מילה  

          עוד על הזמן שהִתְכּלה. נתפוס

          בציציות הראש את השעה;

          שכן אנו זקנים, ועל הצו

          הכי בהול שלנו מתגנבת

          רגל הזמן בְּצעד חרישי

          בטרם שנספיק כלל לבצעו.  

          אמוֹר לי, אֶת בתו של האדון 

          הזה אתה זוכר?

בֶּרְטְרָאם: ובהתפעלות, רוממותך.

          מלכתחילה נעצתי בְּחירתי 

          רק בה, כשהלב עוד לא העז

          לשלוח כשגריר את הלשון;

          וכשנחרת בעין חותָמה,

          קיבלתי מן הבוז את משקפתו  

          המעָוותת, שעיקמה פְּנֵי כל

          יפהפיה אחרת, לעגה

          לכל גוון של חן או טָעַנָה      

          כי הוא גנוּב, הִרְחיבה או כיווצה

          כל תוֹאַם ומידה למימדֵי

          מפלצת. כך קרה שזאת אשר

          כולם שִבּחו, זאת שאני - מאז  

          אָבְדָה – אהבְתי, רק היתה החוֹל 

          שבעינַי פָּגע.   

מלך:                    נימוק יפה. 

          אהבתך אליה מנכָּה         

          הרבה חובות מן החשבון שלך;

          אך אהבה שבאה מאוחר

          מדי, כמו חנינה שמתאחרת,

          היא רק חלב חמוץ שמייסר

          את הנותֵן אשר החמיץ, זועק

          "אח כמה טוב היה מה שהיה

          ואין יותר". פגמינו הפזיזים

          מעריכים בזול את הדברים

          היקרים שבידינו, מכירים

          בִּמְלוא ערכם רק כשהם נקברים.

          לא פעם כַּעֲסֵנוּ הוא אויב הלב:

          משמיד את חברינו - ומיבב.

          "מה פה קרה!" בוכה האהבה וקמה,  

          כשהשנאה, שְלֵווָה, עוצמת עין, נמה.  

          מלים אלה יהיו הספד הלנה,     

          עכשיו תשכח אותה. תן ערוּבּה

          של אהבה למַדְלֵן היפה.

          ההסכמה ניתנה באופן עקרוני,

          ולַאלְמָן יהיה יום חתונה שני.

רוזנת:  וטוב מהראשון, הלוואי, שיהיה!

          אם לא, בטרם ייפגשו, שלא אחיה!

לָה-פֶה: קדימה, בן, שבקִרְבּוֹ יוּטְמע 

          שם משפחתי, תן איזה שי אשר

          יצית זיק בְּבִתי, שהיא תסכים

          מייד.

       (בֶּרְטְרָאם נותן ללָה-פֶה טבעת)

                  חי זוֹקן הזקָן שלי - 

          כל שערה! – הלנה זו שמתה

          היתה יצור מתוק; טבעת כמו

          זו בדיוק, כשפעם אחרונה

          נפרדנו בארמון, ראיתי אז

          על אצבעה.

בֶּרְטְרָאם:             זאת לא היתה שלה.

מלך:   אנא תן לי לראות; שכן עינַי,

          כשדיברתי, ננעצו בה כל

          הזמן. טבעת זו היתה שלי.

          ובנותני אותה לידי הלנה,

          בִּקשתי כי אם פעם גורלה

          יהיה זקוק לְיֶשע, זה יהיה

          האוֹת לְהצילה. היתה בך

          עורמה כזאת לשדוד ממנה את

          הערובה לבטחונה?

בֶּרְטְרָאם:                     שליט

          יקר, עד כמה שנדמה לך

          שכן – טבעת זו אף פעם לא

          היתה שלה.

רוזנת:                 בן, חי נפשי, ראיתי

          את הטבעת על ידה, ואת

          ערכּה החשיבה כמו ערך חייה.

לָה-פֶה: ראיתי שענדה אותה, בטוח.

בֶּרְטְרָאם: אתה טועה, אדון, היא מעולם

          לא ראתה אותה. היא נזרקה

          אלי שם בפירנצה מחלון

          בתוך נייר שבו היה רשום

          השם של הזורקת: אצילה, 

          שהאמינה כי אני פנוי;  

          אך כשפירטתי את מצבי,

          וכשהבהרתי לה שלא אוכל

          להיענות לה בדרכי כבוד,

          השלימה בכבדות, אך לקבל

         את הטבעת חזרה היא לא 

          הסכימה.

מלך:               מלך האלכימאים,

          אשר בורא וגם מכפיל זהב,

          אין לו בקיאוּת במסתרי הטבע

          כמו שלי יש בַּטבעת. היא  

          היתה שלי, ושל הלנה, לא

          חשוּב כיצד הגיעה לידך. 

          אז אם אתה יודע מי אתה, 

          תודֶה שהיא היתה שלה, ובאֵילו

          דרכֵי כְּפִיָה ואלימות אותה

          הוצאת מידה. היא נשבעה 

          בְּשם כל הקדושים שלעולם

          לא תעקור אותה מאצבעה

          עד שתיתן לך אותה במו

          ידיה במיטה, לשָם אתה

          אף פעם לא הגעת, או שהיא

          תשלח אותה אלי במצוקתה.

בֶּרְטְרָאם: היא מעולם לא ראתה אותה.

מלך:   אתה אומר שקרים, כמו שכבודי

          יקר לי, ומְזמֵן אֵלַי פחדים

          והַשְערות אשר מוטב לנעול

          מחוץ לשער. אם יוּכח שכל

          כך מפלצתי אתה – זה לא

          יקרה, אבל אני כבר לא יודע;

          הרי שנאת את הלן עד מוות,

          ובאמת היא מתה; ובכך

          כלום לא היה משכנעני, לוּ גם

          עצמתי את עיניה בעצמי, 

          כמו מראה טבעת זו. תקחו

          אותו מכאן. יִקְרה מה שיִקְרה,

          נִסְיון-עבר מורה כי אין לנזוף 

          בי שניפחתי פחד-שווא יותר

          מדי, שכן לשווא פחדתי

          פחות מדי. סלקו אותו. נבדוק

          את העניין לעומק.

בֶּרְטְרָאם:                   אם תוכיח

           שהטבעת פה היתה שלה, 

          תוכל גם להוכיח שאני

          הייתי בעלה במיטתה

          בעיר פירנצה, שם היא לא בִּקרה

          אי פעם.

          (יוצא תחת משמר)

מלך:   אני עטוף במחשבות קודרות.

          (נכנס אדון, שומר הבזים)

אדון:   אדון נדיב, אם יש להאשים

          אותי או לא, איני יודע: זה

          מכתב מבת פירנצה, אשר לא

          השיגה את כבודך בארבעה

          או חמישה שלבים של המסע

          שלך כדי למסרו במו ידיה.

          הסכמתי לעשות זאת כי כבשוּ 

          אותי קסמה וִיְפִי דבריה של

          המתחננת, אומללה, אשר,  

          אני יודע, מחכה בחוץ.

          שעניינה הוא כְּבד משקל ניכר בה,

          והיא אמרה לי במלים קצרות

          אך מתוקות כי המדובר בהוד 

          רוממותך ובה.

המלך (קורא את המכתב): "בהצהרותיו הרבות כי יתחתן אתי כשאשתו תמות, אני מסמיקה לומר, הוא כבש אותי. עכשיו הרוזן מרוסיון אלמן; נדריו משועבדים לי וכבודי שוּלם לו. הוא חמק מפירנצה, בלי להיפרד, ואני צועדת בעקבותיו לארצו בשם הצדק. פעל גם אתה בשמו, הו מלך! הוא בידיך; אחרת משחית אחד יִפְרח, ובחורה אומללה אחת תיהרס.

          דיאנה קָאפּילֵט."

לָה-פֶה: אני אקנה לבת שלי חתן ביריד, ואת זה אני תורם חינם. לא רוצה שום דבר איתו.

מלך:   שמיים בעדך, לָה-פֶה, אם הם

          חושפים תגלית כזאת. אֶת הכותבת -

          לכאן. מהר. וגם את הרוזן שוב.        

          (יוצאים כמה מלווים)

          חיי הלנה, גברת, נגזלו,  

          אני חושש, בחטא.

רוזנת:                         דין צדק על

          הגזלנים!

          (נכנס בֶּרְטְרָאם תחת משמר)

מלך:   מפליא אותי, אדון, אם נשותיך

          הן בעיניך מפלצות כאלה

          שאתה נָס מהן עם הַבְטחת

          הנישואים, איך אתה משתוקק  

          להתחתן עוד.

          (נכנסות האלמנה ודיאנה)

                       מי היא האשה?

דיאנה: אני, אדון, פירנצית מסכנה, 

                                 / [אני, אדון, אומללת מפירנצה,]

          ובת למשפחה העתיקה

          של קאפילט. מה תלונתי, הבנתי,

          אתה יודע, אז אתה יודע

          גם עד כמה יש לרחם עלי.

אלמנה: אני האמא. גם גילי וגם 

          כבודי סובלים מן התלונה אשר 

          אנחנו מביאות, ואין להם

          עתיד בלי התרופה שלך.

מלך:                                לכאן,

          רוזן. מכיר את הנשים האלה?

בֶּרְטְרָאם: כבודו, איני יכול – לא מנסה 

          גם – להכחיש: מכיר. יש להן עוד

          תביעות אלי מלבד זאת?

דיאנה:                             מה אתה

          מביט כמו זָר על אשתך?

בֶּרְטְרָאם:                           היא לא  

          שלי בכלום, כבודו.

דיאנה:                       אם תתחתן,                  

          אתה מוסר יד זו (מצביעה על ידו) והיא שלי,

          מוסר שבועות קדושות שהן שלי,

          מוסר אותי - מה שוודאי שלי - 

          כי בִּשבועה גופי-נפשי שלך הם,       

          אז מי שתתחתן אתך צריכה

          להתחתן אתי : או אף-אחד

          או שנינו.

לָה-פֶה: המוניטין שלך לא עומד בקני-המידה של הבת שלי. אתה לא בעל בשבילה.

בֶּרְטְרָאם: כבודו, זאת סתם נואשת מטופשת

          שלפעמים צחקתי קצת איתה.

          לא יתכן שלדעתך, אדון,                

          כבודי הוא זול שאדרדר                  

          אותו כל כך.                                     

מלך:                    אשר לדעתי,

          אדון, אין לך מה לבנות עליה,    

          עד שבְּמעשה תזכה בה שוב;

          הלוואי יוּכח רק שכבודך עולה

          על מה שבדעתי!

דיאנה:                      אדון טוב, שְאל

          אותו בהן צדקו אם הוא חושב

          שלא חילל לי את הבתולים.

מלך:   אז מה אתה עונה?

בֶּרְטְרָאם:                   היא חוצפנית,

          אדון, והיא היתה הפרפרית

          של כל המחנה.

דיאנה:                      הוא מטנף

          אותי, אדון; אם זה נכון, היה

          קונה אותי בזול. אל תאמין לו.

          הבט על הטבעת, אין דומָה לה

          בערך או יוקרה; ועם כל זה

          נתן אותה לַ"פּרפרית של כל

          המחנה" – אם זה מה שאני.

רוזנת:  פגעה בו, הוא מסמיק. ששה דורות

          תכשיט זה שעבר בצוואה 

          מאב לבן, נשמר ונענד.

          אשתו היא: הטבעת בעצמה

          היא אלף הוכחות.

מלך:                          אמרתְ, נדמה לי,

          שאת פגשת פה בארמון אחד

          שיאשר זאת. 

דיאנה:                    כן, אדון, אבל

          בושה להשתמש בכלי כזה

          קלוקל: השם שלו פָּארוֹל.

לָה-פֶה:                               היום

          ראיתי את הבן-אדם, אם בן-

          אדם זה שם מתאים.

מלך:                             תמצא אותו

          וקרא לו הנה.

          (יוצא מלווה)

בֶּרְטְרָאם:              הוא? כולם יודעים

          שהוא עבד ארור, דבוק בכל

          טינופת, מזוהם בכל פריצוּת,  

          נפשו חולה כשהוא אומר אמת.

          שאשָפט לפי מה שיפטפט

          זה שמוכן לומר הכל?

מלך:                            יש לה

          את הטבעת.

בֶּרְטְרָאם:               יש לה, כן. נכון

          שהיא מצאה חן בעיני, נִכְרכתי

          סביבה בלהט נוער. היא ידעה

          לשמור מרחק, לזרוק לי פתיונות,

          שגעה באיפוקה את הלהיטוּת

          שלי, כי כל המכשולים בנתיב

          החשק הם תמריץ ליתר-חשק; 

          בַּסוף, בחנחונים ובעורמה

          בלי גבול, הצליחה לכופף אותי  

          לַתעריף שלה. כך היא קִבּלה   

          את הטבעת, ואני את מה

          שכל פְּשוּט-עם היה קונה במחיר

          השוק.

דיאנה:           אני חייבת להבליג.

          אתה הרי זרקת רעיה 

          כל כך רמה, אז בהחלט תוכל

          לבעוט גם בי. אבל בכל זאת, אנא -

          כי אם לך אין לב, לי לא יהיה 

          שום בעל – תבקש את הטבעת

          שלך, אני אחזיר אותה, ותן

          לי את שלי בחזרה.

בֶּרְטְרָאם:                      היא לא

          אצלי.

מלך:           איזו טבעת לךְ היתה,

          סלחי לי?

דיאנה:              אדוני, מאד דומה

          לזאת שם שעליך.

מלך:   את מכירה אותה? עד לא מזמן 

          היתה שלו.

דיאנה:                והיא זו שאני

          נתתי לו, שם במיטה.

מלך:                               אז זה

          ספור מופרך שאַת זרקת אותה

          מהחלון?

דיאנה:           אני דיברתי רק אמת.

          (נכנס פָּארוֹל)

בֶּרְטְרָאם: כבודו, מודה, טבעת  זו – שלה היא.

מלך:   כולך שקשוק ורעד; כל נוצה

          תרעיד אותך. זהו האיש עליו

          דיברתְ?

דיאנה:            נכון, כבודו. 

מלך:                             אמור לי

          אַתָּה – אך רק אמת, מזהיר אותך,

          בלי פחד מרוגזו של אדונך;

          כי אם אתה תנהג כהלכה,

          אני כבר ארסן אותו; עליו

          ועל אשה זו, מה אתה יודע?  

פָּארוֹל: ברשותך, מעלתך, האדון שלי היה אריסטוקרט של כבוד. היו בו תעלולים, כמו שיש לאריסטוקרטים.

מלך:   בוא לעניין. אשה זו הוא אהב?

פָּארוֹל: חי נפשי, אדוני, הוא אהב אותה. רק איך?

מלך:   איך, אני שואל אותך?

פָּארוֹל: הוא אהב אותה, אדוני, כמו שאריסטוקרט אוהב אשה.

מלך:   ואיך זה?

פָּארוֹל: הוא אהב אותה, אדוני, ולא אהב אותה.

מלך:   כמו שאתה מקק ולא מקק. איזה חבר דו-מימדי זה!

פָּארוֹל: אני בן-אדם מסכן, ועומד לפקודת הוד מעלתך.

לָה-פֶה: הוא מתופף טוב, אדון, אבל נואם גרוע.

דיאנה: אתה יודע שהוא הבטיח לי נישואים?

פָּארוֹל: חי נפשי, אני יודע יותר ממה שאגיד.

מלך:   ולא תגיד כל מה שאתה יודע?

פָּארוֹל: כן בטובך, הוד מעלתך. אני אכן תיווכתי בין שניהם כמו שאמרתי; אבל יותר מזה, הוא אהב אותה, כי הוא היה ממש מטורף עליה ודיבר על השטן ועל תיפּח-רוחו ועל כל השדים ועל אני-לא-יודע-מה; על כל פנים לי עוד היה מעמד כזה אצלם בשעתו, שידעתי שהם הולכים למיטה ועוד כהנה וכהנה, כגון שהבטיח לה נישואים ודברים אחרים שאוי לי אם אגיד; ולכן לא אגיד מה שאני יודע.

מלך:   הִגדְת הכל כבר, אלא אם כן אתה יכול לומר שהם נשואים. אבל אתה מדי מסוֹעף בעדות שלך - עמוֹד בצד.

          אז את אומרת שטבעת זאת   

          היתה שלך?

דיאנה:                   כן, בטובך, אדון.

מלך:   איפה קנית אותה? או מי נתן לך?

דיאנה: היא לא ניתנה לי, וגם לא קניתי.                                       

מלך:   אז מי הִלווה לך?

דיאנה:                    לא, גם לא הילוו לי.

מלך:   איפה מצאת, אם ככה?

דיאנה:                           לא מצאתי.

מלך:   אם לא היתה שלך באף אחת

          מן הדרכים האלה, איך נתת

          אותה לו?

דיאנה:              לא נתתי לו אף פעם.

לָה-פֶה: האשה הזאת כפפה נוחה, אדוני; עולה ויורדת איך שמתחשק.

מלך:   טבעת זו היתה שלי; אשתו

          הראשונה קבלה אותה ממני.

דיאנה: יכול להיות, שלךָ, שלה, אני

          יודעת?

מלך:              קחו אותה מכאן, היא לא

          מוצאת חן בעיני עכשיו. לכלא.

          וגם אותו קחו. אם את לא תאמרי לי

          כיצד קיבלת את הטבעת, אַת

          תמותי תוך שעה.

דיאנה:                     לא אספר

          אף פעם.

מלך:                קחו אותה מכאן.

דיאנה:                                 אני

          אביא ערבוּת, רוממותך.

מלך:                                   עכשיו

          את כבר נראית לי סתם סחורה זולה.

דיאנה: נשבַּעַת, אם ידעתי גבר, זה

          אתה.

 מלך:           אז למה האשמת אותו

          בלי סוף?

דיאנה:               כי הוא אשם ולא אשם. הוא

          יודע שאיני בתולה, ויישבע זאת. 

          נשבַּעַת: כן בתולה, גם אם הוא לא ידע זאת.

          איני פרוצה; אם לא בתולה אני,

          אני אשתו של הזקֵן שם, אדוני. 

מלך:   היא מטנפת את אוזנַי. לכלא.

דיאנה: את הערבוּת שלי תביאי, אמא.

          חכה רק רגע, מלך.   

          (יוצאת האלמנה)

                                     מביאים

          את בעל הטבעת, הצורף,

          הוא העָרֵב שלי. אך האדון 

          הזה, אשר יודע כי הֵרַע לי,

          על אף שלא הזיק לי מעולם,

          אותו כאן ועכשיו אני פוטרת.  

          למיטתי הביא רק בזיון,

          ואת אשתו הכניס להריון.

          המתה מרגישה תינוק בועט.

          זאת חידתִי: איך יש חיים בְּמת.                    

          עכשיו תראו את הפתרון.

          (נכנסת האלמנה, עם הלנה)

מלך:                              מה, אין

          פה בעל אוב שמהתל בי? זו 

          אמת, מה שאני רואה?

הלנה:                               לא, הוד

          רוממותך. אתה רואה רק צל

          של אשת-איש, השֵם, לא הדבר.

בֶּרְטְרָאם: שניהם, שניהם. סליחה!

הלנה:                                הו אדוני,

          כשהייתי כמו הבתולה

          הזאת, מצאתי שאתה נדיב

          פלאים. הנה טבעתך, וראה,

          זה מכתבך. כתוב בו: "כשתצליחי

          לשלוף מאצבעי את הטבעת"

          וגם "כשאהיה אבי ילדך"

          וכולֵי... זה קרה. תהיה שלי,

          עכשיו, משהוּשַגְת פעמיים?

בֶּרְטְרָאם: אם היא תבהיר את הספור לכל פרטיו,

          לעַד אוהַב אותה, לעַד אוהַב.

הלנה:  אם לא אוכיח זאת ובבירור,

          עִרכו פה טקס גירושין ארור.

          הו אמא יקרה, אני רואה 

          אותך פה בחיים?

לָה-פֶה:                     יש בעינַי

          ריח בּצָל. אני אבכה עוד רגע.

          (לפָּארוֹל): חבר תוף, תלווה לי ממחטה ברוב תוּפְךָ. ככה, אני מודה לך. חכה לי בבית, אני אשתעשע אתך. עזוב את הקידות שלך, הן עקומות ממילא.

מלך:   נשמע את הספור מהתחלה,

          כדי שתזרום בעונג האמת כולה.

          (לדיאנה) אם אַת ניצן שלא נקטף, ילדה שלי,

          בחרי לך בעל, ונדוניה אַת תקבלי;

          כי לי נדמה שבעזרתך האצילה

          הרעיה היא רעיה, ואַת בתולה.

          זאת והשאר – כללית ובפירוּט –

          עוד נברר בנחת בבהירות.

          הכל טוב, כך נראֶה, ואם זה סוף הולם,  

          המַר נגמר, והַמַּתוֹק שָלֵם. 

          (תרועה)