שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט סוף טוב הכל טוב - קדימה >


הנפשות הפועלות


סוף טוב הכל טוב

ALL'S WELL THAT ENDS WELL

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

בֶּרְטְרָאם, רוזן רוֹסִיוֹן, בן-חסותו של מלך צרפת

הרוזנת של רוסִייוֹן, אמו של בֶּרְטְרָאם

הלנה, נערה צעירה שגודלה על-ידי הרוזנת

פָּארוֹל, ידיד של בֶּרְטְרָאם

רינאלדו, סוכן-האחוזה של הרוזנת

לאוואש, ליצן באחוזת הרוזנת

משרת באחוזת הרוזנת

מלך צרפת

לָה-פֶה, אציל זקן

האחים דוּמֶן, שני אצילים צרפתים; מאוחר יותר קצינים בשרות דוכס פירנצה

אצילים

שני חיילים צרפתים

אדון

שליח

דוכס פירנצה

האלמנה קַפּילֶט מפירנצה

דיאנה, בתה של האלמנה

מריאנה, ידידה של האלמנה

אדונים, בני-לוויה, חיילים, אזרחים


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים בֶּרְטְרָאם הצעיר רוזן רוֹסִיוֹן, אמו הרוזנת, הלנה והאציל לָה-פֶה, כולם בשחורים.

 

רוזנת: כשאני מוציאה את בני לעולם, אני קוברת בעל שני.

בֶּרְטְרָאם: ואני בהולכי, מאדאם, מבכֶּה מחדש את מות אבי; אבל אני חייב לציית לפקודת הוד מלכותו, שכעת כשהתייתמתי אני בן-חסותו, ולנצח כפוף לו.

לָה-פֶה: את תמצאי בדמות המלך בעל, מאדאם; אתה, אדון, אב. הוא טוב לכל אחד תמיד, אז בהכרח יטה חסדו לך, כי ערכך מעורר חסד גם במי שאין לו, על אחת כמה וכמה שלא ירדים אותו אצל מי שיש, ובשפע כזה.

רוזנת: איזו תקווה יש להחלמתו של הוד מלכותו?

לָה-פֶה: הוא נטש את רופאיו, מאדאם; שתחת טיפולם קיווה להרוויח זמן, אבל בינתיים הוא רק מפסיד עם הזמן כל תקווה.

רוזנת: לגבירה הצעירה הזאת היה אבא – היה, היה, אח כמה הוא עצוב, הזמן-עבר הזה!... מומחיותו היתה גדולה כמו יושרו, כמעט; אם היא היתה שווה לו,  היתה עושה מהחיים בני-אלמוות, והמוות היה יוצא לגמלאות בגין מחסור בעבודה. הלוואי, למען המלך, שהיה עוד בחיים! כי אז, לדעתי, מחלת המלך היתה מתה.

לָה-פֶה: איך קראתְ לָאיש שאת מדברת עליו, מאדאם?

רוזנת: הוא היה ידוע, אדוני, במקצועו, ובצדק: זֶ'רָאר דֶה נָארבּוֹן.

לָה-פֶה: הוא באמת היה מצויין, מאדאם. המלך רק לאחרונה דיבר עליו בהערכה, וביגון. הוא היה מיומן כל כך שיכול היה לחיות עדיין, אם היֶדע יָדע להתמודד עם מר-המוות.

בֶּרְטְרָאם: ממה, בטובך, אדוני, דועך המלך?

לָה-פֶה: פִיסְטוּלה, אדוני.  

בֶּרְטְרָאם: לא שמעתי על זה מעולם.

לָה-פֶה: הלוואי שזה לא היה ידוע בָּעולם. הגבירה הזאת היתה בתו של ז'ראר דה נארבּוֹן?

רוזנת: בתו היחידה, אדוני, שניתנה להשגחתי. אני תולָה בעתידה הטוב את כל התקוות שמבטיח החינוך שלה למעלות שירשָה – כי החינוך הופך מעלות יפות ליפות יותר; כאשר יש לנפש רעה כשרונות טובים, אין מה להתגאות בהם, אלא להצטער: הם משרתים את הרֶשע. אצלה הם טובים יותר כי הם עשויים מיקשה אחת. את היושר ירשה ואת הטוּב שלה כבשה.

לָה-פֶה: ההמלצות שלך, מאדאם, סוחטות ממנה דמעות.

רוזנת: אלה מי-המלח הטובים ביותר שנערה תוכל לשמר בהם את שבחיה. זֵכֶר אביה רק מתקרב ללבה, וכבר שלטון העריצות של יגונה מנשל כל אות-חיים מלחייה. מספיק עם זה, הלנה; די, די, לא עוד, שלא יחשבו שאת עוטה על עצמך יותר צער ממה שיש לך.

הלנה:  אני בהחלט עוטה על עצמי צער, וגם יש לי.

לָה-פֶה: קינות בְּמידה היא זכות שמגיעה למתים, אֲבָל אֵבֶל מופרז הוא אויב החיים.

רוזנת:  אם החיים הם אויבים של האֵבֶל, האֵבֶל המופרז ימות מהר.

בֶּרְטְרָאם: מאדאם, אני מחכֶּה לברכותייך הקדושות.

לָה-פֶה:  מה אנחנו מבינים מזה?...

רוזנת:   תבורך, בֶּרְטְרָאם, הֱיֵה יורש אביך 

          בהליכות כמו בַּצורה! הלוואי

          שיתחרו דמך וסגולותיך

          על ממשלה בּךָ, וטוּב-לִבּך

          יחלוק כסאו עם טוּב-מוצאך!

          אֱהוֹב הכל, בְּטח במעט, ואל

          תחטא לאיש. הֱיֵה נכון לקראת

          אויב בְּכוח, לא בְּפועַל; על

          חבר שְמוֹר בַּמפתח של חייך.

          שתינַזף על שתיקתך אך לא

          על דיבורך. כל מה שעוד ירצה 

          האל להעניק, ותפילותי

          יוכלו לקטוף, יפול נא על ראשך!

          הֱיֵה שלום! – אדון, הוא איש-חצר 

          לא מנוסה: בבקשה תן לו

          את עצתך.

לָה-פֶה:                כלום לא יחסר לו אם

          האהבה תנחה אותו.

רוזנת:   שמיים יברכו אותו! שלום, בֶּרְטְרָאם.

              (יוצאת)

בֶּרְטְרָאם:  הלוואי שהמשאלות הטובות ביותר שראשךְ יכול לחשל יהיו לךְ משרתים!

     (להלנה) תהיי נחמה לאמי, גבירתך, ותדאגי לה טוב.

לָה-פֶה:   שלום, גבירה יפה. אל תביישי את שם אביך.

        (יוצאים בֶּרְטְרָאם ולָה-פֶה)

הלנה:     הו אילו זה היה הכל! איני

            חושבת על אבי, והדְמָעות-

             שָליש האלה מעטרות את כבוד  

            זִכְרוֹ יותר מאלה ששפכתי

            כשמת. איזה מין איש היה? שכחתי. 

            אין שום קלסתר שדמיוני נוצֵר    

            מלבד בֶּרְטְרָאם. אבוד: אין שום חיים -    

            לא, אֵין! - אם אין בֶּרְטְרָאם. יכולתי כבר 

            להתאהב באיזה כוכב בוהק, 

            ולבקש להתחתן איתו,

            הוא כה גבוה מעלי. אני

             צריכה להתנחם בָּאור שהוא 

             מקרין, אך לא לחלוק את מסלולו.  

             וכך שאפתנות אהבתי

             היא המכאוב שלה: על איילה

             שמבקשת כְּבן-זוג אריה

             נגזר למות מאהבה. הָיָה

             יפֶה, גם אם כָּאַב, לראות אותו

             מדֵי שעה, לשבת ולחרוֹת

             את גבותיו המקומרות, את עֵין-

             הנֵץ, התלתלים, על לוח לב -

             לב שסָפַג כל הבעה, כל קו  

             של מתיקות פניו. אבל עכשיו

             הלך; ואהבתי בסגידתה 

             רק תקדש את השרידים – מי בא פה?

             (נכנס פָּארוֹל)

              אחד שמסתובב איתו. אוהַב

             אותו למענו, אבל אני 

             יודעת: הוא שקרן בלי תקנה,

             ולדעתי - טיפש גדול בכלל,  

             פחדן גמור בפרט; אך הרעוֹת

             האלה כה הולמות אותו שהן   

             תופסות מקום-כבוד, כשעצמות

             החֵסֶד רוחפות מקוֹר בָּרוּחַ;  

             טוב, זה מראה נפוץ: חוכמה רועדת

             בשֵרוּת כסילות זחוחה ומרופדת. 

פָּארוֹל:    אלוהים ישמור אותךְ, מלכה יפה!

הלנה:     ואותךָ, קיסר!

פָּארוֹל:    לא ולא.

הלנה:     ולא.

פָּארוֹל:    את שקועה בהגיגים על בתולים?

הלנה:     אה-הה. אתה פחות או יותר חייל, נכון? תן לי לשאול אותך שאלה. הגבר הוא אויב הבתולים; איך נוכל לבצר אותם נגדו?

פָּארוֹל:    תדאגו שיישאר בחוץ.

הלנה:     אבל הוא תוקף, והבתולים שלנו, גם אם הם עזים, בהגנה הם חלשים. פְּרוֹש בפנינו איזה תכסיס מניעה.

פָּארוֹל:    אין דבר כזה. כשגבר שם עליכן מצור, הוא חודר אליכן ומפגיז אתכן.   

הלנה:     שאלוהים ישמור את הבתולים האומללים שלנו מחוֹדְרים ומפגיזים! אין שום אסטרטגיה צבאית איך בתולות יכולות להפגיז גברים?

פָּארוֹל:      כשחומת הבתולים קורסת, תותח הגבר מפגיז; ואם תילחמי איתו עד שיתקפל שוב, אבוד: פערת חריץ בעצמך, ואיבדת את העיר שלך. לבורסה של הטבע אין שום רווח משימור הבתולים. איבוד בתולים הוא השקעה בטוחה, ואין בתולה שנולדה בלי שקודם יבוטלו איזה בתולים. אַתֶּן למעשה מין מְניָה שמַנפּיקה בתולות. בתולים, כשמפסידים אותם, מצמיחים ריבית פי עשר. אבל אם סוגרים אותם בחשבון-חסכון נצחי הם אבודים לנצח. בתולים הם בני זוג צוננים ביותר. שיעופו!

הלנה:        אני אגן עליהם עוד קצת, גם אם אגמור בגלל זה בתור בתולה.

פָּארוֹל:      אין מה להגן עליהם; זה נגד חוק הטבע. לדבר בזכות הבתולים זה להאשים את אמא שלכן, וזו כְּפִירָה שאין לה כַּפָּרָה. להיות בתולה זה כמו לתלות את עצמךְ; הבתולים רוצחים את עצמם, וצריך לקבור אותם מחוץ לגדר, כי הם פושעים נגד האנושות. הבתולים מייצרים תולעים, כמו גבינה; הם אוכלים את עצמם עד הפרוסה האחרונה, ומתים בגלל שניזונו מבִּטְנם שלהם. חוץ מזה, הבתולים הם בטלנים, רגזנים, רברבנים, ועשויים מאהבה עצמית שהיא החטא הכי אסור בתנ"ך. אל תְשַמְרי אותם; רק תפסידי מזה. להעיף, להעיף! ותראי, כל שנה  ההשקעה תוכפל, שזאת ריבית לא רעה, וההון ההתחלתי לא יאַבֵּד הרבה עֵרֶך. תעיפי אותם!

הלנה:        איך יכולה נערה, אדון, לאבד אותם באופן שיהיה חביב עליה?   

פָּארוֹל:      תני לחשוֹב. הִנה, בבקשה: אם יהיה חביב עליה מי שלא מחבב אותם. כי הבתולים הם חפץ שמאבד את הברק כשהוא שוכב לבד; ככל שהוא שמוּר יותר, הוא שווה פחות. תִּפָּטרי מהם כל עוד יש קופצים; אל תפסידי את השוּק כשהוא חם. בתולים, כמו אנשי-חצר זקנים, חובשים מגבעת שיצאה מהאופנה, מעוטרת אבל מיותרת, הצעקה האחרונה של העונה לפני שנה. אם יש לךְ פרי בשל, שימי אותו בְּעוגה או בְּלפתן, אל תייבשי אותו. כי הבתולים שלך, הבתולים הזקנים שלך, הם כמו אגס מקולקל; נראה רע, ויבֵש בפה; אלא מה - הוא אגס רקוב; הוא היה טוֹב לשעבר; אלא מה - עכשיו הוא אגס רקוב. לָמה לך להתעסק בו?

הלנה:        לא בַּבתולים שלי, אבל… 

               שָם יהיו לו אלף אהבות

               לאדונך - אֵם, ידידה, פילגש,

               צִפור-שיר, מפקדת, ואויבת, 

               מורת-דרכים, אֵלָה ושליטה,

               יועצת, בת-נחש ואהובה;   

               שאפתנות צנועה, ענווה גאה,

               זרימה צורמת וצרימה זורמת,    

               תפילה, קללה ברוכה, עולם שלם     

               של שְמוֹת חיבה יפים, מלבבים,

               שקוּפּידוֹן עיוור מדביק. שָם הוא יהיה - 

               לא, לא יודעת מה. שאלוהים    

               ישמור עליו. חצַר המלך היא

               מקום לימוד, והוא אחד כזה ש - 

פָּארוֹל:      אחד שמה, סליחה?

הלנה:        שמאחלת לו כל טוב. חבל - 

פָּארוֹל:      חבל שמה?

הלנה:        שכּל טוּב הוא לא חומר ממשי, 

               שאנו, הנחותים, שגורלנו

               רק לאחל ולייחל, נוכל

               לשלוח לידידינו, ולהראות 

               מה שחבוי לנו בלב, ולא    

               נשמע עליו לעד תודה.

              (נכנס משרת)

משרת:      מסיה פָּארוֹל, אדוני קורא לך.

         (יוצא)

פָּארוֹל:     הלנה קטנטנה, שלום. אם אני אוכל לזכור אותך אני אחשוב עליך בחצר.

הלנה:      מסיה פָּארוֹל, אתה נולדת מתחת לכוכב מזל.

פָּארוֹל:     אני? מתחת לכוכב מארס.

הלנה:      יכולתי לחתום שמתחת למארס. 

פָּארוֹל:    למה?

הלנה:    מארס כל כך רמס אותך, שברור שנולדת הרבה מתחת למארס.    

פָּארוֹל:    נולדתי כשמארס היה בסימן נסיקה.

הלנה:     בסימן נסיגה, אם תשאל אותי.

פָּארוֹל:   למה את חושבת ככה?

הלנה:    כי אתה מתקדם אחורה כשאתה נלחם.

פָּארוֹל:   זה טכסיס בשביל להשיג יתרון.

הלנה:    גם לברוח, כשפוחדים. אצלך העוז והפחד שילבו ידיים ליצור כנפיים כדי להרים רגליים, כל הכבוד לך.  

פָּארוֹל:   יש לי כל כך הרבה עניינים על הראש שאני לא יכול לענות לך באופן רהוט. אני אחזור איש חצר מושלם, ובתור שכזה אני ארביץ בך שיעור חצר שיתרבת אותך, ושיפתֵחַ אותך, ושיכנס בך חזק. אחרת תמותי כפוית-טובה ועמת-הארץ. שלום. כשיש לך פנאי, תתפללי. כשאין לך, תזכרי את הידידים שלך. קחי לך בעל טוב, ותשתמשי בו כמו שהוא ישתמש בך. אז, שלום.

              (יוצא)

הלנה:  לא פעם התשובה נמצאת בנו בִּפְנים,

          אך אנו מתעקשים: לאֵל הפתרונים.

          קיבלנו יד חופשית; שְחקים מושכים

          בחוט רק כשאנחנו נבוכים.    

          מה, מהו זה שאת אהבתי מניע,                  

          נותן לה רק לראות, לא להגיע?

          הטבע מְגשר בין שני קצוות תהום,

          וזָר יִנְשָק לְזָר כאילו הוא תאום.

          אסור למדוד כאב, מחיר וקושי; 

          כל הרפתקה כך אבודה מראש היא.

          מי התאמצה אי פעם לשַמֵר כְּבוֹדה 

          כשאֶת האהבה שלה אִבְּדה?

          מחלת המלך: אין תכנית אחרת;

          גם אם תקרוס, אני לא מוותרת.        

          (יוצאת)


מערכה 1, תמונה 2 -


(תרועת קרנות. נכנס מלך צרפת עם מכתבים, ומספר מלווים)

 

מלך:   פירנצה ובני סְיֶינָה נלחמים

         בַּציפורניים; זה בינתיים תיקו,

          המלחמה נמשכת.

אציל א':                       כך אומרים.

מלך:   לא, זה מוסמך. קיבלנו פה אישור

          ממלך אוסטריה, עם אזהרה:

          הפלורנטינים מתכוונים לפנות 

          אלינו לסיוע מיידי;

          כך ידידנו מנבא, והוא

          מציע שנסרב.

אציל א':                  עד כה יעץ

          לך באהבה ושכל, זה  

          מקנה לו אמינות.

מלך:                        כן, הוא חימש

          אותנו בתשובה, ונסרב         

          לבקשת פירנצה למַפְרֵעַ;

          אך כל אציל שלנו שחפֵץ

          לחוות קרבות טוֹסְקניים, רשאי

          לצאת להילחם עם איזה צד

          שהוא בוחר.

אציל ב':               יפה, זה ישמש

          בית-ספר טוב לאצולה שלנו,

          שמשתוקקת למעללים

          ולפעולה.

מלך:               מי זה שבא לפה?

           (נכנסים בֶּרְטְרָאם, לָה-פֶה ופָּארוֹל)

אציל א':  זה הרוזן של רוֹסִיוֹן, כבודו,

             בֶּרְטְרָאם הבּן.

מלך:                       בחור, אתה נושא

          את פני אביך; מה יפֶה עיצב

          אותך הטבע הנדיב, ללא

          רישול ובדייקנות. כולי תפילה      

          שגם ירשת את מוסר אביך.     

          ברוך הבא לעיר פריז.

בֶּרְטְרָאם:                        תודה,

          מלכי, לנצח אציית לך.

מלך:     הלוואי גופי היה יציב עכשיו

          כמו כשאביך ואני צעדנו

          לראשונה - זוג חברים - בִּנתיב

          החיילוּת. הוא התקדם רחוק

          באסטרטגיה בזמנו, הדריך 

          את אמיצי הדור. זמן רב שָרַד, 

          אבל על שנינו התגנבה זִקְנה           

          מִרְשעת, והוציאה מפעולה.            

          זה מאושש אותי קצת לדבּר

          בָּאב הטוב שלך. בנעוריו

          היתה לו הפיקחות אשר ניתַן        

          לראות בָּאדונים הצעירים

          כיום; רק הם, מרוב שהם עושים     

          מכל דבר צחוק, בעצמם הופכים

          לִצחוק, בלי שחיפּוּ על השנינות

          בְּמעשים. אך הוא היה אציל;

          גאֶה, חריף - נכון, אך בלי שום בוז

          או אֶרֶס; הוא עָקַץ בְּלעג רק   

          את מי שהשתווה לו. הכבוד 

          שלו היה שעוֹן אשר יָדע

          עד לדקה מתי יש לדבר,

          אז מחוגו תיקתק, פעמונו

          צִלְצֵל. לכל הנחותים ממנו

          הִסְבּיר פּנים, כופף את צמרתו

          לשֵפֶל דרגתם; הם התגאו

          בצניעותו, והוא לא התרברב

          בכּתר הצנוע שקשרו לו.    

          אדם כזה צריך להיות מופת  

          לצעירֵי זמננו. אם ילכו

          על פיו, יראו כמה אחורה הם   

          הלכו.

בֶּרְטְרָאם:       זכרוֹ מונצח בקרבך

          יותר מעל המצבה שלו.

          בְּאבן לא חקוק לו שיר הלל

          כמו בַּנאום שלך.

מלך:   הלוואי אני איתו! תמיד נהג

          לומר – אני ממש שומע את 

          קולו עכשיו; הוא לא טָמַן בָּאוזן

          את המלים שלו, הראויות

          לְשבח, הוא זרע אותן בְּשֶפע

          שיצמחו, ישאו פרות –  "הלוואי

          שלא אחיה", (תמיד בתוֹם איזה  

          בילוי תוסס, כשנגמר, קפצה

          עליו עצבות) "הלוואי שלא

          אחיה", היה אומר, "כשיֶאֱזַל

          בַּלהבה שלי השֶמֶן, ולא

          אחנוק בקיומי את הנפשות     

          הצעירות, שבְּחושים חדים 

          בזוֹת לכל מה שאינו חדש; 

          שמתעמקות מאד רק בלבוש;

          ושבעקביוּת הן יציבות

          כמו האופנה". כך הוא ביקש. אני,

          שחי בעקבותיו, גם מבקש

          בעקבותיו, שאם איני יכול

          שוב להביא הביתה דבש, הלוואי

          שאיעלם מהר מן הכוורת,

          לתת מרחב לפועלים.

אציל ב':                         אתה

          אהוּב, אדון; תחסר לאוהביך.

מלך:   אני תופס מקום, אני יודע.

          כמה זמן כבר, רוזן, מאז שמת

          רופא אביך? היללו אותו    

          מאד.

בֶּרְטְרָאם:       חצי שנה, אדון, בערך.

מלך:   לוּ חי, אותו הייתי מנסה עוד...

          תן זרוע, תן - האחרים התישו

          אותי, כל דוקטור עם תרופה אחרת;

          אז שהטבע והמחלה   

          ידונו בעניין בינם לבין 

          עצמם. ברוך הבא, רוזן, בְּנִי לא

          יקר יותר.

בֶּרְטְרָאם:            תודה, הוד מלכותך.

       יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


(נכנסים הרוזנת, רינלדו סוכן-הבית שלה, ולאוואש הליצן)

 

רוזנת: עכשיו אני אשמע. מה אמרת על  בת-הלוויה הזאת?

רינלדו: מאדאם, הטרחה שטרחתי לספק את רצונך, הלוואי היתה כתובה בְּקטלוג מאמצָי בעבר, כי אנחנו מזיקים לצניעותנו ומעכירים את בְּרק מעלותינו  כשאנחנו מפרסמים אותן במו פינו.

רוזנת: מה עושה פה הליצן המנוול הזה? תסתלק, אתה. התלונות ששמעתי עליך, לא לכולן אני מאמינה; אבל זה רק בגלל החולשה שלי; כי אתה מספיק משוגע  לעשות כל שטות, ויש לך מספיק יכולת מְנוּוָלוּת.

ליצן: זה לא בלתי-ידוע לך, מאדאם, שאני בן-אדם עני.

רוזנת: כן, טוב, אדוני.

ליצן:  לא, מאדאם, זה לא-כל-כך טוב זה שאני עני, אפילו שהרבה מבין העשירים הם ארורים; אבל אם גברתי בטוּבה היתה נותנת לי רשות לצאת לעולם, אז הנקבה איזָבּל ואני היינו עושים מה שהיינו עושים.

רוזנת: אתה רוצה להיות מחזר על פתחים?

ליצן:  תרשי לי בטובך לחזר על הפּתח הזה.

רוזנת:  איזה פתח?

ליצן:  הפתח של איזבל, עם המַפתח שלי. להיות משרת זאת לא ירושה טובה, ואני חושב שאלוהים לא יברך אותי אף פעם עד שאני אֶפְרה ואֶרבּה; כי אומרים שצאצאים זה ברכה.

רוזנת:  תאמר לי מדוע-זה אתה רוצה להתחתן.

ליצן:   הגוף המסכן שלי, מאדאם, לוחץ. הבשר דוחף אותי, וכשהשטן מזיז - השד חייב לזוז.

רוזנת:  זאת הסיבה היחידה של כבודו?

ליצן:   האמת, מאדאם, יש לי עוד סיבות נורא-קדושות, בסוגן.

רוזנת:  מותר לעולם לדעת מה הן?

ליצן:   אני הייתי, מאדאם, יצור חוטא, כמוך וכמו כל בשר-ודם אחר, ואני מתחתן בדיוק בשביל להתחרט.

רוזנת:  אתה תתחרט על הנישואים לפני שתתחרט על החטאים.

ליצן:    אני חסֵר לי חברים, מאדאם, ואני מקווה שיהיו לי חברים בזכות אשתי.

רוזנת:   חברים כאלה הם אויבים שלך, אידיוט.

ליצן:     את שִטחית, מאדאם; אלה חברים טובים פי-אלף, כי הם באים לעשות בשמי מה שאני עייף מדי לעשות. זה שחורש באדמה שלי חוסך לי כוח-עבודה  ומשאיר לי את היבול. אני אולי פּתי שלו, אבל הוא פועל שחור שלי. מי שמביא נחמה לאשתי, שומר על הבשר-ודם שלי; מי ששומר על הבשר-ודם שלי אוהב את הבשר-ודם שלי; מי שאוהב את הבשר-ודם שלי הוא חבר שלי; יוצא מזה – מי שמנשק את אשתי הוא חבר שלי. חלקם של הגברים בַּנישואים זה לגדל קרניים; ואם הגברים היו שמחים בחלקם, לא היו שום בעיות בחיי הנישואים; כי גם זוללי צפרדעים וגם צמחוניים, אולי הם שונים זה מזה באמונות של נצח, אבל הם מאד דומים במצח: הם יכולים בשקט לשלב קרניים לתפארת העדר.

רוזנת:   למה אתה מוכרח תמיד להיות נבל מנובּל-פּה?

ליצן:     לא נבל, מאדאם, נביא. ואני אומֵר את האמת לאמיתה בצורה הכי קצרה:

                   כי זאת בלדה לכולם

                   בלי הבדלי דת, מין וצבע:

                   נישואים זה רק מזל,

                   אבל קרניים זה צו טבע.

רוזנת:   לך תסתלק, אדון. אני אדבר איתך אחר כך.

רינלדו:   ברשותך, מאדאם, שיבקש מהלנה לסור אלייך: עליה אני רוצה לדבר איתך.

רוזנת:   שמע-נא, תגיד לבת-הלוויה שלי שאני מבקשת לדבר איתה – להלנה, זאת אומרת.

ליצן:            למען זו, כך היא אמרה,

                   לחם כל צבא יוון?

                   כמה טפשית המטרה,

                   בלי פשר, בלי מובן.

                   אז קמה לה, עצובה,

                   אז קמה לה, עצובה,

                   ומלמלה ת'מֶסֶר:  

                   אם בין תשע רעות יש אחת שטובה,

                   אם בין תשע רעות יש אחת שטובה,

                   יש טוב באחת מתוך עשר.

רוזנת:  מה זה? טוב באחת מתוך עשר? אתה מסלף את השיר, כלב.

ליצן:   אשה טובה אחת מכל עשר, מאדאם, זה משפּר את השיר. שאלוהים ישרת ככה את העולם כל השנה! לא הייתי משמיע עשירית תלונה אפילו אם הייתי אסיר במלוּנה. אחת מעֶשֶר! אם אשה טובה היתה נולדת על כל ליקוי חמה או על כל רעידת-אדמה, זה היה מגדיל פי עשר את הסיכויים בַּפַּיִס; בן-אדם יכול הרי לפשוט את הרגל ואת הלב לפני שהוא מגריל אחת כזאת.

רוזנת:  אתה תלך, אדון מה-שמו, ותמלא את הפקודה שלי?!

ליצן:  אני רוצה לראות גבר שממלא פקודה של אשה בלי שייצא מזה נזק! טוב, טוב! הלכתי!… עניין גדול: לדאוג שהלנה תבוא להֵנָה… שלְהֵנָה תבוא הלנה… הלנה! לְהֵנָה!… הלנה!… איננה…

        (יוצא)

רוזנת:  יפה. עכשיו.

רינלדו: אני יודע, מאדאם, שאת אוהבת את בת-הלוויה שלך מכל הלב.

רוזנת:  בהחלט. אביה הפקיד אותה בידי, והיא עצמה, גם בלי תירוץ אחר, ראויה לכל אהבה. חייבים לה יותר ממה שמשלמים, וישלמו לה יותר ממה שהיא מבקשת.

רינלדו:  מאדאם, לא מזמן יצא לי להיות קרוב אליה יותר מכפי שלדעתי היתה רוצָה. היא היתה לבד, והעבירה מלים מפיה עצמה לאוזניה עצמה; היא לא חשבה, בזה אני יכול להישבע בשמה, שהן מגיעות לחוּש שמיעה זר. הנושא היה, שהיא אוהבת את הבן שלך. אֵלת המזל, היא אמרה, היא לא אֵלָה, אם יצרה פער כזה בנסיבות החיים של שניהם; ואֵל האהבה לא אֵל, אם הוא מתווך רק בין שווים; ומלכת הבתולות לא מלכה, אם היא מפקירה את הנתינות שלה  בפעם הראשונה שהן נופלות בשבי בלי להצילן, ובלי לשלם דמי כופר אחרי זה. את כל זה היא ביטאה בנימת הצער המרירה ביותר שאי-פעם שמעתי מפה של עלמה, וסָברְתי שמחובתי ליידע אותך בזה במהירות, היות ו, מה שלא יקרה, מפה לשם עלייך לדעת.

רוזנת:   פעלת ביושר; שמוֹר זאת בסוד. רמזים רבים גרמו לי כבר לחשוד בזה, והם התנדנדו על הכף כל כך שלא יכולתי להאמין ולא יכולתי שלא לפקפק. עכשיו לֵך. שמור את זה בינך לבינך. ואני מודה לך על דאגתך הכנה. אדבר איתך  אחר כך.

         (יוצא רינלדו.

          נכנסת הלנה)

            כך גם אני הייתי בימים עבָרו;

            זוהי גזירת הטבע לאדם;

            הקוץ של ורד הנעורים אכזר הוא;

            אם יש דם בעורְקֵינו, אש תִבְער בַּדם. 

            כְּשְלֵב צעיר מרוב תשוקה שותת,

            הטבע העניק לו תעודת אמת.

            אותן חולשות היו גם לנו, אם זוכרים, 

            אבל הן לא נראות חולשות בגיל עשרים.

            היא נְמֵקה; אני רואה עכשיו.  

הלנה:     מה תבקש מאדאם?

רוזנת:                              הלנה, אַת

          יודעת שאני לך אמא.

הלנה:                             אַת

          גבירתי הנכבדה.

רוזנת:                      לא; אמא. למה

           לא אמא? כשאמרתי "אמא", כמו

           ראית נחש. מה כה מקפיץ אותך

           ב"אמא"? אז נחזור: אני לך אמא,   

          ותירָשמי בקטלוג יוצאֵי 

          רחמִי. לא פעם האימוץ לוחם

          בַּטבע, ובְחירה תצמיח גם 

          עָלֶה מזרע זָר על גבעולנו.         

          אַת לא חילצת ממני אנקות   

          של אֵם, אבל זכית בדאגת אֵם.               

          ישמור האל, ילדה! מה, זה מחמיץ

          לך את הדם לומר: אני אמך?  

         למה מצטופפים אצלך בעין 

         שליחים מטעם הרטיבות בכל

         צבעי הקשת? מה, בגלל שאת

         בתי?

הלנה:            בגלל שאני לא.

רוזנת:                                אני

         אמך, אמרתי.

הלנה:                       ברשותך, גברתי;

         רוזן רוֹסְיוֹן אינו יכול להיות 

         אחי. שמי דל מאד, ושמו נכבד;

         הורי פשוטים, הוריו בני אצולה.

         הוא אדוני, יקר, רב רוממוּת,

         בשירותו אחיה, תחתיו אמות.

         אַל לו להיות אחי.

רוזנת:                        או לי אמך?

הלנה:    אַת כן אמי, מאדאם; הלוואי היית -

          בכדי שאדוני בנך לא יהיה

          אחי - אכן אמי! או לוּ היית

          שתי אמהות של שנינו – זאת אֶרְצה   

          יותר מגן העדן, ובלבד

          שלא אהיה אחות. זה הכרחי

          שאם אני בתך, אז הוא אחי?

רוזנת:    את יכולה להיות כּלה, הלנה.

          זאת לא כוונתך, חלילה! "בת"

          ו"אמא" משגעים לך ככה את 

          הדופק! מה, חִיוֶורת שוב? פְּחדָי

          תפסו אותך בחולשתך. עכשיו

          הבנתי את סוד ההתבודדות

          שלך, מה המקור למלח דמעותייך.

          עכשיו שקוּף לגמרי: אַת אוהבת

          את בני. התירוצים יֵבוֹשוּ מול

          עדוּת אהבתך אם הם יכחישו.

           לכן דַבּרִי אמת; כי לחָיַיִך,

           הביטי, מתוודות זו בפני זו,

           ושתי עינייך בכל ניד שלך  

          רואות עד כמה זה בולט וגם 

          אומרות זאת בדרכן; רק עקשנות

           שטנית וחטא קושרות את לשונך

          כדי להחשיד את האמת. דבּרי,

          זה כך? אם כן, בישלת דיסה יפה; 

           אם לא כך, הישבעי; בכל מקרה,

          אני תובעת שתאמרי אמת,

          והמרומים יעירו בי כוחות

          לעזרתך.

הלנה:               גבירה טובה, סלחי לי.

רוזנת:    אוהבת אַת אֶת בני?

הלנה:                            סליחה, גבירה.

רוזנת:    אֶת בני אוהבת אַת?

הלנה:                           אַת לא, מאדאם?

רוזנת:    אל תתחמקי; לאהבה שלי

          יש עבותות שהעולם מכיר.

          קדימה, בואי, גלי לי מה מצב

          הלב, שכן ההתרגשות שלך  

          הסגירה כבר הכל.

הלנה:                           אז כן, מודָה

          פה על ברכַּי, מול פְּנֵי מרום ומול

          פָּנַיִיך, שלְפנייך, ואחרי

          כְּבוד המרום, אני אוהבת את

          הבן שלך. 

          קרובַי היו דלים, אך ישרים;

          אהבָתי גם היא. אל תתרגזי, 

          כי לוֹ זה לא יכאב כלל שאוהב.

           איני רודפת אחריו בשום

          יומרות חיזור, הוא לא יהיה שלי

          אלא בִּזְכות, אם כי כיצד זוכים

          בַּזכות איני יודעת. כן, אני   

          יודעת כי לשווא אני אוהבת,

          כנגד כל תקווה; בכל זאת עוד

          אשפוך למסננת זו את מֵי   

          אהבתי, וככל שאאבּד -   

          יש לי יותר. כן, כך, כמו אינדיאנית,

          דתית בטעותי, אסגוד לשמש  

          אשר צופֶה על המְקדשים אותו, 

          אבל אדיש להם. מאדאם טובה,

          אל תגייסי את שנאתך לצאת 

          אל מול אהבתי, על שפלשה 

          לתחום שלך; אך אם אי פעם אַת,

          שכְּבוד גילך מעיד על נעורים

          זכּים, בְּלהבה כה אמיתית 

          קיווית בתוֹם, אהבְת בחוֹם, ביקשת

          שצניעותך לא תיפּגם על אף

          שהיא אוהבת – רחֲמי על זו  

          שאין לה שום ברירה מלבד לתת

          ולאבד עד שתֹאבד; יוצאת

          לצוּד לא כדי לזכות במטרה,

          ומתה כמו חידה בלתי פתורה.

רוזנת:    לא התכוונת לאחרונה – דבְּרִי

          אמת - לנסוע לפריז?

הלנה:                            מאדאם,

          נכון.

רוזנת:            מדוע? האמת!

הלנה:                             אומָר

          את האמת, נשבעת לך בַּקודש.

          אבי, הרי ידוע לך, הותיר 

          לי כמה מִרשמים שעוצמתם

          היא נדירה אבל בדוקה. נסְיון

          חייו ומחקריו ליקטו אותם

          כמושיעֵי חיים; והוא הורָה לי 

          להשתמש בהם רק במקרה 

          חֵרוּם. כוחם גדול יותר מכל  

          מה שמוכּר לרפואה. בין אלה

          ישנה תרופה, בדוקה, לַמכאובים

          הנואשים שבעטְיָים המלך 

          נחשב אבוּד.

רוזנת:                   וזה מה שדחף

           אותך פָּרִיזָה, אה? דבּרי.       

הלנה:    בנך אדוני הביא אותי לחשוב

          על זה; אחרת גם פריז,

          גם התרופה וגם המלך לא

          היו עולים כלל לְדיון אצלי

          בראש.

רוזנת:              אבל הלנה, את סבורה

          שאם תגישי לו את מה שאַת  

          קוראת "עזרה שלך", הוא יקבל 

          אותה? הוא ורופאיו תמימי דעים:

          הוא שהם לא יודעים איך לעזור לו;

          והם שהם אינם יודעים. כיצד   

          יתנו אמון באיזו בתולה

          בלי השכלה, אחרי שהפקולטות

          שָטְפו את קיבתן מכל דוקטְרִינה   

           עד שהפקִירו את הסכנה 

          בידי עצמה?

הלנה:                   יש משהו אחר פה,

          חזק ממומחיוּת אבי - ולא  

          היה גדול ממנו במקצוע - 

          שיקדש את המרשם הטוב 

          שלו כירושה שלי מידֵי 

          כוכְבי בּרכה; ואם גברתי תואיל

          לתת לי לנסות זאת, אשלם   

          במחיר חיי הלא-שווים אם לא

          אביא מרפא למלך עד יום זה

          וזה, עם השעה המדויקת.

רוזנת:    ואת מאמינה בכך?

הלנה:                         כן, גברת,

          בבטחון.

רוזנת:   אז קחי, הלנה, צרור ברכות וצרור                  

          לדרך, כסף ומלווים, דרישות               

          שלום ליקרים לי בחצר.

          אני פה אשאר ואתפלל

          לָאל שיברך את נסיונך.

          מחר צאי, וזכרי - מילה שלי! –

          שכל עזרה ממני, תקבלי.

         (יוצאות)


מערכה 2, תמונה 1 -


(נכנסים המלך עם מספר אצילים צעירים – בשתי קבוצות -  היוצאים למלחמות הפלורנטיניות; בֶּרְטְרָאם ופָּארוֹל; מלווים. תרועת קרנות)

 

מלך:   שלום לאצילים הצעירים;

        אל תחרגו מעקרונות הקרב;

        ואצילים, שלום רב גם לכם.

        חַלקוּ עֵצה זו ביניכם; אך לא

        חֲצי-חֲצי, המתנה כולה  

        ניתנת לכולכם.

אציל א':                 אנו תקווה,

        אדון, שאחרי שנצטיין

        כחיילים, נחזור למצוא את הוד

        רוממותך בריא.

מלך:   לא, לא, זה לא יקרה; אם כי לבִּי - 

        הוא ממאן עדיין להכיר

        במחלה שצָרָה על חיי.

        שלום לאצילים הצעירים.

       בין אם אחיה בין אם אמות, אתם

        הֱיו-נא בני צרפת טובים. הראו

       להם, לבני איטליה הגאים –

        יורשי אימפריה מתמוטטת - כי         

        אתם לא באתם לחזֵר אחר     

        התהילה, אלא להתחתן

        איתה. כשהאמיץ בלוחמים

        ייסוג, תשיגו את מבוקשכם,

        וחצוצרת המוניטין תכריז

        תהילתכם. אני אומֵר שלום.

אציל א': שהבריאות תבוא כשרק תקרא לה!

מלך:   הנערות האלה של איטליה,

        היזהרו מהן: אומרים

        שאין בצרפתית מספיק מילות

        סירוב כשהן דורשות. היזהרו

        שלא תפלו בַּשֶּבי עוד לפני

        הטירונות.      

שני האצילים:      האזהרה נרשמת.

מלך:   שלום. (למלווים) אתם – בואו אלי.

       (מתרחק)

אציל א': אח, איך אתה נשאר, חבר, בעורף!...

פָּארוֹל: הוא לא אשם, הזיקוּקוֹן.

אציל ב':                          שָווֹת,

          המלחמות האלה!

פָּארוֹל:                       אדירות!

          ראיתי את המלחמות האלה.

בֶּרְטְרָאם: רוּתקתי פה, וטוחנים אותי עם   

          "צעיר מדי" ו"עוד שנה" ו"עוד לא".

פָּארוֹל: יש לך דם - אז, ילד, ברח באומץ! 

בֶּרְטְרָאם: להישאר כמו סוס לוחֵך מָחוֹך,

          לחרוק בנעל על רִצפּה של שַיש

          עד שאקנה כבוד, ולנופף 

          בחרב רק בריקודים!... לא, לא,

          באלוהים, אני אפרוץ החוצה!

אציל א: פריצה כזאת - לא פשע.  

פָּארוֹל:                              פְּרוֹץ, רוזן.

אציל א':  אני בעדך; שלום בינתיים.

בֶּרְטְרָאם: לבי אתכם, ופרידתנו היא גוף מבוּתר לשניים. 

אציל א':  אַדְיֶה, קפיטן.

אציל ב':  מסיה פָּארוֹל מתוק!

פָּארוֹל: גיבורים נעלים, החרב שלי והחרב שלכם אחיות. טווסים שלי, זיקוקים שלי, מילה, ברזלים טובים. אתם תמצאו בגדוד של הסְפּיניים אחד קפיטן סְפּוּרְיוֹ, עם צלקת, מזכרת מהמלחמה, פה על הלחי המאיימת שלו; החרב הזאת היא זאת שחרתה אותה. תגידו לו שאני חי, ותמסרו לי מה שהוא אומר עלי.

אציל א:  נעשה את זה, קפיטן.

          (יוצאים האצילים)

פָּארוֹל:    שיפנק אתכם אל המלחמה בתור שוליות שלו! (לבֶּרְטְרָאם) אתה מה?

בֶּרְטְרָאם: נשאר. המלך!...

פָּארוֹל:  תן לאדונים האצילים טקס לבבי יותר; אתה הגבלת את עצמך למסגרת של אַדְיֶה קר מדי. תפגין להם יותר כבוד, כי הם היהלום בַּכובע של הדוֹר; ושם הם מתרגלים את הצעדים הנכונים; אוכלים, מדברים, ומתנועעים לפי הכוכבים הכי מקובלים; וגם אם השטן מכתיב את הריקוד, צריך לרקוד לפי החליל שלו. קדימה אחריהם, ותן להם שלום טיפה יותר מורחב.

בֶּרְטְרָאם: ואעשה כך.

פָּארוֹל:  בחורים מצויינים, ובטוח יהיו אנשי-חרב גמישֵי גִיד.

          (יוצאים בֶּרְטְרָאם ופָּארוֹל.

       נכנס לָה-פֶה. המלך צועד קדימה)

לָה-פֶה (כורע): סלח לי, אדון, ולבשורות שלי.

המלך:  שלם לי בְּקִימָה.

לָה-פֶה: אז כך קם איש אשר קנה סליחה.

          הלוואי אתה היית, אדוני,

          כורע שאמחל לך, ולפי

          בקשתי היית קם כך.

המלך:                             כן,

          הלוואי; הייתי אז שובר לך

          את הגולגולת ומבקש סליחה.

לָה-פֶה: זה דו-קרב של חֵרשים... אבל, אדון

          חביב שלי, זה כך: אתה רוצה 

          להתרפא?

המלך:               לא.

לָה-פֶה:                      מה-זה, לא תאכל

          שום ענבים, שועל מלכות שלי?

          כן כן, את ענבָי תאכל, אם רק

          תגיע אליהם, הוד שועלוּת.

          ראיתי מין תרופה אשר תנשוף

          חיים בְּאבן ותניע סלע,

          תקפיץ אותך כמו אש במחולות

          בּוֹלֶרוֹ; נגיעה אחת שלה

          תקים שוב לתְחִיָה מַלְכֵי צרפת

          מִזְמן נושן; יותר: תיתן להם

          גם עט ביד, לכתוב בו לה שורה 

          אוהבת.

מלך:             "לה"? מי זאת  ה"לה" הזאת?

לָה-פֶה: לַדוקטור היא! אדון, הגיעה פה

          אחת, תואיל לראות אותה. כי בִּי

          נשבעתי, אם יורשה להתבטא

          בכובד-ראש בנאום הקל הזה,

         דיברתי עם אחת שלפי מינה,

          גילה, נחישותה, שִכְלָה הטוב  

          ועדותה על יכולתה, אותי

          הדהימה עד כדי כך שלא אוּכל

          להאשים בזה את חולשתי.

          תואיל לפגוש אותה - זו משאלתה –

          ולהבין מה עניינה? אחר-

          כך צְחק עלי כרצונך.

מלך:                          ובכן,

          מסיה לָה-פֶה, הכְנס-נא את הנס,

          שנשתתף בַּהשתאות שלך 

          או נסלק אותה כשנִשְתאה

          ממה כה השְתאֵיתָ.

לָה-פֶה:                        כבר, בדרך. 

          לא תחכה אפילו יום.

          (הולך לדלת)

מלך:   אצלו לכל שטות יש תמיד פרולוג.       

לָה-פֶה: לא, בואי.

          (נכנסת הלנה)

מלך:                  זה ממש זריז-בּהוּל. 

לָה-פֶה: לא, בואי.

          זה הוד רוממותו: גלי לו מה

          שבלבך. יש לך מראה זומם,

          אבל מזוֹממים כאלה אין

          לו מה לחשוש. אני סרסור מושלם

          כך להשאיר פה זוג לבד. שלום.

       (יוצא)

מלך:   ובכן, יפָה, זה עסק מקצועי?

הלנה:  כן, אדוני הטוב.

          ז'ראר דה-נרבּוֹן היה אבי,

          לעיסוקו הביא ברכה. 

מלך:                            הכרתי.

הלנה:  אם כך אחסוך בהמנונים; הספיק

          להכירו. על ערש דווי, נתן

          לי מרשמים רבים. ראשון להם,

          פרי מחקריו הכי יקר, ומשוש

          חייו היחידי לעת זקנה,

          עליו השביע שאשמור כמו על

          עיין שלישית, יותר משאשמור

          על שתי עיני. בתור יקר מהן 

          שמרתיו, וכששמעתי שכבודו

          נגוע באותות המחלה            

          נֶגְדה מתנת אבי היא חזקה,   

          הגעתי להגיש טיפול בכל

          ההכנעה.

מלך:               נודה לך, נערה,

          אך בְּמרפא אנחנו לא כל כך 

          בוטחים, כשהרופאים המלומדים

          מכל זונחים אותנו, ומועצת

          הרפואה כולה פסקה שאין

          מדע אנוֹש המסוגל לפדות

          אי פעם את הטבע ממצב

          אנוּש. אני אומר, בל-נא נכתים

          את שיפוטנו, או נשחית תקווה,

          נַזנה את מחלתנו הממארת

          בידי שרלטנים, כי נחבל

          בשם הטוב שלנו אם נשליך 

          את יהבנו על עזרה של חול 

          כשרק הקודש לעזור יכול.

הלנה:  אז נאמנותי תהיה שכרי.

          לא אאנוס יותר את שירותַי

          עלֵיךָ, רק אפציר, כדי לנחמני,

          זכור אותי לטובה, ובלי תרעומת.  

מלך:   אינני כפוי טובה, לא אסרב לך.

          הִצָעְת עזרה, תודות אני חייב,

          כמו כל גוסס לשוחרי חייו.

          אך לי ברורה היטב כל התמונה:

          את לא רופאה, אני בסכנה. 

הלנה:  שום נזק אין במה שאעשה:

          כל ההימור - תרופה. לא תנסה?

          אמן דגול לא פעם נעתר

          להיעזר בְּתַת-שוליה זוטר. 

          חוכמה, כָּתוּב, תצא מעוללים;  

          וממָקור דל – מפּלים גדולים;

          לָעם הפך הים לחורבה -

          גדולים שיוועו לנס, והוא לא בא. 

          כשהתקווה גדולה, הציפיה

          נוחלת מפלה; היא תתאושש

          דווקא כשיש עִילָה להתייאש.

מלך:    עד כאן. לכי. על העמל שלא עמלְת                

          שלמִי אַת לעצמך. ממני כבר קיבלת:

          תודות הן פרס על שי שלא נִלְקח.

הלנה:  ברכה שמימית בהבל-פה נחסמת כך.

          אנו עבדי העין ותוּ לא,  

          אך היודע-כל מעל - הוא לא;  

          על כן חוצפה גדולה היא כשהאֵל

          מושיט עזרה, ואנו נזלזל.

          אדון יקר, הסכם כעת וכאן.

          את השמיים, לא אותי, תִבחן.

          אני לא מתחזה שמתרברבת, 

          אני יודעת שאני חושבת, 

          חושבת שיודעת אל נכון:

          לך עוד יש סיכוי, לי יש מתכּוֹן.

מלך:   כה בטוחה? ואת מעריכה    

          כמה זמן זה ייקח?

הלנה:                          אם יש ברכה,

          לפני שהסוסים של החמה

          ישלימו הקפה של יממה,

          לפני שהמנורה הישנונית

          של הלבנה מעל תִכְבה שנית,

          וּצְוואר-זכוכית יִמְנע מגרגרי החול

          עשרים-וארבע פעם בשעון לִזְחול,

          כל נֶגַע מגופך יעוף, ימריא, 

          המחלה תמות, הגוף יבריא.

מלך:   ומה, מול בטחונֵךְ, אַת מוכנה

          לשים על כּף?

הלנה:                     חרפה, בושת זונה,

          קלון, ובוז, וקלס עולמי;

          שירי רחוב גסים כנגד שמי;

          שיוכפשו בתולי, ובעינויים     

          יקחו מנשמתי את החיים.

מלך:   נדמֶה רוח קדושה בך מפעמת,

          מכלי קטן יוצאת תרועה רועמת;

          וכל מה שנראה לא הגיוני

          נראה כן הגיוני מצד שני.

          חייך יקרים, כי בכל מטמון

          של טוּב את מלאה כמו רימון: 

          חכמה, ואומץ, נעורים וזיו -

          כל אושר החיים והאביב.

          אם מול איוּם כזה אינך חוששת,

          את בוודאי מוכשרת - או נואשת.

          רופאה מתוקה, אקח את תרופתך,

          שאם אמות תקבע גם את מותך.

הלנה:  אם המילה שלי אינה מילה, 

          הוצא את נשמתי ללא חמלה.       

          המוות כשָכָר יגיע לי.

          אך אם אושיע, מה תציע לי?

מלך:   נִקְבִי מחיר.

הלנה:                 והוא גם ישולם?          

מלך:   חֵי תקוותי בגאולת עולם. 

הלנה:  אז תן לי בידך האצילית

          כל בעל שעליו אני אחליט:

          אל פחד, לא אבחר בחוצפתי

          איש בן בית-המלוכה הצרפתי

          כדי לפאר את שמי, דל ונחוּת,

          בנצר משושלת המלכוּת;

          אלא נתין שברשותי לדרוש

          וביכולתך לתת; הבטח מראש. 

מלך:   קחי כף; התנאי אוּשר ויבוצע,

          את תקבלי את מה שאת רוצה.

          בחרי שעה, בָּמָה שמתאימות,

          אבטח בך בעיניים עצומות.

          לחקור אותך יותר היה כדאי, 

          אם כי לבטוח בך, בוטח די:

          מנין באת, כיצד צמחת, אך מילֵא;

          ברוך בואך, ברוכה אַת, בלי כל אלה.

          תני לי עזרה פה, אה? אם היא תִצְלח

          אגמול לך על המעשה שלך.

          (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 2 -


(נכנסים הרוזנת והליצן)

 

רוזנת: קדימה, אדוני. עכשיו תידָרש להוכיח כמה תרבות הצלחת לעכל.

ליצן:  אני אוכיח שאני קל-עיכול ותת-תרבות. אז מה, בסך הכל אני צריך לצאת לארמון.

רוזנת: לארמון! מה, איזה מקום כן מיוחד בעיניך, אם את הארמון אתה מנפנף ככה? בסך הכל לארמון!

ליצן:  שכה אחיה, מאדאם, אם אלוהים נתן לַבּן-אדם טיפונת גינונים והליכות, הארמון זה המקום לנפנף אותם. מי שלא יודע לקפּל רֶגל, לנופף מגבעת, לנשק יד, ולא להגיד כלום, אין לו רגל, יד, שפתיים, מגבעת או כלום; ובן-אדם כזה הוא באמת, אם נקרא לַילד בשמו, לא מתאים לארמון. אבל אני, לי יש תשובה שתתאים לכל אדם.  

רוזנת: אוּ-אָה, זו בטח תשובה מאד מלאה, שמתאימה לכל שאלה!

ליצן:  היא כמו כּסא של סַפָּר שמתאים לכל תחת: לְתחת סיכּה, לְתחת בלון, לְתחת שרירי – בקיצור נחת לכל תחת.

רוזנת: התשובה שלך יכולה להתאים לכל השאלות?

ליצן:  כמו כסף שחור ליד של עורך-דין, כמו עגבת לעגְבן וזִיבה לזַיָין, כמו הטבעת של זֶהו לָאצבע של זוֹתי, כמו קצֶפת לָעוגה, כמו ריקודי-עם לאביב, כמו המסמר לחוֹרוֹ והקרְנָן לקרנוֹ, כמו חוצפנית מקללת לבריון משתולל, כמו שפתיים של נזירה לפֶה של כומר; לא, כמו נקניקיה לקרוּם שלה.

רוזנת: יש לך, אני אומרת, תשובה שתתאים עד כדי כך לכל השאלות?

ליצן:  מפָּחוֹת-מרוזן ועד לְמַטָה-משוטר, היא תתאים לכל שאלה.

רוזנת: זאת בודאי תשובה עם נֶפח מפלצתי, אם היא עונה על כל דרישה.

ליצן:  לא רק שלא – אלא להיפך, אם מותר לַנחתום להעיד על דַיסָתו. הנה היא, וכל היוצא בּה. תשאלי אותי אם אני איש-חצר; לא יזיק לך לדעת.

רוזנת: להיות שוב צעירים, לוּ רק יכולנו! אני אשחק את השוטה בִּשאלה, בתקווה שאהיה גברת חכמה יותר מתשובתך. סלח לי, אדוני, אתה איש-חצר?

ליצן:  תודה לאל! – זה השימוש הבסיסי, לְמתחילים. עוד, עוד, תביאי עוד מאה.

רוזנת: אדוני, אני חבר מסכן שלך שאוהב אותך.

ליצן:  תודה לאל! – בקילוגרם, בקילוגרם, אל תחוסי עלי.

רוזנת: נדמה לי, אדוני, שאתה לא יכול לאכול את הבשר הזה.

ליצן:  תודה לאל! – לא, אל תרחמי עלי, תני לי עוד, 'בַקְשה.

רוזנת: אתה זכית למלקות לא מזמן, אדוני, אם אני לא טועה.

ליצן:  תודה לאל! – אל תחוסי עלי.

רוזנת: אתה צועק "תודה לאל" כשאתה חוטף מלקות, וגם "אל תחוסי עלי"? באמת נורא מתאים ה"תודה לאל" הזה: ככה תַעֲנֶה כְּשתעוּנה.

ליצן:  אף פעם לא היה לי כזה מזל רע עם ה"תודה לאל" שלי! אני רואה שדברים יכולים לעבוד הרבה זמן, אבל לא לַנֶּצח.

רוזנת: אני משחקת מארחת של הזמן,

        לשעשע אותו ככה עם שוטה.

ליצן:   תודה לאל! – או, הנה זה עובד שוב.

רוזנת: די, סוף, אדון! לעבודה: את זה

        תן להלנה, ותאיץ בה כי

        תשיב מהר. דרישת שלום לבני

        ולקרובַי. זה לא הרבה.

ליצן:  מה, לא הרבה דרישת שלום להם?

רוזנת: לא, לא הרבה תעסוקה לך. מבין אותי?

ליצן:  בתפוקה מלאה. אני ֹשָם עוד לפני הרגליים שלי.

רוזנת: זוז כבר.

        (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 3 -


(נכנסים בֶּרְטְרָאם, לָה-פֶה ופָּארוֹל)

 

לָה-פֶה:  אומרים שהנסים פּסו מן העולם, ויש לנו היום אישים פילוסופיים שהופכים כל דבר לא-טבעי ולא-מוסבר למודרני ומוכּר. לכן אנחנו מקלים ראש בכל אֵימה, מגוננים על עצמנו בְּיֶדע-לכאורה כשהיה עלינו להסגיר את עצמנו לפחד לא נודע.

פָּארוֹל:  אה-הה, זה הנושא הכי מרתק שפרץ בזמן האחרון.

בֶּרְטְרָאם: וזאת האמת.

לָה-פֶה:  הרי כל רבי-האמנים נטשו אותו –

פָּארוֹל:  בדיוק מה שאני אומר – מהרפואה הרומאית העתיקה ועד הרפואה השוויצרית החדישה –

לָה-פֶה:  כל ברי-הסמכא המלומדים כולם –

פָּארוֹל:  נכון, בדיוק מה שאני אומר.

לָה-פֶה:  נואשו, אמרו שאין לו שום תרופה –

פָּארוֹל:  זהו, זהו, מילה במילה.

לָה-פֶה:  שכלום לא יעזור לו.

פָּארוֹל:  בהחלט; כאילו היו מבטיחים לבן-אדם באחריות –

לָה-פֶה:  חיים לא בטוחים ומוות ודאי.

פָּארוֹל:  בּוּל. יפה אמרת. הוצאת לי את המלים.

לָה-פֶה:  אני יכול בכנות לומר שזה חידוש בעולם.

פָּארוֹל:  חידוש ממש. אם אתה רוצה לראות את זה שחור על גבי לבן, תקרא בָּאיך-קוראים-לו-פּה.

לָה-פֶה:   הוכחה לְפעלול שמֵימי בשחקן ארצי.

פָּארוֹל:  ככה זה. אני הייתי אומר אותו דבר. 

לָה-פֶה:  והנה הוא קופץ לו לא פחות מדולפין - סליחה על הביטוי, אני מְדבּר עם כל הכבוד -  

פָּארוֹל:  לא, זה מוזר, זה מאד מוזר, זאת אין-מה-לדבר השורה התחתונה סך-הכל בקיצור; ומנוול גמור מי שלא יודה שכאן מדובר ב –

לָה-פֶה:  אצבע אלוהים ממש.

פָּארוֹל:  כן-כן, כל מילה בסלע.

לָה-פֶה:  למצוא ביד אנוֹש חלשה -        

פָּארוֹל:  וחלוּשה; כוח אדיר, עוצמה כבירה, זה נותן לנו סיבות אפילו מעבר להתרפאות של המלך להיות –

לָה-פֶה:  אסירי תודה מכאן ועד בכלל.

          (נכנסים המלך, הלנה ומלווים)

פָּארוֹל:  לא הייתי אומר את זה אחרת, יפה אמרת. הנה מגיע המלך.

לָה-פֶה:  אֶנֶרְגֶטְליש, כמו שאומר הגרמני. הלוואי עלָי שיניים כאלה לנעוץ בְּבחורה. תראו-תראו, עוד רגע הוא יזמין אותה לריקוד צמוד.

פָּארוֹל:  שיבשלו אותי בחוֹמץ! זאת לא הלנה?

לָה-פֶה:  לדעתי כן, באלוהים.

מלך:     לך, קרא לי פה את כל האצילים.

           (יוצא מלווה)

           שבי, מושיעה, לצד מטוּפּלך,

           ויד בריאה זו, שהפחְת חיים

          בַּמוות של חושֵיהָ, תעניק

          לך שוב אישור לַשי אשר הבטחתי,

          שרק ממתין כי תנקבי בשמו.

          (נכנסים ארבעה אצילים)

          עלמה יפה, שִלחי עינך קדימה.

          מִטען צעיר זה של גברים רמים

          ורווקים עומד פה לרשותך,

          ולי יש עליהם סמכות שליט,

          מילה של אב. זה רגע הבחירה:

          אַת מחליטה, להם אין שום ברירה.

הלנה:   על כל אחד מכם תיפול בת זוג

          יפה בת-חסד כשהאהבה

          תחפוץ! על כל אחד חוץ מאחד!

לָה-פֶה:  את סוסתי על אוכפה ועל

           זְנבה אתן תמורת שינֵי חלב

           או ניצנֵי זָקָן כמו לילדים  

           האלה כאן.

מלך:                    עַייני בהם יפה.

           אין פה אחד בלי אבא מיוחס.

           (הלנה פונה לאצילים)

הלנה:     רבותי,

             דַרְכִּי שְחקים נתנו בריאוּת לַמלך.

האצילים:  יודעים, ולַשְחקים נשיר את שמך.

הלנה:     אני עלמה פשוטה, וכל עושרִי

             הוא בפשטות רק שאני עלמה.

             ברשות מעלתךָ, אפסיק כבר כאן.

             ההסמקוֹת בּלְחָיַי לוחשות לי:

             "אנחנו מסמיקות שאַת צריכה

            לבחור, אך אם יאמרו לך לא, יישב

             לובן המוות על לֶחְיך לנצח,

             שוב לא נבוא לשם."

מלך:                               בחרי עכשיו:

             מי שידחה אותך מפנֶה לי גב.   

הלנה:     עכשיו אעוף לי ממזבַּח הבתולים,

             ורק לאהבה, מלכת אלים,

             זורמות כל אנחותי. (לאציל א') אדון, תשמע?

אציל א':  ואעשה.

הלנה:                תודָה; השאר דממה.

לָה-פֶה:    הייתי מעדיף להשתתף בהגרלה הזאת יותר מכל משחק קוביה ששיחקתי בחיים.

הלנה (לאציל ב'): הלהבה שבעינךָ בוהקת -    

             עוד לא שאלתי, כבר היא מְשַתֶקת.  

             הלוואי תזכה באושר פי מאה  

             מלֵב אביון עם משאלה צנועה.

אציל ב':    איני דורש יותר.

הלנה:                          בשְמִי בְּרכה,

             ובשם האהבה. בהצלחה.

לָה-פֶה:    כולם לא בעדה? אם הם היו בנים שלי הייתי דואג שיצליפו בהם רצח, או שולח אותם לשולטן הטורקי שיעשה מהם סריסים.

הלנה (לאציל ג'): אל פחד, לא לוקחת את ידךָ;

             לא אעשה לך שום עוול. שא ברכה,

             ובמיטה שלך – אח מי יִתן –

             תמצא אוצר כפול אם תתחתן.

לָה-פֶה:    הילדים האלה קֶרח; לא רוצים אותה. הם בטוח ממזרים של האנגלים; אף צרפתי לא יָלַד אותם.

הלנה (לאציל ד'): אתה צעיר, וטוֹב, וּמְלֵא שִמְחָה

             מכְּדֵי לִבְנוֹת עָלַי כּאֵם בִּנְךָ.

אציל ד':  עלמה יפָה, אני איני חושב כך.

לָה-פֶה:    נִשְאָר לפחות ענב אחד בַּכֶּרם. אבא שלך בטוח שתה יין. אבל אם אתה לא חמוֹר, אני ילדון בן ארבע-עשרה. קלטתי אותך.

הלנה (לבֶּרְטְרָאם): אני לא מעזה לומר אותךָ

            אקח, כי אֶת עצמִי אתן. מִנְחָה

             שלך אני, ושירותַי כְּפופים

             לךָ, כל עוד אחיה. זהו האיש.

מלך:       אז קח אותה, בֶּרְטְרָאם; היא אשתך.

בֶּרְטְרָאם: אשתי, מעלתך! אני מפציר,

            כבודו, בְּעסק שכזה יורשה לי

            להיעזר בשתי עיני שלי. 

מלך:       בֶּרְטְרָאם, אינך יודע מה שהיא

             עשתה למעני?

בֶּרְטְרָאם:                    כן, אבל לא  

             יודע למה לי לשאת אותה.

מלך:       תזכור שהיא מערש דְווי אותי

             הקימה.  

בֶּרְטְרָאם:            אך, כבודו, הנפילה                       

            שלי היא הפיצוי על הקימה                      

            שלךָ? אני מכיר אותה: אבי

            הופקד על חינוכה. בת של רופא 

            בלי כלום - אשתי! אפשר להתפלץ 

            מרוב סלידה!

מלך:       רק ממעמדה אתה סולד.

            והן אותו אוכל לִבְנות. מוזר

            איך דם כולנו, כאשר נִשְפּך

            ביחד, מתמזג בְּלִי הבדלי

            חוֹם, צֶבע ומשקל, אבל לְחוּד

            קנאי כל כך לַשּוֹנִי. אם יש בה

            כל טוֹב, לבד מסְייג זה שמציק

            לך - בת של רופא עני - אתה 

            בוחל בַּטוב למען שֵם. טעוּת.

            כשהברכות בַּתחתיות צומחות,

            התחתיות עצמן מבורכות.

            הִילָה ללא עִילָה אינה אלא       

            כּבוד פגוּם; הטוֹב הוא ממילָא

            טוֹב; גם הרָע: הוא לא רע בגלל שמו;

            לכל דבר יש עֵרֶך רק בזכוּת עצמו,

            ולא בזכוּת תווית. היא חכמה,

            יפה וצעירה. אֶת כל זה בעצמה

            יָרְשָה מִטֶבע, ובַזֶּה כְּבוֹדָה.

            בוּשה להתפאר בִּכְבוד לֵידה

            בלי הצדקה. רק אם המעשים

            שלךָ יהיו לךָ עץ יוחסין -      

            תִפְרח. כי המילה היא רק שִפְחָה,

            זונה, מעל כל קבר מרוּחה, 

            מַזְכּרת שֶקר, ואִלֶּמֶת. רק                    

            בַּנְשִיָה הארורה ובאבק   

            טמונות עצמוֹת כְּבוֹדָה של הנשמה. 

            מה עוד לומר? לא תֹאהָבֵנָה כְּעלמה -

            אוסיף לה. יושר יש לה, והמון.  

            אני אֶתֵּן כבוד וגם ממון.  

בֶּרְטְרָאם: איני יכול לתת לה אהבה,

           וגם לא אנסה.

מלך:                      אתה עושה

            עוול לעצמך אם תתעקש.    

הלנה:     החלמתך, אדון, היא שמחתי. 

            את כל השאר עזוֹב.

מלך:      כבודי פה על הכף; שלא יוּבס

           אשליט את כל כוחי. הנה, קח את

           ידה, ילדון גֵא מתנשא, שלא

           ראוי למתנה טובה כזאת,

           שמעַוֵות דין וגוזר עיקוּל   

           על פְּרס שלה ואהבה שלי; 

           שלא קולט כי מִשְקלנוּ, אם  

           יוּנח בַּצד שלה, יכריע את  

           הכף כנגדך; שלא תופש כי

           כבודך הוא בידינו, לְשָתלוֹ 

           כדי שיצְמח היכן שרק נרצה.

           בּלוֹם את בוּזךָ; ציית לרצוננו  

           אשר טורֵח רק לטובתך;   

           אל תאמין לסלידתך: מהר, 

           עשה לגורלך את הטובה 

           אותה אתה חייב, אותה דורש

           כוחנו; שאם לא, אשליך אותך

           מחסותי כדי לדדוֹת, לִמְעוד 

           לַנצח בְּמהמורות בּוּרוּת

           ונעורים; ועל ראשך יפלו

           כַּצדק נִקְמתי ושנאתי,

           בלי הקלוֹת חֶמְלָה. דבּר. תשובה.

בֶּרְטְרָאם: סליחה, אדון נדיב; את טעמי

             אפקיד ביד עיניך. כשאני

             חושב איך הררי כבוד והוֹד

            קופצים לפקודתך, אני תופש

            שהיא, שלא מזמן היתה בזויה 

            מכל במחשבתי האצילית,  

            כעת היא יקירת המלך; אם

            היא התגדלה כך, זה כאילו היא 

             נולדה כזאת.

מלך:                      קח את ידה, אמוֹר 

             לה: היא שלך; מובטח לה סְכוּם אשר 

             יִשְווה לנכסיך לפחות,

             אם לא יותר.  

בֶּרְטְרָאם:                 לוקח את ידה.

מלך:       מזל ויד המלך מחייכים

            על הזיווג הזה. הוא ייחתם

             בטקס מזורז, אשר הולם    

             עסקת בזק, וייערך הלילה.

            את מלוא החגיגות נְדְחֶה לִזְמן 

             אחֵר, בְּשוּב אלינו ידידים

            נעדרים. כל עוד תאהב אותה,

             תהיה קדוש לי; ואם לא – תחטא.

             (יוצאים כולם. פָּארוֹל ולָה-פֶה נותרים מאחור, להחליף דיעות על החתונה הזאת)

לָה-פֶה: אתה שומע, מסיה? מילה איתך.

פָּארוֹל:  בעונג רב, אדון.

לָה-פֶה: בשכל עשה האדון השליט שלך כשהחליט להתחרט.

פָּארוֹל:  להתחרט! אדון שלי! שליט שלי!

לָה-פֶה: כן-כן. זה לא שָפָה מה שאני מדבר?

פָּארוֹל:  שפה די חריפה, שאי אפשר להבין בלי שפיכות דמים. שליט שלי!

לָה-פֶה: אתה צמוד לרוזן רוֹסִיוֹן?

פָּארוֹל:  לכל רוזן, לכל הרוזנים, לכל מי שמשרת את האנושוּת.

לָה-פֶה: בקיצור, משרת של רוזן. להיות אדון של רוזן זה סִפּור אחר.

פָּארוֹל:  אתה זקן מדי, אדון; תקשיב לי, אתה זקן מדי.

לָה-פֶה: תן לי לומר לך, שמע-נא, אני מסֻוָג בתור אדם, ולתואר הזה הגיל לא יכול להביא אותך.

פָּארוֹל:  מה שהיה כדאי לי ועוד-איך לעשות – לא כדאי שאני אעשה.     

לָה-פֶה: האמת, במשך שתי-ארוחות-וחצי חשבתי שאתה טיפוס די פיקח. סיפרת נסים ונפלאות על המסעות שלך; אמרתי לעצמי, יכול להיות. אבל כל הצעיפים והדגלונים שלך שכנעו אותי שאתה כלי מלא בְּרֵיק. עכשיו מצאתי מי אתה; מצדי אתה יכול ללכת בחזרה לאיבוד. הדבר היחיד שאתה שווה זה בעיטה, וגם זה בזבוז זמן.

פָּארוֹל:  אם לא היה מגונן עליך יתרון העתיקוּת –

לָה-פֶה: אל תקפוץ להתקף כעס, שלא תשבור את המפרקת; אלוהים ישמור עליך, אפרוח! בקיצור, אדון שקוּף שלי, מסיה וִיטְרִינָה, כל טוּב; אין לי צורך להסתכל בַּקנקן שלך, כי אני רואה בדיוק מה יש בו. תן לי יד.

פָּארוֹל:  אדוני, אתה מחפיר אותי באופן משפיל.

לָה-פֶה: מכל הלב; והרווחְת את זה ביושר.

פָּארוֹל:  זה בכלל לא מגיע לי, אדון.

לָה-פֶה: דווקא כן, בהחלט, עד הפרוטה האחרונה, ולא תקבל ממני הנחה.

פָּארוֹל:  טוב, אני אהיה חכם יותר.

לָה-פֶה: אז תזדרז, כי יש לך הרבה קילומטראז' טִפּשְוּת לעבור עד שתגיע. אם אי-פעם יקשרו לך את הצוואר בצעיף שלך, אז נראה אותך אומר "יש לי קשרים". אני רוצה לשמור איתך על קשר, כדי שאוכל לומר בשעת כושר, "אני את המוכשר הזה מכיר".

פָּארוֹל:  אדוני, אתה מכניס בי עוגמת-נפש בלתי הפיכה.

לָה-פֶה: הייתי באותה הזדמנות מכניס לך גם עינויי גיהינום, באופן אישי ולַנצח; אבל זמן ההכנסות שלי עבר, וגם אני עובר על פניך, בקצב שהזִקְנָה תרשה לי בְּטוּבה.

          (יוצא)

פָּארוֹל: יפה-יפה, יש לך בן שיחטוף ממני את מחיר ההשפלה הזאת, אדון מתוּפלץ, מטונף, זקן, מתופלץ! יפה-יפה, בסבלנות, לא מפילים את הסמכויות בבת-אחת. אני אָכַּסְחֵנוּ, בחיים שלי, אם אני אפגוש אותו בזמן נוח, אפילו אם הוא היה אציל כפול פוּל. לא ארחם על הזִקְנָה שלו יותר משהייתי מרחם על – אני כָּסוֹחַ-אכּסחנו! ברגע שאני רק אראה אותו עוד פעם!

          (נכנס לָה-פֶה)

לָה-פֶה: שמע-נא, האדון השליט שלך נשוי, הנה חדשות בשבילך; יש לך גברת חדשה.

פָּארוֹל:  ירשה לי כבודו להביע באופן בלתי משתמע - הסתייגות. השליט שלי הוא רק אחד, זה שלמעלה.

לָה-פֶה: מי? אדונָי?

פָּארוֹל:  כן, אדונִי.

לָה-פֶה: השטן הוא אדונך. למה אתה שם חיתול על הזרועות שלך באורַח כזה? אתה רוצה לעשות משרוול תחתון? גם משרתים אחרים עושים ככה? כבר עדיף שתשים את המה-שמו שלך בִּמְקוֹם האף שלך. בחיי שאם הייתי צעיר אפילו בשעתיים הייתי מרביץ לך. אתה מִפְגע ציבורי וכל אדם צריך להרביץ לך. נדמה לי שנוצרת בשביל שיתאמנו עליך באִגְרוּף.

פָּארוֹל:  זאת ביקורת קשה ולא בּונָה, אדוני.

לָה-פֶה: לֵך, לֵך, אדון. באיטליה הרביצו לך על זה שהוצאת גרגר מרימון. אתה ארְחִי-פּרְחִי משוטט, לא נווד אמיתי. אתה מדבר חופשי עם אדונים ואישים מכובדים הרבה יותר ממה שמותר לך על פי רִשְיון הלידה ותעודת הכבוד. אתה לא שווה עוד מילה אחת, חוץ מאחת – כלב. אני עוזב אותך.

         (יוצא. נכנס בֶּרְטְרָאם)

פָּארוֹל:  טוב, טוב מאד; אז ככה זה. טוב, טוב מאד; נישַן על זה קצת.

בֶּרְטְרָאם: אבוד ומשועבד לִדְאגות לַנצח!

פָּארוֹל:  מה העניין, דוּבְשן שלי?

בֶּרְטְרָאם: גם אם נשבעתי מול קדוּשת הכומר,

           לא אזדווג איתה.

פָּארוֹל:  מה, מה, דובשן שלי?

בֶּרְטְרָאם: פָּארוֹל שלי, חיתנו אותי!

          אני אצא למלחמות טוסְקַנָה

          ולעולם לא אזדווג איתה.

פָּארוֹל:    צרפת היא חור כלבים, לא ראויה

           שגֶבֶר בה ידרוך. לַמלחמות!

בֶּרְטְרָאם: יש מכתבים פה מאמי: מה שכתוב בהם איני יודע עוד.

פָּארוֹל:   זה מעניין. לַמלחמות, ילדִי,

          לַמלחמות! הבן-אדם מחזיק

          את הכבוד שלו חבוי בתוך 

          קופסה אם הוא נשאר כדי לחבק

          ת'מוּץ-דה-פּוצי-מוּץ שלו בבית,

          לשפּוך את כל המֵח הגברִי  

          שלו בין הזרועות שלה, במקום

          לדהור ולהזניק סוסי קרבות!

          אז דִיוֹ, למרחק הלא ידוע!

         צרפת אורווה; אנחנו שרובצים

          בה - בהמות. לכן – לַמלחמה!

בֶּרְטְרָאם: כך יהיה. אותה אשלח הביתה,

          את אמא אשתף בשנאתי

          אליה וּבְסיבּות מנוסתי,  

          אכתוב לַמלך מה שלא אעז

          לומר לו. עם המענק שהוא

          נתן אוּכל לצאת לִשְדוֹת איטליה,

          בהם מיטב הנוער מתכתש.

          הלוא המלחמה היא הנאה

          מול בֵּית קדרוּת ורעיה שנואה.

פָּארוֹל:    זה רציני זֶה, או שזֶה קַפְּרִיז זֶה?  

בֶּרְטְרָאם: בוא לחדרי, ייעץ לי. היא תצא    

          מייד. מחר, אני - לַמלחמות,

          היא לְיָגון בודד בלי נחמות. 

פָּארוֹל:    תותח אַתָּה! נִהְיֵיתָ גֶבֶר, בּן!

          צעיר נשוי זה איש שהתחרבן.

          אז לֵך, עזוב אותה באומץ, עוּף.

          המלך לא צָדַק. אך אף צפצוף!  

          (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 4 -


(נכנסים הלנה והליצן)

 

הלנה:  אמי שולחת לי ברכות חמות. היא בטוב?

ליצן:    היא לא בטוב, אבל היא כן בקו הבריאות; היא מאד עליזה, אבל היא לא בטוב. אבל - תודה לאל – טוב לה מאד ולא חסר לה שום דבר שבעולם; בכל זאת היא לא בטוב.

הלנה:  אם טוב לה מאד, מה מכאיב לה שהיא מאד לא בטוב?

ליצן:    באמת טוב לה מאד, חוץ משני דברים.

הלנה:  אילו שני דברים?

ליצן:    אל"ף-כל, שהיא לא בעולם שכולו טוב, שאלוהים יקח אותה לשם מהר! ובי"ת-כל, שהיא בעולם הזה, שאלוהים יקח אותה מפה מהר!

          (נכנס פָּארוֹל)

פָּארוֹל:  ברכה על ראשך, גבירתי הבת-מזל.

הלנה:   אני מקוה, אדוני, שאתה מברך אותי על מזל טוב מרצון טוב.

פָּארוֹל:  התפילות שלי דִרְבּנו את המזל שלך, והן כולן תפילה שהוא יישאר אצלך. אה, פרצוּפוֹן! מה שלום הגברת הזקנה שלי?

ליצן:    כדי שאתה תירש את הקמטים שלה ואני את הכסף, הלוואי שהיא תעשה כמו שאמרת.

פָּארוֹל:  מה, אני לא אמרתי כלום.

ליצן:    'בַקְשָה! אתה בן-אדם חכם. כי לא פעם משרת חורץ-לשון חורץ לרעה את הגורל של האדון. לא להגיד כלום, לא לעשות כלום, לא לדעת כלום, ולהיות חֲסַר כלום, זה החלק העיקרי של מעמדך, שהוא לא הרבה יותר מלא-כלום.

פָּארוֹל:  'סְתלק מכאן! אתה כלב.

ליצן:    היית צריך להגיד "מולי - אתה כלב", כלומר "מול כלב, אתה כלב". אז היית אומר אמת, ופה קבור הכלב.

פָּארוֹל:  לך-לך, אתה אוויל חוצפן; גיליתי אותך.

ליצן:  גילית אותי בעצמך, אדוני, או שלימדו אותך? אבל טוב שחיפשת; כי אם גילית בעצמך אוויל, תציג אותו לראווה, להנאת העולם ולתפארת הצחוק.

פָּארוֹל:  כלב, קִשְקשְתָ בַּזנב יפה.  

          מאדאם, בֶּרְטְרָאם יֵצא מפה הלילה;

          עניין חשוב מאד דוחק בו. הוא

         מכיר בהליכי האהבה

         ובטקסיה – שהנסיבות

         תובעות בשמך, ורק דוחה אותם

         לרגל המצב; אך העיכוב

         והמחסור האלה מלאים      

         פרחים, שסדנאות הזמן כעת        

         מזקקות לבוֹשם, על מנת

         שהשעה, כשתבוא, תוצף  

         באושר, ויגלוש העונג על    

         גדותיו.

הלנה:           ומה עוד רצונו?

פָּארוֹל:                               מייד

         שתיפרדי מהוד רוממותו,

         ושהבהילות הזאת תוצג

         בתור יוזמה שלך; חזקי אותה

         בכל תירוץ שיהפוך אותה 

         לדעתךְ לחיונית.

הלנה:                      מה עוד

         הוא מצווה?

פָּארוֹל:                שכשתשלימי זאת,

         חכי לעוד תִדְרוּך ממנו.

הלנה:  אני כפופה לכל משאלותיו.  

פָּארוֹל: אני אמסור את זה.

          (יוצא)

הלנה:     בבקשה. בוא, מה-שמו.

         (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 5 -


(נכנסים לָה-פֶה ובֶּרְטְרָאם)

 

לָה-פֶה: אבל כולי תִקְווה שאדוני לא מחשיב אותו בתור חייל.

בֶּרְטְרָאם: כן, אדוני, ושֵם גבורתו הולך לפניו.

לָה-פֶה: את זה אתה שמעת מִמוֹ-פִּיו.

בֶּרְטְרָאם: ומעדויות אחרות, בדוקות ומוּכחות. 

לָה-פֶה: אז המחוג שלי מפגר; אני חשבתי שהברבור הזה הוא ברווזון.

בֶּרְטְרָאם: האמן לי, אדון, הוא גדול מאד בחוכמה, ואמיץ-לב בהתאם.

לָה-פֶה: אז אני חטאתי נגד הנִסיון שלו ופשעתי נגד אומץ-הלב שלו, ומצבִי הרוחני בָּעִניין מסוכן, כי אני לא מסוגל להביא את הלב שלי להתחרט. הנה הוא בא. אני מבקש ממך, עשֵה מאיתנו חברים; אני אַתמיד בידידות הזאת.

         (נכנס פָּארוֹל)

פָּארוֹל (לבֶּרְטְרָאם): הדברים האלה יֵיעָשו, אדוני.

לָה-פֶה: יסלח לי אדוני, מי החייט שתָפַר אותו?

פָּארוֹל:  אדוני!

לָה-פֶה: אה, אני מכיר אותו טוב. כן-כן, אדוני, זה בעל-מקצוע טוב, חייט טוב מאד.

בֶּרְטְרָאם (הצידה לפָּארוֹל): היא הולכת לַמלך?

פָּארוֹל: הולכת.

בֶּרְטְרָאם: היא תצא הלילה?

פָּארוֹל: כמו שרצית.

בֶּרְטְרָאם: את מכתבַי כתבתי, אוצרי

             ארוז, סוּסַי דרוכים כבר; והלילה,  

             במקום לקחת לי את הכלה, 

             אגמור לפני שעוד אתחיל.  

                                  [/ [אכתוב "סוף" עוד לפני פרק ראשון.]  

לָה-פֶה (הצידה): איש-מסעות טוב זה לא רע בסוף הארוחה, עם הלִפְתן; אבל אחד שמשקר שלושה-רבעים מהזמן, ומְנַפֵּחַ עובדה אחת לאֶלף בועות של כלום, צריך להקשיב לו פעם אחת ולהרביץ לו שלוש. (בקול) אלוהים ישמור עליך, קפיטן!

בֶּרְטְרָאם: יש איזו אי-נעימות בין האדון ובינך, מסיה?

פָּארוֹל: אני לא יודע איך זכיתי להיקלע לעוינוּת של האדון.

בֶּרְטְרָאם: יכול להיות שאתה תופש אותו לא נכון, אדוני.

לָה-פֶה: ואני אמשיך לתפוש אותו ככה, גם אם אני אתפוס אותו בְּמקרה מתפלל. הֱיה שלום, אדוני, ותאמין לי: בָּאגוֹז הזה אין חרצן. הנשמה של האיש הזה היא בַּבגדים שלו. אל תִתן בו אמוּן בשום עניין כְּבד-משקל. היו לי כאלה בתור חיות-מחמד, ואני מכיר את הטבע שלהם. הֱיה שלום, מסיה; דיברתי עליך יותר טוב ממה שמגיע לך, אבל זו מִצְווה לעשות טובה תחת רעה.

          (יוצא)

פָּארוֹל:    אדון רֵיק וחלול, נשבע לך.

בֶּרְטְרָאם: אני לא חושב.

פָּארוֹל:    מה, אתה לא מכיר אותו?

בֶּרְטְרָאם: מכיר טוב, ומדברים בו רק גדוֹלות

             ונצורות. או, הנה הקולר שלי.

             (נכנסת הלנה)

הלנה:     כפי שצוּויתי על ידך, אדון,

             דברתי עם המלך, והשגתי

             אישור לצאת מייד; הוא רק רוצה

             כמה מלים אתך. 

בֶּרְטְרָאם:                       ואציית לו.

             את לא צריכה להשתומם, הלנה,   

             על ההתנהלות שלי, שלא

             הולמת את הרֶגע או את מה  

             שמצבִי המשפחתי דורש. 

             דֵי לא מוכן תפש אותי העסק,

             לכן כולי בלבול. זאת הסיבה

             שאבקשךְ לצאת הביתה, ולשאול

             "מדוע" רק בַּלב, אך לא בְּקול;

             כי שיקולַי טובים מכפי שהם

             נראים, ועניינַי חיוניים

             יותר ממה שמצטייר למי    

             שלא בקיא בהם. זה לאמי.

        (נותן להלנה מכתב)

             אראה אותך רק עוד יומיים, אז

             משאיר אותך לחוכמתך.

הלנה:                                אדון,

             אין לי דבר לומר, רק שאני

             הצייתנית במשרתים שלך.

בֶּרְטְרָאם: די, די, מספיק עם זה.

הלנה:                               ואשתדל

             בלי הרף להשלים בשירותַי 

             מה ששלל ממני הכוכב

             של מוצאִי הדל, ולהצדיק   

             את מזלי הטוב.

בֶּרְטְרָאם:                      עִזבי את זה.

             אין לי דקה. שלום. מהר, הביתה.

הלנה:     אדון, סליחה...

בֶּרְטְרָאם:                    כן מה יש לך לומר?

הלנה:     אינני ראויה להון שיש לי,

             גם לא אעז לומר שהוא שלי –

             ובכל זאת כן; אך, כמו גנב רך-לב,

             אני כְּמהה לגנוב מה שהחוק    

             אישר כי הוא שלי.

בֶּרְטְרָאם:                           מה את רוצה?

הלנה:     מין משהו, בקושי משהו;

             שום-כלום ממש. לא מעיזה לומר

             מה שאני רוצה, אדון שלי.

             בעצם, כן:

             זרים או אויבי-נפש נפרדים

             בלי נשיקה.

בֶּרְטְרָאם:                    בבקשה ממך,

אל תתעכבי, מהר אל הסוסים.

הלנה:     לא אסרב לפקודתך, אדון טוב.

             איפה המלווים? מסיה, שלום.

             (יוצאת)

בֶּרְטְרָאם: הביתה אַת, שָם לא אפגוש אותך.

             אני – לַתוף, לחרב, לתותח.

             בוא, בוא נברח.

פָּארוֹל:                         באומץ. כן! קוֹרָאגְ'יוֹ!

             (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 1 -


(תרועה. נכנסים דוכס פירנצה, ושני האצילים הצרפתים, עם גדוד חיילים)

 

דוכס:   …כך שעכשיו שָמעתם, פְּרט לִפְרָט,  

          את הסיבות למלחמה הזאת. 

          זו החלטה אשר גָבְתָה דם רב

         כבר, וצמאה לעוד.

אציל א':                   קדוֹשה נראית

          מטרת כבודך; שחורה ומבהילה

         היא זו של היריב.

דוכס:   לכן תמוּה בעינינו איך

         מלך צרפת, יקר לנו כאח,  

         אוטם לבו בעסק זה אל מול

         בקשותינו לתמיכה.

אציל ב':                     אדון טוב,

          איני יכול לשפוט את שיקולֵי    

          המדינה אלא כאיש פשוט,     

          צופה מחוץ, שמִן המניעים 

          האישיים מקיש, בעוונותיו,      

          על הליכים מדיניים. לכן

          לא אֲחַוֶה דעה, כי בעבר,

          למבוכתי, טעיתי לא פחוֹת

          משקלעתי.

דוכס:                 טוב, שיבוּשם לו.   

אציל א': אבל לי אין ספק שצעירים

          דומים לנו, שְבֵעים ממותרות,

         יבואו הנה בהמוניהם 

          למצוא מרפא.

דוכס:                      בואם יהיה בּרוּך,  

          והם יזכו בכל כבוד שיש

         לנו לתת. אתם יודעים את מקומכם;

         אם טוב ממנו יתפנה – הוא שלכם.

         מחר לשדה הקרב.

       (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 2 -


(נכנסים הרוזנת והליצן)

 

רוזנת: הכל יצא בדיוק כפי שרציתי, לבד מזה שהוא לא בא איתה.

ליצן: נשבע מכל הלב, נראה לי שהאדון הצעיר הוא איש רב עוגמה.

רוזנת: לפי מה, אם תרשה לי לשאול?

ליצן: מה, הוא מסתכל על המגף שלו ושר, מיישר את הצווארון ושר, שואל שאלות ושר, מחטט בשיניים ושר. אני יודע שבן-אדם שיש לו חולשה לעוגמה ימכור אחוזה משובחת בשביל שיר.

רוזנת: תן לי לראות מה הוא כותב, ומתי הוא מתכוון לבוא. (פותחת את המכתב)

ליצן:  אני אין לי ראש לאיזַבּל מאז שהייתי בחצר. הלַקֶרְדוֹת והאִיזַבֵּלות של הפרובינציה הם כלום ליד הלקרדות והאיזבלות שיש לךָ בחצר. המוח-קופידון שלי חטף שיתוק, ואני מתחיל לאהוב כמו שאיש זקן אוהב כסף – בלי תיאבון.

רוזנת: מה יש לנו פה?

ליצן: מה יש לנו שם?

          (יוצא)

רוזנת (קוראת את המכתב בקול): "שלחתי אלייך כלה; היא ריפאה את המלך והרסה אותי. לא זוּוגתי איתה ולא הזדווגתי איתה, ונשבעתי להפוך את ה'לא' הזה לנצחי. אַת תשמעי שברחתי; דעי זאת לפני שיגיע הדיווח. אם יש בעולם מספיק מרחב, אני אשמור מספיק מרחק. בהכנעה ובכבוד. בנך ביש המזל – בֶּרְטְרָאם."

          זה לא טוב, נערון פָּזיז בלי רסן,

         לנוס מחסד מלך טוב כל כך,

         למשוך אליך חץ של זעמו

         על הַשְפּלה של נערה שלזִיו 

          נפשה אימפריות לא יבוּזו.    

          (נכנס הליצן)

ליצן: הו מאדאם, שם יש חדשות כבדות בִּפְנים, בין שני חיילים וגברתי הצעירה.

רוזנת: מה העניין?

ליצן:  לא, יש קצת נחמה בחדשות, קצת נחמה: לא יהרגו את הבן שלך מהר כמו שחשבתי.

רוזנת:  למה שיהרגו אותו?

ליצן:  בדיוק, מאדאם, אם הוא ברח, כמו ששמעתי. הסכנה מאיימת על מי שלא מתקפל לו אלא עומד. זה בדרך כלל מה שהורס גברים, למרות שככה נולדים ילדים. מה שנוגע לי, אני רק שמעתי שהבן שלך, יתבָּרַך - התבּרַח.

         (נכנסים הלנה ושני האצילים הצרפתים)

אציל א': שאלוהים ישמור אותך, מאדאם.

הלנה: מאדאם, אישי הלך, הלך לַנצח.

אציל ב': לא, אל תגידי כך.

רוזנת:   קצת אורך רוח. אנא, רבותי –

          טולטלתי בין כל כך הרבה דקירות

         שִמְחה וצער, שלא זה לא זו,

         כשיָראו לפתע את פניהם,

         ימוססו אותי נוֹסַח נשים.

         איפה הבן שלי, בבקשה?

אציל ב': מאדאם, יָצא לִצבא דוכס פירנצה.

          נתקלנו בו בדרך, כשחזרנו

          משם, ואחרי איזה עניין

         דחוּף אצל הוד מלכותו, לשם  

         פּנֵינו שוב.

הלנה:   קִראי, מאדאם; זה הדרכון שלי.

         (קוראת את המכתב בקול)

          "כשתצליחי להשיג את הטבעת שעל אצבעִי, שלעולם לא תישלף, ולהראות לי ילד פרי בטנך שנזרע בגופך ואני אביו, אז תקראי לי בעל; אבל מול 'אז' כזה אני כותב 'אף פעם'".

           זה משפט נורא.

רוזנת:   את המכתב הזה אתם הבאתם, רבותי?

אציל א': כן, מאדאם, ולמִשמע התוכן אנחנו מצטערים על הטרחה שלנו.

רוזנת:   בבקשה, גברתי, לזקוף קצת ראש. 

          אם אַת לוקחת מונופול על כל

          יגונותייך, תקפחי אותי

          מחֵצִי. הוא היה בני, אך את שמו

          אני שוטפת מדמי, ואַת

         כל הילדים שלי. הוא לכיוּון

         פירנצה?

אציל ב':           כן, מאדאם.

רוזנת:                           להיות חייל?

אציל ב': זאת מטרתו האצילית; ואַל

         תפקפקי שהדוכס ייתן

         לו כל כבוד שמתבקש בזכות  

         מעמדו.

רוזנת:            אתם חוזרים לשם?

אציל א': אה-הה, מאדאם, בשיא המהירות.

הלנה (קוראת): "עד שלא תהיה לי שום אשה, אין לי בצרפת כלום".

           זה מר.

רוזנת:             גם זה כתוב שם?

הלנה:                                   כן, מאדאם.

אציל א': זאת רק פזיזות של יד, אולי, אשר

           הלב אינו מסכים לה.

רוזנת:   כלום בצרפת עד לא תהיה לו שום

          אשה! אין כלום שטוֹב לוֹ פה ממנה,

          ולה מגיע גבר שעשרים

          כמוהו, נערים גסים, יהיו 

         לו עבדים, ויקראו לה כל

         שעה "הגברת". מי היה איתו?

אציל א': רק משרת, ועוד אדון שפה-ושם פגשתי.

רוזנת:   פָּארוֹל, לא?

אציל א: כן, גברת, זה.

רוזנת:   טיפוס מאד פּגוּם, מלא בְּרֶשע.

           הבן שלי משחית לב טְהור-מוצא

           בעידודו.

אציל א':            נכון מאד, מאדאם.

           מה שמצוי בו – אלוהים ישמור,      

           ומה מוצאים בו - רק השד יודע.     

רוזנת:    ברוכים תהיו שבאתם. אבקש          

            אתכם מאד, כשתראו את בני,     

           לומר לו שעם חֶרֶב לא יִזכה

           אף פעם בַּכבוד שהוא איבד.

          ואת השאר אכתוב לו, ואתם

          תקחו.

אציל ב':          אנחנו נשרתך, מאדאם,

          בזה ובכל העניינים שלך.

רוזנת:  לא עד שתקבלו שירות תמורת

שירות. בואו איתי?

          (יוצאים הרוזנת והאצילים)

הלנה:  "עד לא תהיה לי שום אשה, אין לי

          כלום בצרפת". כלום בצרפת עד לא

          תהיה אשה לו! לא תהיה לך,

          רוזן, בכל צרפת; אז שוב הכל

          שלך. אדון מסכן, אני היא זו

          שתגרש אותך מארצך?

          אני זו שתחשוף את כל אֶבְרֵי

          גופְךָ העדינים לַמִּלחמה

          שלא תחוּס על איש? וזו אני

          שמבריחה אותך מן החצר -

          שְדה משחקים שבוֹ צלפוּ בך       

          עיניים זוהרות - להיות מטְרת

          תותח פולט עשן? שליחֵי עופרת,

          הדוהרים במהירות האש,

          אַבְּדוּ כיוּון; פּלְחוּ את האוויר      

          המתאחה ושר כשהוא נבקע;    

          רק אל תגעו באדוני. את זה

          אשר יורה בו, רק אני הצבתי. 

          מי שתוקף את החזה השָש- 

          לִקרב שלו, אני בת-השטן   

          מאחוריו. וגם אם לא אני

          הורגת, רק אני סיבת המוות.

          מוטב לי שאפגוש אריה מורעב,

          מוטרף לטרוף; מוטב יפלו עלי

          בבת אחת כל אסונות הטבע.

          לא; שוב הביתה, רוֹסִיוֹן. כי שָם,

          בסכנות האלה, הכבוד   

          מרוויח רק צלקת, או מפסיד

          הכל. אני אלך; רק היותי

          עוד כאן מחזיק אותך עוד שם.    

          מה, לשֵם כך שאשאר? לא, לא,

          גם לוּ נָשַב אויר גן-עדן פה

          בבית, והמשרתים היו

          כרובים. אני אלך; והשמועה

          המנחמת על מנוסתי

          הלוואי תופץ, תמתיק את אוזנך.

          בוא, לילה; יום, תִכְלה! כי עם האפלה,

          אגניב עצמי מכאן, גנבת אומללה.

          (יוצאת)


מערכה 3, תמונה 3 -


(תרועה. נכנסים דוכס פירנצה, בֶּרְטְרָאם, מתופף וחצוצרנים, חיילים, פָּארוֹל)

 

דוכס:   אתה תהיה קצין פרשים ראשי,

          ובתקווה גדולה נפקיד אמון

          ואהבה במזלך הכה-

          מבטיח.

בֶּרְטְרָאם:       אדוני, זה עול כבד

          מדי לכוחותי; אך ננסה         

          לשאת אותו בשם כבודך עד קצה

          הסכנה.

דוכס:            קדימה! ואֵלת

          המזלות תרעיף את בִּרכתה

         על הקסדה שלך כאילו היא

          אהובתך!

בֶּרְטְרָאם:          היום אני נכנס

          לשורותיך, אֵל המלחמה;

          אוכיח, אם אגשים מה שמוֹחי ציווה - 

          אני אוהֵב תוף-קרב, אויב לאהבה.     

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 4 -


(נכנסים הרוזנת ורינלדו, סוכן-הבית)

 

רוזנת:  אוי לנו! וכשהיא מסרה לך 

          מכתב, לקחְתָ? לא יכולת להבין כי 

          היא תעשה מה שעשתה אם היא

          שולחת לי מכתב? קְרא אותו שוב.

רינלדו (קורא): "ז'אק הקדוש פטרון לי, ואצא אליו.

                   אהבָתי לקתה בחטא היוהרה,                

          ועל פִּשְעי נגזר שאכפּר עכשיו          

                   ברגל יחפה על אדמה קרה.  

          כִּתבי, כִּתבי, שמזירת המאבק

                   יקיר לבי, בנך היקר, ישוב מהר.

          ברכיהו בשלום בבית, ממרחק

                   אני את שמו בלהט קודש אפאר.

          הלוואי יסלח על שהטלתי עליו נטל:  

                   עריצותי היא שגזרה עליו לנדוד        

          מידידֵי חצר אל שדה אויבים וקטל

                   שם נטפלים סיכון ומוות לַכּבוד.

          הוא טוב מדי למוות וגם לי; נפשי

          אטול בכדי שהוא יהיה חופשי."

רוזנת:   אח, איזה עוקץ חד יש במילה 

          הכי רכה שלה! רינלדו, לא

          טעית בְּשיקול אף פעם כמו  

          ברגע שהנחת לה לצאת כך.

          אילו יכולתי לדבר איתה,

          הייתי משנה את דעתה,

          אך היא עקפה זאת.

רינלדו:                        גברת, תסלחי לי.

          אילו נתתי לך את זה בלילה,

          אולי היינו משיגים אותה;

          על אף שהיא כותבת "כל מרדף

          יהיה לשווא".

רוזנת:                   איזה מלאך ירעיף

          ברכה על בַּעַל לא-ראוי כזה?   

          אין לו תקומה, אלא אם תפילותיה,

          שהשמיים יתענגו לשמוע

          ולהגשים, הן ינקו אותו

          מזעם דין עליון. כְּתוֹב, כְּתוֹב, רינלדו,

          לַבּעל שאשתו לא מגיעה לו.

          מלא כל אות בַּכּוֹבד של ערכּה,

          שהוא מקל בו. תן ביטוי חריף  

          ליגוני, למרות שלא אכפת לו.

          תשלח את היעיל שבשליחים.

          אם הוא ישמע שהיא הלכה, אולי

          יחזור; והיא, כשתשמע זאת, מי

          ייתן, תרוץ לכאן מהר, מונחית

          ביד האהבה הטהורה.

         מי משניהם יותר יקר לי - אין

          לי שום מושג כבר. לך תשיג שליח.

          לבי כבד, הגיל שלי רפה;

          לצער יש דמעות, וליגון יש פֶּה.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 5 -


(חצוצרה מרחוק. נכנסות האלמנה הזקנה מפירנצה, בתה דיאנה, ומריאנה, עם מספר אזרחים)

 

אלמנה: נו, תבואו; למה שאִם הם מתקרבים לעיר, נפספס את כל החגיגה.

דיאנה: אומרים שהרוזן הצרפתי לָחם כמו איש-כבוד. 

אלמנה: לפי מה שדִווחו הוא ניצֵח את המפקד הכי גדול שלהם, ושחט בידיים שלו את האח של הדוכס. (חצוצרה) סתם הזענו; הם הלכו מצד שני. תקשיבו! אפשר לדעת לפי החצוצרות.

מריאנה: בואו, נחזור ונסתפק בדיווחים. הי, דיאנה, תיזהרי-לך-אַת מהאציל הצרפתי הזה. הכבוד של בחורה זה השם שלה, ואין נדוניה יקרה יותר מיושר.

אלמנה: סיפרתי לַשכנה שלי איך נִטְפּל אלייך איזה מסיה מְלַווה שלו.

מריאנה: מכירה את הכלב הזה, יימח זכרו! אחד פָּארוֹל; שגריר מטונף לדברי עבירה בשביל הרוזן הצעיר. תיזהרי מהם, דיאנה: ההבטחות שלהם, השידולים, השְבועות, המזכרות, וכל קיטוֹר התשוקה שלהם, זה בכלל לא מה שעל-פניו. לא מעט בחורות התפתו בגללם, והצרה היא, זאת עובדה, שכל כך הרבה דוגמאות מחרידות לְחוּרְבּן של בתולים לא מרתיעות את הבאות בתור, להיפך – כולן קופצות לַבּוץ שמטביע  אותן. אני מקווה שאני לא צריכה לייעץ לך יותר; והלוואי שהצַדיקות שלך תחזיק אותך איפה שאת, גם אם אין סכנה יותר גדולה מלאבד ככה את הצניעות.  

דיאנה: לא תצטרכי לדאוג בגללי.

           (נכנסת הלנה)

אלמנה: מקווה שלא. תראו, הנה באה צליינית. מתערבת שהיא תתאכסן אצלי בבית; לשָמָה הם שולחים אחד את השני. אני אחקור אותה. שאלוהים ישמור עלייך, צליינית. לאן את?

הלנה:  לקבר של ז'אק הקדוש.

          איפה גרים כל העולים-לרגל?

אלמנה:  ב"סן-פרנצֶ'סְקו" פה מול הנמל.

הלנה:   זה בכיוון הזה?

       (מארש מרחוק)

אלמנה:  כן, בדיוק. תקשיבו, הם באים.

           אם תחכי קצת, צליינית,

           שהגדודים רק יעברו,

           אני יוביל אותך לאן שאַת

           תגורי; כי תַ'בַּעַלָת-הבַּית

          שלך אני, נדמה לי, מכירה

          יפֶה כמו את עצמי.

הלנה:                           זאת אַת עצמך?

אלמנה:  אם לא אכפת לך, צליינית.

הלנה:    תודָה, אמתין לך עד שתתפני.

אלמנה:  את באה מצרפת, נכון?

הלנה:                             זה ככה.

אלמנה:  פה את תראי אחד מבני ארצך 

          שהתבלט מאד.

הלנה:                     שמוֹ, אם תואילי?

דיאנה:   רוזן של רוֹסִיוֹן. את מכירה?

הלנה:    רק מהאוֹזן, ששמעה עליו

          שירי הלל; את הפָּנים אני

           לא מכירה.

דיאנה:                  מה שהוא לא יהיה,

           פה הוא ממש כוכב. אומרים שהוא   

           ברח לו מצרפת כי שָם המלך  

          חיתן אותו כנגד רצונו.

          זה ככה, את חושבת?

הלנה:                             בהחלט,

           אמת; אני יודעת מי הגברת.

דיאנה:   אחד פה, שמשרת את הרוזן,

           אומר עליה רק זוועות. 

הלנה:                           מה שמו?

דיאנה:   מסיה פָּארוֹל.

הלנה:                      הו גם אני סבורה 

            כמותו, שאם בודקים מה היא שווה,    

            לבד או בהשוואה אל הרוזן, 

           היא עלובה מכדי שיבטאוּ

           את שמה גם; לזכותה עומדת רק

           צניעות, ובְזוֹ עוד לא שמעתי איש

           שמפקפק.      

דיאנה:               אַיי גברת מסכנה!

           זה תיק כבד להיות אשה של בעל

           שמתעב אותך.

אלמנה: אנְ' מתערבת שהחמודה,

          איפה שהיא תִ'יֶיה, הלב שלה

          כבֵד מעֶצב. הקטנה הזאת

          יכלה לַ'שוֹת לָהיא תרגיל זדוני,

          אם התחשק לה.

הלנה:                     מה את מתכוונת?

          יכול להיות שהרוזן מסית 

          אותה בְּחשק לְכיוּון בלתי

          כשר?

אלמנה:           הוא בהחלט מסית, סוחר 

          בכל מה שיכול בעסקים        

          מסוג זה להשחית את הכבוד

          של נערה; אבל היא חמושה

          נגדו, עומדת להגנתה    

          על המשמר ביושר.

          (תוף ודגלים. נכנסים בֶּרְטְרָאם, פָּארוֹל והצבא כולו)

מריאנה:                     אוי אם לא!

אלמנה: או, הם באים עכשיו.

          זה שָם אנטוניו, בן בכור לדוכס;

          זה אֶסְקָאלוס.

הלנה:                  הצרפתי מי?

דיאנה:                                זה –

          עם הנוצה. בחור די משובח, לא?

          הלוואי שאֶת אשתו היה אוהב;

          אם הוא היה ישר יותר - היה  

          גם טוב יותר. הוא לא אדון יפהפה?

הלנה:  מוצא חן בעיני מאד.

דיאנה: חבל רק שהוא לא ישר. ושם

          זה הבן-כלב שמוביל אותו

          לעסקים מלוכלכים. בִּמקום

          אשתו, אני הייתי מרעילה

          תַ'מנוּול הזה.

הלנה:                    מי הוא מהם?

דיאנה: הקוף ההוא עם כל הצעיפים. ממה הוא מדוכא?

הלנה:  אולי נפצע בקרב.

פָּארוֹל: לאבד את התוף של הגדוד שלנו! באמת!

מריאנה: משהו ממש אוכל אותו. תראו, קלט אותנו.

אלמנה: הי-בוא-נא, שתמוּת!

מריאנה: וקידה גם לך, משחיל טבעות שקרן!

          (יוצאים בֶּרְטְרָאם, פָּארוֹל והצבא)

אלמנה:  הגדוד עבר. בואי, צליינית, אני

          יקח אותך לאיפה שתגורי.

          יש לי כבר ארבעה או חמישה

          מאמינים בבית, שנדרוּ   

          לצאת לקבר של סן-ז'אק. 

הלנה:                               מודה

          בהכנעה. יואילו נא הגברת

          והעלמה הענוגה לסעוד

         איתי הלילה; התשלום עלַי,

          והתודה; וכדי לגמול לכן  

          יותר, אתן לבתולה הזאת

          כמה עצות, שוֶוה מאד  

          לשמוע.

אלמנה ומריאנה:   מקבלות, מכל הלב.  

          (יוצאות)


מערכה 3, תמונה 6 -


(נכנסים בֶּרְטְרָאם ושני אצילים צרפתים)

 

אציל א': לא, אדוני, אדרבא, נסה אותו, תן לו שיַרְאה מי הוא ומה הוא.

אציל ב': אם לא תגלה, אדוני, שהוא שפן-בן-שפן, אל תתייחס אלי יותר.

אציל א': בַּיקר לי, אדוני, בועת סבון.

בֶּרְטְרָאם: אתם חושבים שעד-כדי-כך אני טועה בו?

אציל א': האמן לי, אדוני, מיֶדע אישי ממקור ראשון, בלי טיפת השמצה, אלא כאילו דיברתי על קרוב שלי, הוא פחדן-צמרת, שקרן נצחי ואינסופי, מפר-הבטחות על-השעון, בן-אדם שאין לו באמְתחת מעלה טובה אחת ששווָה את הפטרונוּת של אדוני.

אציל ב': היה כדאי שתכיר אותו סוף-סוף; כי אם תתרפק מדי על הטוּב שלו, שאין לו, הוא עלול לאכזב אותך באיזה עניין גדול ורציני שיסכן אותך.

בֶּרְטְרָאם: הלוואי שידעתי איך לנסות אותו.

אציל ב': מה יותר טוב מלתת לו שיחלץ את התוף שלו? שמעת אותו מכריז שהוא נחוש לעשות זאת.

אציל א': אני, עם גדוד של פלורנטינים, אפתיע אותו פתע; אני אקח איתי כאלה שאני יודע שלא יבדיל ביניהם לבין האויב. נקשור אותו ונכסה לו את העיניים, כך שיאמין שהוא נלקח לַמחנה של היריב כשניקח אותו לאוהלים שלנו עצמנו. ואתה, כבודו, פשוט תהיה נוכֵח בַּחקירה שלו. אם הוא לא יציע, כדי להציל את חייו, ומתוך לחץ של פחד עלוב, לבגוד בך ולנדב את כל המידע שיש לו נגדך, וכל זה בשבועת אמת על דברתו ונשמתו, אל תסמוך על השיפוט שלי בשום דבר להבא.

אציל ב': הו, בשם אהבת הצחוק, שלח אותו לחלץ את התוף שלו; הוא אומר שיש לו טכסיס. כשאדוני יִראה את שֵפֶל ההצלחה שלו בזה, ועד כמה גוש הברזל נמֵס לְנוזל, אתה תיתן לו חיבוק-תוֹף ותיפּטר מהחולשה שלך. הנה הוא בא.

           (נכנס פָּארוֹל)

אציל א':  הו, בשם אהבת הצחוק, אל תבלום את תכנית הפעולה המכובדת שלו; שְלח אותו לחלץ את התוף שלו מה שלא יהיה.

בֶּרְטְרָאם: מה קורה, מסיה! התוף הזה דִרדר לך קשה את מצב-הרוח.

אציל ב': שיישרף! תשכח מזה, בסך הכל תוף.

פָּארוֹל: בסך הכל תוף! בסך הכל תוף? ככה לאבד תוף! זאת היתה פקודה מצויינת: להסתער עם הסוסים שלנו אל העורף של עצמנו ולהבריח את החיילים שלנו!

אציל ב': אי אפשר להאשים את הפיקוד: זה היה אסון קרבי שיוליוס קיסר בעצמו לא היה מונע אם הוא היה שם לפקד.

בֶּרְטְרָאם: בכל זאת, אין מה לבכות על התוצאה הסופית; נכון שאיבדנו את התוף הזה, וחבל שכך, אבל אי אפשר להציל אותו.

פָּארוֹל: אפשר היה להציל אותו.

בֶּרְטְרָאם: אפשר היה, אבל אי אפשר עכשיו.

פָּארוֹל: צריך להציל אותו. למרות שרק לעתים רחוקות המבצֵעַ האמיתי זוכה לשבח על מִבְצעיו, הייתי מחלץ את התוף הזה, או תוף אחר, או שככה אנוח בשלום על משכבי.    

בֶּרְטְרָאם: בבקשה, אם יש לך דם, לך על זה, מסיה! אם אתה חושב שהאסטרטגיה הכמוסה שלך יכולה להחזיר את הכלי המכובד הזה למִגרש הביתי שלו, תהיה אמיץ-לב  וקדימה. אם תצליח, הדוכס לא רק יהלל אותך, גם יתגמל אותך כהנה וכהנה, עד לַהברה האחרונה של השווי שלך.

פָּארוֹל: נִשבּע לך בְּיד חייל, אני אעשה את זה.

בֶּרְטְרָאם: אבל אסור לך עכשיו לדגור על השמרים.

פָּארוֹל: אני אצא עוד הערב, ועכשיו מייד אשרטט לעצמי את האלטרנטיבות, אעודד את עצמי בצִדקת הדרך, ואתַרְגל את עצמי לַחיים או לַמוות; עד חצות צפּו לשמוע ממני.

בֶּרְטְרָאם: מותר לי ליידע את הדוכס שאתה יוצא לַמשימה?

פָּארוֹל: אני לא יודע מה תהיה התוצאה, אדוני, אבל לנסות אני נשבע.

בֶּרְטְרָאם: אני יודע שאתה אמיץ, ועל יכולתך החיילית אני חותם. שלום לך.

פָּארוֹל: אני לא אוהב להשחית מלים.

         (יוצא)

אציל א':  לא יותר משדג אוהב מים. זה לא טיפוס משונה, אדוני, שכביכול לוקח על עצמו את המשימה הזאת, שהוא יודע שלא תיעשה, מקלל את עצמו לעשות, ומעדיף להיות מקולל מאשר לעשות?

אציל ב':  אתה לא מכיר אותו, כבודו, כמונו. אין ספק שהוא יודע לגנוב לעצמו מקום של חיבה בְּלב של אדון ולהתחמק מחשיפה רבּתִי איזה שבוע, אבל כשפעם אתה תופש אותו – אתה תופש לנצח נצחים.

בֶּרְטְרָאם: מה, אתם חושבים שהוא לא מתכוון לבצע בכלל את מה שהוא מצהיר ברצינות כזאת?

אציל א':  אין לו שום כוונה שבעולם, רק לחזור עם איזו המצאה, ולסבּן אותך בשניים-שלושה שקרים מתקבלים-על-הדעת. אבל הוא קרוב לַמלכודת. הלילה תִראה את הנפילה שלו; כי הוא באמת לא ראוי להערכה של מעלתך.

אציל ב':  אנחנו נשחק טיפה עם השועל לפני שנסגור עליו. הראשון שרִחרח אותו היה מסיה לָה-פֶה. כשהמסווה שלו והוא יופרדו, אז תראה איזה דג מלוח זה; וזה יקרה כבר הלילה.

אציל א':  אני כבר מכין את הפתיון. הוא ייתפס.

בֶּרְטְרָאם: אחיך, הוא יתלווה אלי.

אציל א':  מה שתגיד, מעלתך. אני עוזב אתכם.

           (יוצא)

בֶּרְטְרָאם: עכשיו אוביל אותך לַבּית, שָם

         תִראה מי הבּרְווזונָה הזאת.

אציל ב':  אבל אתה אומר היא הגונה.

בֶּרְטְרָאם:  זאת הצרה. פעם אחת בלבד

            אמרתי לה דברים, והיא היתה

            קרה כקרח; אך שלחתי לה 

            באמצעות התרנגול שיש

            לנו על הכוונת מתנות

            ומכתבים שאת כולם החזירה. 

            זה כל מה שעשיתי. היא יצור

            יפה; תבוא לראות אותה?

אציל ב':                             בחשק.

             (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 7 -


(נכנסות הלנה והאלמנה)

 

הלנה:     אם את חושדת שאני לא היא,

             אין לי מושג איך לשכנע עוד

            מבלי לשמוט את קרקע התכנית

            שלי.

אלמנה:            נכון שהתרוששתי, אך 

            אני ממשפחה טובה, אני

            לא מתעסקת בדברים כאלה,

            ואין לי חשק להרוס את שמי

           הטוב.

הלנה:              זאת לא כוונתי. ראשית  

             בִּטחי בי: הרוזן הוא בעלי,

             וכל מה שגיליתי באוזנייך

             אמת, מילה-מילה; אז לא תִשְגי,

            כשאבקש ממך עזרה טובה,

            להעניק אותה.

אלמנה:                       אני צריכה

             להאמין: הצגת לי הוכחות

           חותכות שיש לך הון גדול.

הלנה:                                  הִנה

             ארנק זהב. תני לי לקנות איתו

             את העזרה החברית שלך;

             ואשלם יותר, ואשלם

             כפוּל, כשאשיגנה. הרוזן -

             הוא מחזר אחר בתך, מֵקים

             מצור מופקר אל מול יוֹפְיָה, נחוּש

             לִכְבּוש; תני לה סוף-סוף להִתְרצות,

             נדריך אותה איך לעמוד בזה

            יפה. עכשיו דמו המתלהט

            יסכים לכל דבר שהיא תדרוש.

             טבעת הרוזן עונד, אשר

            עברה במשפחתו מאב לבן

            כבר ארבעה או חמישה דורות

            מאז האב אשר ענד אותה

            ראשון. בּבת עינו היא הטבעת.

           אבל בְּאש השגעון שלו –

           על מנת לקנות את מה שהוא חושק,

           הוא לא יחשיב אותה לִיְקרה

           מדי, עד כמה שהוא יתחרט

           בדיעבד.

אלמנה:                עכשיו אני רואה

           את שורש תכניתך.

הלנה:   אז את רואה שהיא חוקית. בסך

          הכל, שבטרם ייראה כאילו 

          בתך נכנעת, בַּטבעת היא  

          תחשוק; תקבע איתו מפגש; אבל

          בַּסוף תניח לי להעביר

          שָם את הזמן, והיא, הטהורה, 

          לא תהיה שָם. אחר כך אני

          אוסיף עוד שלושת-אלפים לְמה

          שכבר ניתַן כדי לחתְנה.

אלמנה:                             נכנעתי.

          תדריכי את בתי כיצד לפעול,

          לקבוע את הזמן והשעה

          לשֶקר הכּשר הזה. כל לילה

          הוא בא עם מוזיקות מכל סגנון,

          ודקלומים להוד כְּלוּמִיוּתָה.

          אין שום שיטה להיפטר

          ממנו בַּלילות, הוא מתעקש

          כאילו החיים שלו תלויים

          בזה.

הלנה:         אז כבר הלילה נְיישם

          את המזימה, שאם תצליח לטובה,

          היא כוונה חוטאת בִּלבוּש מִצְווָה, 

          וכוונת מִצְווה בלבוּש קדוּשה:  

          מִשְכּב חוּקי וגם ניאוף נִפְשע.

          אבל אין זמן, קדימה.

          (יוצאות)


מערכה 4, תמונה 1 -


(נכנסים אציל צרפתי א', עם ארבעה או חמישה חיילים אחרים במארב)

 

אציל א': אין לו לאן ללכת אלא לַפּינה של הגדר פה. כשאתם מסתערים עליו, דבּרו בַּשפה הכי מחרידה שתעלה על דעתכם; אם אתם בעצמכם לא מבינים אותה, לא משנה; כי אסור שיירָאה כאילו אנחנו מבינים אותו, חוץ מאחד בינינו, שנכריז עליו בתור מתורגמן.

חייל א': קפיטן טוב, תן לי להיות המתורגמן.

אציל א': אתה לא מקורב אליו? הוא לא מכיר את הקול שלך?

חייל א': לא, אדוני, נשבע לך.

אציל א': אבל באיזה מֶלֶל-בֶּלֶל תדבר איתנו?

חייל ב': באותו בְּלִיל-בְּלָה-בְּלָה שתדברו אתי.

אציל א': הוא חייב לחשוב שאנחנו איזו כנופיה של זרים ממחנה היריב. הוא מכיר פרור או שניים מכל השפות השכנות, אז כל אחד מאיתנו חייב להיות אדון פיבְּרוּק לעצמו, גם אם לא נדע מה אנחנו אומרים אחד לשני; אם נעמיד פנים שאנחנו מבינים, נשיג את המטרה, בשפת קְרָע-קְרָע-קְרָע; כמה שיותר לקרקר, ונסתדר.  אתה, מתורגמן, צריך לשחק מאד דיפלומטי. אבל אַרְצה, הו! הנה הוא מגיע להתבטל פה שעתיים בשינה, ואז לחזור ולהישבע על השקרים שהוא בודה.

          (נכנס פָּארוֹל)

פָּארוֹל:  עשר. תוך שלוש שעות אני אספיק לחזור הביתה. מה אני אגיד שעשיתי? צריך פה להמציא משהו מאד משכנע. מתחילים כבר לרחרח אותי, והבזיון בַּזמן האחרון דפק לי יותר מדי פעמים על הדלת. גיליתי שהלשון שלי היא חסרת-חת, אבל הלב שלי משקשק מאֵל-המלחמה והיצורים שלו, ולא מעיז לאשר את הדיוּוח של הלשון.

אציל א': זאת הפעם הראשונה בַּחיים שהלשון שלך אשמה בדברי אמת.

פָּארוֹל:  מה לעזאזל דחף אותי להתנדב להציל את התוף הזה, תוך מוּדעות לַבִּלתִי-אפשריוּת, ותוך הבנה שאין לי שום כוונה? אני חייב להחטיף לעצמי כמה פגיעוֹת, ולהגיד שחטפתי אותן בהרפתקה. אבל פצעים קלים לא יספיקו פה: יגידו לי, "מה, יצאת כל כך בזול?" ופצעים גדולים אני לא מעיז. למה ומדוע, על שום מה ולמה?!... לשון, אני אתן אותך מתנה לאיזה רוכלת מרכלת, ולעצמי אני אקנה חמור בִּלְעָם אילֵם, כי אַת זו שמגלגלת אותי לעברי פִּי פּחד מוות.

אציל א: מה, זה יתכן שהוא יודע בדיוק מי הוא, ובכל זאת הוא הוא?

פָּארוֹל:  הלוואי שאם הייתי קורע לי את התלבושת זה היה מספיק, או אם הייתי שובר את החרב הספרדית שלי.

אציל א': לא מקובל עלינו.

פָּארוֹל:  או מקצץ את הזקן שלי, ואומר שזה היה חלק מהאסטרטגיה.

אציל א: לא מספיק.

פָּארוֹל:  או מטביע את הבגדים שלי ואומר שהפשיטו אותי.

אציל א': מספיק בקושי.

פָּארוֹל:  גם אם הייתי נשבע שקפצתי מהחלון של המצודה –

אציל א: מאיזה גובה?

פָּארוֹל:  מקומה שבע -  

אציל א: עם שבעים-ושבע שבועות לא יאמינו לך.

פָּארוֹל:  לא. הלוואי שהיה לי איזה תוף של האויב, לא חשוב איזה תוף ואיזה אויב; הייתי כבר נשבע שאני חילצתי אותו.

אציל א': עוד רגע תשמע תוף-תוף.

פָּארוֹל:  רגע רגע, תוף של האויב –

           (תרועה)

אציל א':  טְרוֹקָה תיכּון-זוּזוּס, קָארְגוֹ, קארגו, קארגו.

כולם:      קארגו, קארגו, קארגו, ויליאנְדָה פָּר קוֹרְבּוֹ, קארגו.

             (הם תופשים אותו)

פָּארוֹל:    הו, כֹּפֶר, כֹּפר! 

             (מכסים את עיניו)

                               לא את העיניים!

חייל א':   בּוֹסְקוֹס טְרוֹמוֹלְדוֹ בּוֹסְקוֹס.

פָּארוֹל:    אני יודע, בּוֹסְקוֹס, שאתם

           מגדוד המוֹסְקוֹס, ושאאבד

           את החיים שלי על אי-שליטה

           בַּלקסיקון. אם יש פה איזה דוֹיטְש,

           הולנדי, דֶנִיש, איטַלְיָאנוֹ, או

           פְראנְסֶה - שידבר אלי, אני

           אסגיר סודות שיחסלו את כל

           הפלורנטינים.

חייל א':                    סוֹלְד. בּוֹסְקוֹס וָאוָואדוֹ.

           אנוכי מבין אנוכְךָ, ומסוּגַלְנִי לדבר שפה שלך. קֶרֶלִיבּוֹנְטוֹ. אדון, קח לתשומת לִבֶּךָ כי שֶבע-עֶשר חֶרב מונחים על חזֶך.

פָּארוֹל:    אוי!

חייל א':   איי, 'תְפּלל, פּלל, והִתפּלל! מאנְקָה רֶוָואנְיָה דוֹלְצֶ'ה.

אציל א':  אוֹסְקוֹ-בִּידוּלְחוֹס בּוֹלִיבּוֹרְקוֹ.

חייל א:    הגנרל חומל אותך בינתיים,

             ויובילכֶך ככה בְּלִינְדֵר-עַיִן

             לתיחְקוּרְכֶךָ. כוֹל-ל'יות תוּכל

             דַוֵוחַ שיציל חייך.

פָּארוֹל:                            הו

             תנו לי לִחיות, ואגלה לכם

             את כל סודות המחנה שלנו,

             כוחות, ותכניות, הכל; יותר!

            אני אגיד לכם דברים, אתם

             תפלו מהכסא.

חייל א':                      אבל אמת?

פָּארוֹל:    תתלו אותי אם לא.

חייל א':                            אַקוֹרְדוֹ שְתִינָה.

             בוא, הַרוויחוֹתָ פֶּסק-זְמן-מה.

             (יוצא עם פָּארוֹל תחת משמר. נשמעת תרועה קצרה)

אציל א':  לך ותודיע לרוזן רוֹסִיוֹן 

          ולאחי מהר: תפשנו את

          הנחליאלי הנוכל והוא

          אוכל פה חול. שיזדרזו.

חייל ב':                             אני

           רץ, קפיטן.

אציל א':                 הוא או-טו-טו מלשין

           עלינו לעצמנו: תדווח.

חייל ב':   כבר, אדון.

אציל א:   עד אז מחזיק אותו חשוּך נעוּל.

             (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 2 -


(נכנסים בֶּרְטְרָאם ודיאנה)

 

בֶּרְטְרָאם: סִפּרו לי שקוראים לך פוֹנְטִיבֵּל.

דיאנה:  לא, אדוני, דיאנה.

בֶּרְטְרָאם:                      אה, אלָה

          רשמית, וראויה לַתואר עִם

          תוספת! אך, נפש יפה שלי,

          אין בצלמך הנהדר מקום

          לְאהבה? אם אש הנעורים

          החמומה לא מציתה לך את 

          המוח – את אינך עלמה, את פסל.

          בַּמוות את צריכה להיות כמו

          שאַת עכשיו: קרה וחמורה.

          אבל עכשיו עלייך להיות

          כמו שאִמך היתה כשהרתה

          אותך, יפָה שלי.

דיאנה: טוב, היא היתה אז הגונה.

בֶּרְטְרָאם:                             גם אַת

          תהיי.

דיאנה:          לא, לא. אמא מִלְאה

          את חובתה, כמו שאתה, אדון,

          חייב לאשתך.

בֶּרְטְרָאם:               מספיק עם זה!

          בבקשה אל תנסי לשבור

          את נדרָי. אותה כפוּ עלי,

          אבל אותך אני אוהב בְּצַו

          מתוק של אהבה, ולכבודך

          אציע כל שירות לַנצח.

דיאנה:                               כן,

          כך כולכם משרתים אותנו עד

          שנשרת אתכם; אבל אתם

          קוטפים לנו את השושן, ואז  

          רק משאירים אותנו עם קוצים,

          לסבול, וצוחקים על העירום

          שלנו.

בֶּרְטְרָאם:      כמה כבר נשבעתי לך!

דיאנה: לא מהרבה שבועות בונים אמת,

          מספיק שבועה אחת – ואמיתית.

          לא נשבעים במה שלא קדוש,

          אלא באלוהים; אז בוא תגיד לי:

          אם אשבע בזֵאוּס לאהוב

          אותך מכל הלב, איך תאמין

          לי אם אוהב אותך בדרך חטא?

          זאת לא חוכמה, להישבע בְּאֵל

          מושיע ולפשוע בו. אם כך

          הנדרים שלך הם רק מלים,

          חוזים לא חתומים – על כל פנים 

          זאת דעתי.

בֶּרְטְרָאם:           שַני אותה, שַני

          אותה. אל תהיי כזאת קדושה  

          בלי רחמים. האהבה קדושה;

          והמצפון שלי אף פעם לא

          הכיר את כל התחבולות שאַת

          קושרת לגברים. אל תסרבי עוד,

          טפלי בַּמחלה של תשוקותי,

          שיתרפאו. אמרי שאת שלי,

          ואז אהבַתי, כפי שתתחיל, 

          תתמיד לנצח נצחים.

דיאנה:                             אני

          רואה שהגברים הם אלופֵי

          המלכודות, ואנו חייבות 

          ליפול... תן לי את הטבעת שם.

בֶּרְטְרָאם: אני אלווה לך, מתוקה, אבל

          לא בכוחי לתת אותה.

דיאנה:                          אז לא

          תיתן, אדון?

בֶּרְטְרָאם:               היא אות-כבוד אשר

          שייך לַמשפחה, והוענק

          מדור לדור. יגיע לי כל גנאי

          שבעולם אם אאבד אותה.

דיאנה: והכבוד שלי גם הוא כזאת

          טבעת; צניעותי היא אבן-חן

          הַיְקרָה לְמשפחתנו, היא

          עברה מדור לדור, יגיע לי

          כל גנאי שבעולם אם אאבד

          אותה. וככה החוכמה שלך

          הביאה את הגנרל-כּבוד

          להילחם בין שורותי, לבלום

          את התקפות הסרק שלך.   

בֶּרְטְרָאם:                            בואי, קחי

          את הטבעת. הכבוד שלי,

          הבית, גם חיי – הכל שלך,

          בכל מחיר שתנקבי.

דיאנה: כשיצלצל חצות, דְפוֹק בַּחלון

          של חֶדֶר-השינה שלי; אני

          אדאג שאמא לא תוכל לשמוע.

          עכשיו, הכל בתנאי בל-יעבור:

          כשתכבוש את המיטה שלי,

          הבתולה-עוד, תישאר שָם רק

          שעה, ולא תחליף אִתי מלה.

          יש לי סיבות טובות, תדע אותן

          כשהטבעת שוב תוחזר. אני

          אשים לך הלילה על האצבע

          טבעת במקומה, אשר תעיד  

          על העבר שלנו מול פְּני העתיד.

          שלום עד אז. אז זוּז בעוֹז. הִרְווחת

          דרכִּי אשה, אבל את תקוֹותַי מעכְת.

בֶּרְטְרָאם: אֶת המרומים הבאת לי, מתוקה שלי.

          (יוצא)

דיאנה: ועוד תגיד להם יפה תודה. ולי.

          אולי באמת תגיד בסוף...

          אמי אמרה לי איך הוא יחזר

          כאילו היא יָשְבה בַּלב שלו

          ממש. נשבע להתחתן אתי

          כשאשתו תמות; אם כך אני 

          אשכב איתו כשאשכב בקבר.

          הצרפתים האלה – אוּ-לה-לה!

          בתור אשתו אחיה וגם אמות בתולה.

          טוב, במשחק הזה לא פֶּשע לרמות

          אחד שמנסה לזכּות בִּמזימות.

       (יוצאת)


מערכה 4, תמונה 3 -


(נכנסים שני האצילים הצרפתים, ושניים או שלושה חיילים)

 

אציל א': לא נתת לו את המכתב של אמו?

אציל ב': העברתי אותו לפני שעה כבר. יש בו משהו שעוקץ אותו, כי עם הקריאה הוא כמעט הפך להיות בן-אדם אחר.

אציל א:  רובצת עליו אשמה רצינית מאד על שנפנף אשה טובה וגברת מתוקה כל כך.

אציל ב': יותר חמוּר - שהוא הקים על עצמו את זעמו הנצחי של המלך, שכבר כּיוֵון את מיתרי הנדיבות שלו לשיר לו שירים שמחים. אני אגיד לך משהו, אבל תישבע לי שהוא יישאר חתוּם אצלך עמוק בחושך.

אציל א': אחרי שתגיד – זה פֶּגר, ואני קֶבר.

אציל ב': הוא השחית והדיח בחורה אחת פה בפירנצה, שיש לה שֵם טוב, והלילה הוא תוקע את שיפוד החשק שלו בִּבשר הכבוד שלה. הוא נתן לה את טבעת השושלת שלו, וחושב שעשה מעצמו גבר בכל הקומבינציה הזאת.

אציל א': אח שאלוהים ידכא את ההתפרעויות שלנו! אנחנו כשלעצמנו, מי אנחנו!

אציל ב': אנחנו הבוגדים הכי גרועים בנו. אבל כל בגידה תחשוף את עצמה בסוף עד השורש הרקוב שלה. הוא בַּמעשה הזה חותר תחת האצילות שלו – ומטביע את עצמו בזֶרֶם שהוא חותר בו.

אציל א': זאת לא קללה להיות השופר של הפשעים שלך? אז אני מבין שהלילה לא נִזכה בחברתו?

אציל ב':  לא לפני חצות, כי לפי התפריט יש לו רק שעה.

אציל א': זה עוד מעט. אני אשמח שהוא יראה את השותף שלו עובר ניתוח-ראש-פתוח, אולי הוא יתפוש דבר או שניים על השיפוט שלו, איך הוא התקשט באופן לא מובן בתכשיט המזויף הזה.

אציל ב': עם התכשיט לא נתעסק עד שהוא יבוא, כי נוכחוּתו צריכה להיות השוט של התכשיט.

אציל א': בינתיים, מה אתה שומע על המלחמות האלה?

אציל ב': אני שומע שיש איזו הקדמה לשלום.

אציל א': לא, תאמין לי, השלום סוכם.

אציל ב': אז מה יעשה הרוזן? ימשיך לנדוד, או שיחזור שוב לצרפת?

אציל א': אני מסיק מהשְאלה שאתה לא ממש שותף לתכניות שלו.

אציל ב': אלוהים ישמור, אחרת היתה לי שותפוּת במעשים שלו.

אציל א': אדוני, אשתו לפני אולי חודשיים ברחה מביתו. המטרה שלה היתה מסע צליינות לקבר ז'אק הקדוש; ואת המטלה הקדושה הזאת היא השלימה באדיקות חמורה; ובשהותה שם, הטבע הרך שלה נעשה טֶרף לַיָּגון; ובסופו של דבר, גנחה את נשימתה האחרונה, ועכשיו היא מזמרת בשמיים.

אציל ב': איך יודעים את זה?

אציל א': בעיקר ממכתביה עצמה, שמתארים את ההשתלשלות כולה ממש עד סף מותה.  המוות עצמו, שהיא מנועה מלדווח עליו, אוּשר נאמנה על ידי הכומר המקומי.

אציל ב': לָרוזן הגיע כל המידע הזה?

אציל א': כן, עם כל האסמכתאות, מאל"ף עד ת"ו.

אציל ב': צר לי מכל הלב שאותו זה ישמח.

אציל א': איך לפעמים אנחנו עושים מן ההפסדים שלנו נחמות!

אציל ב': ואיך לפעמים אנחנו מטביעים את הרווחים שלנו בדמעות! הכבוד הגדול שאוֹמץ לבּו קנה לו פה יפגוש בַּבּית קלון לא פחות גדול.

אציל א': רשת החיים שלנו טְווּיָה שְתי-וערב, רע וטוב ביחד. המעלות שלנו היו שחצניות  אילולא הצליפו בהן הפגמים  שלנו, והפשעים שלנו היו נואשים אילולא ניחמו אותם המעלות שלנו.

      (נכנס שליח)

           כן? איפה האדון שלך?

שליח:  הוא פגש את הדוכס ברחוב, אדון, ונפרד ממנו לשלום: מחר בבוקר כבודו ייצא לצרפת. הדוכס נתן לו מכתבי המלצה לַמלך.

אציל ב': גם אם ימליצו פי אלף, הם לא יעזרו לו.

      (נכנס בֶּרְטְרָאם)

אציל א':  הם לא ימתיקו את החומץ של המלך. הנה כבודו עכשיו. אז מה קורה, מעלתך? לא אחרי חצות כבר?

בֶּרְטְרָאם: אני הלילה סידרתי ששה-עשר עניינים, כל אחד עבודה של חודש. אם לְפָרט:  נפרדתי מהדוכס, אמרתי אַדְיֶה לַמקורבים שלו, קברתי אשה, התאבּלתי עליה, כתבתי לגברתי-אמי שאני חוזר, עשיתי סידורים לַמסע הביתה, ובין כל העניינים הרציניים האלה הצלחתי לספק צרכים נחמדים יותר; האחרון היה הכי נחמד, אבל איתו עוד לא גמרתי.

אציל ב':  אם יש בַּעסק איזה קושי, ובבוקר אתה יוצא לדרך, צריך שאדוני יזדרז.

בֶּרְטְרָאם: אני גמרתי, אבל העסק לא גמור, כי יש לי הרגשה שעוד אשמע עליו. אבל מה, נשמע עכשיו את הדיאלוג של השוטה והחייל? קדימה, תביאו לי פה את השרלטן שרימה אותי כמו נביא-שקר כפול.

אציל ב':  תביאו אותו.

      (יוצאים החיילים)

           יָשב לילה שלם בַּסַּד, שֶרץ מסכן.

בֶּרְטְרָאם: לא נורא. הוא זכה בזה בצדק. שמו כבר לא ילך לפניו, מעכשיו שמו יזחל מאחוריו. איך הוא מחזיק במעצר?

אציל ב':  אמרתי לך, הסַד מחזיק אותו. אבל ברצינות: הוא מילל כמו נערה שנשפך לה החלב. הוא התוודה בפני מוֹרְגַן שלנו, שהוא מאמין שהוא נזיר, על הכל - מזִכְרון הילדוּת הראשון שלו ועד לאסון-הסד הנוכחי שלו. ומה לדעתך הוא התוודה?

בֶּרְטְרָאם: לא משהו עלי, אה?

אציל ב':  הוידוי שלו נרשם, ויוקרא בפניו; אם כבודך כּלוּל בו, והוא עלוּל להיות כלוּל, אתה צריך להתאפק כשתשמע.

         (מוכנס פָּארוֹל תחת משמר, עם חייל א' כמתורגמן שלו)

בֶּרְטְרָאם: מגפה על נשמתו! סד ברגל בד בַּעין! הוא לא יכול להגיד עלי כלום.

אציל א' (הצידה לבֶּרְטְרָאם): שה-שה-שה! המשחק מתחיל: שלוש ארבע - פּר עיוור! (בקול רם) פּוֹרְטוֹ-טארְטָארוֹסָה.

חייל א':   הוא מזמין להנה את המיכְשוּרים של החיתוך. מה תוכל לומר בִּלְעדֵיהֵמָה?

פָּארוֹל:    אני אתוודה על כל מה שאני יודע בלי שום אמצעי לחץ. אם תִפרסו אותי כמו פשטידה אני לא אוכל לדבר יותר כלום.

חייל א':   בּוֹסקוֹ צ'ימוּרצ'וֹ.

אציל א':  בּוֹבְּליבּינְדוֹ  צ'ימוּרְצ'וֹ וַחֵצ'י.

חייל א':   אתה גנרל רחוּם וְחְנוּן. - גֶנֶרַלֵנוּ צִוְוךָ עַנוֹת לכל שאשאלֶך מן הכתב.

פָּארוֹל:    האמת וכל האמת, כמו שאני מקווה לחיות.

חייל א' (קורא): "ראשית-כל תַחְקרֵהוּ כמה כוח סוס יש לדוכס". מה תֹאמַרְתָ על זה?

פָּארוֹל:    חמישה-ששה-אלף, אבל מאד חלשים ולא שְמישים. הגדודים כולם מפוזרים והדֶה-גנרלים דגנרטים, חי המוניטין והנִסָיון שלי, וכשם שאני מקווה לִחיות.

חייל א':   שאכתוב בכתב תשובתֶך?

פָּארוֹל:    אנא. אני אעיד עליה בשבועה מול כל בית דין.

בֶּרְטְרָאם: בית דין לא יעזור לו. בן-גועל שאין לו גאולה.

אציל א':  אתה טועה, אדוני; זהו מסיה פָּארוֹל, המיליטריסט האלגנטי – ביטוי שלו – שכל תורת המלחמה מצויה בתוך קֶשר הצעיף שלו, וכל הפרקטיקה בשְפּיצוֹ של פגיונו.

אציל ב':  לעולם לא אתן שוב אמון באדם כי החרב שלו מצוחצחת, ולא אאמין שיש במישהו משהו מתחת לבגדים המבריקים שלו.

חייל א':   ובכן-חן, כל זה כּוּתָב.

פָּארוֹל:    "חמישה ששה-אלף" אמרתי – ואני רוצה לומר אמת – "או משהו כזה", תכתוב, כי אני אומַר את האמת.

אציל א':  הוא קרוב לאמת  ב"או משהו כזה".

בֶּרְטְרָאם: אבל הוא לא ישמע תודה ממני על האמת הזאת.  

פָּארוֹל:    "דֶה - גֶה – נֶה- רָאטים", תקפיד לומר. 

חייל א':   אכן-חן, כל זה כּוּתב.

פָּארוֹל:    אני מודה לך בהכנעה, אדון. אמת זו אמת.

חייל א' (קורא): "תחקרֵהו על כוח הרגלים שיש לַהֵמָה". מה אומֶרְתָ על זה?

פָּארוֹל:    בהן צדקי, אדון, גם אם נותרה לי רק שעה לחיות, אני אגיד אמת. תן לי לראות: סְפּוּרְיוֹ, מאה וחמישים; סבסטיאן, כנ"ל; קוֹרָאמְבּוּס, כנ"ל; ז'ק, כנ"ל; גִילְטָאנוֹ, קוֹסְמוֹ, לוּדוֹבִיק וגֵרָאטִי, מאתיים-וחמישים כל אחד; הפלוגה שלי, קיטוֹפֶר, וָאוּמוֹנְד, בּנְטי, מאתיים חמישים כל אחד; כך שסך-כל המִפְקד, סָפוּר, נקוב ורקוּב, בחיים שלי  – בקושי חמשת-אלפים ראש; מתוכם חצי לא מעיזים לנער את השלג מהמדים מפחד שיפרקו את עצמם לגורמים.

בֶּרְטְרָאם: מה לעשות לו?

אציל א':  שום דבר, רק להודות לו. שאל אותו עלי אישית, ואיזה מין אשראי יש לי אצל הדוכס.

חייל א':   אכן-חן, כל זה כּוּתב. (קורא) "חקרהו אם יש במחנה אחד קפיטן דוּמֵן, צרפתי; מה מעמדֵהו אצל הדוכס, מה גְבוּרָתֵהוּ, יוֹשְרֵהוּ, וְנִסְיוֹנֵהוּ הקְרבי; או האם לְדעתֵהוּ אפשר בזהב כבד על המשקל להשחיתהו למרידה." מה אומֵרְתָ? מה תֵדַעְתָ?

פָּארוֹל:    אני מבקש לענות על כל סעיף בפני עצמו. תשאל לפי הסדר.

חייל א':   מכּירֶך את קפיטן דוּמֵן זה?

פָּארוֹל:    מכּירֶכי, מכּירֶכו: הוא היה שולְיָת-סנדלר בפּריז, משם העיפו אותו כשהוא הכניס להריון מפגרת אחת, מוגבלת מסכנה שלא יכלה להגיד לו לא.

בֶּרְטְרָאם: לא, ברשותך, בלי ידיים –

חייל א':   ובכן, קפיטן זה מחוּיל במחנה דוכס פירנצה?

פָּארוֹל:    מוסמך ממני – כן, מחויל, ומחורבן.

אציל א':  לא, אל תסתכל עלי ככה; עוד מעט נשמע גם על כבודו.

חייל א':   מה מעמדהו אצל הדוכס?   

פָּארוֹל:    הדוכס מכיר בו כלא יותר מקְצין-משנה נחוּת אצלי, וכָתב לי ממש היום-אתמול לנפנף אותו מהכוח. נדמה לי שיש לי את המכתב בכיס.

חייל א':   יפה, אנוכֵנוּ נְחפֵּשְנוֹ.

פָּארוֹל:    במיטב הסליחה והצער, אני לא בטוח; או שהוא פה או שהוא בתיק עם המכתבים האחרים של הדוכס אצלי באוהל.

חייל א':   הנהו זה; הנהו נייר. שאקראהו באוזניך?

פָּארוֹל:    אני לא יודע אם זה זה או לא.

בֶּרְטְרָאם: המתורגמן - מצויין.

אציל א':  מחונן.

חייל א' (קורא): "דיאנה, הרוזן הוא אידיוט, וממולא זהב."

פָּארוֹל:    זה לא המכתב של הדוכס, אדון; זאת חוות-דעת לנערה משובחת בפירנצה, אחת דיאנה, שתישמר מהפיתוי של אחד בֶּרְטְרָאם, רוזן רוסיון, ילד טפשִי ומפונק, אבל עם כל זה מיוּחם אֵש. בבקשה ממך, אדון, עזוב את זה.

חייל א':   לאו-לאו, קודם-כל אקראהו, אם אין אכפתֵךָ.

פָּארוֹל:    הכוונה שלי, אני מצהיר, היתה מאד ישרה לטובת הנערה; כי אני מכיר את הרוזְנוֹן, הוא ילד מסוכן ומחורמן, לִוויתן של בתולים שבולֵע כל דְגיגה שהוא מדגדג.

בֶּרְטְרָאם: טינופת דו-סטרית!

חייל א' (קורא): "כשהוא נשבע – שישלם לך דמי קְדימה.

                             כי כשיבקיע - שער המטבע פּג.

                   תִגְבּי את התשלום בעת החתימה;

                             הוא לא פורע שום חובות אחרי החג.

                   אומֵר לך פה חייל, ישיר בלי בִּרבּוּרים:

                             עזבי תַ'ילדים, תלכי על הגברים.

                   בֶּרְטְרָאם הוא מטוּמְטְרָם, מכיר אותו מזמן:

                             חותם על האשראי, ואין לו מזומן.

                   שלך, כפי שנשבע לך באוזנך

                   פָּארוֹל."

בֶּרְטְרָאם: יעבירו אותו דרך כל הצבא עם שוט, ועם החמשיר הזה על המצח. 

אציל ב':  זה החבר המסור שלך, אדון, אשף השפה, חַלְחָלַת החֵילות.

בֶּרְטְרָאם: אני לא יכולתי אף פעם לסבול חתולים, והנה חתול אצלי בבית.

חייל א':   אנוכי קולֵטְנִי, מתוך פרצוף גנרלנו, כי הלוֹך-הלך-עליך, אנוכנוּ תָלוֹךָ-נִתְלֵיךָ.

פָּארוֹל:    אֶת החיים שלי, אדוני, רק זה לפחות! לא שאני פוחד למות, רק ש - מכיוון שהחטאים שלי כל כך רבים, הייתי רוצה להעביר את שארית ימי על פני הטבע בכפרה. תן לי לחיות, אדון, בְצינוק, בְסד, באיפה-לא, רק שאני אחיה.

חייל א':   נשקול מה אפשר לעשות, באם תְמַלְשֵנְתָ חופשי. נשוב לגנרל דוּמֵן זה: ענית מה מוניטינֵהו אצל הדוכס, ענית מה אוֹמְצֵהוּ. מה יושְרֵהוּ?

פָּארוֹל:    הוא יגנוב, אדון, קליפת ביצה שהוא ימצא בכנסיה. זנאי, אנס, ושגל כמו קניבל. הוא דוגל בהפרת שבועות; בזה הוא חזק יותר מהרקולס. הוא משקר, אדון, בקול תרועה כזה שאפשר להאמין כי האמת היא טִפּשות. שיכרוּת היא המעלה הכי טובה שלו, כי כשהוא שיכור כמו חזיר הוא ישן, ואז הוא לא מזיק לכלום, רק לסדינים שלו; אבל כבר מכירים אותו אז משכיבים אותו לישון על חציר וקש. אין לי עוד הרבה מה לומר, אדון, על היושר שלו: יש לו כל מה שבן-אדם ישר לא צריך שיהיה לו; ומה שבן-אדם ישר צריך, אין לו.

אציל א':  אני ממש מתחיל להתאהב בו על זה.

בֶּרְטְרָאם: על תיאור היושר שלך? מוּגְלָה על נשמתו! חתול כפול!

חייל א':   מה תאמֵרתָ על מומחיתֵהו בְּמִלְחֶמֶת?

פָּארוֹל:    בנשמתי, אדוני, הוא היה מתופף אצל האנגלים בתיאטרון – לא שאני רוצה לשמוֹץ לו את הקרקע  – אבל זה כל הנסיון החיילי שיש לו למיטב ידיעתי, חוץ מזה שהיה לו הכבוד באנגליה לאמן מתנדבים ב"עמוֹד נוח". אני רוצה לתת לַאיש את כל הכבוד שמגיע לו, אבל זה כל הכבוד שמגיע לו.

אציל א':  הוא משפיל את השִפְלוּת כל כך שהמקוריות תהיה ישועתו.

בֶּרְטְרָאם: מוגלה על נשמתו! חתול בן-עכבר!

חייל א':   אם זהו סך-פְּלוּסוֹ, לא צָרִיכְנִי לשאולְךָ אם זהב ישחיתֵהו למַלְשֵן.

פָּארוֹל:    אדוני, בשביל פרוטה סדוקה הוא ימכור בַּטאבּו את הגאולה שלו, עם הקרקע שעליה היא עומדת, וינשל את היורשים שלו מכל חלקיק אחוז לנצח.

חייל א':   מה לגבי אחיהו, הקפיטן דומן בֵּיתָא?

אציל ב':  למה הוא שואל אותו עלי?

חייל א':   מה הוא?

פָּארוֹל:    עורב מאותו קן; לא גדול כמו הראשון במה שטוב בו, אבל גדול כפליים בכל מה שרע בו. הוא מתעלה על אחיו בפחדנות, ואסור לשכוח שאחיו נחשב שם-דבר בַּתחום.  בְּהתקפלות ונסיגה הוא מהיר יותר מנער שליח; יותר מזה, בהתקפה,  ישר הוא מחרבן.

חייל א':   אם יחְנוֹנוּ חייך, תהיה מוכנְתָ בְּגוד בְּדוכס פירנצי?

פָּארוֹל:    כן, בו וגם בראש חיל הפרשים שלו, הרוזן בֶּרְטְרָאם מרוסייון.

חייל א':   אלחַשֵשְנִי לגנרלנו ואודיעֶך מה החלטתֵהו.

פָּארוֹל:    אני עם תיפופים גמרתי! שיישרפו כל התופים! רק בשביל להיראות שווה ולמרוח את הדמיון של הילד המופקר הזה, הרוזן, יצאתי לסכנה הזאת. אבל מי היה חושד שאני אפול בכזה אמבוש?

חייל א':   אין תרופה, אדון, אלא שמוֹת-תָמוּתה. גנרלנו אומר כי חשפְת בבוגדניות כזאת  סודות צְבאֶך והִשְמצת בטינוֹפְתיוּת כזאת אישִיוּיוֹת משִכְמֵיהֵמָה-מַעְלָה, אין בעולם שימוש בך ליוֹשְרִיוּת; לכן עליך מוֹת-לָמוּתה. בוא, גַרדוֹמָן, ראש זה חוֹתְכֵהו!

פָּארוֹל:    אלוהים, אדוני, תן לי לחיות, או תן לי לראות את המוות שלי!

חייל א':   את זה אכן תִרְאֵיתָ, וְפָּרֵד מחבריך.

        (מסיר את כסוי העיניים)

             ובכן: הבט סביבֶך. מכּירֶך מי ומי?

בֶּרְטְרָאם: בוקר טוב, קפיטן אציל.

אציל ב':  אלוהים יברך אותך, קפיטן פָּארוֹל.

אציל א':  אלוהים ישמור עליך, קפיטן אציל.

אציל ב':  קפיטן, איזה ד"ש אתה מוסר למסיה לָה-פֶה? אני בדרך לצרפת.

אציל א':  קפיטן טוב, תהיה מוכן לתת לי עותק מהשיר שכתבת לדיאנה בשם הרוזן רוסיון? אם לא הייתי פחדן מדופלם הייתי חומס אותו בכוח; אבל כל טוּב.

             (יוצאים בֶּרְטְרָאם והאצילים)

חייל א':   אתה גמוּר, קפיטן. סוף תוף הכל תוף. הלכו לך כל הקשרים, חוץ מהקשר בצעיף שלך.

פָּארוֹל:    מי לא יכול להימחץ מתעלול?

חייל א':   אם תמְצא ארץ שבה יש רק נשים שאכלו בושות כמוך, תוכל להקים אוּמה בלי בושה. כל טוּב, אדוני. אני גם - לצרפת. נדבר עליך שם.

             (יוצאים החיילים)

פָּארוֹל:    ובכל זאת אני אומר תודָה.

          אילו לבי היה גדול, היה

          נשבר פה. קפיטן שוב לא אהיה,

          אבל אוֹכל, אשתה, אשן בנוח

          כמו קפיטן. אחיה פשוט בתור 

          אני עצמי. מי שיודע כי  

          הוא רברבן חלול – יהא לו זה  

          שיעור: כל רברבן חלול יחשוף

          את פרצופו בתור חמוֹר בסוף.

          החְלִידי, חֶרב; סומק, הימחק;

          יחיה פָּארוֹל בבטחון בַּחֵיק

          של הבושה; שיטו בו כבר כולם -

          יחיה לו כַּשוטה המדופלם.

          יש די מקום לכל איש בעולם.

          אני – אחריהם.

            (יוצא)


מערכה 4, תמונה 4 -


(נכנסות הלנה, האלמנה ודיאנה)

 

הלנה:     כדי שתִראי שלא פשעתי בך,

             אחד מהגדולים בעולמנו

             יהיה עָרֵב שלי; לפני כסאו

             צריך לכרוע, קודם שתושלם

             משימתי. פעם קיבל ממני

             שרוּת נחשק, יקר כמעט כמו

             כמו חייו; שהתוֹדָה עליו

             יָכְלָה לפרוץ לב אבן של טאטארי.  

             דוּוח לי כי המלך במַרְסֵיי,

             לשם יש לנו תחבורה נוחה.

             אתן צריכות לדעת שאני

             נחשבת מתה. הצבא הולך

             ומתפזר, ובעלִי יחזור מהר

             הביתה - שם, עם קצת עזרה מעל,

             וברשותו של אדוני הטוב

             המלך, אנו נהיה לפני

             שמצפים לנו.

אלמנה:                      מאדאם טובה,

             אף פעם לא היה לך משרת

             שכל כך התפלל להצְלחת

             העניינים שלך.

הלנה:                         לך, גברת, לא

             היה חבר שמחשבתו תטרח

             כל כך לגמול לך על אהבתך.

             אין שום ספק שהמרומים בָּראוּ

             אותי כאחראית לנדוניית

             בתך, וייעדו אותה להיות

             לי המנוע והמקפצה לְבעל.

             אבל הו, הגברים המוזרים!

             איך הם עושים שימוש כזה מתוק

             במה שהם שונאים, כשאמוּן

             הולל בשגיונות התאווה

             משחיר בִּסְחִי את שְחוֹר הלילה; כך

             החשק מְשחק עם מה שהוא שונא

             בתור תחליף למה שאֵין – ונהנֶה.

             אבל על זה אחר כך. אַת, דיאנה,  

             צריכה לסבול עוד תחת מרוּתי

             העלובה.

 דיאנה:                  אם הגזירות שלך  

             יביאו מוות עם כבוד, אני

             שלך לסבול.

הלנה:                     רק עוד קצת, ברשותך.

             אבל אחרי ה"עוד" יגיע קיץ,

             ולַחוֹחים יהיו עלים, לא רק

             קוצים, והם יהיו גם מתוקים,

             לא רק חדים. – מהר. הכרכרה

             כבר מוכנה, הַזְּמָן מזמין אותנו.

             סוף טוב – הכל טוב; והסוף הוא כתר;

             קדוֹשה המטרה, שוּלִי היתר.

             (יוצאות)


מערכה 4, תמונה 5 -


(נכנסים הרוזנת, לָה-פֶה והליצן)

 

לָה-פֶה:  לא, לא, לא, הבן שלך הלך שולל אחרי טיפוס אחד שם, גנדרן-משי, בְּכוֹר-סָאטֵן, שיש בו מספיק עמילן מזוהם לעשות מכל קמח הנוער הלא-אפוי של אומה שלמה עוגה בצלמו ותבניתו. הכּלה שלך היתה חיה ברגע זה, והבן שלך היה כאן בבית, אילו נשען על המלך ולא על הדַבּוּר המזמזם ההוא.

רוזנת:   הלוואי שלא הכרתי אותו; זה היה מוות של הגבירה המושלמת ביותר שהַטֶּבע  אי-פעם השתבח ביצירתה. גם אם היתה יוצאת מבשרי ועולה לי בַּזעקות הכואבות של אֵם, לא הייתי חבה לה אהבה מושרשת יותר.

לָה-פֶה:  זאת היתה גברת טובה, זאת היתה גברת טובה. אנחנו יכולים לפשפש באלף סלטים לפני שנמצא עשב תיבּוּל כמוה.

ליצן:  נכון, אדוני, היא באמת היתה שוּם ושמיר, פטרוזילְיָית הצדק, סֶלֶרִי החסד. 

לָה-פֶה:  אתה עושה מהכל סלט אחד גדול, נוֹכל. 

ליצן: אני לא נְבוּכַדְנצר גדול, אדוני, אין לי מומחיות מי-יודע-מה בעשב.

לָה-פֶה:  איך אתה מגדיר את עצמך – שוטה או נוֹכל?  

ליצן:  שוטה, אדוני, בשרוּת הנשים, ונוכל בשרוּת הגברים.

לָה-פֶה:  דהיינו?

ליצן:  אני משטה בַּגֶבר לקָחַת ממנו את אשתו ומנחיל לה שרוּת בִּמקומו. 

לָה-פֶה:  אז אתה באמת נוֹכל בשרותו.

ליצן:  ולאשתו אני נותן את מַטֶּה השוטים שלי, לעשות לה שרות. 

לָה-פֶה:  שוכנעתי: אתה גם נוכל וגם שוטה.

ליצן:   לשירותך.

לָה-פֶה:  לא, לא, לא.

ליצן:  תאמין לי, אדוני, שאם אני לא יכול לשרת אותך, אני יכול לשרת שליט גדול לפחות כמוך.

לָה-פֶה:  מי הוא? צרפתי?

ליצן:  לא, אדוני, אבל יש לו בצרפת הרבה חסידים ושוטים.

לָה-פֶה:  מי הוא השליט הזה?

ליצן:  נסיך האופל, אדוני, או מלך התוהו, אדוני, או השטן.

לָה-פֶה:  קח, הנה הארנק שלי. אני נותן לך אותו לא כדי להדיח אותך משירות אצל האדון שעליו דיברת; המשך לשרת אותו.

ליצן:  אני טיפוס של יער, אדוני, מתמיד אהבתי עץ ואש, ואצל האדון שעליו אני מדבר תמיד בוערת אש גדולה. בטוח שהוא שליט העולם; אבל שיישאר עם שלטונו בחצר שלו. אני בעד הבית עם השער הצר, נדמה לי שהוא קטן מספיק שנפיחוּת לא תיכנס בו; רק כמה שישפילו קומתם יוכלו להיכנס, אבל הרוב מפונקים ורגישים לקור, ויעדיפו את דרך השושנים שמובילה לַשער הרחב ולאש הגדולה.

לָה-פֶה:  לֵך לעניינים שלך. אתה מתחיל לעייף אותי, ואני אומר לך את זה מראש, כי אני לא רוצה שתימאס עלי. לך לעניינים שלך. תדאג שיטפלו יפה בסוסים שלי, בלי שטויות.

ליצן:  בלי שטויות, כמו שאני שוטה. הסוסים יקבלו טיפול סוּס-אל"ף.

        (יוצא)

לָה-פֶה:  יצור חריף זה, ולא שמח.

רוזנת:   זה נכון. בעלי המנוח השתעשע אתו הרבה; בסמכותו הוא נשאר פה, וזה לדעתו מעניק לו חסינות להיות חצוף; אין לו שום רֶסן, הוא דוהר איפה שמתחשק לו.

לָה-פֶה:  אני מחבב אותו, הוא לא מזיק. ועמדתי להגיד לך, מכיוון ששמעתי על מותה של הגברת הטובה ושהבן שלך עומד על סף שיבה הביתה, שכנעתי את אדונִי המלך לדבּר לטובת הבת שלי; שכאשר שניהם היו קטינים, המלך בחסדו רצה לשדך מלכתחילה. הוד מלכותו הבטיח לי לעשות זאת; ואין פתרון מתאים מזה כדי לשים קץ לעוינוּת שהוא פיתח נגד בנך. איך גברתי רואה את זה?

רוזנת:   בעין יפה מאד, אדוני, ואני תקווה שזה יושלם על הצד השמח ביותר.

לָה-פֶה:  הוד מלכותו דוהר ממרסיי, בגוף בריא כמו שהיה בגיל שלושים. הוא יהיה כאן מחר, אם לא מטעה אותי המקור המוסמך שלי.

רוזנת:   אני מאושרת לקוות שעוד אראה אותו לפני שאמות. יש לי מכתבים שבני יהיה פה הלילה. יורשה לי לבקש מכבודך להישאר אצלי עד ששניהם ייפגשו.

לָה-פֶה:  מאדאם, שאלתי את עצמי איך אזכּה בַּטובה הזאת.

רוזנת:   מספיק שתזכיר את זכוּת האצילוּת שלך. 

לָה-פֶה:  מאדאם, היא כבר חבוטה; אם כי, תודה לאל, עדיין שורדת.

          (נכנס הליצן)

ליצן:  הו מאדאם, שָמָה האדון שלי הבן שלך עם טלאי קטיפה על הפרצוף שלו; אם יש מתחת צלקת או לא, רק הקטיפה יודעת, אבל זה חתיכת טלאי הלוואי עלי. לֶחי שמאל שלו זאת לחי בעובי שתי פַּיילות וחצי, אבל הלֶחי ימין שלו לא לְבוּשה.

לָה-פֶה:  צלקת שנקנתה באצילות, צלקת אצילית, היא בגד שרד של הכבוד; נקווה שזה המקרה.

ליצן:  או שזה סיפיליס.

לָה-פֶה:  בואי נלך לראות את בנך, בבקשה ממך. אני משתוקק לדבר עם החייל הצעיר האציל.

ליצן:   מה אתה יודע, יש שמה איזה תריסרִיָה אולי, עם כובעים עדינים דְשוּפְרא, ונוצות מנומסות מאד שמכופפות את הראש וקדות לכל מי שמסביב.

         (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 1 -


(נכנסות הלנה, האלמנה ודיאנה, עם שני מלווים)

 

הלנה:    אך הדהירה הזאת בלי סוף יומם 

           ולילה בטח מדכאת אתכן.

          אין שום ברירה. אך אם עשיתן יום

          כְּלַיְלָה להתיש את איבְריכן

          העדינים לטובתי, דעו כי

          אתן שתוּלות בַּהוקרה שלי, 

          וכלום לא יעקור אתכן.

          (נכנס אדון, שומר בזים של המלך)

                                      מזל!

          איש זה יוכל להביאני אל

          אוזן המלך אם הוא יְנצל

          את סמכותו. ברוך אתה, אדון!

אדון:   ואת.

הלנה:  אתה מוּכּר לי מחצר המלך.

אדון:   יצא לי קצת להסתובב שם.

הלנה:  תן להניח שאינך נופל 

          ממה שמספרים על טוב לבך, 

          לכן, בלחץ המצב ששָֹם

          את כל הגינונים בצד, אנא

          עֲשֵה שימוש בַּמעלות שלך,

          ולא אשכח אותך.  

אדון:   מה את רוצה?

הלנה:                   הואל להעביר

          כתב-בקשה עלוב זה אל המלך,

          ולעזור בכל השפעתך

          לפגוש אותו.

אדון:   כבודו לא כאן.

הלנה:                   לא כאן, מסיה?

אדון:                                       ממש לא.

          יצא אתמול בלילה, בדחיפות

          לא אופיינית. 

אלמנה:                  איך לא הולך לנו!  

הלנה:  בכל זאת סוף טוב אז הכל טוב,

          גם אם הזמן עוֹין והנסיבות

          לא מתלכדות. לאן יָצא, אמוֹר לי?

אדון:   מה שאני מבין, לרוסִיון;

          וגם אני לשם.

הלנה:                     בבקשה,

          אדון, היות וכנראה תפגוש אותו

          ראשון, שים בידו הנדיבה

          את הנייר הזה, שלא יזיק

          לך לדעתי, להיפך – עוד 

          תודֶה על הטִרחה. אני אבוא

          בעקבותיך, כמה שיותר  

          מהר.

אדון:            אֶת זה, גברת, אעשה לך.

הלנה:  ותקבל הרבה תודה, יִקְרה

          מה שיִקְרה עוד. - להחליף סוסים.

          מהר, ציוד. 

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 2 -


(נכנסים הליצן ופָּארוֹל)

 

פָּארוֹל: מר לאוואש, בטובך, תן לאדוני לָה-פֶה את המכתב הזה. הכּרְת אותי בעבר, אדוני, בנסיבות טובות יותר, כשהייתי ביחסים קרובים עם מלתחה יותר נוצצת; אבל עכשיו, אדוני, אני מרוּח בְּבוץ המצב-רוח של מאדאם דֶה-מזל, ונודף ממני איכשהו ריח האנְטִיפַּטְיָה שלה.

ליצן: האנטיפטיה של דֶה-מזל היא כנראה מאד זנותית אם היא מפיצה ריח כל כך דוחה. אני לא אוֹכַל יותר אף דג ממי המדמנה של המאדאם הזאת. בבקשה ממך, צא מהכיוון של הרוח.

פָּארוֹל: לא, אתה לא צריך לסתום את האף, אדון. אני דיברתי דרך המטאפורה.

ליצן: אדרבא, אדוני, אם המטאפורה שלך מסריחה אני בהחלט אסתום את האף, נגְדָה ונגד כל נוֹד מטאפורי שלא יהיה. בבקשה ממך, תתרחק עוד טיפה.

פָּארוֹל: אנא, אדוני, תעביר לי את המכתב הזה.

ליצן: פוּ! תְפוֹס מרחק בבקשה. מכתב מהאסלה של דֶה-מזל לְאציל בר-מזל! תביט, הנה הוא בא בעצמו.

      (נכנס לָה-פֶה)

          הנה גוּר של מאדאם-דֶה-מזל, אדון, או של החתולה של דֶה-מזל, אבל בטוח לא של המאדאם אוֹדִיקוֹלוֹן. הוא נפל לבריכת הדגים המעופשת של האנטיפטיה שלה, ו – כמו שהוא אומר – נמרח בבוץ. בבקשה ממך, אדוני, תתייחס לקרפיון הזה איך שאתה מוצא לנכון, כי הוא נראה גְלָל מאד אומלל, מקולקל, מבולבל ומדולדל. אני מרחם על מצוקתו בכל דימויי החמלה שלי, ומשאיר אותו לטיפול מעלתך.

          (יוצא)

פָּארוֹל: מעלתך, אני אדם שמאדאם-דה-מזל שרטה באכזריות.

לָה-פֶה: אז מה אתה רוצה שאעשה? מאוחר מדי כעת לעשות לה מניקור. למה שִחקת עם המאדאם-דה-מזל מִשחקים כל כך מלוכלכים שהיא שרטה אותך? כי היא מטִבְעָה מאדאם טובה ולא נותנת למנוולים לשגשג תחת כנפיה! הנה חצי פרוטה בשבילך! ושהרשויות הרשמיות יְפשרו בינך לבין מאדאם-דה-מזל. אני לעניינים אחרים.

פָּארוֹל: אני מפציר בכבודו שישמע אותי, מילה אחת.

לָה-פֶה: אתה רוצה עוד פרוטה אחת. טוב, תקבל. חסוך את המילה שלך.

פָּארוֹל: השם שלי, אדון טוב, הוא פָּארוֹל.

לָה-פֶה: זאת בהחלט מילה. שאלוהים ישמור עלי! תן לי יד. מה שלום התוף שלך?

פָּארוֹל: הו אדוני הטוב מאד, אתה הראשון שקלט אותי.

לָה-פֶה: אה באמת? ואני גם הראשון שפלט אותך.

פָּארוֹל: בידיך, אדוני, להעלות קצת את ערכי, כי אתה הורדת אותו.

לָה-פֶה: לך לעזאזל, מנוול! אתה שם אותי בתפקיד אלוהים והשטן ביחד? זה שמעלה וזה שמוריד?

          (נשמעות חצוצרות)

          המלך בא; מכיר את החצוצרות שלו. שמע-נא אתה, חפש אותי אחר כך. דיברתי עליך קצת אתמול בלילה. למרות שאתה אוויל ונבל – לאכול אתה תאכל. זוז; לך.

פָּארוֹל: אני משבח את אלוהים בשבילך.

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 3 -


(תרועה. נכנסים המלך, הרוזנת, לָה-פֶה, שני האצילים הצרפתים ומלווים)

 

מלך:      באובדנה איבּדנו יהלום, 

           וכך צָנח ערכנו; אבל בְּנך,

           בְּשגָעון ובְטִפּשוּת, חָסַר

           את התבונה לדעת את  

           שוְויָה האמיתי.

רוזנת:                     כל זה עבר,

          מלכי, אנא ממך החְשֵב זאת רק

          כמרֶד של גבעול הנעורים,

          כשאש ושֶמן, חזקים מכל

          תבונה, משתוללים ובוערים.

מלך:   גברתי הנכבדה, הכל נסלח,      

          וגם נִשכּח, על אף שנִקְמתי

          כיוונה אליו קַשְתָהּ ורק חיפשה

          עיתוּי לירות.

לָה-פֶה:                  אני חייב לומר רק - 

          במחילה - העלם הצעיר

          עשָה עוול גדול לך, מלכי,

          וּלְאִמו, וְלַגבירה שלו,

          אך בעצמו פָּשע פי שניים. הוא

          אִבּד אִשָה אשר יופְיָה הדהים

          עיניים למוּדוֹת התפעלות,

          ודיבורה לקח בַּשְבי כל אוזן.

          לשלמותה גם לבבות גאים  

          ויהירים קראו גבירה.

מלך:                           שירֵי

          הלל על שאָבד מעשירים

          אותו בַּזִּכּרון. טוב, תקראו

          לו; התרצינו. כשיופיע לא

          נדוּש עוד בעבר. בל יבקש

          סליחה: הפשע הכבד שלו

          כבר מת, ואת שרידיו העשֵנים

          נקבור עמוק מתהום הַנְּשִיָה.  

          שייכנס לכאן כְּזָר, ולא

          כְּעבריין; נא להודיע לו

          כי זהו רצוננו.

מלווה:                     כן, המלך.

          (יוצא)

מלך:   מה הוא אומר לַבּת שלךָ? דיברתם?

לָה-פֶה: כל מה שבו כפוף לרצונך.

מלך:   אז יהיה זיווג. במכתבים

         שנשלחו לי רק מפארים

          אותו.

          (נכנס בֶּרְטְרָאם)

לָה-פֶה:          נראֶה שזה עשה לו טוב.            

מלך:    אני יום בלי עונה,

          תראה בי גם אור-שמש גם סוּפת-

          שלגים בבת אחת. אך עננים

          קודרים בִּפְנֵי קרניים בוהקות

          ייסוגו; כך תפציע פה אתה;

          היום שוב התבהר.

בֶּרְטְרָאם:                       על אשמותַי, 

          כבדוֹת מחֲרָטָה, שליט יקר,

          תסלח.

מלך:             הכל נשלם. אף לא מילה  

          עוד על הזמן שהִתְכּלה. נתפוס

          בציציות הראש את השעה;

          שכן אנו זקנים, ועל הצו

          הכי בהול שלנו מתגנבת

          רגל הזמן בְּצעד חרישי

          בטרם שנספיק כלל לבצעו.  

          אמוֹר לי, אֶת בתו של האדון 

          הזה אתה זוכר?

בֶּרְטְרָאם: ובהתפעלות, רוממותך.

          מלכתחילה נעצתי בְּחירתי 

          רק בה, כשהלב עוד לא העז

          לשלוח כשגריר את הלשון;

          וכשנחרת בעין חותָמה,

          קיבלתי מן הבוז את משקפתו  

          המעָוותת, שעיקמה פְּנֵי כל

          יפהפיה אחרת, לעגה

          לכל גוון של חן או טָעַנָה      

          כי הוא גנוּב, הִרְחיבה או כיווצה

          כל תוֹאַם ומידה למימדֵי

          מפלצת. כך קרה שזאת אשר

          כולם שִבּחו, זאת שאני - מאז  

          אָבְדָה – אהבְתי, רק היתה החוֹל 

          שבעינַי פָּגע.   

מלך:                    נימוק יפה. 

          אהבתך אליה מנכָּה         

          הרבה חובות מן החשבון שלך;

          אך אהבה שבאה מאוחר

          מדי, כמו חנינה שמתאחרת,

          היא רק חלב חמוץ שמייסר

          את הנותֵן אשר החמיץ, זועק

          "אח כמה טוב היה מה שהיה

          ואין יותר". פגמינו הפזיזים

          מעריכים בזול את הדברים

          היקרים שבידינו, מכירים

          בִּמְלוא ערכם רק כשהם נקברים.

          לא פעם כַּעֲסֵנוּ הוא אויב הלב:

          משמיד את חברינו - ומיבב.

          "מה פה קרה!" בוכה האהבה וקמה,  

          כשהשנאה, שְלֵווָה, עוצמת עין, נמה.  

          מלים אלה יהיו הספד הלנה,     

          עכשיו תשכח אותה. תן ערוּבּה

          של אהבה למַדְלֵן היפה.

          ההסכמה ניתנה באופן עקרוני,

          ולַאלְמָן יהיה יום חתונה שני.

רוזנת:  וטוב מהראשון, הלוואי, שיהיה!

          אם לא, בטרם ייפגשו, שלא אחיה!

לָה-פֶה: קדימה, בן, שבקִרְבּוֹ יוּטְמע 

          שם משפחתי, תן איזה שי אשר

          יצית זיק בְּבִתי, שהיא תסכים

          מייד.

       (בֶּרְטְרָאם נותן ללָה-פֶה טבעת)

                  חי זוֹקן הזקָן שלי - 

          כל שערה! – הלנה זו שמתה

          היתה יצור מתוק; טבעת כמו

          זו בדיוק, כשפעם אחרונה

          נפרדנו בארמון, ראיתי אז

          על אצבעה.

בֶּרְטְרָאם:             זאת לא היתה שלה.

מלך:   אנא תן לי לראות; שכן עינַי,

          כשדיברתי, ננעצו בה כל

          הזמן. טבעת זו היתה שלי.

          ובנותני אותה לידי הלנה,

          בִּקשתי כי אם פעם גורלה

          יהיה זקוק לְיֶשע, זה יהיה

          האוֹת לְהצילה. היתה בך

          עורמה כזאת לשדוד ממנה את

          הערובה לבטחונה?

בֶּרְטְרָאם:                     שליט

          יקר, עד כמה שנדמה לך

          שכן – טבעת זו אף פעם לא

          היתה שלה.

רוזנת:                 בן, חי נפשי, ראיתי

          את הטבעת על ידה, ואת

          ערכּה החשיבה כמו ערך חייה.

לָה-פֶה: ראיתי שענדה אותה, בטוח.

בֶּרְטְרָאם: אתה טועה, אדון, היא מעולם

          לא ראתה אותה. היא נזרקה

          אלי שם בפירנצה מחלון

          בתוך נייר שבו היה רשום

          השם של הזורקת: אצילה, 

          שהאמינה כי אני פנוי;  

          אך כשפירטתי את מצבי,

          וכשהבהרתי לה שלא אוכל

          להיענות לה בדרכי כבוד,

          השלימה בכבדות, אך לקבל

         את הטבעת חזרה היא לא 

          הסכימה.

מלך:               מלך האלכימאים,

          אשר בורא וגם מכפיל זהב,

          אין לו בקיאוּת במסתרי הטבע

          כמו שלי יש בַּטבעת. היא  

          היתה שלי, ושל הלנה, לא

          חשוּב כיצד הגיעה לידך. 

          אז אם אתה יודע מי אתה, 

          תודֶה שהיא היתה שלה, ובאֵילו

          דרכֵי כְּפִיָה ואלימות אותה

          הוצאת מידה. היא נשבעה 

          בְּשם כל הקדושים שלעולם

          לא תעקור אותה מאצבעה

          עד שתיתן לך אותה במו

          ידיה במיטה, לשָם אתה

          אף פעם לא הגעת, או שהיא

          תשלח אותה אלי במצוקתה.

בֶּרְטְרָאם: היא מעולם לא ראתה אותה.

מלך:   אתה אומר שקרים, כמו שכבודי

          יקר לי, ומְזמֵן אֵלַי פחדים

          והַשְערות אשר מוטב לנעול

          מחוץ לשער. אם יוּכח שכל

          כך מפלצתי אתה – זה לא

          יקרה, אבל אני כבר לא יודע;

          הרי שנאת את הלן עד מוות,

          ובאמת היא מתה; ובכך

          כלום לא היה משכנעני, לוּ גם

          עצמתי את עיניה בעצמי, 

          כמו מראה טבעת זו. תקחו

          אותו מכאן. יִקְרה מה שיִקְרה,

          נִסְיון-עבר מורה כי אין לנזוף 

          בי שניפחתי פחד-שווא יותר

          מדי, שכן לשווא פחדתי

          פחות מדי. סלקו אותו. נבדוק

          את העניין לעומק.

בֶּרְטְרָאם:                   אם תוכיח

           שהטבעת פה היתה שלה, 

          תוכל גם להוכיח שאני

          הייתי בעלה במיטתה

          בעיר פירנצה, שם היא לא בִּקרה

          אי פעם.

          (יוצא תחת משמר)

מלך:   אני עטוף במחשבות קודרות.

          (נכנס אדון, שומר הבזים)

אדון:   אדון נדיב, אם יש להאשים

          אותי או לא, איני יודע: זה

          מכתב מבת פירנצה, אשר לא

          השיגה את כבודך בארבעה

          או חמישה שלבים של המסע

          שלך כדי למסרו במו ידיה.

          הסכמתי לעשות זאת כי כבשוּ 

          אותי קסמה וִיְפִי דבריה של

          המתחננת, אומללה, אשר,  

          אני יודע, מחכה בחוץ.

          שעניינה הוא כְּבד משקל ניכר בה,

          והיא אמרה לי במלים קצרות

          אך מתוקות כי המדובר בהוד 

          רוממותך ובה.

המלך (קורא את המכתב): "בהצהרותיו הרבות כי יתחתן אתי כשאשתו תמות, אני מסמיקה לומר, הוא כבש אותי. עכשיו הרוזן מרוסיון אלמן; נדריו משועבדים לי וכבודי שוּלם לו. הוא חמק מפירנצה, בלי להיפרד, ואני צועדת בעקבותיו לארצו בשם הצדק. פעל גם אתה בשמו, הו מלך! הוא בידיך; אחרת משחית אחד יִפְרח, ובחורה אומללה אחת תיהרס.

          דיאנה קָאפּילֵט."

לָה-פֶה: אני אקנה לבת שלי חתן ביריד, ואת זה אני תורם חינם. לא רוצה שום דבר איתו.

מלך:   שמיים בעדך, לָה-פֶה, אם הם

          חושפים תגלית כזאת. אֶת הכותבת -

          לכאן. מהר. וגם את הרוזן שוב.        

          (יוצאים כמה מלווים)

          חיי הלנה, גברת, נגזלו,  

          אני חושש, בחטא.

רוזנת:                         דין צדק על

          הגזלנים!

          (נכנס בֶּרְטְרָאם תחת משמר)

מלך:   מפליא אותי, אדון, אם נשותיך

          הן בעיניך מפלצות כאלה

          שאתה נָס מהן עם הַבְטחת

          הנישואים, איך אתה משתוקק  

          להתחתן עוד.

          (נכנסות האלמנה ודיאנה)

                       מי היא האשה?

דיאנה: אני, אדון, פירנצית מסכנה, 

                                 / [אני, אדון, אומללת מפירנצה,]

          ובת למשפחה העתיקה

          של קאפילט. מה תלונתי, הבנתי,

          אתה יודע, אז אתה יודע

          גם עד כמה יש לרחם עלי.

אלמנה: אני האמא. גם גילי וגם 

          כבודי סובלים מן התלונה אשר 

          אנחנו מביאות, ואין להם

          עתיד בלי התרופה שלך.

מלך:                                לכאן,

          רוזן. מכיר את הנשים האלה?

בֶּרְטְרָאם: כבודו, איני יכול – לא מנסה 

          גם – להכחיש: מכיר. יש להן עוד

          תביעות אלי מלבד זאת?

דיאנה:                             מה אתה

          מביט כמו זָר על אשתך?

בֶּרְטְרָאם:                           היא לא  

          שלי בכלום, כבודו.

דיאנה:                       אם תתחתן,                  

          אתה מוסר יד זו (מצביעה על ידו) והיא שלי,

          מוסר שבועות קדושות שהן שלי,

          מוסר אותי - מה שוודאי שלי - 

          כי בִּשבועה גופי-נפשי שלך הם,       

          אז מי שתתחתן אתך צריכה

          להתחתן אתי : או אף-אחד

          או שנינו.

לָה-פֶה: המוניטין שלך לא עומד בקני-המידה של הבת שלי. אתה לא בעל בשבילה.

בֶּרְטְרָאם: כבודו, זאת סתם נואשת מטופשת

          שלפעמים צחקתי קצת איתה.

          לא יתכן שלדעתך, אדון,                

          כבודי הוא זול שאדרדר                  

          אותו כל כך.                                     

מלך:                    אשר לדעתי,

          אדון, אין לך מה לבנות עליה,    

          עד שבְּמעשה תזכה בה שוב;

          הלוואי יוּכח רק שכבודך עולה

          על מה שבדעתי!

דיאנה:                      אדון טוב, שְאל

          אותו בהן צדקו אם הוא חושב

          שלא חילל לי את הבתולים.

מלך:   אז מה אתה עונה?

בֶּרְטְרָאם:                   היא חוצפנית,

          אדון, והיא היתה הפרפרית

          של כל המחנה.

דיאנה:                      הוא מטנף

          אותי, אדון; אם זה נכון, היה

          קונה אותי בזול. אל תאמין לו.

          הבט על הטבעת, אין דומָה לה

          בערך או יוקרה; ועם כל זה

          נתן אותה לַ"פּרפרית של כל

          המחנה" – אם זה מה שאני.

רוזנת:  פגעה בו, הוא מסמיק. ששה דורות

          תכשיט זה שעבר בצוואה 

          מאב לבן, נשמר ונענד.

          אשתו היא: הטבעת בעצמה

          היא אלף הוכחות.

מלך:                          אמרתְ, נדמה לי,

          שאת פגשת פה בארמון אחד

          שיאשר זאת. 

דיאנה:                    כן, אדון, אבל

          בושה להשתמש בכלי כזה

          קלוקל: השם שלו פָּארוֹל.

לָה-פֶה:                               היום

          ראיתי את הבן-אדם, אם בן-

          אדם זה שם מתאים.

מלך:                             תמצא אותו

          וקרא לו הנה.

          (יוצא מלווה)

בֶּרְטְרָאם:              הוא? כולם יודעים

          שהוא עבד ארור, דבוק בכל

          טינופת, מזוהם בכל פריצוּת,  

          נפשו חולה כשהוא אומר אמת.

          שאשָפט לפי מה שיפטפט

          זה שמוכן לומר הכל?

מלך:                            יש לה

          את הטבעת.

בֶּרְטְרָאם:               יש לה, כן. נכון

          שהיא מצאה חן בעיני, נִכְרכתי

          סביבה בלהט נוער. היא ידעה

          לשמור מרחק, לזרוק לי פתיונות,

          שגעה באיפוקה את הלהיטוּת

          שלי, כי כל המכשולים בנתיב

          החשק הם תמריץ ליתר-חשק; 

          בַּסוף, בחנחונים ובעורמה

          בלי גבול, הצליחה לכופף אותי  

          לַתעריף שלה. כך היא קִבּלה   

          את הטבעת, ואני את מה

          שכל פְּשוּט-עם היה קונה במחיר

          השוק.

דיאנה:           אני חייבת להבליג.

          אתה הרי זרקת רעיה 

          כל כך רמה, אז בהחלט תוכל

          לבעוט גם בי. אבל בכל זאת, אנא -

          כי אם לך אין לב, לי לא יהיה 

          שום בעל – תבקש את הטבעת

          שלך, אני אחזיר אותה, ותן

          לי את שלי בחזרה.

בֶּרְטְרָאם:                      היא לא

          אצלי.

מלך:           איזו טבעת לךְ היתה,

          סלחי לי?

דיאנה:              אדוני, מאד דומה

          לזאת שם שעליך.

מלך:   את מכירה אותה? עד לא מזמן 

          היתה שלו.

דיאנה:                והיא זו שאני

          נתתי לו, שם במיטה.

מלך:                               אז זה

          ספור מופרך שאַת זרקת אותה

          מהחלון?

דיאנה:           אני דיברתי רק אמת.

          (נכנס פָּארוֹל)

בֶּרְטְרָאם: כבודו, מודה, טבעת  זו – שלה היא.

מלך:   כולך שקשוק ורעד; כל נוצה

          תרעיד אותך. זהו האיש עליו

          דיברתְ?

דיאנה:            נכון, כבודו. 

מלך:                             אמור לי

          אַתָּה – אך רק אמת, מזהיר אותך,

          בלי פחד מרוגזו של אדונך;

          כי אם אתה תנהג כהלכה,

          אני כבר ארסן אותו; עליו

          ועל אשה זו, מה אתה יודע?  

פָּארוֹל: ברשותך, מעלתך, האדון שלי היה אריסטוקרט של כבוד. היו בו תעלולים, כמו שיש לאריסטוקרטים.

מלך:   בוא לעניין. אשה זו הוא אהב?

פָּארוֹל: חי נפשי, אדוני, הוא אהב אותה. רק איך?

מלך:   איך, אני שואל אותך?

פָּארוֹל: הוא אהב אותה, אדוני, כמו שאריסטוקרט אוהב אשה.

מלך:   ואיך זה?

פָּארוֹל: הוא אהב אותה, אדוני, ולא אהב אותה.

מלך:   כמו שאתה מקק ולא מקק. איזה חבר דו-מימדי זה!

פָּארוֹל: אני בן-אדם מסכן, ועומד לפקודת הוד מעלתך.

לָה-פֶה: הוא מתופף טוב, אדון, אבל נואם גרוע.

דיאנה: אתה יודע שהוא הבטיח לי נישואים?

פָּארוֹל: חי נפשי, אני יודע יותר ממה שאגיד.

מלך:   ולא תגיד כל מה שאתה יודע?

פָּארוֹל: כן בטובך, הוד מעלתך. אני אכן תיווכתי בין שניהם כמו שאמרתי; אבל יותר מזה, הוא אהב אותה, כי הוא היה ממש מטורף עליה ודיבר על השטן ועל תיפּח-רוחו ועל כל השדים ועל אני-לא-יודע-מה; על כל פנים לי עוד היה מעמד כזה אצלם בשעתו, שידעתי שהם הולכים למיטה ועוד כהנה וכהנה, כגון שהבטיח לה נישואים ודברים אחרים שאוי לי אם אגיד; ולכן לא אגיד מה שאני יודע.

מלך:   הִגדְת הכל כבר, אלא אם כן אתה יכול לומר שהם נשואים. אבל אתה מדי מסוֹעף בעדות שלך - עמוֹד בצד.

          אז את אומרת שטבעת זאת   

          היתה שלך?

דיאנה:                   כן, בטובך, אדון.

מלך:   איפה קנית אותה? או מי נתן לך?

דיאנה: היא לא ניתנה לי, וגם לא קניתי.                                       

מלך:   אז מי הִלווה לך?

דיאנה:                    לא, גם לא הילוו לי.

מלך:   איפה מצאת, אם ככה?

דיאנה:                           לא מצאתי.

מלך:   אם לא היתה שלך באף אחת

          מן הדרכים האלה, איך נתת

          אותה לו?

דיאנה:              לא נתתי לו אף פעם.

לָה-פֶה: האשה הזאת כפפה נוחה, אדוני; עולה ויורדת איך שמתחשק.

מלך:   טבעת זו היתה שלי; אשתו

          הראשונה קבלה אותה ממני.

דיאנה: יכול להיות, שלךָ, שלה, אני

          יודעת?

מלך:              קחו אותה מכאן, היא לא

          מוצאת חן בעיני עכשיו. לכלא.

          וגם אותו קחו. אם את לא תאמרי לי

          כיצד קיבלת את הטבעת, אַת

          תמותי תוך שעה.

דיאנה:                     לא אספר

          אף פעם.

מלך:                קחו אותה מכאן.

דיאנה:                                 אני

          אביא ערבוּת, רוממותך.

מלך:                                   עכשיו

          את כבר נראית לי סתם סחורה זולה.

דיאנה: נשבַּעַת, אם ידעתי גבר, זה

          אתה.

 מלך:           אז למה האשמת אותו

          בלי סוף?

דיאנה:               כי הוא אשם ולא אשם. הוא

          יודע שאיני בתולה, ויישבע זאת. 

          נשבַּעַת: כן בתולה, גם אם הוא לא ידע זאת.

          איני פרוצה; אם לא בתולה אני,

          אני אשתו של הזקֵן שם, אדוני. 

מלך:   היא מטנפת את אוזנַי. לכלא.

דיאנה: את הערבוּת שלי תביאי, אמא.

          חכה רק רגע, מלך.   

          (יוצאת האלמנה)

                                     מביאים

          את בעל הטבעת, הצורף,

          הוא העָרֵב שלי. אך האדון 

          הזה, אשר יודע כי הֵרַע לי,

          על אף שלא הזיק לי מעולם,

          אותו כאן ועכשיו אני פוטרת.  

          למיטתי הביא רק בזיון,

          ואת אשתו הכניס להריון.

          המתה מרגישה תינוק בועט.

          זאת חידתִי: איך יש חיים בְּמת.                    

          עכשיו תראו את הפתרון.

          (נכנסת האלמנה, עם הלנה)

מלך:                              מה, אין

          פה בעל אוב שמהתל בי? זו 

          אמת, מה שאני רואה?

הלנה:                               לא, הוד

          רוממותך. אתה רואה רק צל

          של אשת-איש, השֵם, לא הדבר.

בֶּרְטְרָאם: שניהם, שניהם. סליחה!

הלנה:                                הו אדוני,

          כשהייתי כמו הבתולה

          הזאת, מצאתי שאתה נדיב

          פלאים. הנה טבעתך, וראה,

          זה מכתבך. כתוב בו: "כשתצליחי

          לשלוף מאצבעי את הטבעת"

          וגם "כשאהיה אבי ילדך"

          וכולֵי... זה קרה. תהיה שלי,

          עכשיו, משהוּשַגְת פעמיים?

בֶּרְטְרָאם: אם היא תבהיר את הספור לכל פרטיו,

          לעַד אוהַב אותה, לעַד אוהַב.

הלנה:  אם לא אוכיח זאת ובבירור,

          עִרכו פה טקס גירושין ארור.

          הו אמא יקרה, אני רואה 

          אותך פה בחיים?

לָה-פֶה:                     יש בעינַי

          ריח בּצָל. אני אבכה עוד רגע.

          (לפָּארוֹל): חבר תוף, תלווה לי ממחטה ברוב תוּפְךָ. ככה, אני מודה לך. חכה לי בבית, אני אשתעשע אתך. עזוב את הקידות שלך, הן עקומות ממילא.

מלך:   נשמע את הספור מהתחלה,

          כדי שתזרום בעונג האמת כולה.

          (לדיאנה) אם אַת ניצן שלא נקטף, ילדה שלי,

          בחרי לך בעל, ונדוניה אַת תקבלי;

          כי לי נדמה שבעזרתך האצילה

          הרעיה היא רעיה, ואַת בתולה.

          זאת והשאר – כללית ובפירוּט –

          עוד נברר בנחת בבהירות.

          הכל טוב, כך נראֶה, ואם זה סוף הולם,  

          המַר נגמר, והַמַּתוֹק שָלֵם. 

          (תרועה)


אפילוג


אפילוג

(מפי המלך)

 

המלך הוא קבצן כשתם המחזה;          

הסוף טוב אם הצלחנו רק בזה -        

שנהניתם; כי לכך נשאף קבוע         

על הבמה פה ערב-ערב בשבוע. 

עכשיו תורכם בא, נתחלף בתפקידים:  

תנו כף, קחו לב, וניפרד כידידים.

          [/ עכשיו אנו צופים, אתם תשחקו:

                 תנו לנו כף, ואת לבנו קחו.]

(יוצאים)


< אחורה הדפסת הטקסט סוף טוב הכל טוב - אפילוג