שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים הרוזנת, לָה-פֶה והליצן)

לָה-פֶה:  לא, לא, לא, הבן שלך הלך שולל אחרי טיפוס אחד שם, גנדרן-משי, בְּכוֹר-סָאטֵן, שיש בו מספיק עמילן מזוהם לעשות מכל קמח הנוער הלא-אפוי של אומה שלמה עוגה בצלמו ותבניתו. הכּלה שלך היתה חיה ברגע זה, והבן שלך היה כאן בבית, אילו נשען על המלך ולא על הדַבּוּר המזמזם ההוא.

רוזנת:   הלוואי שלא הכרתי אותו; זה היה מוות של הגבירה המושלמת ביותר שהַטֶּבע  אי-פעם השתבח ביצירתה. גם אם היתה יוצאת מבשרי ועולה לי בַּזעקות הכואבות של אֵם, לא הייתי חבה לה אהבה מושרשת יותר.

לָה-פֶה:  זאת היתה גברת טובה, זאת היתה גברת טובה. אנחנו יכולים לפשפש באלף סלטים לפני שנמצא עשב תיבּוּל כמוה.

ליצן:  נכון, אדוני, היא באמת היתה שוּם ושמיר, פטרוזילְיָית הצדק, סֶלֶרִי החסד. 

לָה-פֶה:  אתה עושה מהכל סלט אחד גדול, נוֹכל. 

ליצן: אני לא נְבוּכַדְנצר גדול, אדוני, אין לי מומחיות מי-יודע-מה בעשב.

לָה-פֶה:  איך אתה מגדיר את עצמך – שוטה או נוֹכל?  

ליצן:  שוטה, אדוני, בשרוּת הנשים, ונוכל בשרוּת הגברים.

לָה-פֶה:  דהיינו?

ליצן:  אני משטה בַּגֶבר לקָחַת ממנו את אשתו ומנחיל לה שרוּת בִּמקומו. 

לָה-פֶה:  אז אתה באמת נוֹכל בשרותו.

ליצן:  ולאשתו אני נותן את מַטֶּה השוטים שלי, לעשות לה שרות. 

לָה-פֶה:  שוכנעתי: אתה גם נוכל וגם שוטה.

ליצן:   לשירותך.

לָה-פֶה:  לא, לא, לא.

ליצן:  תאמין לי, אדוני, שאם אני לא יכול לשרת אותך, אני יכול לשרת שליט גדול לפחות כמוך.

לָה-פֶה:  מי הוא? צרפתי?

ליצן:  לא, אדוני, אבל יש לו בצרפת הרבה חסידים ושוטים.

לָה-פֶה:  מי הוא השליט הזה?

ליצן:  נסיך האופל, אדוני, או מלך התוהו, אדוני, או השטן.

לָה-פֶה:  קח, הנה הארנק שלי. אני נותן לך אותו לא כדי להדיח אותך משירות אצל האדון שעליו דיברת; המשך לשרת אותו.

ליצן:  אני טיפוס של יער, אדוני, מתמיד אהבתי עץ ואש, ואצל האדון שעליו אני מדבר תמיד בוערת אש גדולה. בטוח שהוא שליט העולם; אבל שיישאר עם שלטונו בחצר שלו. אני בעד הבית עם השער הצר, נדמה לי שהוא קטן מספיק שנפיחוּת לא תיכנס בו; רק כמה שישפילו קומתם יוכלו להיכנס, אבל הרוב מפונקים ורגישים לקור, ויעדיפו את דרך השושנים שמובילה לַשער הרחב ולאש הגדולה.

לָה-פֶה:  לֵך לעניינים שלך. אתה מתחיל לעייף אותי, ואני אומר לך את זה מראש, כי אני לא רוצה שתימאס עלי. לך לעניינים שלך. תדאג שיטפלו יפה בסוסים שלי, בלי שטויות.

ליצן:  בלי שטויות, כמו שאני שוטה. הסוסים יקבלו טיפול סוּס-אל"ף.

        (יוצא)

לָה-פֶה:  יצור חריף זה, ולא שמח.

רוזנת:   זה נכון. בעלי המנוח השתעשע אתו הרבה; בסמכותו הוא נשאר פה, וזה לדעתו מעניק לו חסינות להיות חצוף; אין לו שום רֶסן, הוא דוהר איפה שמתחשק לו.

לָה-פֶה:  אני מחבב אותו, הוא לא מזיק. ועמדתי להגיד לך, מכיוון ששמעתי על מותה של הגברת הטובה ושהבן שלך עומד על סף שיבה הביתה, שכנעתי את אדונִי המלך לדבּר לטובת הבת שלי; שכאשר שניהם היו קטינים, המלך בחסדו רצה לשדך מלכתחילה. הוד מלכותו הבטיח לי לעשות זאת; ואין פתרון מתאים מזה כדי לשים קץ לעוינוּת שהוא פיתח נגד בנך. איך גברתי רואה את זה?

רוזנת:   בעין יפה מאד, אדוני, ואני תקווה שזה יושלם על הצד השמח ביותר.

לָה-פֶה:  הוד מלכותו דוהר ממרסיי, בגוף בריא כמו שהיה בגיל שלושים. הוא יהיה כאן מחר, אם לא מטעה אותי המקור המוסמך שלי.

רוזנת:   אני מאושרת לקוות שעוד אראה אותו לפני שאמות. יש לי מכתבים שבני יהיה פה הלילה. יורשה לי לבקש מכבודך להישאר אצלי עד ששניהם ייפגשו.

לָה-פֶה:  מאדאם, שאלתי את עצמי איך אזכּה בַּטובה הזאת.

רוזנת:   מספיק שתזכיר את זכוּת האצילוּת שלך. 

לָה-פֶה:  מאדאם, היא כבר חבוטה; אם כי, תודה לאל, עדיין שורדת.

          (נכנס הליצן)

ליצן:  הו מאדאם, שָמָה האדון שלי הבן שלך עם טלאי קטיפה על הפרצוף שלו; אם יש מתחת צלקת או לא, רק הקטיפה יודעת, אבל זה חתיכת טלאי הלוואי עלי. לֶחי שמאל שלו זאת לחי בעובי שתי פַּיילות וחצי, אבל הלֶחי ימין שלו לא לְבוּשה.

לָה-פֶה:  צלקת שנקנתה באצילות, צלקת אצילית, היא בגד שרד של הכבוד; נקווה שזה המקרה.

ליצן:  או שזה סיפיליס.

לָה-פֶה:  בואי נלך לראות את בנך, בבקשה ממך. אני משתוקק לדבר עם החייל הצעיר האציל.

ליצן:   מה אתה יודע, יש שמה איזה תריסרִיָה אולי, עם כובעים עדינים דְשוּפְרא, ונוצות מנומסות מאד שמכופפות את הראש וקדות לכל מי שמסביב.

         (יוצאים)