שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - מערכה 1, תמונה 8

תמונה 8

(נכנסים הבעל עם השוטרים, הדיקן, ואדונים, כאילו עוברים ליד ביתו)

 

בעל:    אני ממש על סף ביתי, מושב

          כל אבותי. שמעתי כי אשתי

          חיה, אבל בסכנת מוות.

          תנו להפציר שאדבר איתה,

          טרם ימחץ אותי הכלא.

          (נכנסת האשה, מובאת בכסא)

אדון:   תראה, היא באה מעצמה.

אשה:   הו בעל דבש שלי, בעל יקר

          מסכן שלי, נתון בידי חוקי

          ברזל, זה יגוני המר מכל, 

          זה הדימום העז מכל, עכשיו

          הנפש שלי מדממת.

בעל:                              איך?

          טובה אלי? מה, לא פצעתי בך?

          זנחתי למותך?

אשה:                     הה שוּש, פֶּצע

          עמוק מכל סכין חתך לי בחזה;

          מיאוס וּבוּז - כלום לא כואב מזה.

          אתה נהגת בי רע בלי הפסק.

בעל:    באלוהים, וזה נכון, נדמה לי.

          רצחתי פרא, בלי שליטה, נואש,

          ברעם-פתע, אבל אַת רקמְת

          דרך יפה לקטול אותי עכשיו,

          נתת בי בעיני פצעים - שבעה 

          בכל אחת. עכשיו גוֹלֵש השֵד

          ממני, מתנדף מכל מִפְרק,

          נתלש מציפורני. הו קחו, תִפסו

          אותו לעינויים טריים שאיש

          עוד לא המציא, קֵשרו אותו אלף

          שנים עוד, מלאכים ברוכים, בתהום

          ללא תחתית, שלא יקום שוב לקלל

          עוד בני אדם טרגדיות לחולל,

          להתפשט בגוף של אב, לגרום

          לו בחמת זעם להיות תליין

          של ילדיו, רוצח של אשתו,

          של משרתיו, ושל מי לא? זה כך:

          האיש חשוך כשהמרום נשכח.

אשה:   הו בעל חרטה שלי!

בעל:    נשמת חיי, שבה כה התעללתי,

          על מוות אני מת, ולכך ייחלתי.

אשה:   לא, לא, כל חטא ימות, דע בבטחה,

          אילו החוק כמותי היה מְהיר סליחה.

          (מניחים את הילדים)

בעל:     מה המראה שם?

אשה:    הו, שני הבנים המדממים שלנו מונחים על המפתן.

בעל:     זה כובד שיכול לקרוע כל

          מיתר בלב. הו לו התיר הדין

          לזוג נשמותיכם היפהפיות

          להסתכל מן המרום אל תוך

          עיני האבא שלכם, הייתם

          רואים איך נמסות פה זגוגיות

          המתחרט, [/ המכפר,] ורציחות שניכם

          גחות אל לחיי. אבל אתם

          משחקים בחיק המלאכים

          ולא תביטו בי

          שרֵיק מחסד-אל רצח אתכם

          בעוני. אִילו תפילותי פה יתגשמו,

          אפציר ששוב תחיו ותנשמו -

          גם אם נפשוט יד יחד, כמו בְּשיא פְּחָדַי.

          הו את עיני טשטש אז אשמדי.

          לו רק יכולתם לבקש לי מחילה

          ואז אחיה רק בתשובה ובתפילה.

אשה:   כמעט נשכח בי כל יגון אחר,  

          ורק לזה אצלול.       

שוטר:                       קדימה, בוא.                         .

בעל:    אֶשַּק לדם אשר שפכתי, ואבוא.

          נפשי בּוֹר דם, יוצפו גם השפתיים בו.        

          אנחנו נפרדים. שלום לך, יקרה.  

          על כל רע שעשיתי לך לבי נקרע.

אשה:   לא, לא תלך, בוא, תישאר.

בעל:    לשווא; ברור לך שאין לערער.

          שלום, בשר זב דם של ילדַי,

          עונשי הוא עבורם עונג נצחי בלי די.         

          יביט כל אב על מעשַי עכשיו,

          ובעוד בני שחוטים, ילבלבו יורשיו. 

אשה:   הפורענות הזאת שברה אותי 

          יותר מקודמותיה. 

          (יוצאים הבעל עם השוטרים וכלי נשקם)

דיקן:                            לב נדיב,     

          התנחמי. שמחה אחת בכל זאת

          לא נרצחה. יש לך עוד בן בידי 

          מינקת; שם האושר.

אשה:                                יקרים

          מכל חַיֵּי הבעל המסכן

          שלי. יתנו שמיים לגופי

          קצת כוח - הוא חלוש עוד מאבדן

          דם - אז אכרע, אפציר בעד חייו,

          אקרא לחברַי שיַעַתְרוּ

          לחנינת הבעל היקר

          שלי.

דיקן:          יכול היה אדם לפגוע

          ביצור כה אציל נפש? בזכותךְ  

          לנצח אהלל את האשה. 

          עלי לשוב אָבֵל, ניתנו לי התשובות;

          אביא בשורות כבדות יותר מן החובות.  

          צמד אחים: אחד בְּחוֹב ללא מפלט,    

          על השני יושם עיקול מוחלט. 

                         [/ צמד אחים: אחד בכלא מתבלה,

                 / את השני מס מוות יכלה.]

 

סוף


< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - מערכה 1, תמונה 8