שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

תמונה 3

(נכנסת האשה בבגד-רכיבה, עם משרת)

 

משרת:   אם לא חוצפה שאני אגיד לך, גברת,

            חבל שאת מצאת לו הצדקות:       

            הוא מתעלל בך בִּקללות, מכות.

אשה:     נכון, זה ככה, אבל, הה,

            למה לשטוף בחוץ את הכביסה

            המלוכלכת? זה מספיק כואב

            בבית. בלי מצמוץ הדוד שלי

            נתן סקירה מקפת של תולדות

            הבזבוזים שלו כאילו הוא

            למד, חקר והתעמק בכל

            שגעונותיו:  

            ידע על הקרקע הממושכנת,

            על הקרובים הערֵבים, איך הוא

            נמק מרוב חובות - ואם לזה

            הייתי מוסיפה גם בריונוּת

            ויחס גס, זה היה מחסל   

            כל כוונה טובה. לעומת זאת

            עכשיו תלה את הפראות שלו          

            בעץ הנעורים, שניסיון                   

            וזמן ינערו; הניח כי

            כלפַּי הוא חם - ואני שימנתי זאת

            כהלכה - גם אם מעלותיו 

            מכוערות יותר מפּג של דוב -

            והוא מוכן לדחוף שיקבל

            משרה נכבדת בחצר, תרופה

            טובה ובטוחה לאוצרו

            המצטמק. זה יחדש, כולי

            תקווה, את ברית האחווה

            שלנו, ויפדה את סגולותיו

            עם אדמותיו ביחד.

משרת:   מהפה שלך, גברת. אם עכשיו הוא לא יהיה טוב אלייך ויאהב אותך, ויפנק אותך ומעלה, אז לדעתי השטן בעצמו מחזיק אצלו בית פתוח.

אשה:    אין לי ספק שזה יקרה. עכשיו

           בבקשה עזוב אותי, נדמה לי

           אני שומעת אותו בא.

משרת:                              הלכתי.

          (יוצא)

אשה:     בדרך זו שתי מטרות אגשים:

            לשמור על קרקע ולגרש נושים.

            לא נצטרך למכור, דודי טוב-לב;

            וסוף סוף בעלי יהיה שָלֵו.

          (נכנס הבעל)

בעל:      טוב, חזרת? איפה הכסף, בואי נראה את הכסף, הזבל נמכר, אדמות הבּוּר הגאוניות שלך? איך, מתי, הכסף, איפה הוא? תשפכי אותו, להתיז, להתיז, אמרתי תשפכי אותו ארצה, תני לראות אותו, תני לראות אותו.

אשה:     אדון טוב, סבלנות קצת, המלים

            שלי, נדמה לי, ישמחו אותך.

            הבאתי נחמה גדולה יותר

            ממכירת הנדוניה שלי.

בעל:      הה, מה זה?

אשה:    לא-לא, אל תפחיד אותי, אדון, רק תואיל להקשיב לי. הדוד שלי, בשמחתו שאתה טוב אלי ונוהג בי בנועם - כי כך הצגתי לו את הדברים - מרוב  חמלה על רכושך השוקע סיפק לך משרה בעלת כבוד וערך בחצר, מה שהציף אותי באושר כזה -

בעל (בועט בה): תסתמי, טינופת - מוצפת-פה מוצפת-שָם כשאני מתענה! חתיכת זונה נחש, ערמומית יותר מלהקת שדי חבלה, זה מה שהיה המסע שלך לַדוד-בר-דוד, לספר לו את תולדות חיי, מצבי והרכוש שלי? אני, שהקדשתי את עצמי לתענוג, צריך עכשיו להיות כפוּת בשֵרוּת, להשתופף ולהזדקף כמו קשיש עקום-ברכיים, להסיר את הכובע, אני שבחיים לא סבלתי לגלות את הראש בכנסיה גם? משתגללת רפש, הפרי הזה צמח מהתלונות שלך.

אשה:    הו אלוהים יודע

            שתלונותי היו שבחים ורק

            מילות זהב יפות עליך גם

            על מצבך. רק הידידים שלי

            ידעו על שעבוד האדמות,

            רק באוזנם דוּוח כל פרט לפני

            נסיעתי. ואם אתה חושד

            בי שזממתי להשאיר אצלי

            את הנדוניה, לטובתי שלי או

            של הילדים המסכנים שלי -

            אף שזה טבע אימהי לדאוג

            לרווחתם - אשכח מה שאני

            כדי להרגיע את הדם החם

            שלך. תאכל את כל הכסף איך

            שרק יורה לך התענוג.

            אני כמהה, כמו הרחמים,              

            רק למילה תמה, מבט חמים.

בעל (שולף את פגיונו): כסף, זונה, כסף, או שאני -

          (נכנס משרת בבהילות. למשרתו המפוחד):

          מה, אשמדי! מה יש? החדשות

          הבהולות שלך!

משרת:  אם תואיל רק, אדון -

בעל:     מה! אסור לי להביט על הפגיון שלי? דבר, מנוול, או שאני אחדד את החוד עליך. מהר, קצָר.

משרת:   אה, כן, אדון מהאוניברסיטה מחכה למטה לדבר אתך.

בעל:      מהאוניברסיטה? ככה, אוניברסיטה - המילה הארוכה הזאת חותכת אותי עד העצם.

          (יוצאים הבעל והמשרת)

אשה (לבד): על איזו אשת-איש איים סיכון

          כזה? לולא השתחלו עכשיו

          החדשות בָּאמצע, הַסַּכּין

          היה חוצב לי בחזה בכוח.

          מה שנחשב עבור נשים רבות

          כאומללוּת גדולה זה פסיק, זה לא

          נראֶה כלל מול האומללות שלי.

          באסונות אוכל להתחרות

          מול כל אשה שבעולם. כלום לא

          יספק אותו עד שהכל יהיה

          לא כלום. הוא לְמשרה קורא עבדוּת,

          ולעמדת כבוד שפלות קומה.

          מה יהיה עלי, על הילדים

          המסכנים שלי, זוג פֹּה, אחד

          אצל מינקת, קבצנים יפים

          שלי? אני רואה איך החורבן

          כבר מטלטל ביד רועדת את

          הבית העתיק אל האבק. 

          צער כבד מגיף את עפעפי   

          על עין רטובה. אני כמעט 

          כבר לא רואה. עצב נצחי שורר,

          אתי נרדם, אתי גם מתעורר.     

                                 [/ אתי הולך לישון, ומתעורר.]

          יוצאת.


< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >