שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - על טרגדיה מיורקשיר קדימה >

על "טרגדיה מיורקשייר"

ע"פ שני מאמרים מאת סטנלי וולס

 

                ב – 23 באפריל 1605 רצח וולטר קאלְוֵורְלי, צעיר ממשפחה טובה ויורש אחוזת קאלוורלי, שניים משלושת בניו, האחד כבן שנה-וחצי, והשני כבן חמש, ופצע את אמם, אשתו. למחרת, כשהובא בפני שני שופטי-שלום, הודה בפשעיו, טען שאשתו "אמרה לא פעם משפטים ונתנה סימנים שעל פיהם יכול היה להניח שהילדים הנידונים אינם בניו, וכי הוא מצא את עצמו פעמים רבות בסכנת חיים מאשתו". הוא הוצא להורג ביוֹרְק ב – 5 באוגוסט באותה שנה.

                מאורעות אלו הסעירו את דעת הקהל, ובעקבותיהם יצאו בדפוס מספר פרסומים – הראשון שבהם, פַּמְפְלֵט אנונימי בשם "שני מעשי רצח מפלצתיים ועקובים מדם ביותר", ובעקבותיו בלדה ופמפלט נוסף, "משפטו, הרשעתו והוצאתו להורג של אדון קאלוורלי ביורק באוגוסט 1605" (שני האחרונים אבדו).

                בנוסף לכך, היו גם שני מחזות שהתבססו על המקרה. הראשון היה מאת ג'ורג' ווילקינס (שותפו של שייקספיר ל"פריקלס") שהוצג ביולי 1607, והשני - "טרגדיה מיורקשייר" (מאי 1608). 

              על עמוד השער נכתב שהמחזה הוא "מאת וויליאם שייקספיר". אך אין בו דבר המזכיר את כתיבתו של שייקספיר, וודאי שלא בשנים האלה, ועורכי ה"פוליו", המהדורה הראשונה של כתבי שייקספיר,  אכן לא כללו אותו בספר. בשלושים השנים האחרונות, על פי בדיקה מדוקדקת של מאפייניו הלשוניים, הדרמטיים והתמאטיים של המחזה, הגיעו הרציניים בחוקרי הספרות למסקנה שמידלטון הוא שכתב את רובו, וסביר יותר שאת כולו.

                כותרת המשנה בעמוד השער מכנה את המחזה "אחד מארבעת המחזות באחד" (In One) – האם הכוונה לארבעה מחזות קצרים בכרטיס אחד? 

                לבד מן התמונה הראשונה, נצמד מחבר ה"טרגדיה מיורקשייר" באופן הדוק לפמפלט ששרד ("שני מעשי רצח מפלצתיים ועקובים מדם ביותר") עד לפרטי פרטים. השינוי המשמעותי היחיד הוא סיפורה של האשה על הביקור אצל הדוד בלונדון, שאינו מופיע במחזה באותו מקום שהוא מופיע בפמפלט. במהלך רוב המחזה, הדיאלוג נשען על ניסוחי הפמפלט.

                עם זאת, "טרגדיה מיורקשייר" אינה בשום פנים יצירה ז'ורנליסטית גרידא.

                בתמונת המבוא מרכלת חבורת משרתים על אהבתה של גבירתם להולל ריק ופוחז שכעת הוא נשוי, מכה את אשתו, בזבז את רכושו, והחתים את אחיו, סטודנט באוניברסיטה, כערב על חובותיו. הנימה היא נינוחה – אך אז מתחילה הדרמה עצמה, בסערה גדולה, כאילו נכתבה בשצף קצף וללא הפוגה.

                בצורה האופיינית למידלטון, אין לדמויות בגוף המחזה (חוץ מאלה שבתמונת הפתיחה) שמות. הם "אשה", "בעל", "בן".

                הבעל אינו רק מדכא דורס, אלא גם קרבן, והוא מבטא מודעוּת מיוסרת לחטא, במונולוגים – הן בשירה והן בפרוזה – בעלי מורכבות פסיכולוגית נדירה. המונולוגים אכולי האשמה מזכירים במשהו את מקבת. גם רצח הילד בידי האיש אחוז האמוק מזכירים את שחיטת ליידי מקדף ומשפחתה:

 

      בן:  מה מציק לך, אבא, אתה מרגיש רע? אני לא יכול לשחק עם הסביבון שלי כל זמן שאתה עומד ככה. אתה תופס את כל החדר עם הרגליים הרחבות שלך. פּוּ, אתה לא תפחיד אותי עם זה. אני לא פוחד ממסכות או מזיקים רעים.

           (הבעל מרים את הילד בשולי מעילו הארוך ביד אחת ושולף את פגיונו ביד השניה)

          בעל: מַעְלָה-מעלה, אדוני, כי כאן לא נשארה לך שום נחלה.

          בן:  אה, מה אתה עושה, אבא? - אני הבן הלבנבן שלך.

          בעל (מכה בו): אתה תהיה הבן האדמדם שלי. הנה קח את זה!

          בן:  אה, אתה מכאיב לי, אבא.

          בעל: הקבצן הבכור שלי. אתה לא תחיה לבקש ממלווה לחם, או ליילל בשער איש גדול, או להצמיד ל"בבקשה, אדון" כיפוף, לא, גם לא אחיך. זה חסד לרסק לך את המוח.

          בן: איך אני אלְמד עכשיו שהראש שלי שבור?

          בעל (דוקר אותו): תתיז תתיז, רק אל תזחל תזחל.

 

                פטפוטו התמים של הילד אינו רחוק מזה של בנו של מקדף (שגם לה, כמו לליידי מקבת, אין שם פרטי):

 

          בן:    אבא שלי באמת היה בוגד, אמא?

             ליידי מֶקְדַף:    כן, זה מה שהוא היה.

             בן:               מה זה בוגד?

             ליידי מקדף:   מה? אחד שנשבע ומשקר.

             בן:               ואלה שעושים ככה הם כולם בוגדים?

             ליידי מֶקְדַף:    כל מי שעושה ככה הוא בוגד, וצריך לתלות אותו.

                                             (מקבת, מערכה 4, תמונה 2)

 

                המצב ב"טרגדיה מיורקשייר" הוא אולי מחריד עוד יותר, שכן הרוצח אינו שכיר-חרב אלמוני אלא אבי הילד.

                ככל שהמחזה מתקדם, משרבב מידלטון את הרעיון שמעשיו של הבעל נובעים מאיזה דיבוק שטני. יתכן שמוטיב זה נבע מציפורני עוף הטרף על ידיו ורגליו של הזקן האפל המצויר ליד הרוצח בעמוד השער של הפמפלט.

                המוטיב מתפתח לאט, אולי כי מידלטון לא רצה בתחילת המחזה להפחית מאחריותו של הבעל לטרגדיה. בתמונה 2 האשה מדברת על התמורה שחלה בבעל "כאילו איזה רוח מעונָה / לבשה את הגוף והצורה שלו."

                הבעל עצמו מתחיל לדמות את מצבו לזה של מי שמכר את נשמתו לשטן, ממש לפני שהוא מתקיף אחד מבניו:  

 

           גוסס, נביא על שְאוֹל רק מדברים,

                אך בי היא חיה, עם הייסורים:

                עבדות, דלוּת. במצוקה כזאת

                מי לא ימכור את נשמתו בשביל

                קצת  כסף, ימשכן גאולתו,

                יחיה על החשבון?

 

                ובתמונה האחרונה, כשמחילת אשתו מביאה אותו להתחרט, הוא חש איך השד מרפה את אחיזתו על גופו:

 

                             עכשיו גוֹלֵש השֵד

                ממני, מתנדף מכל מִפְרק,

                נתלש מציפורני. הו קחו, תִפסו

                אותו לעינויים טריים שאיש

                עוד לא המציא, קֵשרו אותו אלף

                שנים עוד, מלאכים ברוכים, בתהום

                ללא תחתית, שלא יקום שוב לקלל

                עוד בני אדם טרגדיות לחולל,

                להתפשט בגוף של אב, לגרום

                לו בחמת זעם להיות תליין

                של ילדיו, רוצח של אשתו,

                של משרתיו, ושל מי לא? זה כך:

                האיש חשוך כשהמרום נשכח.

 

                הרפליקה הזאת, בלשונה המוגבהת, בשימוש שהיא עושה בקצב ובחרוז המתחלפים, בדימויים הפיזיים הנמרצים שלה, מציגה לנו את המחזאי בשיא כוחו.

                התמונה הראשונה היא היחידה שאינה קשורה לחומר של הפמפלט, והיחידה שבה לדמויות יש שמות. כיוון שהמחזה, כפי שמרמזת כותרת המשנה, היה חלק מארבעה מחזות בכרטיס אחד, יתכן שרביעיית המשרתים הזאת היתה מין חוט שני, או שהיתה קשורה באופן שאיננו יכולים לשער למכלול של ארבעת המחזות.

                המחזה הוא בן כ - 700 שורות. אילו הוצג עם עוד שלושה מחזות בני אותו אורך, היה זה מופע ארוך, אך לא יוצא-דופן במושגי התקופה היעקובינית.

                המחזה זכה לחיים חדשים במאה העשרים. הוא הוצג באנגליה מספר פעמים בשנות החמישים, וזכה לשתי הפקות רדיו של הבי.בי.סי. ב – 1987 הועלה ב"נשיונל תיאטר".

                דחיסותו של המחזה וחוסר הסנטימנטליות שלו, אפילו בתמונות הרגשיות ביותר, עושים אותו לחזק באופן מיוחד. אבל מעל כל, זהו תפקיד הבעל, עם המעברים החדים משירה לפרוזה ולהיפך, שעושה את המחזה למכשף ומרתק, עם כל הקונפליקטים הפנימיים החריפים והדחפים המנוגדים של גאוות משפחה, אהבה לאחיו, אשתו וילדיו, הבזבזנות האובססיבית, והתיעוב העצמי שמוביל להתקף אלימות מחריד.

              

                    מצד שני, הנה דעתו של אחד מקוראי האתר שכתב לי לאחר קריאת המחזה:

                     "לדעתי, גדולתו של המחזה הזה הוא דווקא בדמותה של האישה. הבעל הורס הכל, תרבות, כבוד, מסורת, חיי משפחה. הוא הורס בשיפלותו וגם כשהוא מתחרט. דרכו היא דרך ההרס, האובדן, דרך שאין לה שום תוחלת. אישתו לעומתו רוצה לשמר את המסגרת כל עוד יש שמץ סיכוי, אפילו עם רוצח ילדיה, היא זאת שמוכנה לכרוע על ארבע ולאסוף את שאריות רסיסי החיים שהתנפצו על הריצפה. האישה היא הדמות היותר מורכבת וחשובה במחזה הזה."

 
                במכתב מ – 1919, כותב ת. ס. אליוט: "לעזאזל עם סווינבורן, דקר, הייווד וכל הטרגדיות המשפחתיות – חוץ מהטרגדיה מיורקשייר".

                אין ספק שהחסכוניות של המחזה היא חלק מגדולתו. כלום לא מדלל את הרושם הרגשי. "טרגדיה מיורקשייר" היא מן המחזות הקצרים המעולים ביותר שקיימים באנגלית.


< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - על טרגדיה מיורקשיר קדימה >