| < אחורה |  טרגדיה מיורקשיר -
מערכה 1, תמונה 2 |
קדימה > |
תמונה 2
נכנסת האשה.
אשה: לאן נגיע עוד? הכל ילך,
אין סוף לַהוצאות של בעלי,
גומר את שמו הטוב ואת הבית,
וזה כתוב בַּחוק של אל עליון
שהבזבוז מוליד ילד אביון.
זאת הברכה שעלומיו הבטיחו?
פריצוּת, וקוביות, לילות שתיה,
חֲצִי-יום בַּמיטה מהגזמות
שמביישות את כבוד המשפחה
העתיקה שלו? וזה עוד לא
הכל; מה שהכי הורג אותי -
שהוא מדבר על הפסדים וביש-
מזל, על איך שמצבו חלש,
ירוד, לא כמו אדם שמתחרט
אלא כמעט מוטרף שהרכוש
שלו לא משתווה לַהוצאות.
יושב קודר ומשלב ידיים,
שכח את השמיים, רק מביט
למטה, ונראֶה איוֹם שזה
מפחיד לי את הלב, הולך כבד,
כאילו נִשְמתו היא אדמה,
חֲטָאֵי עבר לא מטרידים אותו;
רק זעם שאין כסף עוד לחטוא -
צער מפחיד ודיכאון כופר.
או, הנה הוא; למרות כל הקללות,
עכשיו אגיד לו משהו, אשְמע
מה הוא יגיד, ואנסה הכל
כדי לגרש לו את זה מהלב.
(נכנס הבעל)
בעל: כוֹלרָה הסיבוב הזה,
חמש-מאות סילק לי מהיד
וְאֵין. אני ארור, אני ארור.
קונה עולם נטש אותי. לא, זה
נכון: כי מי שאין לו מטבעות
לקנות כלום הוא ארור פה בעולם
הזה, הוא איש גמוּר, גמוּר.
אשה: בעל יקר -
בעל: ושיא העונש עוד, יש לי אשה.
אשה: בַּנשמה שלך, אני מבקשת,
תגיד מה הסיבה לַמרירות.
בעל: תפשיט אותךְ קללה, אַת הסיבה,
גורם, מניע, טעם, אַת, אַת, אַת.
(יוצא)
אשה: מרע אל הגרוע!
עוני גם בנשמה וגם בגוף,
כל כך שונה ממה שהוא היה,
כאילו איזה רוח מעונָה
לבשה את הגוף והצורה שלו.
(נכנס הבעל שוב)
הוא עוד פעם בא.
אומֵר שאני זאת הסיבה - הפה
שלי אף פעם לא אמר מלים
שלא מתוך חובה ואהבה.
בעל: אם נישואים זה מכובד, אז בעלים מרומים הם מכובדים, כי הם לא היו קיימים בלי נישואים. טפש, מה היה לי בראש ללכת להתחתן - להוליד קבצנים? עכשיו הבן הבכור שלי יהיה פושע או אפס; הוא לא יכול לחיות מאדמה כי לא יהיו לו אדמות שיפרנסו אותו. השעבוד הזה יושב לי כמו רסן על הירושה, ובגללו אני נושך-מוצץ-אוכל ברזל. הבן השני שלי יהיה חייב להיות מלשין בתשלום, והשלישי גנב, או רועה-זונות, סרסור נאלח.
הו קבצנות, חרפּה,
לאיזה בזיונות את דנה בני-
אדם! גם לַשטן זו תועבה
להיות סרסור. הוא מתהלך לו זה
בְּיֶתֶר גאווה, דואג יותר
לַמוניטין שלו.
עוני בזוי, מחליא, מאוס, אשפה!
אשה: בשבועותינו, בבקשה תסביר לי
מה הסיבה באמת לַמרירות.
בעל: כסף, כסף, כסף, ואת צריכה לתת לי.
אשה: אוי לי, אני הכי פחות סיבה
לַמרירות שלך, אבל כל מה
שיש לי, טבעות או תכשיטים,
קח, תשתמש איך שתרצה; רק אנא
בבקשה, כל כך הרבה דם טוב
שט בך מדורי-דורות, גם אם
אלי כבר אין לך כבוד, תחשוב
על שלושת הבנים המקסימים
האלה, אתה אבא שלהם.
בעל: נאאא, ממזרים, הם ממזרים, הם ממזרים, נולדו בתחבולות, נולדו בתחבולות.
אשה: האל יודע איזה עוול כל
מילה היא בשבילי! אבל אני
אבלע את כל הצער, ועוד אלף.
הה, זכור רק את האדמות שלך
שמוּשכְּנוּ, תראה אותך חנוק
מרוב חובות, אחִיךָ - הבטחה
כזאת באוניברסיטה - ערֵב
שלך, סביר מאד שיעצרו
אותו, ו -
בעל: תשתקי, זנוּנית-זונה,
שגם אם התחתנתי אתך בשביל
הרושם, לא יכולתי בחיים
לסבול אותך! נדמה לך בְּמלים
את תהרגי לי את ההנאות?
תפלי על החברים שלך, אַת עם
הממזרים שלך, תתחננו
לנדבה, אני אף שמץ לא
אקהה מהמנהגים שלי. אח, שעת
חצות, אני אוהֵב אותָךְ עדיין,
חוגג בחברתך. שבכל מקום
יגידו ששברתי את השגרה
שלי, או שצמצמתי הוצאות?
לא, עם התכשיטים שלך האלה
אני ישחק חופשי כמו כשהכיס
שלי היה נפוח.
אשה: שיהיה.
בעל: אני נשבע יותר - (בועט בה) - וקחי את זה
כמקדמה - אני אמאס בך עד
לנצח נצחים, ולא אגע
אף פעם בַּסדינים שמכסים
אותך, ואקלל את מיטתך
בְּחרם עד שתתרצי למכור
את הנדוניה שלך לתת קצת דם
חדש להנאות שמתחשקות לי.
אשה: אדון, רק תן בי עין לטובה
וכל מה שהחוק רק מאפשר
לי - תצווה.
בעל: מהר שזה יהיה. אני צריך
לחיות על פרורים? ובכיסים
כלום, רק ידיים, למלא אותם
בציפורניים? (מכניס את ידיו לכיסיו)
אח, זה לא מתאים
לַדם שלי! שזה יהיה מהר כבר.
אנ' לא נולדתי להיות משקיף.
כרוֹז בַּקוביות? אני יטלטל
ת'בנות-זונה בעצמי, אסחט להן
ת'מיץ. שזה יהיה מהר, אמרתי.
אשה: אני אלך. מייד.
(יוצאת)
בעל: זריז, זריז.
שונא את הרגע שבחרתי לי
אשה, אסון אמת.
שלושה ילדים כמו שלושה פגעים
רעים תלויים עלי. טפו טפו, זונה
וממזרים, זונה וממזרים!
(נכנסים שלושה אדונים)
אדון ראשון: עדיין פֶּה חורק בַּתועבות
האלה, להכתים בעצמך
את כבוד רעייתך, נצר לבית
נכבד? אלה שמכונים בפי כל
מטורפים, הם מסכנים רק את
עצמם, אבל יותר ממטורף
הוא זה שלשונו שלו תצרח
שערוריות כדי לטנף את שמו
הטוב. זה לא יאה; בבקשה
חדל מזה.
אדון שני: אדון טוב, קצת ריסון וחוש מידה.
אדון שלישי: שלֵב רחב, הגון ישלוט בך.
בעל: יום טוֹב, חן-חן, אדון - ומה נשמע? -
כל טוּב - היה נעים מאד.
(יוצאים האדונים)
שלום לְהוראות, לְתוכחות!
(נכנס משרת)
אתה-שם, מה אתה רוצה?
משרת: רק ליידע אותך, אדון, שגברתי נתקלה בדרך באלה שנשלחו להביא אותה ללונדון על-ידי כְּבוֹד הדוֹד שלה, האפוטרופוס-לשעבר של מעלתך.
בעל: אז ככה, היא הלכה, אדון, וגם
אתה יכול. אבל שהיא תדאג
רק לבצע היא-יודעת-מה,
או שהגיהינום יהיה יותר
נעים לה מהבית.
(יוצא משרת. נכנס אדון)
אדון: פגישה שמחה או לא, לא משנה לי.
בעל: לא, גם לי לא.
אדון: באתי לגעור בך במרץ.
בעל: מה, בי? לגעור בי? אז תעשה את זה בעדינות. שזה לא יעצבן אותי, כי אם תגער בי עד התרגזות, אני ארביץ.
אדון: תרביץ לַשיגעונות שלך, להם
מגיע שְיַּכּוּ אותם כַּהֹגן.
אנחנו פה בפרטיות עכשיו;
זה רק בין שנינו, אה? אתה טפש
ומעוּות, פרוע לְטומאה,
האדמות והאשראי שלך
שוכבים שניהם חולי שחפת. לי
חבל עליך. אין ראוי לְבוז
מן המְכלה את שמו מרוב בזבוז.
ואתה כזה.
בעל: די, שקט.
אדון: לא, שמע הלאה.
את כבוד אביך, יוקרת אבותיך,
שלַמחוז כולו היו ברכה,
התחלת לזהם בטירופך.
אביב ימיך בְּשמחה הבטיח
קיץ פורה כל כך לידידיך
שאי אפשר לתפוש איזו שממה
דָּבְקָה בך. אנחנו הרואים זאת
מצטערים להאמין. תמורה
כזו בךָ תזעק עד קצה עולם:
אתה והשטן הונֵיתם את כולם.
בעל: טוב, לא אסבול ממך יותר.
אדון: אבל
הכי נורא, את אשתך, בת-זוג
כה הגונה, הוקעת כזונה.
בעל: לא, אז הבנתי מה אתה: אביר
מגן שלה, ידיד אישי, [צמוד,] מכיר
יפה את הסחורה.
אדון: הו מחשבה
שפלה! כל דם הסבלנות שלי
אזל. מה, אעמוד אדיש לראות
איך שפוצעים לי את המוניטין?
בעל: אה, זה חרה לך?
אדון: לא, בהמה.
אני תומך באהבה תמה.
בעל: אוהב את תומתה? 'בקְשה!
אדון: בְּזוּי-נפש,
לזרוק על הכבוד של מיטתך
את השנאה שלך.
(הם נלחמים, והבעל נפצע)
בעל: הו!
אדון: מוותר כבר?
בעל: אדון, אדון, אתך עוד לא גמרתי.
אדון: הלוואי שלא תגמור.
(נלחמים שוב)
בעל: אה, הוקוס פוקוס?
נלחם בי בכשפים?
אדון: לא, הנסתר
בַּקְרב על האמת הוא מיותר.
(הבעל נופל)
בעל: מזל קשה זה! ליישר קו עם
האדמה?!
אדון: עכשיו, אדון, אתה
מוטל מול רַחֲמַי.
בעל: נכון, חלאה.
אדון: נורא, שניקבר בידי שנאה.
אתה רואה, חרבי אינה צמאה
לשתות חייךָ, לא. על פצעך
צר לי יותר ממך. אתה נצר
לבית רם, אז את זכרו רוֹמֵם.
לא פצעך, כבודך הוא שמדמם.
תלו בך מזמן תקווה קדושה;
רק אל תבגוד בה. יש לך אשה
טובה וצייתנית; אל תעמיס
עליה ועל זרעך חרפת
חינם. רק את החטא תכה, תשפיל,
וכשייפול - אז קוּם ותעפיל.
וכך אני עוזב אותך.
(יוצא)
בעל: אז הוא
עזב אותי, הכלב, ושלף
ממני את השן? ללב שלי
יש חשק לזנק לרדוף אותו -
אאא נקמה אני אומר, אני
בוער לנקום. אשתי המִזְדנֵית,
פשעך הוא מה שכך קורע לי
את הבשר, שהחזה שלי
יורק דם; אבל את תדממי.
מובס? מוכרע? בלי שום תגובה, תשובה?
בלי כסף בן-אדם נהיֶה סחבה.
כן, זה הפיל אותי, אחרת לא
הייתי בחיים נזרק לארץ.
(יוצא)
| < אחורה | טרגדיה מיורקשיר -
מערכה 1, תמונה 2 |
קדימה > |