שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תמונה 4

נכנס הבעל עם הדיקן מהאוניברסיטה.

בעל:     בוא היכנס בבקשה, אדוני. ברוך הבא מכל הלב.

דיקן:     פה אני בספק, חוששני שאני לא בא להיות ברוך.

בעל:     לאו דווקא, להיפך.

דיקן:     אין זה ממנהגי, אדוני, ללכת סחור-סחור, אלא להיות ישיר וגלוי. אז לעניין. יצאתי הנה מטעם כאוב ומצער. האדון הצעיר והמבטיח אחיך, שאת מעלותיו כולנו אוהבים מאד, מצא את עצמו, עקב פריקת העול וההזנחה הבלתי-אנושית שלך, כלוא בגין אי-פירעון של חובך, אסיר, חוק לימודיו כולו אנדרלמוסיה, תקוותו נגדעה, ועל אביב נעוריו מעיבים ענני המצוקה השחורים האלה.

בעל:     המממ, מממ, מממ.

דיקן:     הו, אתה רצחת את התקווה הכי זוהרת באוניברסיטה שלנו; שעל כן, בלא חרטה או פיצוי, הייה מוכן לדין כבד וחותך שינחת על ראשך מרה. אחיך, אדם שהשתבח בעמל לשם שמיים, שיכול לעשות עשרת-אלפים נפשות ראויות לגן-עדן, חבוש כעת בצינוק בשל דרכיך הנלוזות, ועל כך חובתך לספק מענה, ולהישבע לנשמתך שהזעזוע יטלטל אותך.

בעל:     הו אלוהים! הו!

דיקן:     לחכמים יש דעה רעה עליך, אחרים מדברים בך לרעה, אף איש לא אוהב אותך, לא, אפילו אלה שהיושר מגנה מגנים אותך; ו - האמן לי, בשם החיבה הזכה שאני רוחש לאחיך - אל תצפה לָעַד לשעת שגשוג, מחשבה טובה, שינה שקטה, טיול נעים, ולא לשום דבר שגורם לאדם קורת-רוח, עד שתגאל אותו. מה המענה שלך? מה תעניק לו - אומללות נואשת או ניצוץ תקווה? לא אזוז עד שאשמע את תשובתך.

בעל:      אדוני, הִשְפעת עלי עמוקות. אני מרגיש אותך בנשמתי. אתה עילוי במדעים שלך. לא היתה בי תבונה עד הרגע. ההברות שלך שיספו אותי. אני מודה לך הן על מילותיך הן על טרחתך. איני יכול אלא להודות בעוול המחריד שעשיתי לאחי, עוול עצום, עצום, עצום. (קורא) הי שם בפנים!

          (נכנס משרת)

משרת:  אדון?

בעל:    מלא לי קנקן יין.

          (יוצא משרת להביא יין)

                                 אח מסכן,

          מוכה בשל חובות, למעני!

דיקן:    מכה אשר פִּצְעה הוא לְרבּים

          אנוּש, עד שהקבר מרפא.

          (נכנס המשרת עם יין)

בעל:    כוס לכבודך, אדון. עיקמת אף

          על קבלת פניך.

דיקן:                        הלוואי

          היתה ברוכה כפליים בשבילך.

          נרים כוסית: לאיש הטוב בכלא.

בעל:    שיהיה כך.

          (שניהם שותים)

                        עכשיו, אדון, תואיל

           אם לא קשה לך להסתובב

           כמה דקות רק בשטחים שלי

           למטה, המשרת פה ילווה אותך. אני סמוך ובטוח שבזמן הזה אוכל להצטייד בתשובה, שתפצה את אחי באופן מלא.

דיקן:    אדון טוב, זה ישַֹמַח לב מלאכים,

           ישקיט את הטרוניות של העולם,

           ואני אוכל לומר שהצלחה

           על מזלי זרחה באור בְּרכה.

          (יוצא [עם המשרת])

בעל:     הו איש מבולבל-דעת שכמוך, חטאי המנעמים שלך הרסו אותך, הקללה שלך רוששה אותך! שהשמיים מעזים לומר שאסור לנו לחטוא, אבל בראו נשים! - נתנו לחושינו דרך למצוא תענוגות שכאשר אנו מוצאים, מאבדים ומשמידים אותנו. למה לנו להכיר את הדברים שמתעללים בנו עד כדי כך? הו לו רק חסד טוב היה אסור! אז היינו כולנו חסודים-טובים, כי זה בדמנו לאהוב מה שאסור לנו. אם לא היתה השִכְרוּת אסורה, איזה אדם היה מוקיון של בהמה וחקיין של חזיר, להשתטות בתוך הרפש? מה יש בשלוש קוביות שמביא אדם למשוך בחבל-קסם שלוש-מאות דונם לתחוּם שולחן עגול קטן, ובפרפור [/ ובפרכוס] של  יד להשליך לתוהו את זרעו, גנבים או קבצנים? זה נגמר, אני גמרתי את זה, באלוהים, זוועה, סיוט של אומללות. - בסיס כל כך טוב הורישו לי, טוב מאד, טוב מאד. האדמות שלי נראו כמו ירח במילואו סביבי, אבל עכשיו הירח החוויר, הוא מתמעט, מתמעט, וזה משגע אותי לחשוב שהירח הזה היה פעם שלי, שלי ושל אבי ושל אבות-אבותי דורות על דורות. מַטָּה נופל הבית של כולנו, מַטָּה, מטה, הוא שוקע. עכשיו השם שלנו הוא פושט-יד; בסחבות של פושט-יד קורם עור וגידים בי אותו שם שמאות בשנים היה תהילת המחוז הזה - בי, ודורותי לעתיד הולכים ונכחדים. מזרע הפורענות שלי חמישה מאוּמללים חוץ ממני. ההוללות שלי היא כעת הסוהר של אחי, אנחותיה של אשתי, מחסור ילדַי, ולי עצמי בלבול-הדעת.

             (תולש את שערו)

           למה יש על הראש המקולל

           שלי שיער עוד? איך הוא לא נושר

           מרעל מר כזה? הו אח שלי

           כלוא שם, בני-שטן מותחים אותו

           וסוחטים, ולי בחוסר-כל

           אין איך לחיות ואין לפדות אותו.

           גוסס, נביא על שְאוֹל רק מדברים,

           אך בי היא חיה, עם הייסורים:

           עבדות, דלוּת. במצוקה כזאת

           מי לא ימכור את נשמתו בשביל

           קצת  כסף, ימשכן גאולתו,

           יחיה על החשבון? אני, שאין

           מי שהורגל למותרות כמוני, 

           לי אש הגיהינום גרועה מעוני.

          (נכנס בנו הקטן עם סביבון)

בן:       מה מציק לך, אבא, אתה מרגיש רע? אני לא יכול לשחק עם הסביבון שלי כל זמן שאתה עומד ככה. אתה תופס את כל החדר עם הרגליים הרחבות שלך. פּוּ, אתה לא תפחיד אותי עם זה. אני לא פוחד ממסכות או מזיקים רעים.

          (הבעל מרים את הילד בשולי מעילו הארוך ביד אחת ושולף את פגיונו ביד השניה)

בעל:    מַעְלָה-מעלה, אדוני, כי כאן לא נשארה לך שום נחלה.

בן:       אה, מה אתה עושה, אבא? - אני הבן הלבנבן שלך.

בעל (מכה בו): אתה תהיה הבן האדמדם שלי. הנה קח את זה!

בן:       אה, אתה מכאיב לי, אבא.

בעל:     הקבצן הבכור שלי. אתה לא תחיה לבקש ממלווה לחם, או ליילל בשער איש גדול, או להצמיד ל"בבקשה, אדון" כיפוף, לא, גם לא אחיך. זה חסד לרסק לך את המוח.

בן:        איך אני אלְמד עכשיו שהראש שלי שבור?

בעל (דוקר אותו): תתיז תתיז, רק אל תזחל תזחל.

             בוז לַחרפה. בהשפלות תבחל.

             בוא אל אחיך השני. מזל, 

             גורל, דם הילדים שלי ימרח

             את פרצופכם. רואים? בביטחון  

             נצעד ולא נזחל על הגחון.

             (יוצא עם בנו)