שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - קדימה >


על תומס מידלטון


על תומס מידלטון

ע"פ מאמרים של סטנלי וולס וגארי טיילור

 

                תומס מידלטון וויליאם שייקספיר היו שני הכותבים היחידים של הרנסנס האנגלי אשר יצרו מחזות שעדיין נחשבים ליצירות מופת בארבעה ז'אנרים תיאטרליים מרכזיים: קומדיה, היסטוריה, טרגדיה וטראגי-קומדיה. מידלטון היה המחזאי היחיד שלהקת התיאטרון של שייקספיר הפקידה בידיו את האחריות לעבד מחזות של שייקספיר לאחר  מותו.

            מידלטון הכניס לשפה סקס, וסקס לשפה, יותר מכל מחזאי אחר באנגלית.

                 הוא העלה לבמה גילוי עריות ב"טרגדיית הנוקם" וב"נשים, היזהרו מנשים";

                 אובססיה של בן בוגר למיניות אמו ב"ריב נאה";

                 בעל המסרסר בשמחה באשתו ב"בתולה תמה בצ'יפסייד";

                 הוא הציג טראנסווסטיזם נשי ב"מיקרוניקון" וטראנסווסטיזם גברי ב"הבריונית";

                 סחיטה מינית ב"המתחזה";

                 נקרופיליה ב"טרגדיית הגבירה";

                 פדופיליה ב"הכל בשביל חיים שקטים";

                 נואפת הנאלצת לאכול את גופת אהובה ב"משתה דמים";

                 בקומדיות שלו הוא מצא דרכים עקיפות להראות על הבמה ניאוף, אוננות, יחסים לסביים.

                 הטרגדיות שלו הן ברוטאליות ועזות כמו ציורים של קאראוואג'ו.       

עלומים

                   הוא נולד (16 שנה לאחר הולדת שייקספיר) בשנת – 1580. אביו היה איש אמיד למדי, חבר כבוד באגודת מניחי הלבנים והמרצפות.

                   כשהיה תומס בן חמש או שש מת אביו, והותיר אחריו ירושה נאה. ב – 1586 התחתנה אמו שוב, וכבר שבועיים לאחר החתונה החלו הבעל והאשה בסכסוך כספי מתמשך על הקרן שהקציבה האם כירושה לילדיה. המריבה הכספית נמשכה 15 שנה, עם משפטים חוזרים ונשנים. הארווי, הבעל, בילה שנים מחוץ לאנגליה או בבתי-סוהר לבעלי-חוב. אין זה מפתיע שתככיהם של פרקליטים ועורכי-דין זוכים לטיפול סאטירי נוקב במחזות שכתב בנו החורג.

                באפריל 1598 נרשם מידלטון ל"קווינז קולג'" באוקספורד. הוא עזב מקץ שנתיים, ללא תואר.

                עוד קודם לכן הוכיח את שאפתנותו הספרותית. בגיל 17 כתב פואמה ארוכה ומחורזת להפליא (4,166 שורות!) בשם "ניסוח מחדש של חכמת שלמה" (עליה כתב עורך אחת ממהדורות כתביו, "יצא לי לקרוא לא מעט שירה בינונית או גרועה, אבל אני יכול לומר במלוא האחריות ש'חכמת שלמה' היא היצירה השטוחה ביותר שקראתי מעודי").

                עם כל מגרעותיה, מוכיחה הפואמה את מיומנותו הטכנית המעולה של מידלטון כבר בגיל צעיר.    

                בתקופת שהותו באוקספורד פרסם שני ספרים, האחד מהם - "רוחה של לוקרציה" – הוא מעין המשך ל"אונס לוקרציה" של שייקספיר, ויש בו הרבה אלמנטים דרמטיים ותיאטרליים, כולל במבנהו: הוא נפתח בפרולוג ומסתיים באפילוג – עדות למשיכתו הגוברת והולכת לעולם התיאטרון. ב – 1601, על פי דברי עֵד באחד מן המשפטים האינסופיים של הוריו, נמצא מידלטון "מדי יום בלונדון בחברת השחקנים".

                מן הירושה לא נותרה לו אגורה, ולפרנסתו כתב פמפלטים סאטיריים. אבל בתיאטרון מרוויחים יותר. ב – 1602 אנו כבר מוצאים אותו כותב ללהקה המתחרה לזו של שייקספיר, "אנשי האדמירל", לצד תומס דֶקֶר, מייקל דרייטון, אנטוני מאנדיי וג'ון וובסטר. השותפות עם דקר קנתה לו את עוינותו של בן ג'ונסון (דקר וג'ונסון כתבו סאטירות חריפות זה על זה בשני מחזות). בשיחותיו של ג'ונסון עם דראמונד (אחד המסמכים המרתקים על חיי התיאטרון שחל התקופה, ראיון של 30 עמ' עם בן ג'ונסון) הוא מכנה את מידלטון "בחור בזוי", ובמקום אחר הוא מתאר בנבזיות איך המחזה "משחק שחמט" של מידלטון משמש כנייר טואלט.

 

בגרות

                עם מותה של המלכה אליזבת והכתרתו של המלך ג'יימס ב – 1603 החלה תקופת הפריחה של מידלטון.

                המחזה הראשון שלו ששרד, "הפניקס", שייך לתקופה זו, והיה פופולארי כל כך ש"הוצג בפני הוד מלכותו" בעונת החורף התיאטרלית הראשונה לכהונתו. המחזה נמנה על קבוצה קטנה של מחזות שנכתבו בין 1603-1605 שהמוטיב המרכזי בהם הוא  שליט הלובש מסווה על מנת לבחון את הרעות החולות שבממלכתו. הידוע מבין מחזות אלה הוא "מידה כנגד מידה" של שייקספיר. לעלילה ארבעה צירים, אחד מהם הוא מעלליו של קפיטן ימִי לשעבר, נבל מנוול (ללא ספק תיאור של אביו החורג), המתחתן בהתקף של אמנזיה, מקלל את יומו, ואז מוכר את גופה של אשתו כדי לממן מסע בים.

                1603 היתה גם השנה בה מידלטון התחתן עם מגדלן מרי מַרְבֶּק, ילידת לונדון, נכדתו של מוזיקאי מפורסם ואחיינית של הרופא הראשי של המלכה אליזבת. יש לשער שהוא פגש אותה דרך אחיה, שחקן שולי בשם תומס מרבק, שעבד בלהקת "אנשי האדמירל". בנם היחיד נולד בין נובמבר 1603 לנובמבר 1604. החל מ – 1608 ועד מותם התגוררו בני הזוג בפרבר לא רחוק מאיזור התיאטרונים ב – Southwark.

                אותה שנה על תהפוכותיה מתוארת להפליא בספרו של תומס דקר "השנה המופלאה":  מות אליזבת, ואחריו הכתרת ג'יימס, ואז המגפה הנוראה, שגרמה לסגירת התיאטראות לזמן ממושך.

                תיאוריו של דקר את המגפה הם מסמך מרתק וכתוב נהדר. הם עוברים מן המזעזע אל הגרוטסקי והמקאברי, וקטעים מסויימים – סלפסטיק של ממש עם גולגלות ועצמות – מבהירים בהחלט על איזה קרקע של הומור צמחו למשל חבורת "מונטי פייתון" או "בריטניה הקטנה".

                גם ידידו מידלטון, שלא יכול היה להתפרנס מן התיאטרון בזמן הזה, פרסם אז פמפלטים, חוברות וסיפורים (ביניהם "מפגש הסנובים בבית מרזח", "מעשיות אבא האבּרד" ו"הספר השחור").

                התיאטרונים נפתחו מחדש כנראה רק באפריל 1604, ומידלטון שב אליו מייד.

                כבר בחודש מרץ קיבלו הוא ודקר מקדמה על חשבון מחזה שכתבו ביחד, "הזונה ההגונה". זה היה להיט גדול, שבעקבותיו בא מייד "הזונה ההגונה חלק 2", אותו כנראה כתב דקר לבדו.

                מידלטון, בניגוד לשייקספיר, מעולם לא היה קשור ללהקת שחקנים אחת. הוא כתב ל"אנשי הנסיך הנרי", ללהקה של "בלקפראיירס", ל"אנשי המלך", ועוד. מחזותיו מנצלים את האפשרויות האמנותיות המגוונות שהעניקו לו תיאטרונים, שחקנים וקהלים שונים.

                אז באה סדרה של קומדיות מבריקות (המכונות "עירוניות"; גיבוריהן הם אזרחי לונדון וסוחריה):

                 Michaelmas Term, המחזה הראשון מפרי עטו הממוקם בלונדון בת-זמנו;

                A Trick to Catch the Old One, המציג את המרדף אחר אשראי - כספי ומיני; (מאוחר יותר ביסס על מחזה זה פיליפ מסינג'ר את הקומדיה שלו A New Way to Pay Old Debts).

                A Mad World, My Masters, שבמרכזו גיבור צעיר (כמו מידלטון) שאביו מת ומעמדו על הנייר כג'נטלמן מתנגש עם ארנקו המרושש.               

               באותו קיץ, בעקבות פמפלטים "חדשותיים" שתיארו כיצד רצח וולטר קאלוורלי שניים מילדיו, כתב מידלטון את "טרגדיה מיורקשייר". זו הוצגה ע"י "אנשי המלך" כאחד מ"ארבעה מחזות בערב אחד" (השלושה האחרים לא שרדו).

                ככל הנראה מייד לאחר מכן שיתף מידלטון פעולה עם שייקספיר במחזה שנושאו דומה, "טימון מאתונה" (החוקרים טוענים שהוא כתב כשליש מן המחזה, כולל את החלק הקומי המריר שבו נושיו של טימון מפנים לו עורף).

                ב – 1606 מכר מידלטון ללהקת "אנשי המלך" את "טרגדיית הנוקם" – התשובה שלו ל"המלט" – אירונית, גסה, טראגית עם הומור שחור.

                כשהמחזה נפתח אנו רואים את הגיבור בתנוחה המזוהה ביותר של המלט: הוא מחזיק גולגולת ונועץ מבט בחורי עיניה. אבל זו אינה גולגולת של ליצן שמת מזמן, אלא של אהובתו שנרצחה לא מזמן, שפניה היו, הוא אומר, "הרבה מעבר לברק המלאכותי / של הקלסתר שכל אשה קונה לה" – מלים המזכירות את מה שאומר המלט כשהוא בוחן את גולגולתו של יוריק: "שתצבע את השפתיים גם לעובי סנטימטר, כזה יהיה החנחון האחרון שלה".

                גם גיבור "טרגדיית הנוקם" יוצא למסע נקמה. באחד משיאי המחזה הוא מארגן לדוכס הזנאי מפגש מיני עם אשה באותו מקום שבו הדוכסית (ש"תעשה את זה גם עם השטן") כבר קבעה לעצמה מפגש עם בנו הלא-חוקי ושטוף הזימה. הנוקם מספק לדוכס, במקום מאהבת חיה, שלד אשה לבוש ומאופר, וכדי להעצים את האירוניה, זהו שלד אהובתו שנרצחה. הדוכס מנשק את השלד המורעל ומת בידי הגברת שבעצמו הרעיל. ולפני מותו מענה אותו הנוקם כשהוא מראה לו את אשתו המתנה אהבים עם בנו הלא-חוקי ולועגת לו בעודו גוסס.

                מידלטון המשיך לכתוב עוד קומדיות "עירוניות". ב – 1608 שוב נסגרו התיאטרונים לתקופה ממושכת (שנה וחצי בערך) בשל מגפה. מידלטון נקלע לקשיים כלכליים: הוא נעצר על חוב בדצמבר 1608, נתבע על חוב ב – 1609. הוא שב לכתוב פמפלטים, הפעם לא קומיים. באותה תקופה כתב גם את המחזה "משתה דמים", אשר כשמו כן הוא.

                שיתוף הפעולה המוצלח ביותר שלו עם דקר נכתב ב – 1611: The Roaring Girl, שבמרכזו הדמות הנהדרת של מוֹל, מין רובין הוד נשי ("מבשרת הפמיניזם", מכנה אותה גארי טיילור, עורך המהדורה החדשה, המקיפה והמומלצת בחום של כל כתבי מידלטון). מול מבוססת על אשה לונדונית אמיתית, עצמאית ומשוחררת, מרי פרית', שהסתובבה בבגדי גבר, עישנה טבק בציבור, הסתובבה בבתי מרזח, והיתה מזוהה עם חיי העולם התחתון והפשע.

                ב – 1613 כתב מידלטון את הקומדיה שנחשבת ליצירת המופת הקומית שלו, "בתולה תמה בצ'יפסייד". היא הוצגה בלהקת ליידי אליזבת, שנמנו עליה גם נערים רבים - שהם, כידוע, אלה ששיחקו את תפקידי הנשים במחזות התקופה. במחזה יש 11 דמויות נשים, יותר מאשר בכל מחזה אחר בן התקופה.   

                 בשנים שלאחר מכן, בנוסף למחזות תיאטרון ללהקות שונות, היה מידלטון מעורב גם בכתיבת מופעים ממלכתיים וטקסים עירוניים צבעוניים. הוא לא הוסיף יותר לכתוב קומדיות עירוניות משל עצמו, אלא רק בשיתוף פעולה עם כותבים אחרים (אחת עם ראולי, אחת עם וובסטר).

                בין המחזות המעניינים והבולטים מן הזמן הזה (כנראה ב – 1615) הוא הטרגי-קומדיה "המכשפה", שיש בו אלמנטים רבים שניתן למצוא גם ב"מקבת". במחזה של שייקספיר כפי שהוא מופיע בפוליו (המהדורה הראשונה של כל מחזות שייקספיר) מצויינים שני שירים ששרות המכשפות – שניהם לקוחים מתוך "המכשפה" של מידלטון. רבים מניחים, אגב, ש"מקבת" כפי שאנו מכירים אותו היום הוא למעשה עיבוד מאוחר ומקוצר של מידלטון למחזה המקורי של שייקספיר. ידוע שב – 1621 עיבד גם את "מידה כנגד מידה" - הרחיב את תפקידו של לוצ'יו, העתיק את העלילה לוינה, והוסיף שיר.

                עם ראולי כתב את "ריב הוגן", ועם ראולי והייווד את הטראגי-קומדיה "החוק הישן".

 

העשור האחרון

                מידלטון המשיך לכתוב עוד מחזות ומופעים, לבד ובשיתוף עם כותבים אחרים. "נשים, היזהרו מנשים" ו"המתחזה" (אותו כתב עם ראולי) הן מן הטרגדיות הגדולות ביותר של התקופה. עם וובסטר כתב את "הכל בשביל חיים שקטים", וב – 1623 כתב עם ראולי, דקר (שותפו הותיק) וג'ון פורד (שותפו החדש של דקר) את "הצועניה הספרדיה", מחזה שהפך לפופולרי ביותר.

                נצחונו התיאטרלי הגדול של מידלטון היה גם האחרון: "משחק שחמט" בביצוע להקת "אנשי המלך" בתיאטרון ה"גלוב". המחזה הוצג תשע פעמים ברציפות – ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של התקופה – ואז נפסל להצגה ע"י המועצה המלכותית לאחר תלונה מצד השגריר הספרדי.

                המחזה מתאר באופן אלגורי את מצבה הפוליטי של אנגליה. כל הדמויות מיוצגות ככלים במשחק שחמט (וניתנות לזיהוי כאישים פוליטיים של הדור), והמחזה מתרחש (איזו תפאורה מודרנית שבמודרניות!) על לוח שחמט. הכלים הלבנים מייצגים את החצר והכנסייה האנגליים, השחורים – את הספרדים. האביר השחור מבוסס על שגריר ספרדי קודם, שסבל מגידול בפי הטבעת, ועל הבמה הוא מוצג כשהוא יושב  תמיד על כסא מיוחד עם חור. בתמונה האחרונה, כך דיווח השגריר הנוכחי לחצר הספרדית, "זה ששיחק את הנסיך מוויילס הפליא את מכותיו בספרדי ובעט אותו לגיהינום, שנראה כחור גדול מלא דמויות מפלצתיות, והמלך הלבן דחף את המלך השחור ואפילו את מלכתו לגיהינום בגסות".

                מעטים המחזות שעוררו שערוריה כזאת. השגריר איים לעזוב את אנגליה. המלך ג'יימס לא נמצא בעיר ("הוא מתהולל עם השגריר הצרפתי ומתרפס בפניו") ולהקת "אנשי המלך" גרפה את הסכום האסטרונומי של 100 פאונד ליום. אך מייד עם שובו של המלך, הורדה ההצגה. השחקנים הוזמנו למועצה שנזפה בהם, ומידלטון ירד למחתרת; בנו נאסר, והוא זה שהובא בפני המועצה לייצג את אביו.

                כנראה שגם מידלטון נאסר בהמשך, ושוחרר בתנאי שלא יכתוב יותר מחזות. על כל פנים, אחרי 1624 לא ידוע שכתב עוד מחזה מימיו.

                הוא נקבר ב – 4 ביולי 1627. אלמנתו מתה בחוסר-כל שנה אחריו.

 

לעיון נוסף:

 

אתר "פרוייקט מידלטון של אוקספורד"

http://www.thomasmiddleton.org/

  

מאמר מה – GUARDIAN, מאת גארי טיילור, אחד משני העורכים הראשיים של כל כתבי תומס מידלטון, 2007.

http://www.guardian.co.uk/books/2007/nov/17/classics.theatre

 

 כתבה ב"טיים מגזין"

http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,1681401,00.html


על טרגדיה מיורקשיר


על "טרגדיה מיורקשייר"

ע"פ שני מאמרים מאת סטנלי וולס

 

                ב – 23 באפריל 1605 רצח וולטר קאלְוֵורְלי, צעיר ממשפחה טובה ויורש אחוזת קאלוורלי, שניים משלושת בניו, האחד כבן שנה-וחצי, והשני כבן חמש, ופצע את אמם, אשתו. למחרת, כשהובא בפני שני שופטי-שלום, הודה בפשעיו, טען שאשתו "אמרה לא פעם משפטים ונתנה סימנים שעל פיהם יכול היה להניח שהילדים הנידונים אינם בניו, וכי הוא מצא את עצמו פעמים רבות בסכנת חיים מאשתו". הוא הוצא להורג ביוֹרְק ב – 5 באוגוסט באותה שנה.

                מאורעות אלו הסעירו את דעת הקהל, ובעקבותיהם יצאו בדפוס מספר פרסומים – הראשון שבהם, פַּמְפְלֵט אנונימי בשם "שני מעשי רצח מפלצתיים ועקובים מדם ביותר", ובעקבותיו בלדה ופמפלט נוסף, "משפטו, הרשעתו והוצאתו להורג של אדון קאלוורלי ביורק באוגוסט 1605" (שני האחרונים אבדו).

                בנוסף לכך, היו גם שני מחזות שהתבססו על המקרה. הראשון היה מאת ג'ורג' ווילקינס (שותפו של שייקספיר ל"פריקלס") שהוצג ביולי 1607, והשני - "טרגדיה מיורקשייר" (מאי 1608). 

              על עמוד השער נכתב שהמחזה הוא "מאת וויליאם שייקספיר". אך אין בו דבר המזכיר את כתיבתו של שייקספיר, וודאי שלא בשנים האלה, ועורכי ה"פוליו", המהדורה הראשונה של כתבי שייקספיר,  אכן לא כללו אותו בספר. בשלושים השנים האחרונות, על פי בדיקה מדוקדקת של מאפייניו הלשוניים, הדרמטיים והתמאטיים של המחזה, הגיעו הרציניים בחוקרי הספרות למסקנה שמידלטון הוא שכתב את רובו, וסביר יותר שאת כולו.

                כותרת המשנה בעמוד השער מכנה את המחזה "אחד מארבעת המחזות באחד" (In One) – האם הכוונה לארבעה מחזות קצרים בכרטיס אחד? 

                לבד מן התמונה הראשונה, נצמד מחבר ה"טרגדיה מיורקשייר" באופן הדוק לפמפלט ששרד ("שני מעשי רצח מפלצתיים ועקובים מדם ביותר") עד לפרטי פרטים. השינוי המשמעותי היחיד הוא סיפורה של האשה על הביקור אצל הדוד בלונדון, שאינו מופיע במחזה באותו מקום שהוא מופיע בפמפלט. במהלך רוב המחזה, הדיאלוג נשען על ניסוחי הפמפלט.

                עם זאת, "טרגדיה מיורקשייר" אינה בשום פנים יצירה ז'ורנליסטית גרידא.

                בתמונת המבוא מרכלת חבורת משרתים על אהבתה של גבירתם להולל ריק ופוחז שכעת הוא נשוי, מכה את אשתו, בזבז את רכושו, והחתים את אחיו, סטודנט באוניברסיטה, כערב על חובותיו. הנימה היא נינוחה – אך אז מתחילה הדרמה עצמה, בסערה גדולה, כאילו נכתבה בשצף קצף וללא הפוגה.

                בצורה האופיינית למידלטון, אין לדמויות בגוף המחזה (חוץ מאלה שבתמונת הפתיחה) שמות. הם "אשה", "בעל", "בן".

                הבעל אינו רק מדכא דורס, אלא גם קרבן, והוא מבטא מודעוּת מיוסרת לחטא, במונולוגים – הן בשירה והן בפרוזה – בעלי מורכבות פסיכולוגית נדירה. המונולוגים אכולי האשמה מזכירים במשהו את מקבת. גם רצח הילד בידי האיש אחוז האמוק מזכירים את שחיטת ליידי מקדף ומשפחתה:

 

      בן:  מה מציק לך, אבא, אתה מרגיש רע? אני לא יכול לשחק עם הסביבון שלי כל זמן שאתה עומד ככה. אתה תופס את כל החדר עם הרגליים הרחבות שלך. פּוּ, אתה לא תפחיד אותי עם זה. אני לא פוחד ממסכות או מזיקים רעים.

           (הבעל מרים את הילד בשולי מעילו הארוך ביד אחת ושולף את פגיונו ביד השניה)

          בעל: מַעְלָה-מעלה, אדוני, כי כאן לא נשארה לך שום נחלה.

          בן:  אה, מה אתה עושה, אבא? - אני הבן הלבנבן שלך.

          בעל (מכה בו): אתה תהיה הבן האדמדם שלי. הנה קח את זה!

          בן:  אה, אתה מכאיב לי, אבא.

          בעל: הקבצן הבכור שלי. אתה לא תחיה לבקש ממלווה לחם, או ליילל בשער איש גדול, או להצמיד ל"בבקשה, אדון" כיפוף, לא, גם לא אחיך. זה חסד לרסק לך את המוח.

          בן: איך אני אלְמד עכשיו שהראש שלי שבור?

          בעל (דוקר אותו): תתיז תתיז, רק אל תזחל תזחל.

 

                פטפוטו התמים של הילד אינו רחוק מזה של בנו של מקדף (שגם לה, כמו לליידי מקבת, אין שם פרטי):

 

          בן:    אבא שלי באמת היה בוגד, אמא?

             ליידי מֶקְדַף:    כן, זה מה שהוא היה.

             בן:               מה זה בוגד?

             ליידי מקדף:   מה? אחד שנשבע ומשקר.

             בן:               ואלה שעושים ככה הם כולם בוגדים?

             ליידי מֶקְדַף:    כל מי שעושה ככה הוא בוגד, וצריך לתלות אותו.

                                             (מקבת, מערכה 4, תמונה 2)

 

                המצב ב"טרגדיה מיורקשייר" הוא אולי מחריד עוד יותר, שכן הרוצח אינו שכיר-חרב אלמוני אלא אבי הילד.

                ככל שהמחזה מתקדם, משרבב מידלטון את הרעיון שמעשיו של הבעל נובעים מאיזה דיבוק שטני. יתכן שמוטיב זה נבע מציפורני עוף הטרף על ידיו ורגליו של הזקן האפל המצויר ליד הרוצח בעמוד השער של הפמפלט.

                המוטיב מתפתח לאט, אולי כי מידלטון לא רצה בתחילת המחזה להפחית מאחריותו של הבעל לטרגדיה. בתמונה 2 האשה מדברת על התמורה שחלה בבעל "כאילו איזה רוח מעונָה / לבשה את הגוף והצורה שלו."

                הבעל עצמו מתחיל לדמות את מצבו לזה של מי שמכר את נשמתו לשטן, ממש לפני שהוא מתקיף אחד מבניו:  

 

           גוסס, נביא על שְאוֹל רק מדברים,

                אך בי היא חיה, עם הייסורים:

                עבדות, דלוּת. במצוקה כזאת

                מי לא ימכור את נשמתו בשביל

                קצת  כסף, ימשכן גאולתו,

                יחיה על החשבון?

 

                ובתמונה האחרונה, כשמחילת אשתו מביאה אותו להתחרט, הוא חש איך השד מרפה את אחיזתו על גופו:

 

                             עכשיו גוֹלֵש השֵד

                ממני, מתנדף מכל מִפְרק,

                נתלש מציפורני. הו קחו, תִפסו

                אותו לעינויים טריים שאיש

                עוד לא המציא, קֵשרו אותו אלף

                שנים עוד, מלאכים ברוכים, בתהום

                ללא תחתית, שלא יקום שוב לקלל

                עוד בני אדם טרגדיות לחולל,

                להתפשט בגוף של אב, לגרום

                לו בחמת זעם להיות תליין

                של ילדיו, רוצח של אשתו,

                של משרתיו, ושל מי לא? זה כך:

                האיש חשוך כשהמרום נשכח.

 

                הרפליקה הזאת, בלשונה המוגבהת, בשימוש שהיא עושה בקצב ובחרוז המתחלפים, בדימויים הפיזיים הנמרצים שלה, מציגה לנו את המחזאי בשיא כוחו.

                התמונה הראשונה היא היחידה שאינה קשורה לחומר של הפמפלט, והיחידה שבה לדמויות יש שמות. כיוון שהמחזה, כפי שמרמזת כותרת המשנה, היה חלק מארבעה מחזות בכרטיס אחד, יתכן שרביעיית המשרתים הזאת היתה מין חוט שני, או שהיתה קשורה באופן שאיננו יכולים לשער למכלול של ארבעת המחזות.

                המחזה הוא בן כ - 700 שורות. אילו הוצג עם עוד שלושה מחזות בני אותו אורך, היה זה מופע ארוך, אך לא יוצא-דופן במושגי התקופה היעקובינית.

                המחזה זכה לחיים חדשים במאה העשרים. הוא הוצג באנגליה מספר פעמים בשנות החמישים, וזכה לשתי הפקות רדיו של הבי.בי.סי. ב – 1987 הועלה ב"נשיונל תיאטר".

                דחיסותו של המחזה וחוסר הסנטימנטליות שלו, אפילו בתמונות הרגשיות ביותר, עושים אותו לחזק באופן מיוחד. אבל מעל כל, זהו תפקיד הבעל, עם המעברים החדים משירה לפרוזה ולהיפך, שעושה את המחזה למכשף ומרתק, עם כל הקונפליקטים הפנימיים החריפים והדחפים המנוגדים של גאוות משפחה, אהבה לאחיו, אשתו וילדיו, הבזבזנות האובססיבית, והתיעוב העצמי שמוביל להתקף אלימות מחריד.

              

                    מצד שני, הנה דעתו של אחד מקוראי האתר שכתב לי לאחר קריאת המחזה:

                     "לדעתי, גדולתו של המחזה הזה הוא דווקא בדמותה של האישה. הבעל הורס הכל, תרבות, כבוד, מסורת, חיי משפחה. הוא הורס בשיפלותו וגם כשהוא מתחרט. דרכו היא דרך ההרס, האובדן, דרך שאין לה שום תוחלת. אישתו לעומתו רוצה לשמר את המסגרת כל עוד יש שמץ סיכוי, אפילו עם רוצח ילדיה, היא זאת שמוכנה לכרוע על ארבע ולאסוף את שאריות רסיסי החיים שהתנפצו על הריצפה. האישה היא הדמות היותר מורכבת וחשובה במחזה הזה."

 
                במכתב מ – 1919, כותב ת. ס. אליוט: "לעזאזל עם סווינבורן, דקר, הייווד וכל הטרגדיות המשפחתיות – חוץ מהטרגדיה מיורקשייר".

                אין ספק שהחסכוניות של המחזה היא חלק מגדולתו. כלום לא מדלל את הרושם הרגשי. "טרגדיה מיורקשייר" היא מן המחזות הקצרים המעולים ביותר שקיימים באנגלית.


הנפשות הפועלות


טרגדיה מיורקשייר

A YORKSHIRE TRAGEDY

(1608)

מאת תומס מידְלְטוֹן

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות במחזה

בעל

דיקן באוניברסיטה

נייט, אוליבר, ראלף, סם, משרתים

אשה

בן של הבעל והאשה

משרתת, עם ילדם השני

אביר, שופט צדק

אדונים, משרתים וקצינים


מערכה 1, תמונה 1 -


תמונה 1   

נכנסים אוליבר וראלף, שני משרתים.

 

אוליבר: שמע, ראלף, הגברת-צעירה שלי במצב-רוח כל כך אומלל על כמה זמן שאהוב-הלב שלה איננו!

ראלף:     מה, אתה יכול להאשים אותה? מה, ככה נופלים מכל רוח תפוחים שנשארו תלויים על עץ אחרי שהם בשלים. בְּמילה, נקבות מטורפות כי לא קטפו אותן בַּזמן צונחות לבד לתחתית, ואז נפוץ, אתה יודע, שכל גבר ירים אותן.

אוליבר: בחי-אדוניי, נכון מה שאתה אומר, זה באמת נפוץ. אבל שמע, גם האדון-צעיר שלנו לא חזר וגם השותף שלנו סם לא בא מלונדון?

ראלף:    לא-גם וגם-לא, כמו שאמרה הזונה הדתייה. - איי ישו, אני שומע את סם, סם בא, הִנֵה הוא - רגע - בא, בחיי עכשיו מגרד לי באף לְחדשות.

אוליבר: ולי בַּמרפק.

סם (קורא מבחוץ): איפה אתם שם?

             (נכנס סם עמוס בדברים מלונדון. קורא):

            ילד, שים לב, תוביל את הסוס שלי מתון, רכבתי עליו אש, מתערב שהעור שלו דבוק לו לגב מרוב חום, אם הוא יתפוס התקררות ויתחיל לי עם שיעול-ריאות מגיע לי יופי, נכון או לא? - אה, ראלף ואוליבר!

ראלף ואוליבר: סם בחור-טוב, ברוך הבא, בחי-אלוהים! איזה צעצועים הבאת מלונדון?

סם:       אתם רואים שאני קולב [/ דחליל] של האופנה הכי אופנתית, שלושה כובעים עם נצנוצים מקפצים, גינדור נדיר בצווארון, תיק מתוקתק בצד, מברשת על הגב, הורוסקופ בַּכּיס, ושלוש בלדות בַּתחתון – לא, אני פורטרט אמת של מְשָרֵת-מופת.

אוליבר:  נשבע לך שזה מה שאתה, אתה יכול להיות מסודר ברגע שתרצה. יש הרבה שהתחילו עם פחות, שמע מה שאני אומר לך, וגמרו בתור עשירים עד שהם מתו. אבל מה החדשות מלונדון, סם?

ראלף:     כן, יפה אמרת את זה, מה החדשות מלונדון, בוא-נא? הגברת-צעירה שלי מייללת כל כך לאהוב-הלב שלה.

סם:       לא, אז היא טפשה כפול, היא רֶסֶק-מוח-מפגר כפול.

אוליבר:  למה, סם, כי למה?

סם:      למה הוא נשוי עם אחרת מזמן.

ראלף ואוליבר: בחי אלוהים, אתה צוחק.

סם:      מה, לא ידעתם את זה עד עכשיו? מה, הוא נשוי, מכה את אשתו, ויש לו שניים או שלושה ילדים ממנה; כי אתם צריכים לדעת שכל אשה יולדת יותר כשהיא מוּכָּה.

ראלף:    בוא-נא, סם, בעד שנתיים של המשכורת שלי לא הייתי רוצה שהגברת-צעירה שלי תדע מזה, היא תיפול על צד שמאל של המוח שלה ולא תהיה בחיים האשה שהיא-עצמה.

סם:      ואני חושב שבֵּרכו אותה בעריסה שהוא בחיים לא נכנס למיטה שלה. מה, הוא אכל את כל הכסף, מִשְכּן את האדמות שלו, והכריח את אח שלו מאוניברסיטה לחתום לו על שטר-חוב – מה תגידו איזה אוצר-מילים של נוטריונֶר! [של פְּרַקְלִיטִיסְט!] פּו, הוא חייב יותר ממה שהעור שלו שווה.

אוליבר: אתה רציני?

סם:      לא אני אגיד לך יותר מזה, הוא קורא לאשתו זונה בקלות כמו שאחד יגיד מוֹלִי או פּוֹלי, ולילדים שלו "ממזרים" הכי טבעי שאפשר. אבל מה יש לנו כאן? חשבתי שזה משהו מושך לי בתחתונים, שכחתי מהשְנֵי מקלות לסלסל מלמלות. אלה מלונדון, פה הרי כל מה שבא מלונדון הוא טוב...

אוליבר: כן, "אם זה בא מהעולם"... אתה יודע –

סם:      אבל תגידו עם יד על המצפון, אין לנו בכפר מקלות לדחוף למלמלות? הכל זה בראש, הכל בראש, ואיך אמרת הרגע, "אם זה בא מהעולם, בשביל הגברת זה מושלם".

אוליבר:  כן, וגם בשביל המשרתת.

סם:      רלף, מה, הבירה שלנו חמוצה בצד הזה של הרעם?

אוליבר:  לא, לא, היא עוד שומרת על גִזְרה.

סם:      טוב אז בואו אתי; אני ילמד אתכם את הסגנון הכי משובח היום לשתות, למדתי את זה בלונדון שבוע שעבר.

ראלף ואוליבר: בחי-אדוניי, תביא נשמע, תביא נשמע.

סם:      הסגנון מספר אחד! זה עושה טוב לבן-אדם להיות שיכור ככה. קוראים לזה בלונדון "אבּיר-בּירָה" - ששותים כשהם על הברכיים.

ראלף ואוליבר: בחי אלוהים, זה מצוין.

סם:      בואו, תלכו אתי, אני אתן לכם את כל השלבים של זה משפוּי לְשָתוּי ועד שָפוּך.

             יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


תמונה 2

נכנסת האשה.

 

אשה:     לאן נגיע עוד? הכל ילך,

            אין סוף לַהוצאות של בעלי,

            גומר את שמו הטוב ואת הבית,

            וזה כתוב בַּחוק של אל עליון

            שהבזבוז מוליד ילד אביון.

            זאת הברכה שעלומיו הבטיחו?

            פריצוּת, וקוביות, לילות שתיה,

            חֲצִי-יום בַּמיטה מהגזמות

            שמביישות  את כבוד המשפחה

            העתיקה שלו? וזה עוד לא

            הכל; מה שהכי הורג אותי -

            שהוא מדבר על הפסדים וביש-

            מזל, על איך שמצבו חלש,

            ירוד, לא כמו אדם שמתחרט

            אלא כמעט מוטרף שהרכוש

            שלו לא משתווה לַהוצאות.

            יושב קודר ומשלב ידיים,       

            שכח את השמיים, רק מביט

            למטה, ונראֶה איוֹם שזה

            מפחיד לי את הלב, הולך כבד, 

            כאילו נִשְמתו היא אדמה,

            חֲטָאֵי עבר לא מטרידים אותו;       

            רק זעם שאין כסף עוד לחטוא -      

            צער מפחיד ודיכאון כופר.    

            או, הנה הוא; למרות כל הקללות,

            עכשיו אגיד לו משהו, אשְמע

            מה הוא יגיד, ואנסה הכל

            כדי לגרש לו את זה מהלב.

             (נכנס הבעל)

בעל:      כוֹלרָה הסיבוב הזה,

            חמש-מאות סילק לי מהיד

            וְאֵין. אני ארור, אני ארור.

            קונה עולם נטש אותי. לא, זה

            נכון: כי מי שאין לו מטבעות

            לקנות כלום הוא ארור פה בעולם

            הזה, הוא איש  גמוּר, גמוּר. 

אשה:     בעל יקר -

בעל:      ושיא העונש עוד, יש לי אשה.

אשה:     בַּנשמה שלך, אני מבקשת,

            תגיד מה הסיבה לַמרירות.

בעל:      תפשיט אותךְ קללה, אַת הסיבה,

            גורם, מניע, טעם, אַת, אַת, אַת.

             (יוצא)

אשה:     מרע אל הגרוע!

            עוני גם בנשמה וגם בגוף,

            כל כך שונה ממה שהוא היה,

            כאילו איזה רוח מעונָה

            לבשה את הגוף והצורה שלו.

            (נכנס הבעל שוב)

            הוא עוד פעם בא.

            אומֵר שאני זאת הסיבה - הפה

            שלי אף פעם לא אמר מלים

            שלא מתוך חובה ואהבה.

בעל:      אם נישואים זה מכובד, אז בעלים מרומים הם מכובדים, כי הם לא היו קיימים בלי נישואים. טפש, מה היה לי בראש ללכת להתחתן - להוליד קבצנים? עכשיו הבן הבכור שלי יהיה פושע או אפס; הוא לא יכול לחיות מאדמה כי לא יהיו לו אדמות שיפרנסו אותו. השעבוד הזה יושב לי כמו רסן על הירושה, ובגללו אני נושך-מוצץ-אוכל ברזל. הבן השני שלי יהיה חייב להיות מלשין בתשלום, והשלישי גנב, או רועה-זונות, סרסור נאלח.

            הו קבצנות, חרפּה,  

            לאיזה בזיונות את דנה בני-

            אדם! גם לַשטן זו תועבה

            להיות סרסור. הוא מתהלך לו זה

            בְּיֶתֶר גאווה, דואג יותר

            לַמוניטין שלו.

            עוני בזוי, מחליא, מאוס, אשפה!

אשה:     בשבועותינו, בבקשה תסביר לי

            מה הסיבה באמת לַמרירות. 

בעל:      כסף, כסף, כסף, ואת צריכה לתת לי.

אשה:    אוי לי, אני הכי פחות סיבה

           לַמרירות שלך, אבל כל מה

           שיש לי, טבעות או תכשיטים, 

           קח, תשתמש איך שתרצה; רק אנא

           בבקשה, כל כך הרבה דם טוב

           שט בך מדורי-דורות, גם אם

           אלי כבר אין לך כבוד, תחשוב

           על שלושת הבנים המקסימים

           האלה, אתה אבא שלהם.

בעל:      נאאא, ממזרים, הם ממזרים, הם ממזרים, נולדו בתחבולות, נולדו בתחבולות.

אשה:   האל יודע איזה עוול כל

           מילה היא בשבילי! אבל אני

           אבלע את כל הצער, ועוד אלף.

           הה, זכור רק את האדמות שלך

           שמוּשכְּנוּ, תראה אותך חנוק

           מרוב חובות, אחִיךָ - הבטחה

           כזאת באוניברסיטה - ערֵב

           שלך, סביר מאד שיעצרו

           אותו, ו -

בעל:                  תשתקי, זנוּנית-זונה,

           שגם אם התחתנתי אתך בשביל

           הרושם, לא יכולתי בחיים

           לסבול אותך! נדמה לך בְּמלים 

           את תהרגי לי את ההנאות?

           תפלי על החברים שלך, אַת עם

           הממזרים שלך, תתחננו

           לנדבה, אני אף שמץ לא

           אקהה מהמנהגים שלי. אח, שעת

           חצות, אני אוהֵב אותָךְ עדיין,

           חוגג בחברתך. שבכל מקום

           יגידו ששברתי את השגרה

           שלי, או שצמצמתי הוצאות?    

           לא, עם התכשיטים שלך האלה

           אני ישחק חופשי כמו כשהכיס

           שלי היה נפוח.

אשה:                       שיהיה.

בעל:      אני נשבע יותר - (בועט בה) - וקחי את זה

           כמקדמה - אני אמאס בך עד         

           לנצח נצחים, ולא אגע

           אף פעם בַּסדינים שמכסים

           אותך, ואקלל את מיטתך

           בְּחרם עד שתתרצי למכור

           את הנדוניה שלך לתת קצת דם      

           חדש להנאות שמתחשקות לי.            

אשה:    אדון, רק תן בי עין לטובה

           וכל מה שהחוק רק מאפשר

           לי - תצווה.

בעל:     מהר שזה יהיה. אני צריך     

           לחיות על פרורים? ובכיסים

           כלום, רק ידיים, למלא אותם

           בציפורניים? (מכניס את ידיו לכיסיו)

                          אח, זה לא מתאים   

           לַדם שלי! שזה יהיה מהר כבר.

           אנ' לא נולדתי להיות משקיף.

           כרוֹז בַּקוביות? אני יטלטל

           ת'בנות-זונה בעצמי, אסחט להן 

           ת'מיץ. שזה יהיה מהר, אמרתי.    

אשה:    אני אלך. מייד.

           (יוצאת)

בעל:                            זריז, זריז.

           שונא את הרגע שבחרתי לי

           אשה, אסון אמת.                        

           שלושה ילדים כמו שלושה פגעים

           רעים תלויים עלי. טפו טפו, זונה

           וממזרים, זונה וממזרים!

          (נכנסים שלושה אדונים)

אדון ראשון:  עדיין פֶּה חורק בַּתועבות

           האלה, להכתים בעצמך

           את כבוד רעייתך, נצר לבית

           נכבד? אלה שמכונים בפי כל

           מטורפים, הם מסכנים רק את

           עצמם, אבל יותר ממטורף

           הוא זה שלשונו שלו תצרח

           שערוריות כדי לטנף את שמו

           הטוב. זה לא יאה; בבקשה

           חדל מזה.

אדון שני: אדון טוב, קצת ריסון וחוש מידה. 

אדון שלישי: שלֵב רחב, הגון ישלוט בך.   

בעל:      יום טוֹב, חן-חן, אדון - ומה נשמע? -

           כל טוּב - היה נעים מאד.

           (יוצאים האדונים)    

            שלום לְהוראות, לְתוכחות!

           (נכנס משרת)

             אתה-שם, מה אתה רוצה?

משרת:   רק ליידע אותך, אדון, שגברתי נתקלה בדרך באלה שנשלחו להביא אותה ללונדון על-ידי כְּבוֹד הדוֹד שלה, האפוטרופוס-לשעבר של מעלתך.

בעל:     אז ככה, היא הלכה, אדון, וגם

           אתה יכול. אבל שהיא תדאג

           רק לבצע היא-יודעת-מה,              

           או שהגיהינום יהיה יותר

           נעים לה מהבית.

            (יוצא משרת. נכנס אדון)

אדון:    פגישה שמחה או לא, לא משנה לי.

בעל:     לא, גם לי לא.

אדון:    באתי לגעור בך במרץ.

בעל:     מה, בי? לגעור בי? אז תעשה את זה בעדינות. שזה לא יעצבן אותי, כי אם תגער בי עד התרגזות, אני ארביץ.

אדון:    תרביץ לַשיגעונות שלך, להם

          מגיע שְיַּכּוּ אותם כַּהֹגן.          

          אנחנו פה בפרטיות עכשיו;

          זה רק בין שנינו, אה? אתה טפש

          ומעוּות, פרוע לְטומאה,

          האדמות והאשראי שלך

          שוכבים שניהם חולי שחפת. לי

          חבל עליך. אין ראוי לְבוז

          מן המְכלה את שמו מרוב בזבוז.

          ואתה כזה.

בעל:                 די, שקט.

אדון:                              לא, שמע הלאה.

          את כבוד אביך, יוקרת אבותיך,

          שלַמחוז כולו היו ברכה, 

          התחלת לזהם בטירופך.

          אביב ימיך בְּשמחה הבטיח

          קיץ פורה כל כך לידידיך       

          שאי אפשר לתפוש איזו שממה  

          דָּבְקָה בך. אנחנו הרואים זאת

          מצטערים להאמין. תמורה 

          כזו בךָ תזעק עד קצה עולם:

          אתה והשטן הונֵיתם את כולם.

בעל:     טוב, לא אסבול ממך יותר.

אדון:                                    אבל

          הכי נורא, את אשתך, בת-זוג

          כה הגונה, הוקעת כזונה.

בעל:    לא, אז הבנתי מה אתה: אביר

          מגן שלה, ידיד אישי, [צמוד,] מכיר    

          יפה את הסחורה.

 אדון:                           הו מחשבה

          שפלה! כל דם הסבלנות שלי

          אזל. מה, אעמוד אדיש לראות

          איך שפוצעים לי את המוניטין?

בעל:     אה, זה חרה לך? 

אדון:                          לא, בהמה. 

          אני תומך באהבה תמה.

בעל:     אוהב את תומתה? 'בקְשה!

אדון:                                        בְּזוּי-נפש,

          לזרוק על הכבוד של מיטתך 

          את השנאה שלך.

          (הם נלחמים, והבעל נפצע)

בעל:                         הו!

אדון:                                 מוותר כבר?

בעל:     אדון, אדון, אתך עוד לא גמרתי.

אדון:   הלוואי שלא תגמור. 

          (נלחמים שוב)

בעל:                              אה, הוקוס פוקוס?

          נלחם בי בכשפים?

אדון:                                 לא, הנסתר 

          בַּקְרב על האמת הוא מיותר.

          (הבעל נופל)

בעל:     מזל קשה זה! ליישר קו עם

          האדמה?!

אדון:                 עכשיו, אדון, אתה

          מוטל מול רַחֲמַי.                           

בעל:                        נכון, חלאה.                   

אדון:     נורא, שניקבר בידי שנאה.      

          אתה רואה, חרבי אינה צמאה

          לשתות חייךָ, לא. על פצעך

          צר לי יותר ממך. אתה נצר

          לבית רם, אז את זכרו רוֹמֵם.     

          לא פצעך, כבודך הוא שמדמם.   

          תלו בך מזמן תקווה קדושה;

          רק אל תבגוד בה. יש לך אשה          

          טובה וצייתנית; אל תעמיס

          עליה ועל זרעך חרפת

          חינם. רק את החטא תכה, תשפיל,

          וכשייפול - אז קוּם ותעפיל.

          וכך אני עוזב אותך.

          (יוצא)

בעל:                              אז הוא

          עזב אותי, הכלב, ושלף

          ממני את השן? ללב שלי

          יש חשק לזנק לרדוף אותו -                 

          אאא נקמה אני אומר, אני

          בוער לנקום. אשתי המִזְדנֵית,  

          פשעך הוא מה שכך קורע לי

          את הבשר, שהחזה שלי 

          יורק דם; אבל את תדממי.

          מובס? מוכרע? בלי שום תגובה, תשובה?

          בלי כסף בן-אדם נהיֶה סחבה.  

          כן, זה הפיל אותי, אחרת לא  

          הייתי בחיים נזרק לארץ.    

          (יוצא)


מערכה 1, תמונה 3 -


תמונה 3

(נכנסת האשה בבגד-רכיבה, עם משרת)

 

משרת:   אם לא חוצפה שאני אגיד לך, גברת,

            חבל שאת מצאת לו הצדקות:       

            הוא מתעלל בך בִּקללות, מכות.

אשה:     נכון, זה ככה, אבל, הה,

            למה לשטוף בחוץ את הכביסה

            המלוכלכת? זה מספיק כואב

            בבית. בלי מצמוץ הדוד שלי

            נתן סקירה מקפת של תולדות

            הבזבוזים שלו כאילו הוא

            למד, חקר והתעמק בכל

            שגעונותיו:  

            ידע על הקרקע הממושכנת,

            על הקרובים הערֵבים, איך הוא

            נמק מרוב חובות - ואם לזה

            הייתי מוסיפה גם בריונוּת

            ויחס גס, זה היה מחסל   

            כל כוונה טובה. לעומת זאת

            עכשיו תלה את הפראות שלו          

            בעץ הנעורים, שניסיון                   

            וזמן ינערו; הניח כי

            כלפַּי הוא חם - ואני שימנתי זאת

            כהלכה - גם אם מעלותיו 

            מכוערות יותר מפּג של דוב -

            והוא מוכן לדחוף שיקבל

            משרה נכבדת בחצר, תרופה

            טובה ובטוחה לאוצרו

            המצטמק. זה יחדש, כולי

            תקווה, את ברית האחווה

            שלנו, ויפדה את סגולותיו

            עם אדמותיו ביחד.

משרת:   מהפה שלך, גברת. אם עכשיו הוא לא יהיה טוב אלייך ויאהב אותך, ויפנק אותך ומעלה, אז לדעתי השטן בעצמו מחזיק אצלו בית פתוח.

אשה:    אין לי ספק שזה יקרה. עכשיו

           בבקשה עזוב אותי, נדמה לי

           אני שומעת אותו בא.

משרת:                              הלכתי.

          (יוצא)

אשה:     בדרך זו שתי מטרות אגשים:

            לשמור על קרקע ולגרש נושים.

            לא נצטרך למכור, דודי טוב-לב;

            וסוף סוף בעלי יהיה שָלֵו.

          (נכנס הבעל)

בעל:      טוב, חזרת? איפה הכסף, בואי נראה את הכסף, הזבל נמכר, אדמות הבּוּר הגאוניות שלך? איך, מתי, הכסף, איפה הוא? תשפכי אותו, להתיז, להתיז, אמרתי תשפכי אותו ארצה, תני לראות אותו, תני לראות אותו.

אשה:     אדון טוב, סבלנות קצת, המלים

            שלי, נדמה לי, ישמחו אותך.

            הבאתי נחמה גדולה יותר

            ממכירת הנדוניה שלי.

בעל:      הה, מה זה?

אשה:    לא-לא, אל תפחיד אותי, אדון, רק תואיל להקשיב לי. הדוד שלי, בשמחתו שאתה טוב אלי ונוהג בי בנועם - כי כך הצגתי לו את הדברים - מרוב  חמלה על רכושך השוקע סיפק לך משרה בעלת כבוד וערך בחצר, מה שהציף אותי באושר כזה -

בעל (בועט בה): תסתמי, טינופת - מוצפת-פה מוצפת-שָם כשאני מתענה! חתיכת זונה נחש, ערמומית יותר מלהקת שדי חבלה, זה מה שהיה המסע שלך לַדוד-בר-דוד, לספר לו את תולדות חיי, מצבי והרכוש שלי? אני, שהקדשתי את עצמי לתענוג, צריך עכשיו להיות כפוּת בשֵרוּת, להשתופף ולהזדקף כמו קשיש עקום-ברכיים, להסיר את הכובע, אני שבחיים לא סבלתי לגלות את הראש בכנסיה גם? משתגללת רפש, הפרי הזה צמח מהתלונות שלך.

אשה:    הו אלוהים יודע

            שתלונותי היו שבחים ורק

            מילות זהב יפות עליך גם

            על מצבך. רק הידידים שלי

            ידעו על שעבוד האדמות,

            רק באוזנם דוּוח כל פרט לפני

            נסיעתי. ואם אתה חושד

            בי שזממתי להשאיר אצלי

            את הנדוניה, לטובתי שלי או

            של הילדים המסכנים שלי -

            אף שזה טבע אימהי לדאוג

            לרווחתם - אשכח מה שאני

            כדי להרגיע את הדם החם

            שלך. תאכל את כל הכסף איך

            שרק יורה לך התענוג.

            אני כמהה, כמו הרחמים,              

            רק למילה תמה, מבט חמים.

בעל (שולף את פגיונו): כסף, זונה, כסף, או שאני -

          (נכנס משרת בבהילות. למשרתו המפוחד):

          מה, אשמדי! מה יש? החדשות

          הבהולות שלך!

משרת:  אם תואיל רק, אדון -

בעל:     מה! אסור לי להביט על הפגיון שלי? דבר, מנוול, או שאני אחדד את החוד עליך. מהר, קצָר.

משרת:   אה, כן, אדון מהאוניברסיטה מחכה למטה לדבר אתך.

בעל:      מהאוניברסיטה? ככה, אוניברסיטה - המילה הארוכה הזאת חותכת אותי עד העצם.

          (יוצאים הבעל והמשרת)

אשה (לבד): על איזו אשת-איש איים סיכון

          כזה? לולא השתחלו עכשיו

          החדשות בָּאמצע, הַסַּכּין

          היה חוצב לי בחזה בכוח.

          מה שנחשב עבור נשים רבות

          כאומללוּת גדולה זה פסיק, זה לא

          נראֶה כלל מול האומללות שלי.

          באסונות אוכל להתחרות

          מול כל אשה שבעולם. כלום לא

          יספק אותו עד שהכל יהיה

          לא כלום. הוא לְמשרה קורא עבדוּת,

          ולעמדת כבוד שפלות קומה.

          מה יהיה עלי, על הילדים

          המסכנים שלי, זוג פֹּה, אחד

          אצל מינקת, קבצנים יפים

          שלי? אני רואה איך החורבן

          כבר מטלטל ביד רועדת את

          הבית העתיק אל האבק. 

          צער כבד מגיף את עפעפי   

          על עין רטובה. אני כמעט 

          כבר לא רואה. עצב נצחי שורר,

          אתי נרדם, אתי גם מתעורר.     

                                 [/ אתי הולך לישון, ומתעורר.]

          יוצאת.


מערכה 1, תמונה 4 -


תמונה 4

נכנס הבעל עם הדיקן מהאוניברסיטה.

 

בעל:     בוא היכנס בבקשה, אדוני. ברוך הבא מכל הלב.

דיקן:     פה אני בספק, חוששני שאני לא בא להיות ברוך.

בעל:     לאו דווקא, להיפך.

דיקן:     אין זה ממנהגי, אדוני, ללכת סחור-סחור, אלא להיות ישיר וגלוי. אז לעניין. יצאתי הנה מטעם כאוב ומצער. האדון הצעיר והמבטיח אחיך, שאת מעלותיו כולנו אוהבים מאד, מצא את עצמו, עקב פריקת העול וההזנחה הבלתי-אנושית שלך, כלוא בגין אי-פירעון של חובך, אסיר, חוק לימודיו כולו אנדרלמוסיה, תקוותו נגדעה, ועל אביב נעוריו מעיבים ענני המצוקה השחורים האלה.

בעל:     המממ, מממ, מממ.

דיקן:     הו, אתה רצחת את התקווה הכי זוהרת באוניברסיטה שלנו; שעל כן, בלא חרטה או פיצוי, הייה מוכן לדין כבד וחותך שינחת על ראשך מרה. אחיך, אדם שהשתבח בעמל לשם שמיים, שיכול לעשות עשרת-אלפים נפשות ראויות לגן-עדן, חבוש כעת בצינוק בשל דרכיך הנלוזות, ועל כך חובתך לספק מענה, ולהישבע לנשמתך שהזעזוע יטלטל אותך.

בעל:     הו אלוהים! הו!

דיקן:     לחכמים יש דעה רעה עליך, אחרים מדברים בך לרעה, אף איש לא אוהב אותך, לא, אפילו אלה שהיושר מגנה מגנים אותך; ו - האמן לי, בשם החיבה הזכה שאני רוחש לאחיך - אל תצפה לָעַד לשעת שגשוג, מחשבה טובה, שינה שקטה, טיול נעים, ולא לשום דבר שגורם לאדם קורת-רוח, עד שתגאל אותו. מה המענה שלך? מה תעניק לו - אומללות נואשת או ניצוץ תקווה? לא אזוז עד שאשמע את תשובתך.

בעל:      אדוני, הִשְפעת עלי עמוקות. אני מרגיש אותך בנשמתי. אתה עילוי במדעים שלך. לא היתה בי תבונה עד הרגע. ההברות שלך שיספו אותי. אני מודה לך הן על מילותיך הן על טרחתך. איני יכול אלא להודות בעוול המחריד שעשיתי לאחי, עוול עצום, עצום, עצום. (קורא) הי שם בפנים!

          (נכנס משרת)

משרת:  אדון?

בעל:    מלא לי קנקן יין.

          (יוצא משרת להביא יין)

                                 אח מסכן,

          מוכה בשל חובות, למעני!

דיקן:    מכה אשר פִּצְעה הוא לְרבּים

          אנוּש, עד שהקבר מרפא.

          (נכנס המשרת עם יין)

בעל:    כוס לכבודך, אדון. עיקמת אף

          על קבלת פניך.

דיקן:                        הלוואי

          היתה ברוכה כפליים בשבילך.

          נרים כוסית: לאיש הטוב בכלא.

בעל:    שיהיה כך.

          (שניהם שותים)

                        עכשיו, אדון, תואיל

           אם לא קשה לך להסתובב

           כמה דקות רק בשטחים שלי

           למטה, המשרת פה ילווה אותך. אני סמוך ובטוח שבזמן הזה אוכל להצטייד בתשובה, שתפצה את אחי באופן מלא.

דיקן:    אדון טוב, זה ישַֹמַח לב מלאכים,

           ישקיט את הטרוניות של העולם,

           ואני אוכל לומר שהצלחה

           על מזלי זרחה באור בְּרכה.

          (יוצא [עם המשרת])

בעל:     הו איש מבולבל-דעת שכמוך, חטאי המנעמים שלך הרסו אותך, הקללה שלך רוששה אותך! שהשמיים מעזים לומר שאסור לנו לחטוא, אבל בראו נשים! - נתנו לחושינו דרך למצוא תענוגות שכאשר אנו מוצאים, מאבדים ומשמידים אותנו. למה לנו להכיר את הדברים שמתעללים בנו עד כדי כך? הו לו רק חסד טוב היה אסור! אז היינו כולנו חסודים-טובים, כי זה בדמנו לאהוב מה שאסור לנו. אם לא היתה השִכְרוּת אסורה, איזה אדם היה מוקיון של בהמה וחקיין של חזיר, להשתטות בתוך הרפש? מה יש בשלוש קוביות שמביא אדם למשוך בחבל-קסם שלוש-מאות דונם לתחוּם שולחן עגול קטן, ובפרפור [/ ובפרכוס] של  יד להשליך לתוהו את זרעו, גנבים או קבצנים? זה נגמר, אני גמרתי את זה, באלוהים, זוועה, סיוט של אומללות. - בסיס כל כך טוב הורישו לי, טוב מאד, טוב מאד. האדמות שלי נראו כמו ירח במילואו סביבי, אבל עכשיו הירח החוויר, הוא מתמעט, מתמעט, וזה משגע אותי לחשוב שהירח הזה היה פעם שלי, שלי ושל אבי ושל אבות-אבותי דורות על דורות. מַטָּה נופל הבית של כולנו, מַטָּה, מטה, הוא שוקע. עכשיו השם שלנו הוא פושט-יד; בסחבות של פושט-יד קורם עור וגידים בי אותו שם שמאות בשנים היה תהילת המחוז הזה - בי, ודורותי לעתיד הולכים ונכחדים. מזרע הפורענות שלי חמישה מאוּמללים חוץ ממני. ההוללות שלי היא כעת הסוהר של אחי, אנחותיה של אשתי, מחסור ילדַי, ולי עצמי בלבול-הדעת.

             (תולש את שערו)

           למה יש על הראש המקולל

           שלי שיער עוד? איך הוא לא נושר

           מרעל מר כזה? הו אח שלי

           כלוא שם, בני-שטן מותחים אותו

           וסוחטים, ולי בחוסר-כל

           אין איך לחיות ואין לפדות אותו.

           גוסס, נביא על שְאוֹל רק מדברים,

           אך בי היא חיה, עם הייסורים:

           עבדות, דלוּת. במצוקה כזאת

           מי לא ימכור את נשמתו בשביל

           קצת  כסף, ימשכן גאולתו,

           יחיה על החשבון? אני, שאין

           מי שהורגל למותרות כמוני, 

           לי אש הגיהינום גרועה מעוני.

          (נכנס בנו הקטן עם סביבון)

בן:       מה מציק לך, אבא, אתה מרגיש רע? אני לא יכול לשחק עם הסביבון שלי כל זמן שאתה עומד ככה. אתה תופס את כל החדר עם הרגליים הרחבות שלך. פּוּ, אתה לא תפחיד אותי עם זה. אני לא פוחד ממסכות או מזיקים רעים.

          (הבעל מרים את הילד בשולי מעילו הארוך ביד אחת ושולף את פגיונו ביד השניה)

בעל:    מַעְלָה-מעלה, אדוני, כי כאן לא נשארה לך שום נחלה.

בן:       אה, מה אתה עושה, אבא? - אני הבן הלבנבן שלך.

בעל (מכה בו): אתה תהיה הבן האדמדם שלי. הנה קח את זה!

בן:       אה, אתה מכאיב לי, אבא.

בעל:     הקבצן הבכור שלי. אתה לא תחיה לבקש ממלווה לחם, או ליילל בשער איש גדול, או להצמיד ל"בבקשה, אדון" כיפוף, לא, גם לא אחיך. זה חסד לרסק לך את המוח.

בן:        איך אני אלְמד עכשיו שהראש שלי שבור?

בעל (דוקר אותו): תתיז תתיז, רק אל תזחל תזחל.

             בוז לַחרפה. בהשפלות תבחל.

             בוא אל אחיך השני. מזל, 

             גורל, דם הילדים שלי ימרח

             את פרצופכם. רואים? בביטחון  

             נצעד ולא נזחל על הגחון.

             (יוצא עם בנו)


מערכה 1, תמונה 5 -


תמונה 5

נכנסת משרתת עם ילד בזרועותיה, האשה לידה ישנה.       

 

משרתת: נום, מותק, נום. אמך נמה מצַעַר.  

            כבד מאד בלב, שום אור בשער.  

            שה-שה, ילד יפה. עתיד זוהר

            יותר חיכה לך. רווחי כבוד 

            עתיק הקוביה לקחה, בלעה.

            שאבא יהמר על בן... זוועה!                      

            לבית הזה רק יגון מתאים, 

            שממה והרס -

          (נכנס הבעל עם הבן המדמם)

                                  הה!

בעל:    זונה, תני את הילד פה.

          (נאבק בה לקחת את הילד)

משרתת: הצילו, די, הצילו, רצח, רצח! 

בעל:    אַת מרכלת, פה גדול, מצח

          זונה? אני כבר משתק לך את

          הרעש ואת הצוואר. למטה,

          תתגלגלי, תתגלגלי לך ראש!

            (משליך אותה למטה)      

           כן זהו, השיטה הכי בדוקה

           כדי לכשף לְשון אשה - לשבור

           לה את הצוואר. ידוע בהיסטוריה.

בן:       אמא, אמא, נרצחתי, אמא!

          (האשה מתעוררת)

אשה:     הה, מי זה צעק? אוי לי, הילדים שלי! שניהם, שניהם, שניהם דם, רק דם!

             (תופסת את הצעיר יותר)

בעל:       פרוצה, עזבי את הילד, תעזבי

             את הקבצן.

אשה:                     הו בעלי, מתוק!

בעל:      פסולת חוצות!

אשה:     מה אתה עושה, בעל יקר?

בעל:                                      תני לי  

             את הממזר.

אשה:                     הילד המתוק

            שלך.

בעל:              יותר מדי פושטי-יד יש.                   

אשה:      בבקשה -

בעל:                 את מפריעה לי עוד?

אשה:      אוי לי! 

בעל (דוקר את הילד בזרועותיה): 

                     בוא קח ללב!

אשה:                               אאא בן שלי

             יקר!

בעל (לוקח אותו ממנה): לא, שרץ, לא תחיה להיות

          חרפה לכבוד המשפחה שלך.

אשה:  או אלוהים!

          (היא נפצעה, וצונחת ארצה)

בעל:                    ותגוועי, עכשיו 

          תלכי לך, די. מספיק זונות זזות.

          מחסור היה עושה אותך כזאת.

          (נכנס משרת לוהט)

משרת:  או, אדון, מה המעשים האלה?

בעל:     עבד אשפה, צמית שלי, אתה

          נדחף ביני וזעמי לחקור

          אותי?

משרת:                   גם אם היית השטן

          הייתי קם לחסום אותך, אדון.

בעל:   לחסום אותי? עז-מצח! אחסל

         אותך על זה!

משרת:                      בדם של ישו, כבר

         חיסלת את כולנו, אדוני.

בעל:   ללפות את אדונך?

משרת:                           ללפות מפלצת.

בעל:   מה, אין לי כוח? עבד יאסור

          אותי?

משרת:               לא, השטן נלחם -  אני

          נופל.

בעל:              אח מנוול, עכשיו אני

          אתפוס אותך. (מכריע אותו) עכשיו אני אקרע

          אותך, אנעץ דורבן חד במשרת

          שלי. לפצוע ולרמוס! כן ככה,

          אני חושב שלא תרדוף אחרי

          מהר. הסוס שלי מוכן, לעוף,

          לעוף. עכשיו לַשרץ התינוק

          עם המינקת, הקבצן-מוצץ            

          שלי. מזל, גורל, לא, לא אשאיר

          לכם אחד שתדרכו עליו.

          (הדיקן פוגש אותו)

דיקן:  מה יש לך, אדון? אתה נראה לי די תועה בערפל.

בעל:   מי, אדוני, אני? נדמה לך.

         אנא גש פנימה, ומייד אניח

         את דעתך. חסר לי עוד חלק

         קטן אחד כדי להשלים את הסכום,

         ואז אחי ינוח מרוצה.

דיקן:   אשמח לראות זאת. אז אמתין לך.

          (יוצאים הבעל והדיקן)

משרת (קם): בקושי מסוגל להתרומם.

          בכובד השטני שלו כל כך

          פגע בי, וקרע לי בבשר

          עם הדורבן תאב-הדם שלו -

          איש כה מסביר פנים לשעבר,                  

          עד שעכשיו הגיהינום הכניס בו

          כוח מושחת שלנפשו פלש. 

          איך מחזק השד גם איש חלש!

          (נכנסים הדיקן ושני משרתים)

משרת הדיקן: זוועה כזאת, אדון, וכשאתה כאן! 

דיקן:   ברכת שלום של מוות! זה הסכום

         שהוא אסף לכבוד אחיו? הנה

         פה עוד אחד! שני עוללי שחיטה,

         ולידם האמא המתה.

אשה:  או, או!

דיקן:   רופאים, רופאים! היא שבה לחיים.

         אחד ממשרתיו כולו רופף

         ומדמם.

משרת:               לרדוף, צאו, האדון

          הקטלני עלה על סוס, לגמור את

          הילד אצל המינקת. אח,

          צאו אחריו, מהר!

דיקן:                           אני ראשון,

          אקים עליו אישית את כל העיר.

משרת:   עשה את זה, אדון, צא אחריו.

          (יוצאים הדיקן ושני משרתיו)

אשה:  הו הילדים שלי!

משרת: מה שלום גברתי מוכת הייסורים? 

אשה:  מה אני מתאוששת, מה, למה 

         חצי לחיות, לראות את הילדים

         שלי מדממים מול העיניים? -

         מראה שיהרוג לב אֵם גם בלי

         תליין. (למשרת) מה זה, אתה גם מרוסק?

משרת:  רציתי לעצור את מה שאש

          אלימותו הקדימה ובִצעה,             

          אז התנפלתי, נאבקנו שנינו,

          אבל כוח טמא מזה שלו

          השליך אותי. אז הוא פצע אותי,

          קרע לי בבשר, את השיער

          תלש, כמו אחוז אמוק להוציא

          לפועל, ושיתק אותי שלא

          אוכל לצאת בעקבותיו.

אשה:                                מה זה

          היתל בו לאבד כל חסד, מה

          גנב לו מן הלב אנושיות,

          לשחוט את ילדיו, להתכוון

          לרצוח את אשתו, לפצוע את

          המשרתים שלו? 

          (נכנסים שני משרתים)

שני המשרתים: בבקשה עזבי את המקום

          המקולל הזה. רופא ממתין

          בפנים.

אשה:               כן, לעזוב! החדר פה

          חוטא בדם מתוק, דם חף מפשע.

          רצח אחז בַּבית ביד מגואלת,

          ולא ירפה עד שיקרוס מגג עד דלת.

          (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 6 -


תמונה 6

נכנס הבעל, כאילו הושלך מעל סוסו, ונופל.

 

בעל:   הו סוס דחליל צולע, שיקחו

          אותך קדחת, דֶּבֶר, תתפגר

          במאה מחלות!

          או-הו, אני חבול! שמגפה

          תיתן בך כל מום, איך אתה רץ

          לך קליל בנחת. אדוניי,        

          גם-כן מזל, להיות מוטל מרחק

          חץ מן העיר, על אדמה קרה!

          איי קוביה, שזה מה שאדם

          ירוויח, ויפסיד שְדות-אחו.

          בהמה מלוכלכת!      

            (צעקות בחוץ, "קדימה, קדימה, קדימה")

          הה! צועקים שם, מרעישים עולם!

          קום, קום, דדה לסוס שלך ודהר כבר.  

          קטול את ילדון העוני, ונגמר כבר.    

           (צעקות בחוץ, "הִנה, לשם, לשם!")

          בגב שלי? הו,

          איזה גורל, הגוף אוסר עלי

          לזוז, חוד הרצון קָהה, גם זו

          אשמת העוני. לו היה ניתן

          לשלוח יד מכאן ללב של הקטנטן.

           (נכנסים הדיקן, שלושה אדונים, ואחרים עם כידונים [שמוצמדים אליהם גרזנים])

כולם חוץ מהבעל: כאן, כאן - הֵנה, הֵנה.

דיקן:   לב אבן, מעוּות, חיית אדם,

          גם הברברים במעללי

          לב-שיש שלהם לא ישתוו

          בטבע אכזרי ומעשים

          בלי כפרה לפרי ידיך. זה

          המענה שלו המתנתי זמן

          כה רב, פיצוי אחיך הכלוא?

בעל:    אין לו מה לקבל חוץ מהעור

          שלנו, אה? וגם את זה פושטים.

אדון ראשון: פשעים גדולים עשו אותו חצוף.

דיקן:    שָפך דם רב כל כך, הוא לא יכול

          שוב להסמיק.

אדון שני:                  תִקחו אותו, מסרו

          לדין שופטים. אדון נכבד אחד

          גר לא רחוק מכאן. שם מעשיו

           יפורסמו בקול.

בעל:                        כן, אדרבה.

          זו תפארתי שפועלי יופץ.

          לא מצטער על כלום, רק שאחד הוחמץ.

דיקן:   בצער שכזה אין שמץ אבא. 

          קחו אותו.

          (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 7 -


תמונה 7

נכנס אביר עם שניים או שלושה עוזרים.

 

אביר:  סיכן כך את אשתו? את ילדיו

          רצח?

עוזר של האביר: זאת השמועה בחוץ.

אביר:                                      חבל

          שהכרתיו אי פעם, שקיבל

          חיים ודמות אנוש מגזע כה

          נכבד, שושלת טהורה בלי פסול

          או כתם עד לרגע השחור

          הזה.

עוזר של האביר: הנה באים האנשים.

          (נכנסים הדיקן והאחרים, עם הבעל כאסיר)

אביר:   נחש בית אבותיו! עצוב לי כי

          עלי לשבת כאן על כס הדין.

דיקן:   ברשותך, אדון -

אביר:   אל תפרט. אני יודע די.

          הלוואי שזה היה מופרך מכל

          דמיון. (לבעל) לבי שותת דם עבורך,

          אדון.

עוזר של האביר (לבעל):  יגון אביך חי בי. מה

          דחף אותך לידי אכזריות

          כה מפלצתית?

הבעל:   במילה, אדון,

          בזבזתי את הכל, הימרתי על

          כל נחלה, הפסדתי, וחשבתי

          שזה המעשה הכי רחום

          כדי להונות את מר האביונות,

          ולשושלת לרוצץ את הראש.

אביר:   הו, כשדמך קצת יצטנן תצר

          על זה.

בעל:            אני מצר עכשיו - שיש

          אחד שלא נרצח, הגור הזה

          שלי עם המינקת. הו הייתי

          גומל אותו אחת ולתמיד.

אביר:   אין לי ספק שבַּמשפט מחר

          הבלהה תשב קרוב יותר

          לנשמתך, כשתפקוד אותך

          אימת המוות. כדי לשתול אותה,   

          בקול כבד פה דעתי מוּשטת:

          טרם בוצעה זוועה כה מעוּותת.

בעל:    תודה לך.

אביר:                  לכלא. חוש חמלה גוֹוֵעַ

          כשצדק לידיו הכל תובע.     

בעל:    בוא-בואו כבר, סלקו אותי.

          (יוצא הבעל כאסיר)

דיקן:    אתה ראוי לגודל עמדתך.

          מופת לכל. בך החוק - ברכה.

אביר:   כזוהי משאלתי. איש הרסני,

          חורבן ביתו, הכתם על השם

          הנעלה של משפחה נכבדת.

          מי שאיבד בושה, בושה אליו נצמדת.

          (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 8 -


תמונה 8

(נכנסים הבעל עם השוטרים, הדיקן, ואדונים, כאילו עוברים ליד ביתו)

 

בעל:    אני ממש על סף ביתי, מושב

          כל אבותי. שמעתי כי אשתי

          חיה, אבל בסכנת מוות.

          תנו להפציר שאדבר איתה,

          טרם ימחץ אותי הכלא.

          (נכנסת האשה, מובאת בכסא)

אדון:   תראה, היא באה מעצמה.

אשה:   הו בעל דבש שלי, בעל יקר

          מסכן שלי, נתון בידי חוקי

          ברזל, זה יגוני המר מכל, 

          זה הדימום העז מכל, עכשיו

          הנפש שלי מדממת.

בעל:                              איך?

          טובה אלי? מה, לא פצעתי בך?

          זנחתי למותך?

אשה:                     הה שוּש, פֶּצע

          עמוק מכל סכין חתך לי בחזה;

          מיאוס וּבוּז - כלום לא כואב מזה.

          אתה נהגת בי רע בלי הפסק.

בעל:    באלוהים, וזה נכון, נדמה לי.

          רצחתי פרא, בלי שליטה, נואש,

          ברעם-פתע, אבל אַת רקמְת

          דרך יפה לקטול אותי עכשיו,

          נתת בי בעיני פצעים - שבעה 

          בכל אחת. עכשיו גוֹלֵש השֵד

          ממני, מתנדף מכל מִפְרק,

          נתלש מציפורני. הו קחו, תִפסו

          אותו לעינויים טריים שאיש

          עוד לא המציא, קֵשרו אותו אלף

          שנים עוד, מלאכים ברוכים, בתהום

          ללא תחתית, שלא יקום שוב לקלל

          עוד בני אדם טרגדיות לחולל,

          להתפשט בגוף של אב, לגרום

          לו בחמת זעם להיות תליין

          של ילדיו, רוצח של אשתו,

          של משרתיו, ושל מי לא? זה כך:

          האיש חשוך כשהמרום נשכח.

אשה:   הו בעל חרטה שלי!

בעל:    נשמת חיי, שבה כה התעללתי,

          על מוות אני מת, ולכך ייחלתי.

אשה:   לא, לא, כל חטא ימות, דע בבטחה,

          אילו החוק כמותי היה מְהיר סליחה.

          (מניחים את הילדים)

בעל:     מה המראה שם?

אשה:    הו, שני הבנים המדממים שלנו מונחים על המפתן.

בעל:     זה כובד שיכול לקרוע כל

          מיתר בלב. הו לו התיר הדין

          לזוג נשמותיכם היפהפיות

          להסתכל מן המרום אל תוך

          עיני האבא שלכם, הייתם

          רואים איך נמסות פה זגוגיות

          המתחרט, [/ המכפר,] ורציחות שניכם

          גחות אל לחיי. אבל אתם

          משחקים בחיק המלאכים

          ולא תביטו בי

          שרֵיק מחסד-אל רצח אתכם

          בעוני. אִילו תפילותי פה יתגשמו,

          אפציר ששוב תחיו ותנשמו -

          גם אם נפשוט יד יחד, כמו בְּשיא פְּחָדַי.

          הו את עיני טשטש אז אשמדי.

          לו רק יכולתם לבקש לי מחילה

          ואז אחיה רק בתשובה ובתפילה.

אשה:   כמעט נשכח בי כל יגון אחר,  

          ורק לזה אצלול.       

שוטר:                       קדימה, בוא.                         .

בעל:    אֶשַּק לדם אשר שפכתי, ואבוא.

          נפשי בּוֹר דם, יוצפו גם השפתיים בו.        

          אנחנו נפרדים. שלום לך, יקרה.  

          על כל רע שעשיתי לך לבי נקרע.

אשה:   לא, לא תלך, בוא, תישאר.

בעל:    לשווא; ברור לך שאין לערער.

          שלום, בשר זב דם של ילדַי,

          עונשי הוא עבורם עונג נצחי בלי די.         

          יביט כל אב על מעשַי עכשיו,

          ובעוד בני שחוטים, ילבלבו יורשיו. 

אשה:   הפורענות הזאת שברה אותי 

          יותר מקודמותיה. 

          (יוצאים הבעל עם השוטרים וכלי נשקם)

דיקן:                            לב נדיב,     

          התנחמי. שמחה אחת בכל זאת

          לא נרצחה. יש לך עוד בן בידי 

          מינקת; שם האושר.

אשה:                                יקרים

          מכל חַיֵּי הבעל המסכן

          שלי. יתנו שמיים לגופי

          קצת כוח - הוא חלוש עוד מאבדן

          דם - אז אכרע, אפציר בעד חייו,

          אקרא לחברַי שיַעַתְרוּ

          לחנינת הבעל היקר

          שלי.

דיקן:          יכול היה אדם לפגוע

          ביצור כה אציל נפש? בזכותךְ  

          לנצח אהלל את האשה. 

          עלי לשוב אָבֵל, ניתנו לי התשובות;

          אביא בשורות כבדות יותר מן החובות.  

          צמד אחים: אחד בְּחוֹב ללא מפלט,    

          על השני יושם עיקול מוחלט. 

                         [/ צמד אחים: אחד בכלא מתבלה,

                 / את השני מס מוות יכלה.]

 

סוף




< אחורה הדפסת הטקסט טרגדיה מיורקשיר - מערכה 1, תמונה 8