שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים דורבן-חם, וורסטר, דאגלס, וורנון.

 

דורבן-חם:  נִלְחם נגדו הלילה.

וורסטר:                             אי אפשר.

דאגלס:     אז 'תה משחק לטובתו.

וורנון:                                      בכלל לא.

דורבן-חם:  איך לא? הוא לא מחכה לתגבורת?

וורנון:                                                      גם

               אנחנו.

דורבן-חם:               כן, אבל הוא יקבל;

               אנחנו - יש ספק.

וורסטר:                             אחיין טוב, שמע

               עצה. שלא תפעל הלילה.

וורנון (לדורבן-חם):                            אל

               תפעל, כבודו.

דאגלס:                          אלה עצות גרועות.

               אתם דוברים מהשתפנות ופחד.

וורנון:     לא, אל תשמיץ לי, דאגלס. בחיי -

             וגם אוכיח את זה בחיי -

            כשמדרבן אותי כבוד, אני

            רחוק מפּחד בדיוק כמותך

             או כל סקוטי שבעולם. מחר

            בַּקרב יראו טוב-טוב בין שנינו מי

          פוחד. 

דאגלס:                כן, או הלילה.

וורנון:                                       מאה אחוז. 

דורבן-חם:  אני אומר הלילה.

וורנון:   באמת, זה בלתי אפשרי. אני

          בהלם איך שני מפקדים דגולים

          כאלה לא צופים ת'מכשולים

          שלפנינו. חלק מסוסיו

          של אחייני לא באו עוד. סוסֵי

          דודך הגיעו רק היום, מִרְצם

          ותעוזתם נמים עכשיו, אומץ

          לבם כבוי, תשוש מן הדרכים,

          כל סוס הוא מחצית מחֵצי של

          עצמו.

דורבן-חם:            גם הסוסים של האויב

          באפיסת-כוחות מן המסע.

          שלנו ברובם נחו יפה כבר.

וורסטר:     למלך יש יותר. בשם אלוהים,

          אחיין, חכה עד שכולם יגיעו.

          (חצוצרה מכריזה על בואו של שליח. נכנס סר וולטר בלאנט)

בלאנט:   הבאתי מן המלך הצעות

         ברוחב-יד אם תעניקו לי

          האזנה ותשומת-לב.

דורבן-חם:                          ברוך

          הבא, סר וולטר בלאנט; הלוואי אמן

          שהיית בן-ברית להשקפתנו.

          חלקנו מחבב אותך מאד,

          ולא מפרגן לשם הטוב שלך

          כי לא חברְתָ לַסיעה שלנו

          אלא עומד נגדנו כאויב.

בלאנט:    והלוואי אמן שאעמוד כך

          כל עוד אתם חורגים מכל גבול של

          ממשל אמת וניצבים נגד

         מלכות. אבל לענייני: המלך

          ביקש לדעת מה בסיס טרונייתכם,

          מה המניע להטיף לְלב

          ציבור שלֵו עוינות כה בריונית,

          ולהסית לדרך של טרור

          עז-מצח את ארצו הנאמנה.

          אִם את תרומותיכם - שהוא מודה

          כי הן רבות - הוד מלכותו שכח

          בכל צורה שהיא, הוא מבקש:

          אמרו מה הוא העוול, ומיד

          יותן לכם מבוקשכם כולל

          ריבית ומחילה כללית לכם

          ולכל מי שהוטעה בהשפעתכם.

דורבן-חם: המלך הוא נדיב, ואנו יודעים

          היטב שהוא יודע טוב מתי

          עת להבטיח, מתי לשלם.

          אבי, דודי וגם אני עצמי

          נתנו לו את כתר המלכוּת

          שעל ראשו; וכאשר פיקד

          בקושי על עשרים-וכמה איש,

          ובעיני כולם היה אפס

          עלוב, סתם אלמוני פורע-חוק

          שמתגנב הביתה, אז אבי

          קיבל אותו בחוף במאור פנים;

          וכששמע אותו נשבע שהוא

          בא רק להיות דוכס של לאנקסטר,

          לתבוע את שלו ולהתפייס,

          עם הצהרות דומעות של מסירות,

          אבי, בטוב לב ורִגשות חמלה,

          נשבע שיעזור לו - וקִיים.

          כשנוכחו רוזני הארץ כי

         נורת'אמברלנד תומך בו, באו על

          ברכיים מגדול ועד קטן,

          פגשו אותו בכל עיר, כפר, מחוז,

          חיכו לו על גשרים, עמדו טורים-

          טורים, חילקו לו מתנות, נדרו

          לו אמונים, הבטיחו את בניהם

          הבכורים כמשרתים, הלכו

          בעקבותיו בנחשולי ששון.

          הוא, עם הזמן, צובר לו בטחון,

          ומתקדם מעבר לַשבועה

          שהוא השמיע לאבי כשעוד

          עמד חפוי ראש על החוף; פתאום

          גם בא לו למחות נגד כל מיני

          חוקים ותקנות קפדניות

          שמכבידות על האוכלוסיה,

          זועק נגד עוולות, מזיל דמעות

          על עושק של מולדתו; ועם

          המסכה הזאת של לוחם-צדק,

          תפס בָּרשת לבבות בלי סוף;

          הלך רחוק יותר: חתך ראשים

         של הנאמנים אשר המלך

         הותיר בהיעדרו כנציגיו

          כשהוא יצא למלחמה באירלנד.

בלאנט:   לא באתי בשביל זה.  

דורבן-חם:                           אז לעניין.

          תוך זמן קצר הדיח את המלך,

         מהר נישל אותו גם מחייו,

         ובלי מצמוץ הטיל מסים על כל

          המדינה; ואם זה לא מספיק,

          נתן למורטימר קרובו - אשר

          היה מלכו, לוּ כל אחד קיבל

          את המגיע לו - להיות שבוי

          בוויילס, ולהירקב שם בלי דמי-כופר;

          ביזה אותי על כל נצחונותי,

          ניסה להפליל אותי דרך שתולים,

          העיף ת'דוד שלי מהקבינט,

          נפנף את אבא מהארמון בזעם, 

          הפר נדר על נדר והוסיף

          עוול על עוול, ולסיכום,  דחף

          אותנו להקים צְבא הגנה

          זה ובנוסף גם לפקפק בַּזכות

          שלו לַתואר, שלדעתנו

          אין לה שום בסיס ולא תחזיק.

בלאנט:   למסור את התשובה הזאת למלך?

דורבן-חם:  לא כך, סר וולטר. ניקח פסק זמן.

          לך אל המלך, ומוקדם בבוקר

          דודי יביא לו את החלטותינו,

          בתנאי שתינתן מראש ערבות

          שהוא ישוב בבטחון. אז כל טוב.

בלאנט:    הלוואי תסכימו לקבל חסד

          ואהבה.

דורבן-חם:             זו אפשרות.

בלאנט:                                    אמן.

          יוצאים.