שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הנסיך, פוינז, פֶּטו ובַּרְדוֹל.

 פוינז:   קדימה, מחסה, מחסה! סילקתי לפלסטאף  את הסוס, והוא רותח כמו מרק ירקות.  

נסיך:    להתחבא!

     (פוינז, פטו וברדולף מתחבאים. נכנס פלסטאף)

פלסטאף:  פוינז! פוינז, שתישרף חיים! פוינז!

נסיך:   שקט, שומן כְּליות בן אלף! איזה בלגן אתה עושה!

פלסטאף:  איפה פוינז, האל?

נסיך:   הוא עלה לראש הגבעה. אני אלך לחפש אותו.

          (מתחבא עם האחרים)

פלסטאף:  קללה נפלה עלי לשדוד יחד עם הגנב הזה. הנבלה סילק לי את הסוס וקשר אותו אני-לא-יודע-איפה. אם אני הולך עוד ארבעה צעדים נטו, אני בטוח נופח. נו מילא, אני מאמין שבכל זאת אני אמות מוות יפה, אם אני רק אחמוק מתליה על רצח של החלאה הזה. עשרים-ושתיים שנה כל יום נשבעתי לא להיות בחברתו, ועדיין החברה של החלאה מכשפת אותי. אם הנבלה לא נתן לי איזה שיקוי בשביל שאני אוהב אותו, תְלו אותי. אין אפשרות אחרת: אני בלעתי שיקוי. פוינז! האל! כולרה על שניכם ביחד! בַּרדול! פֶּטו! שאני אגווע ברעב אם אני אשדוד עוד מטר. אם לחזור למוטב ולעזוב את החלאות האלה זה לא מצווה כמו לשתות, אני הלכלוך הכי מטונף שאי-פעם לעס עם שן טוחנת. [/ שאי-פעם שם ביס בסטק.] שמונה מטר על קרקע לא חלקה זה בשבילי כמו מאה-ועשר קילומטר ברגל, והמנוולים-לב-אבן האלה יודעים את זה טוב מאד. כולרה על הדור שגנבים לא ישרים אחד עם השני! (הם שורקים) פְיוּ! (הנסיך, פוינז, ברדול ופטו צועדים קדימה) כולרה עליכם כולכם! תנו לי את הסוס שלי, נבלות! תנו לי את הסוס שלי ותלכו לעזאזל!

נסיך:   שקט, קישקע. שכב מַטָּה, תניח את האוזן קרוב לאדמה ותקשיב אם אתה שומע צעדים בדרך.

פלסטאף:   יש לך איזה מנוף להרים אותי שוב מעלה אחרי שאני שְכב מַטָּה? טפו, בחיים אני שוב לא אטלטל את הבשר שלי כל כך רחוק בעד כל המטבע באוצר של אבא שלך. מה קיבינמט אתם עושים ממני כזה שמחה וששון?

נסיך:    אתה משקר: אין ממך שמחה ואין לך סוסון.

פלסטאף:  אני מבקש ממך, נסיך טוב, האל, תעזור לי עם הסוס שלי, בן-מלך טוב.

נסיך:   לֵך, מנוול! מה אני, סייס שלך?

פלסטאף:   הלוואי שתיתלה קומפלט עם תחתוני יורש-העצר שלך! אם תופסים אותי, אני מְּמָלְשֵן עליך חופשי. אם לא יכתבו על כולכם בלדות גסות לפי המנגינות הכי זולות, תרעילו אותי עם כוס של לבן. שבדיחה תלך כל כך רחוק, ועוד ברגל! זה מגעיל אותי.

               (נכנס גאדזהיל)

גאדזהיל:   עמוד!

פלסטאף:   אני עמוּד, כנגד רצוני.

פוינז:    אה, זה הקַמְבָּן שלנו; אני מכיר את הקול שלו, בַּרְדוֹל.  - מה חדש?

גאדזהיל:   להתכסות, להתכסות; קדימה עם המסכות כבר! כסף של המלך יורד בגבעה; הוא בדרך לאוצר של המלך.

פאלסטף:   שיקרת; הוא בדרך המלך לפונדק.

גאדזהיל:   יש שם מספיק בשביל שכולנו -

פלסטאף:   ניתָּלֶה.

נסיך:    רבותי, ארבעתכם תתייצבו מולם במשעול הצר; נד פוינז ואני נלך יותר למטה. אם הם יימלטו מהמפגש אתכם, אז הם ייתקלו בנו.

פטו:    כמה הם?

גאדזהיל:   איזה שמונֶה, עשר.

פאלסטף:   קדחת, הם לא ישדדו אותנו?

נסיך:   מה-זה, פחדן, סר ג'ון פּטטָה?

פאלסטאף: אני באמת לא ממשפחת דיאטה, כמוך, אבל במטותא, פחדן אני לא, הל.

נסיך:   את זה עוד נראה.

פוינז:   בוא-נא, ג'ק, הסוס שלך  מאחורי הגדר. כשתצטרך אותו, שם תמצא אותו. כל טוב לך, ותקוף בתוקף.

פאלסטף:   עכשיו, שיהרגו אותי, אני לא יכול לגמור אותו.

נסיך (הצידה לפוינז): נד, איפה המסווה שלנו?

פוינז (הצידה לנסיך): פה, צעד וחצי. היכון הצידה.  

               (יוצאים הנסיך ופוינז)

פלסטאף:   עכשיו, רבותי, תפוס את מזלך ושְמח בחלקך, אני אומר. כל אחד שיעשה את שלו.

               (נכנסים העוברים בדרך)

עובר-דרך 1: בוא, חבר, הילד יוביל את הסוסים שלנו במורד הגבעה. אנחנו נלך ברגל בינתיים, נשחרר את הרגליים.

גנבים:    עמוד!

עובר-דרך 2: אלוהים שירחם עלינו!

פלסטאף:   הכו! לגמור אותם! תחתכו לנבלות את הגרון! אח, עלוקות בני-זונות, כוֹלֶרים כולסטרולים! שונאים אותנו, את הנוער! לגמור אותם! למלוק אותם!

עובר-דרך 1: אוי, אנחנו גמורים, אנחנו וכל מה ששלנו לנצח!

פלסטאף:   שתישרפו, כולרות-בטן-בלונים, אתם גמורים? לא, קמצנים שמנים; הלוואי שכל הרכוש שלכם היה כאן. בואו, חתיכות שינקן, בואו! מה יש, כולרות? הצעירים צריכים לחיות. יש לכם פרוטקציה? אנחנו נעשה לכם פרוטזה! (כאן הם שודדים אותם וקושרים אותם. יוצאים. נכנסים הנסיך ופוינז)

נסיך:   הגנבים קשרו את האנשים ההגונים. עכשיו אתה ואני יכולים לשדוד את הגנבים ולחזור שמחים ועליזים ללונדון. זה יהיה שיחת השבוע, צחוק השנה, ותעלול הנצח.

פוינז:     היכון הצידה. אני שומע אותם באים.

           (הם מסתתרים. חוזרים הגנבים)

פלסטאף:   בואו, רבותי, נתחלק, ואז לסוסים לפני הזריחה. אם הנסיך ופוינז הם לא שני פחדנים עד העצם, הצדק פס מהיקום. פוינז הזה - יש בו פחות עוז מאווז. (בשעה שהם חולקים את השלל, הנסיך ופוינז מתנפלים עליהם)

נסיך:     את הכסף!

פוינז:     נבלות!

           (כולם מתפזרים בריצה, ופלסטאף, לאחר מהלומה או שתיים, בורח אף הוא; מותירים את השלל מאחוריהם)

נסיך:        הושג קלי-קלוּת. עכשיו לדהור

               בשיר. הגנבים נפוצו, הם

               לא מעזים מבהלה לפגוש

               אחד את השני. כל איש נדמה

               לו שאחיו לְשוד - שוטר. בוא, נד.

               פלסטאף מזיע שם עד מוות, זב

               שומן על אדמה כחושה כשהוא

               הולך. אם לא הייתי רק צוחק,

               הייתי מרחם עליו.

פוינז:        איך שהמניאק השמן שאג!

          יוצאים.