נכנס הנסיך.

נסיך:   נד, עשה טובה, צא מהחדר המחניק שם ותן לי יד לצחוק קצת.

          (נכנס פוינז)

פוינז:  איפה היית, הל?

נסיך:  עם שלושה-ארבעה מוזגים דגנרטים בין ששים-עד-שמונים קליינטים דפקטיבים. פרטתי על מיתר הבס הכי נמוך של העממיות. תאמין לי, אני חבר-נפש מסוחבק של להקת מוזגים, ויכול לקרוא בשם פרטי לכל מאן-דְטום, מאן-דְדיק ומאן-דְפרנסיס. הם כבר נשבעים בחיי נשמתם ש, גם אם אני רק הנסיך של וויילס, אני מלך הנימוס, ואומרים לי חופשי שאני לא  ג'וק מתנשא, כמו ג'ק פלסטאף, אלא אחד שווה, גבר-גבר, בחור טוב - בחיי, ככה הם קוראים לי - וכשאני אהיה מלך אנגליה אני אפקד על כל הבחורים הטובים של רחוב איסטצ'יפ. הם קוראים לשתייה כבדה "אדֶמת מתקדמת", ואם אתה עוצר לנשום כשאתה לוגם, הם צועקים "אההמ-אההמ", וממריצים אותך "הופה, עד הסוף!" לסיכום, נהייתי כזה מקצוען ברבע-שעה שאני יכול לשתות עם כל פחח בשפתו שלו כל ימי חיי. אני אומר לך, נד, אתה הפסדת הרבה כבוד שלא היית אתי בקטע הזה. אבל, נד מתוק - כדי להמתיק את השם הזה נד אני נותן לך את קמצוץ הסוכר הזה, שדחף לי ליד לפני רגע תת-מלצר, טיפוס שבחיים שלו לא אמר מלה חוץ מ"שמונה שילינג שש פני 'בקשה" ו"על לא דבר", ובתור בונוס, כמו טנור, "כבר! כבר, אדון! תוסיף רבע בירה לשולחן שש!" או משהו. אבל, נד, להעביר את הזמן עד שפלסטאף יבוא, עשה  טובה,  עמוד באיזה חדר צדדי, בזמן שאני אתחקר את המלצרון שלי  לְמה הוא נתן לי סוכר, ואתה שלא תפסיק לקרוא "פרנסיס!", כדי שהספור שהוא יביא לי יהיה כולו "כבר!" זוז הצידה, ואני אתן לך שיעור לחיים.

     (יוצא פוינז)

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

נסיך:   אתה מושלם.

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

      (נכנס פרנסיס המוזג)

פרנסיס:    כבר, כבר, אדון! - תטפל בשולחן מאחורה, ראלף!

נסיך:   בוא הנה, פרנסיס.

פרנסיס:   אדוני?

נסיך:   כמה זמן עוד יש לך להיות שוליה, פרנסיס?

פרנסיס:   או-הו, חמש שנים, ותיקח עוד בחשבון ש -

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:   כבר, כבר, אדון!

נסיך:   חמש שנים! אוּ-אה, תרגוּל ארוך בשביל קִרְקוּש כוסות. אבל, פרנסיס, אתה תעז להיות אמיץ ולשחק פחדן לַהתלמדות שלך, להרים זוג רגליים יפות ולברוח ממנה?

פרנסיס:    איי אדוניי, אדוני, אני יישבע על כל התנ"כים באנגליה, שיש לי מספיק דם לְ -

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:    כבר, אדוני!

נסיך:        בן כמה אתה, פרנסיס?

פרנסיס:    תיתן לראות; בסתיו שיבוא אני יהיה -

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:  כבר, אדוני! - בבקשה, חכה רק רגע, אדוני.

נסיך:    לא, אבל הקשב לי, פרנסיס. על הסוכר שנתת לי: זה היה שווה אחד פני, נכון?

פרנסיס:    איי אדוניי, הלוואי שזה היה שתיים!

נסיך:    אני אתן לך בעד זה אלף פאונד. תבקש ממני מתי שתרצה, ותקבל.

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:    כבר, כבר!

נסיך:    "כבר", פרנסיס? לא, פרנסיס. מחר, פרנסיס; או, פרנסיס, ביום חמישי; או האמת, פרנסיס, מתי שתרצה. אבל, פרנסיס -

פרנסיס:    אדוני.

נסיך:    תדפוק ברז לג'אקט-עור הזה, כפתור קריסטל, פדחת קָרַחת, טבעת ברקת, גרביים מצמר, סינר פשתן, נרתיק מזַמְש?

פרנסיס:  איי אדוניי, אדוני, מי אתה מתכוון?

נסיך:    נו, אם ככה, בירה שחורה זה החיים בשבילך! כי תקשיב לי טוב, פרנסיס, המעיל הלבן שלך יתלכלך בחוּץ מבּוֹץ. אפילו באפריקה, מיסטר, לא תגיע רחוק.

פרנסיס:   מה, אדוני?

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

נסיך:        קישטה, מנוול! אתה לא שומע שקוראים לך?

           (פה שניהם קוראים לו. פרנסיס עומד מבולבל, לא יודע לאן ללכת. נכנס המוזג הראשי)

מוזג:    מה, אתה עומד תקוע ולא שומע איזה לחץ יש? טפּל בלקוחות בפנים.

             (יוצא פרנסיס)

              אדוני, סר ג'ון הזקן עם עוד חצי-תריסר בדלת. להכניס אותם?

נסיך:    תן להם להתייבש לבד קצת ואז תפתח את הדלת.

          (יוצא המוזג)

              פוינז!

          (נכנס פוינז)

פוינז:    כבר, כבר, אדוני!

נסיך:    תקשיב לי, פלסטאף ושאר הגנבים בדלת. שנבלה לנו?

פוינז:    נְבָלה כמו נבלות, גבר. אבל שמע רגע, מה היה הרעיון המבריק מאחורי התעלול שלך עם המלצר? תסביר לי, מה הפואנטה?

נסיך:   אני עכשיו רב-אמן בכל מצב-רוח שנשאה הרוח מאז ימי הקדם של מר אדם אבינו ועד לזמן הרך הזה של שתים-עשרה הלילה בחצות.

          (נכנס פרנסיס)

              מה השעה, פרנסיס?

פרנסיס:    כבר, כבר, אדוני.

           (יוצא)

נסיך:    איך הגברבר-כבר-כבר הזה יש לו פחות מלים מתוכּי, והוא בכל זאת בן-חווה! העשייה שלו היא מַעלָה-מַטָּה-הֵנה-שמה, והלקסיקון שלו הוא דף חשבון. אני בכל זאת לא מהאסכולה של פֶּרסי, הדורבן החם של הצפון, זה שהורג לך איזה שבעים-שמונים סקוטים לארוחת-בוקר, שוטף ידיים ואומר לאשתו "קללה על החיים השקטים האלה! אני מת לעבודה." "הו הארי מתוק שלי", אומרת היא, "כמה הרגת היום?" "תנו לסוס שלי סירופ", הוא אומר, ועונה, "איזה ארבע-עשרה... לשעה. שטויות, שטויות." בבקשה ממך, תכניס את פלסטאף. אני אשחק את פֶּרסי, והבשר-חזיר הזה ישחק את הליידי אשתו. "אַרְְרריבּה!" אומר השתיָינוֹס. תכניס את מדיום-רֶר; תכניס את חֵלֶב-נר.

          (נכנסים פלסטאף, ברדול, פטו וגאדזהיל, ואחריהם פרנסיס, נושא יין)

פוינז:   ברוך הבא, ג'ק. איפה היית?

פלסטאף:   כולרה על כל הפחדנים, אני אומר, ונקמה גם-כן. אמן יהי רצון! - תביא לי כוס לבן, ילדון. - אם החיים האלה יימשכו עוד קצת, אני אסרוג גרביים, ואטליא אותם, וגם אתפור להם את הקרסוליים. כולרה על כל הפחדנים. – תביא לי כוס לבן, כלב. - אזל כבר יושר מן הארץ?

          (הוא שותה)

נסיך:    ראיתם אי פעם את השמש נושק לקערת חמאה - שמש רחום! - וממיס אותה מרוב פינוק? אם ראיתם, תסתכלו על התרכובת לפניכם.

פלסטאף (לפרנסיס): טינופת, שמו לימונדה ביין הזה גם-כן. - האדם הוא מנוול ואין בו כלום חוץ מזדון, אבל פחדן הוא רע יותר מכוס לבן עם מיץ לימון. פחדן מנוול! לךְ לךָ לדרכך, ג'ק זקן; מוּת לכשתמות. אם האדמה הזאת לא שכחה מה זה להיות גבר, גבר טוב כמו גבר, אני הרינג מיובש. אין באנגליה כולה שלושה גברים טובים שלא נתלו, ואחד מהם הוא שמן ומזדקן, שירחם אלוהים על התקופה. עולם רע, אני אומר. הלוואי שהייתי תופרת; הייתי מזמר תהילים או משהו. כולרה על כל הפחדנים, אני חוזר ואומר.

נסיך:  מה זה, שק-צמר, מה אתה רוטן?

פלסטאף:   בן של מלך! אם אני לא מנפנף אותך מהממלכה שלך עם חרב מקרטון ומפיץ את כל הנתינים שלך לפניך כמו להקת אווזי-בר, אני לא אגדל יותר אף שערה על הפרצוף. אתה, נסיך של וויילס!

נסיך:  היי, איש עגוֹל בן זונה, מה העניין?

פלסטאף:   אתה לא פחדן? תענה לי על זה. ופוינז-שם?

פוינז:  בוא-נא, בלון שמן, אם אתה קורא לי פחדן, בחי אלוהים, אני אשפד אותך.

פלסטאף:   אני קורא לך פחדן? תיצלה בגיהינום לפני שאני אקרא לך פחדן, אבל הייתי נותן אלף פאונד לוּ יכולתי לברוח מהר כמוך. צורה די יפה יש לכתפיים שלך; לא אכפת לך מי רואה לך את הגב. לזה אתה קורא לתת גב לחברים? כולרה על גיבוי כזה! תנו לי כאלה שיסתכלו לי בפרצוף. - תנו לי כוס לבן; אני כלב אם שתיתי היום.

נסיך:  איי מנוול, השפתיים שלך לא נוגבו עוד מאז ששתית.

פלסטאף: כל זה היינו הך. (הוא שותה) כולרה על כל הפחדנים, אני אומר שוב.

נסיך:  מה העניין?

פלסטאף:   מה העניין? יש ארבעה מאתנו פה שתפסו היום בבוקר אלף פאונד.

נסיך: איפה זה, ג'ק? איפה זה?

פלסטאף:   איפה זה? לקחו לנו את זה. מאה איש על ארבעתנו המסכנים.

נסיך: מה, מאה, בן-אדם?

פלסטאף:   אני כלב אם לא הלכתי דו-קרב צמוד עם תריסר מהם, שעתיים נטו. ניצלתי בנס. אני דקוּר שמונה פעמים בחולצה, ארבע פעמים במכנס, האפוד שלי חתוך לחתיכות, החרב מרוסקת כמו משור. שוּרוּ, הביטו ולוּק! לא הסתייפתי ככה מאז שנהייתי גבר. כלום לא עזר. כולרה על כל הפחדנים! (מצביע על גאדזהיל, פטו וברדול) שהם ידברו. אם הם אומרים יותר או פחות מהאמת, הם נבלים ובני החושך.

נסיך:   תגידו, רבותי, איך זה קרה?

ברדול:   ארבעתנו התנפלנו על איזה תריסר -

פלסטאף (לנסיך): ששה-עשר מינימום, אדוני.

ברדול:   וקשרנו אותם.

פטו:   לא, לא, הם לא היו קשורים.

פלסטאף:   חתיכת זבל, הם היו קשורים, כל אחד ואחד מהם, אם לא אני יהודי, יהודי בן משה. 

ברדול:  בזמן שהתחלקנו בַּשלל, איזה ששה או שבעה אנשים חדשים התנפלו עלינו.

פלסטאף:   והתירו את היתר, ואז הגיעו השאר.

נסיך:   מה, אתה נלחמת עם כולם?

פלסטאף:   אני לא יודע מה אתה קורא כולם, אבל אם לא נלחמתי עם חמישים מהם, אני צרור של צנון. אם לא היו איזה חמישים-ושניים-או-שלוש-פלוס על ג'ק זקן אחד מסכן, אני לא יצור דו-רגלי.

נסיך:  כולי תפילה שלא הרגת חלק מהם.

פלסטאף:   נא, חבל על התפילות. אני כיסחתי שניים מהם. שניים אני בטוח שחיסלתי, שני זבלים לבושים בקנבס גס. אני אגיד לך מה, האל, אם אני אומר לך שקר, תירק לי בפרצוף, תקרא לי סוס. אתה מכיר את הטקטיקה הקלאסית שלי. אני הייתי ככה - ועם החרב ככה. ארבעה זבלים בְּקנבס הסתערו עלי.

נסיך:  מה, ארבעה? הרגע אמרת רק שניים.

פלסטאף:   ארבעה, האל; אמרתי לך ארבעה.

פוינז:  כן ,כן, הוא אמר ארבעה.

פלסטאף:   הארבעה האלה התקדמו כולם בשורה ותקפו אותי כמו חיות. אני לא התמזמזתי רגע, והדפתי את כל השבע חרבות עם המגן שלי, ככה.

נסיך:  שבע? איך, היו רק ארבע לפני רגע.

פלסטאף:   בקנבס?

פוינז:  כן, ארבעה בקנבס.

פלסטאף:  שבעה, נשבע לך בלהב הזה, אם לא אני טינופת.

נסיך (לפוינז): עזוב, תן לו. תיכף נקבל יותר.

פלסטאף:   אתה מקשיב  לי, האל?

נסיך:  מקשיב בקֶשב, ג'ק.

פלסטאף:   טוב מאד, כי זה שווה הקשבה. התשעה האלה בקנבס שעליהם סיפרתי לך -

נסיך:  יפה, כבר עוד שניים.

פלסטאף:   כשניתז להם החוד -

פוינז:  עשו בתחתונים.

פלסטאף:   התחילו לסגת מפני, אבל אני נדבקתי אליהם צמוד, רגל-ברגל, ובבת אחת גמרתי שבעה מתוך האחד-עשר.

נסיך:  הו מפלצתי! אחד-עשר אנשי קנבס יצאו מתוך שניים!

פלסטאף:   אבל, מה רוצה השד, שלושה ממזרים בני-שרץ בצמר ירוק באו מאחור והסתערו עלי, ועוד היה כזה חושך, האל, שלא יכולת לראות את היד של עצמך.

נסיך:  השקרים האלה הם כמו האבא שהזריע אותם, גסים כמו הר, פומביים  וגם בולטים. איי, אתה חתיכת כבד שכל חֵמר, טפש מוח פלונטר, גוש מזוין של שומן מזוהם.

פלסטאף:   מה, אתה מטורף? אתה מטורף? האמת זה לא אמת?

נסיך:  תגיד לי איך הבחנת באנשים האלה ב"צמר ירוק" אם היה כזה חושך שלא יכולת לראות את היד של עצמך? בוא, תן לנו הסבר. מה אתה אומר?

פוינז:  קדימה, תן הסבר, ג'ק, תן הסבר.

פלסטאף:   מה, ככה, בכְפיה? חי זומזום, גם אם הייתי על גלגל שיניים, או על כל מכשיר עינוי שבעולם, לא הייתי אומר לכם בכפיה. לתת הסבר בכפיה? גם אם הסברים היו בשפע כמו פטל, אני לא אתן לאף איש הסבר תחת כפיה, לא אני.

נסיך: אני לא נותן יד יותר לחטא הזה. הפחדן הזה, פרצוף סלק, המוחץ מיטות הזה, השובר גב-סוס הזה, הגבעת-בשר נפוח -

פלסטאף:   שתישרף, חתיכת שלד, עור צלופח, לשון בקר מיובשת, בולבול של שור, דג באוש! איי, שרק יהיה לי מספיק אוויר להגיד כמו מה אתה! חתיכת סנטימטר של חייט, נרתיק פגיון, אשפת חץ, חרב בלי שפיץ -

נסיך:  טוב, קח אוויר ותמשיך, וכשתתעייף מהדימויים העלובים שלך, תקשיב, אני אגיד לך משהו.

פוינז: שים לב, ג'ק.

נסיך:  אנחנו, שניים, ראינו אתכם, ארבעה, מתנפלים על ארבעה, וקושרים אותם, ומשתלטים להם על הרכוש. שים לב עכשיו איך ספור פשוט מפיל אותך לאשפתות. ואז אנחנו, שניים, התנפלנו עליכם, ארבעה, ו, במלה אחת, נקנקנו אתכם מהשלל, והוא בידינו, יס, אנחנו יכולים להראות לכם אותו פה הרגע. ופלסטאף, אתה סחבת את הקילוגרמים שלך בגמישות כזאת, במיומנות כזאת, ושאגתָ לרחמים, ולא הפסקת לרוץ ולשאוג, שאין עגל שיכול להתחרות בך. איזה סמרטוט אתה, לקצץ לעצמך את החרב כמו שעשית ואז להגיד שזה היה בקרב! איזה תרגיל, איזה להטוט, איזה חור מסתור אתה יכול למצוא עכשיו כדי להסתתר מהחרפּה החשופה והשקופה שלך?

פוינז: בוא, תן לשמוע, ג'ק. איזה תרגיל יש לך עכשיו?

פלסטאף:   ריבונו של יקום, הרי אני הכרתי אותך כמו ההוא שברא אותך. לא, תקשיבו לי, רבותי: מה, זה על מצפוני להרוג את יורש העצר? שאני אצא נגד הנסיך החוקי? מה, אתם יודעים שאני נועז כמו הרקולס, אבל - קולו של האינסטינקט. איך אומרים, האריה לא ייגע בנסיך האמיתי; אינסטינקט הוא דבר גדול. אני פה הייתי פחדן מטעם האינסטינקט. אני אעריך את עצמי, ואותך, הרבה יותר מכאן והלאה בחיים - אותי בתור אריה נועז ואותך בתור נסיך אמיתי. אבל, בחי אלוהים, אני שמח שהכסף אצלכם. (קורא) פונדקית, לנעול דלתות. משתוללים הלילה, מתפללים בבוקר. - יפיופים, בחורים, גברברים, לב זהב, כל שם חיבה של חברות שיידבק לכם! מה, שנתבדר? שנְמַמְחֵז לנו הצגה בְּאיְלתוּריזציה?

נסיך: אני בעד, והנושא יהיה איך ברחת.

פלסטאף:   אה, עם זה מספיק, האל, אם אתה אוהב אותי.

           (נכנסת הפונדקית)

פונדקית:   איי אמא, אדוני הנסיך!

נסיך:  מה יש, גברתי הפונדקית? מה את אומרת לי?

פונדקית:   סליחה, אדוני, יש בדלת  איש נכבד מהארמון, תובע לדבר אתך. הוא אומר שהוא בא מאבא שלך.

נסיך:  כבדי את התובע הנכבד בְּמטבע ותשלחי אותו בחזרה לאמא שלי.

פלסטאף:   איזה מין איש הוא?

פונדקית:   איש זקן.

פלסטאף:   מה מוציא הדר-שֵיבה מן המיטה בחצות? שאני אתן לו מענה?

נסיך:   אנא ממך, ג'ק.

פלסטאף:   בהחלט, ואני אנפנף אותו בצ'יק. (יוצא)

נסיך:  עכשיו, רבותי: (לגאדזהיל): או-הו, אתה לחמת יפה; גם אתה, פֶּטו; גם אתה, ברדול. גם אתם אריות; ברחתם - מאינסטינקט. אתם לא תגעו בנסיך אמיתי, לא, טפו!

ברדול:  האמת, אני ברחתי כשראיתי אחרים בורחים.

נסיך:  האמת, בוא תגיד לי בכנות, איך יצא שהחרב של פלסטאף כל כך מרוסקת?

פטו:    איך, הוא ריסק אותה עם הפגיון שלו, ואמר שהוא יישבע ככה שהאמת תברח מאנגליה עד שתאמין לו שזה קרה בקרב, ושכנע אותנו לעשות כמוהו.

ברדול:   כן, ולשפשף לעצמנו את האף עם עשב עד שהוא ידמם, ואז למרוח את זה על המלבושים שלנו ולהישבע שזה דם של אנשים ישרים. אני, כששמעתי את הטכסיסים הלא-שפויים שלו, עשיתי מה שלא עשיתי כבר שבע שנים כבר: הסמקתי. 

נסיך:  איי נבלה, אתה גנבת כוס לבן לפני שמונה-עשרה שנה ותפסו אותך על חם, ומאז אתה מסמיק נון-סטופ. היו לך בתור תחמושת אש וחרב, ובכל זאת ברחת. איזה אינסטינקט דחף אותך?

ברדול (מצביע על חוטם עצמו): אדוני, אתה רואה את הברקים האלה? את חזיזי האקזמה?     

נסיך:   כן.

ברדול:    לדעתך סימן לְמה זה?

נסיך:  כבד מלא יין וארנק ריק מכסף.

ברדול:    עצבים-קריזה, אדוני, אם תופשים כמו שצריך.             

נסיך:  לא, אם תופסים כמו שצריך - לולאה וגרדום.

         (נכנס פלסטאף)

              הנה בא ג'ק גפרור; הנה בא עור ועצמות. מה קורה, פוחלץ ממולא? באיזה עשור, ג'ק, ראית פעם אחרונה את הברך שלך?

פלסטאף:   את הברך שלי? כשהייתי בערך בגילך, הל, הייתי בַּמותניים לא יותר מציפורן של נשר; יכולתי להשתחל לתוך אצבעון. כולרה על אנחות ועל צער, זה מנפח את הבן-אדם כמו שלפוחית. יש חדשות משהו זוועה בעולם. היה פה סר ג'ון בְּרֵייסי מטעם אביך; עליך להתייצב בארמון בבוקר. הבחור המשוגע מהצפון, פֶּרסי, והטיפוס הזה הוולשי שהכניס נבוט לאשמדאי והצמיח קרניים ללוציפר, ואנס את השטן להישבע לו אמונים על צלב וולשי - איך לעזאזל קוראים לו?

פוינז:  אוֹוֶן גלֶנדאוור .

פלסטאף:   אוֹוֶן, אוון, בדיוק; והחתן שלו מורטימר, ונורת'אמברלנד הזקן, והסקוטי-שבסקוטים דאגלס התוסס, שמרים את הרגליים של סוסו במעלה של קיר -

נסיך:  זה ששועט  במהירות שיא והורג ברובה שלו אנקור שמעופף.

פלסטאף:   קלעת.

נסיך:  כמו שהוא לא קלע בָּאנקור.

פלסטאף:   שמע, הנבלה יש לו ביצים; הוא לא ירים רגליים.

נסיך:   אז איזה נבלה אתה, להלל אותו שהוא מרים רגליים!

פלסטאף:   על הסוס, קוּקִיון, אבל ברגל הוא לא יזיז אצבע.

נסיך:   הוא יזיז, ג'ק, מאינסטינקט.

פלסטאף:   בסדר, מאינסטינקט. על כל פנים, גם הוא שם, ואחד מֶרדוק, ועוד אלף סקוטלנדרים. וּורְסטר חמק מלונדון הלילה. הזקָן של אביך הלבין מהחדשות. אפשר לקנות אדמות עכשיו בזול כמו מָקרל מסריח.

נסיך:   או-הו, אז אם יהיה יוני חם ומלחמת האחים הזאת תתפוס תאוצה, נוכל לקנות בתולים במחיר מסמרים: במאות.

פלסטאף:   באדוניי, בחורצ'וק, אמת אמרת: יהיה לנו פה בטח שוּק בשר חופשי. אבל תאמר לי, הל, אתה לא מפחד פחד מוות? בתור יורש-העצר, יכלו בעולם לקרצץ לך שלושה אויבים כאלה כמו השד הזה דאגלס, רוח-הבלהות הזה פֶּרסי והשטן הזה גלֶנדאוור? אתה לא מפחד פחד מוות? הדם שלך לא משקשק מזה?

נסיך:   אף טיפה, בחיי. חסר לי קצת מה"אינסטינקט" שלך.

פלסטאף:   נו, יתנו לך על הראש מחר זוועת אלוהים כשתבוא אל אביך. אם אתה אוהב אותי, תתאמן על תשובה.

נסיך:  בוא שחק לי אתה את אבי ותחקור אותי על סעיפי החיים שלי.

פלסטאף:   שאני אשחק? הולך. הכסא הזה יהיה הכס שלי, הפגיון הזה יהיה השרביט שלי והכרית הזאת תהיה הכתר שלי.

נסיך:  יוצא שהכס שלך שרפרף עץ רעוע, שרביט הזהב שלך פגיון עופרת, והכתר היקר והעשיר שלך קרקפת קֵרחת מאד עלובה.

פלסטאף:   טוב, אם שלהבת הנפש לא עזבה אותך לגמרי, זה הולך עכשיו לרגש אותך. תנו לי כוס לבן להאדים לי ת'עיניים, שאפשר יהיה לחשוב שבכיתי, כי עלי לדבר בסערה של רגש, ואני אעשה זאת בסגנון טראגיקוס ענתיקוס.

נסיך:  טוב, הנה הרגל שלי. (כורע)

פלסטאף:   והנה הנאום שלי. עמדי בצד, האצולה.

פונדקית:   איי אמא, זה בידור ענק, בחי אלוהים.

פלסטאף:   אַל בֶּכי, מלכתי, לשווא תזלופי.

פונדקית:   איי אבינו שבשמיים, איך הוא מחזיק פרצוף!

פלסטאף:   תמכו-נא, לורדים, בְּמלכה דואבת,

               דמעות נִקְוות בַּסֶכר של עיניה.

פונדקית:   איי אמא, הוא עושה את זה ממש כמו השחקנים האלה השרמוטנים בהצגות!

פלסטאף:   שה, גיגית-בירה'לה; שה, בקבוקיתָ'לה. - הארי, אני תמה לא רק היכן אתה משחית את זמנך אלא גם בחברת מי אתה מסתופף. שכן אף אם  הקָמומיל, ככל שיירמס כן יפרח, כך הנעורים, ככל שיבוזבָּזו כן יִישָחֵקו. שאתה בני יש לי חלקית את מלת אמא שלך, חלקית את דעתי שלי, אבל בעיקר ניצוץ זדוני בעיניך ושרבוב מטופש בשפה התחתונית שלך בתור אסמכתא. אם אתה אכן בֵּן לי - ופה הגענו לעניין - מדוע, בהיותך בֵּן לי, עליך להיות ללעג ולקלס? היהפוך בן השמש לפוחח מתפלח ויזלול פטל יער? שאלה שאין לשאול. היהפוך בן מלכוּת אנגליה לגנב וירים ארנקים? שאלה שיש לשאול. יש בעולם תופעה, הארי, ששמעת אודותיה לא פעם, וידועה לרבים בארצנו בשם "זפת". אותה "זפת", כפי שמדווחים הכותבים הקדמונים, מטנפת. כנ"ל גם החברה שאליה חברְת. שכן, הארי, ועכשיו אני מדבר אליך לא בשפך-יין אלא בשטף-דמע, לא מעונג-נפש אלא מעומק-רגש, לא רק במלים בלבד אלא גם במרורים גם-כן. ובכל זאת יש אדם צדיק שלא פעם הבחנתי בו בחברתך, אבל את שמו איני יודע.

נסיך:  איזה מין אדם, במחילת הוד מלכותך?

פלסטאף:   אדם גדול, כבד-משקל, שכה אחיה, ורב נֶפח. עם מבט עולץ, עין נעימה לעין ונוהל אצילי מאד. ו, לעניות דעתי, גילו כבערך איזה חמישים, או, שאלוהים ישמור, נוטה לששים. ועכשיו אני נזכר בי: שמו פלסטאף. אם יש באיש הזה בדל שמץ הפקרות, אזי הוליך אותי שולל, שכן, הארי, אני רואה טוהר במראהו. אז אם אכן העץ ניכר על פי הפרי, כמו שהפרי  על פי העץ, הרי שחד-וחלק אני אומר: יש טוהר בפלסטאף זה. אליו היצמד; את השאר סַלֵק. ואמור לי עכשיו, פרחח פושע, אמור לי, איפה היית כל החודש?

נסיך:  אתה מדבר כמו מלך? בוא תהיה אני, ואני אשחק את אבי.

פלסטאף:   מדיח אותי? אם אתה עושה את זה בחצי הדר או מלכות ממני, במלה או  בתוכן, תלה אותי הפוך מהקרסול כמו גור שפנים או ארנב באטליז.

נסיך: טוב, הנה אני יושב.

פלסטאף:   והנה אני עומד. - שפטו, רבותי.

נסיך:  עכשיו, הארי, מאין אתה בא?

פלסטאף:   אדון נכבד שלי, מרחוב איסטצ'יפ.

נסיך: התלונות שאני שומע עליך הן חמורות.

פלסטאף:   תהרוג אותי, אדוני, הן שקר. - לא-לא, אני אפיל אותך מצחוק בתור נסיך צעיר, באמא שלי. 

נסיך: אתה מנבל את הפה, ילד גס-רוח? מכאן והלאה אל תביט עלי עוד. אתה דוּרדרְת קשות מדרך הישר. יש איזה שד שדבק בך בהתגלמות איש זקן שמן; איש בטון משקל-טון הוא אח-בַּדם שלך. למה אתה מתרועע עם חבית המחלות הזה, שוקת הבהמות, שק-נפוח של דלקת, גיגית הענק של יין לבן, ארגז מעיים מפוּצץ, שור-בר נוטף שומן, סבא'לה עוול, גועל האפור, שוויצר הישיש, אפס התרח? לְמה הוא טוב חוץ מלטעום לבן ולשתות אותו? במה הוא מוכשר חוץ מלפרוס עוף ולזלול אותו? במה הוא מצוין אם לא בהונאה? במה מיומן אם לא בנבָלה? במה הוא שווה אם לא בשום דבר?

פלסטאף:   אני אשמח אם כבודו יכניס אותי לסוד העסק. למי כבודו מתכוון?

נסיך:  למנוול המתועב מסית הנוער הזה, פלסטאף, השטן הזקֵן לְבָן הזקָן.

פלסטאף:   כבודו, אני יודע מי האיש.

נסיך: אני מודע שאתה יודע.

פלסטאף:   אבל לומר שאני יודע שיש בו רוע יותר מאשר בי זה לומר יותר ממה שאני יודע. שהוא זקן, חבל מאד, מה לעשות, שיער השיבה שלו עֵד. אבל שהוא, במחילה מכבודך, כלב בן-זונה, את זה אני מכחיש בתוקף. אם יין לבן ושרי מתוק הם חטא, שאלוהים יעזור לָרשעים. אם להיות זקן ושמֵח עוון, יש לי לא מעט מכרים ארורים. אם להיות שמן משמע להיות שנוא, אז את הפרות הדקות של פרעה יש לאהוב מכל הלב. לא, אדוני הטוב, סלק את פּטו, סלק את בּרדול, סלק את פּוינז, אבל את ג'ק פלסטאף מתוק, ג'ק פלסטאף נדיב, ג'ק פלסטאף נאמן, ג'ק פלסטאף נועז, ונועז שבעתיים כי הוא ג'ק פלסטאף זקן, אותו אל תסלק מחברת הארי שלך, אותו אל תסלק מחברת הארי שלך. סלק את ג'ק השמנמן - ותסלק את העולם.

          (דפיקות עזות מבחוץ. ברדול והפונדקית יוצאים)

נסיך:    ככה זה. ככה זה יהיה.

               (נכנס ברדול, בריצה)

ברדול:    הוי אדוני, אדוני, קצין העיר עם משמר משהו-לא-נורמלי בדלת.

פלסטאף:   החוצה, מנוול! ההצגה תצוֹג תוּצג עד קץ! יש לי עוד הרבה מה לומר בעד הפלסטאף הזה.

            (נכנסת הפונדקית)

פונדקית:   איי אמא, אדוני, אדוני!

נסיך:  היי, היי! תזמורת שדים! מה קרה?

פונדקית:   קצין העיר וכל המשמר בדלת. הם באו לעשות פה חיפוש. להכניס אותם?

פלסטאף:   אתה שומע, האל? אל תתבלבל: מטבע אמיתי הוא לא מזויף. אתה עשוי מושלם למרות שאתה לא נראה כזה.

נסיך:  ואתה פחדן טבעי בלי אינסטינקט.

פלסטאף:   אני מערער על התיאוריה שלך. אם תסרב לקצין, שיהיה; אם לא, תן לו להיכנס. אם אני בדרך לגרדום לא אֶרָאה טיפּ-טופּ כמו כל קוף, קללה על החינוך שלי. הלוואי שיתלו אותי לא פחות מהר מכל איש אחר.

נסיך:   לך תסתתר מאחורי הפרגוד. - השאר, עלו למעלה. עכשיו, רבותי, פרצוף אמיתי, מצפון נקי.

פלסטאף:   את שניהם היה לי, אבל התוקף פג. ולכן אני אתחבא לי.

               (מתחבא מאחורי הפרגוד. יוצאים כולם חוץ מן הנסיך ופטו)

נסיך:   תכניס את הקצין.

               (נכנסים קצין העיר והמוביל)

               כן, קצין העיר, מה רצונך ממני?

קצין-העיר: ראשית, סלח לי, כבודך. מרדף אחר

               אי-אלה אנשים הוביל לכאן.

נסיך:  אילו מין אנשים?

קצין-העיר: אחד מהם מוכר מאד, כבודו.

               איש מגושם, שמן.

מוביל:   שמן כמו חמאה.

נסיך:  האיש, אני ערב לך, לא פה.

               אישית נתתי לו שליחות דחופה.

               מלה שלי, קצין, שעד מחר

               בצהריים אשגר אותו

               להתייצב מולך או מול כל מי,

               על כל דבר שבו הוא מואשם.

               אז אבקש ממך עכשיו לצאת.

קצין-העיר:  אני יוצא, כבודו. שני אדונים

               הפסידו שלוש-מאות בשוד הזה.

נסיך:   יכול להיות. אם הוא שדד אותם,

               הוא ישלם על זה. ובכן, כל טוב.

קצין-העיר: טוב, לילה טוב, כבודו.

נסיך:     נדמה לי שזה "בוקר טוב" כבר, לא?

קצין-העיר: נכון, כבודו, לדעתי כבר שתיים.

               (יוצא עם המוביל)

נסיך:  המנוול השמנוני הזה מפורסם כמו כנסיית סנט פול. בוא תביא אותו.

פטו (מסיט את הפרגוד): פלסטאף! ישן כמו מת מאחורי הפרגוד ומחרחר כמו סוס.

נסיך:  תקשיב כמה חזק הוא נוחר. תהפוך לו את הכיסים. (פטו מחפש בכיסיו של פלסטאף ומוצא כמה ניירות) מה מצאת?

פטו:  רק ניירות, אדוני.

נסיך:  בוא נראה מה זה. תקרא.

פטו (קורא): א. תרנגול הודו – שני שילינג שני פני. ב. רוטב - ארבע פני. ג. לבן, שני גלונים – חמש שילינג שמונֶה פני. ד. אנצ'ובי ולבן אחרי האוכל - שני שילינג שש פני. ה. לחם - חֵצי פני.

נסיך:  איי מפלצתי! לחם בְּרק חֲצי פני על כזה אינסוף לבן! מה שיש שם עוד תחביא; נקרא את זה בהזדמנות. תן לו לישון שם עד מחר. אני בבוקר לארמון. המלחמה קוראת לכולנו, ויהיה לך מקום נכבד שם. אני אארגן לבן-אלף השמן הזה פיקוד על חטיבת רגלים, ואני יודע שמותו יהיה צעדה של מאה מטר. הכסף יוחזר עם ריבית. תתייצב אצלי על הבוקר, ועד אז לילה טוב, פטו.

פטו:   לילה טוב, אדון טוב.

          יוצאים.