שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי 4 חלק ב' - מערכה 5, תמונה 2 קדימה >

נכנסים: וורוויק מדלת אחת, והשופט העליון מדלת שניה.

וורוויק:    מה יש, כבוד השופט? לאן אתה?

שופט:     מה שלום המלך?

וורוויק:    נפלא וַמעלָה. אין לו דאגות כבר.

שופט:     לא מת, אני מקווה.

וורוויק:                               הלך בִּנתיב

              הטבע, עבורנו הוא לא חי עוד.

שופט:     חבל שלא לקח אותי אתו.

              שרות שעשיתי לו בימי חייו -

              לאסור את הארי הנסיך - מותיר

              אותי בסכנה.

וורוויק:                          באמת נדמה לי

              שהמלך הצעיר לא אוהב אותך.

שופט:     זה ככה, ועלי להתחמש

              לקראת מה שהזמן יביא, שלא

              יכול להיות נורא יותר ממה

              שהדמיון שלי כבר מצייר.

              (נכנסים הנסיך ג'ון, תומס דוכס קלארנס, והמפרי דוכס גלוסטר)

וורוויק:    הנה נצר אָבֵל של הנרי מת.

              אח, לוּ הנרי החי היה שווה

              בָּאופי לַגרוע משלושתם.

              כמה בני אצילים היו שומרים

              על מקומם אז, ולא אנוסים

              להשתחוות לבריונים גסים. 

שופט:     מפחיד איזה עולם הפוך יהיה פה.

ג'ון:     שלום, וורוויק-חבר. (לשופט) שלום לך.

קלארנס, גלוסטר: שלום, שלום.

ג'ון:    אנחנו נפגשים כמו אנשים

              ששכחו איך מדברים.

וורוויק:                               זוכרים,

              אך הנושא שלנו הוא כבד

              שאין מלים.

ג'ון:                         טוב, ששלום יהיה

              לזה שבגללו כבד לנו.

שופט:           שלום לנו, שלא יִכְבּד יותר.

גלוסטר (לשופט): אדון, אתה איבדת באמת

              חבר, ואני נשבע שלא לווית 

             את הפנים עם הבעת האבל. 

             הם באמת שלך.

ג'ון (לשופט):             אמנם איש לא

          בטוח איך יביט עליו המלך,

          אך אצלך התחזית קודרת.

          חבל. הלוואי היה אחרת.

קלארנס (לשופט):                טוב,

          עכשיו תשיר שירי הלל לסר

          ג'ון פלסטאף, נגד המצפון שלך.

שופט: מה שעשיתי, נסיכים טובים,

          עשיתי בכבוד, ללא משוא

          פנים; ולעולם לא תתפסו

          אותי מפציר לחנינה בזויה.

          אם לא יואילו לי חפּוּת ולא

          אמת, אלך לַמלך אדוני

          המת, ואגיד לו מי שלח אותי.

     (נכנס הנסיך הנרי – כמלך – ואתו בלאנט)

וורוויק:    הנה הוא הנסיך.

שופט: שלומות, האל ינצור את מלכותך.

המלך:  הבגד החדש והמפואר,

          מלכות, לא נוח לי כמו שאתם

          חושבים. אחים, בָּעצב שלכם

          נמהל גם פחד. פה זו החצר

          של אנגליה, לא טורקיה; לא מוּראט

          יורש את כס מוראט (ומחסל

          את משפחתו) אלא הרִי מחליף

          את הנרי. אבל כן, אחים טובים,

          שתתעצבו, כי זה הולם אתכם,

          בחיי. העצב עליכם נראֶה

          כה מלכותי שאאמץ אותו

          לָעומק ואלבש אותו בלב.

          אז התעצבו; אבל שזה יהיה

          עול משותף, אשר נחת על גב

          כולנו. לגבי, היו בטוחים

          שאהיה לכם אבא ואח:

          תמורת אהבתכם, אשא גם את

          דאגתכם. אך בכו שהנרי מת,

          וגם אני אבכה. אבל חַי הנרי

         שיהפוך את הדמעות האלה

          אחת אחת לִשְעות שמחה.

אחים:                                   לזה

          אנחנו מקווים, הוד מלכותך.

המלך:  כולכם נותנים בי מבטים זרים,

          (לשופט) ובמיוחד אתה. אתה בטוח

          שאני לא אוהב אותך.

שופט:                             אני

          בטוח שעל פי הצדק אין

          לך, כבודך, סיבה לשנוא אותי.

המלך:  לא? איך יכול נסיך מלא תקוות

          כמותי לשכוח את הבזיונות

          ממך? מה – להטיף מוסר, לגעור

          ולהעיף לכלא את יורש

          כס אנגליה? מה, זה שטויות

          שיכובסו בנהר השכחה?    

                       [/ לשטוף בנהר השכחה וזהו?]

שופט: פעלתי אז בתור נְציג אביך.

          את סמל סמכותו גילמתי אז;

          ובעודי טורח ליישם

          למען המדינה חוקים שלו,

          מעלתך הואיל לשכוח את

          מעמדי, את מלכותם ואת

          כוחם של חוק וצדק, את צלמו

          של מלך שאני ייצגתי אז,

          ובמושב הדין הרבצת לי.

          על זאת, בתור פושע נגד אבא,

          הפעלתי בעוצמה את סמכותי,

          דנתי אותך למאסר. אם זה

          היה רע, מה, היית מרוצה 

          עכשיו בתור חובש הכתר, לוּ  

          היה לך בן שבז לַצווים

          שלך? מפיל מכס משפט דין צדק?

          לַחוק שֹם רגל, ומקהה חוד חרב

          שמגינה על בטחונך, שלומך?

          יותר מזה: רומס את דמות כבודך, 

          צוחק עליך דרך מְייצגיך?

          בחן את ראשך המלכותי, שים שם

          את עצמך, הֱיה עכשיו האבא,

          דמיין בן, שמע איך מטמאים עד כדי

          כך את כבודך, רְאה - מזלזלים

          כך בקדושת חוקיך, ותאר

          לך את עצמך כך מבוזה

          בידי בנך; ואז דמיין אותי

          נוטל את תפקידך, ובכוחך

          משתיק בנועם את הבן; אחרי

          הרהור שקול כזה, תשפוט אותי;

          ובתוקף תפקידך כמלך, פְּסוק

          מה לא הלם במעשי אותי,

          את מִשְרתי או את ריבונות מלכי.

המלך:  אתה צודק, שופט, יפה שקלת;

          המשך לשאת את המאזניים ואת

          חרב הצדק. והלוואי כבודך

          יצמח עד שתזכה לראות גם בן

          שלי חוטא ומציית לך

          כמוני; ואזכה אני לומר

          כמו אבי: "אשריני שיש לי

          אדם אמיץ כזה שיעניש

          בצדק בן שלי; אשריני לא

          פחות שיש לי בן אשר ימחל

          ככה על גדולתו." אתה שמת

          אותי בידי הצדק, על שום כך 

          אני שם בידיך את אותה

         חרב בלי כתם שנשאת, עם

          תזכורת: השתמש בה באותה

          רוח הוגנת, אמיצה ובלי

          משוא פנים כמו אז מולי. קח יד.

          אתה תהיה אבא לעלומי;

          קולי ישמיע מה שאת אוזנַי

          תדריך, ואת כוונותי אשפיל

          ואכופף על פי ההנחיות

          המנוסות, הנבונות, שלך. –

          ונסיכים, אנא האמינו לי:

         אבי הלך פראי לקבר, כי

          אתו קבורים השגעונות שלי;       

          ואני שורד ברוחו המפוכחת

          ללעוג לַציפיות של העולם,

          לסתור את הנבואות, למחוק דעה

          רעה שקטלגה אותי על פי

          מה שרואים. הדם זרם בי

          עד עכשיו גֵאֶה כמו הגאות; כעת    

                        [/ עכשיו גואה ומתגאה;  כעת]

          הוא שוב נסוג, חוזר לים, בְּשפל,

          שם יימהל בְּמלכויות גלים

         ובתפארת והדר יזרום.

         עכשיו נרכיב פה פרלמנט, נבחר

          רגליים וזרועות אציליות

          שבסיוען תצעד מדינתנו

          לצד הנאורות שבאומות;

          נכיר מצב שלום או מלחמה

          או את שניהם בבת אחת, ובכך,

          לך, אבא, יהיה תפקיד נכבד.

         אחרי הכתרתנו נזמן,

          כפי שהזכרתי, את כל ממשלתנו;

          ואם האל יתמוך בכוונותי,

          אין מלך שיאמר "אֵל, אם אפשר,

          קצֵר חייו של הרי המאושר."

         יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי 4 חלק ב' - מערכה 5, תמונה 2 קדימה >