שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >

נכנסים גברת קוויקלי בעלת הפונדק, קצין (קנס).  

קוויקלי: מר קנס, רשמת את התלונה?

קנס:   רשוּם.

קוויקלי: איפה המִשְנֶה שלך? הוא מִשְנֶה עם תוקף? יוכל לעמוד לו במשימה?

קנס:   הלו – איפה תיק?

קוויקלי:  איי אלוהים, כן, מר תיק מתוק.

          (נכנס תיק)

תיק:    כאן, כאן.

קנס:   תיק, אנחנו צריכים לעצור את סר ג'ון פלסטאף.

קוויקלי: כן, מר תיק מתוק, אני דפקתי לו תלונה והכל.

תיק:    זה עלול לעלות לכמה מאיתנו בחיים, כי הוא ידקור.

קוויקלי:   אוי ואבוי, שתיזהר ממנו. הוא דקר אותי בתוך הבית שלי, ממש כמו בהמה עם כל הכבוד. לא אכפת לו איזה גועל נפש הוא עושה; כשהוא שולף, הוא נועץ כמו שד. הוא לא חס על איש, אשה או ילד.

קנס:   אם אני יכול לרתק אותו, לא אכפת לי שיתקע עד מחרתיים.

קוויקלי:   לא, גם לי לא. אני אהיה צמודה אליך.

קנס:   אם אני רק מכניס לו אגרוף, והוא ננעל לי בידיים -

קוויקלי: אני הרוסה מזה שהוא עוזב. נשבעת לכם: הוא משהו אינסופי אצלי על הפנקס. מר קנס מתוק, סנדֵל אותו חזק! מר תיק מתוק, אל תיתן לו לברוח! הוא הולך רגל קבוּע לרחוב הפרגיות, סליחה על הניבּוּל, לקנות לו "אוכף" לרכיבות שלו, והוא מוזמן לנשנוש בְּבַּר בַּרדְלָס בסמטת בּוֹר-דֶה-לוֹס,  עם מר בּוֹרְדו-בּד המוכר של המשי. אני מאד מבקשת, עכשיו שפתחתי לו כזה תיק דקדקן, והעסק הפרטי שלי פתוח לכל העולם, שיביאו אותו לְמשפט ויעשו לי דין סֶדק. מאה מארק חוב זה דבר קשה וארוך לנקנק אתו אשה מסכנה אחת לבד, ואני נוקנקתי, ונוקנקתי, ומרחו אותי, מרחו אותי, מרחו אותי מהיום למחר, שבושה וחרפה לחשוב על זה. אין שום יושר בכאלה לכלוכים, או שאולי הוציאו חוק שאשה היא חמור והיא צריכה לסחוב עליה אשפה של כל כלב.

              (נכנסים סר ג'ון פלסטאף, ברדולף והנער המשרת)

             הנה הוא בא שם, ואתו הכלב-זבל ברדולף, אף אדום סטייל שרי ברנדי. תכניסו לי אותו עמוק לכלא, מר קנס ומר תיק! תכניסו לי, תכניסו לי, תכניסו לי עמוק!  

פלסטאף: הלו הלו, סוס של מי מת? מה קרה?

קנס:   אני אוסר אותך על סמך התביעה של גברת קְוּויקלי.  

פלסטאף: לעוף, סמרטוטים! – שלוף, ברדולף! קצוץ לי את הראש של המנוול! זרוק את הפּוּסטֶ-מה-שְמה לַבּיוּב!

              (תגרה)

קויקלי:  לזרוק אותי לַבּיוב? אני אזרוק אותך לביוב! אתה תעיז – אתה תעיז – חתיכת פושע בִּזְיוֹני? – רצח! רצח! – אח, אתה מנוול קרינוליני, אתה תעיז להרוג נציגים של אלוהים ושל המלך? אח, אתה פושע קרימינימלי! אָנימַלי, אוכל אדם ואוכל חווה!

פלסטאף: תנפנף אותם, ברדולף.

קנס ותיק: תגבורת, תגבורת!

קויקלי:  אנשים טובים, תביאו תגבורת או שתיים! - משחק אותה גבר, אה? משחק אותה גבר, מה? – בוא-נראה-אותך-בוא, פושע! בוא, סוף זנב לתליה!

נער-משרת: 'סתלקי, קרצֶפת, קרצֶצת, מתופלצת! תקבלי ממני בעיטה בעכּוּז-של האמא-שלך!

              (נכנס השופט העליון עם אנשיו)

שופט:  מה העניין? לשמור פה שקט, היי!

קוויקלי:  מר לורד טוב, תהיה טוב אלי. אני מתחננת תעמוד לי על שלי.

שופט:  מה זה, סר ג'ון? מה אתה מתקוטט פה?

         זה לעמדתך, גילך ועיסוקך?        

         היית כבר צריך לצאת ליורְק.

       (לקנס): עזוב אותו! מה אתה נתלֶה עליו?

קוויקלי: איי מר לורד מכובד מאד, ברשותך, אני אלמנה עניה משוק הקצבים, והוא נעצר על סמך התביעה שלי.

שופט:  על כמה?

קוויקלי: זה על יותר מעל כמה, מר לורד; זה על כל מה שיש לי! הוא אכל לי את כל הבית. הוא הכניס את כל המלאי שלי לַבּטן השמנה שלו, (לפלסטאף) אבל אני אוציא חלק מזה החוצה חזרה, או שאני ארכב עליך כל לילה כמו סיוט לילה.

פלסטאף: לדעתי אני זה שירכב, אם יהיה לי כוח סוס לעלות.

שופט:  איך יתכן כך, סר ג'ון? איזה אדם עם טבע טוב יעמוד בסופה של נהמת לב כזאת? אתה לא מתבייש להכריח אלמנה עניה לנתיב קיצוני כל כך כדי להשיג את שלה?

פלסטאף (לפונדקית): מה סך הכל אני חייב לך יחד?

קויקלי:  תקשיב, אם היית בן-אדם הגון, אותך ואת הכסף גם-כן. אתה הרי נשבעת לי על גביע עם ציפוי זהב, כשישבת בפונדק שלי בחדר שנקרא הדולפין בשולחן העגול ליד התנור-פחמים ביום רביעי בשבוע של החג, כשהנסיך שבר לך את הראש בגלל שאמרת שאבא שלו מזויף כמו זמר מזייף – אתה נשבעת לי אז, בזמן ששטפתי לך את הפצע, להתחתן אתי ולעשות אותי מיי ליידי אשתך. אתה יכול התכחש לזה? מה, לא בדיוק אז נכנסה גברת סוֹס אשתו של הקצב וקראה לי יאכְנה קוויקלי, שהיא באה לִלוות צנצנת חומץ, וספרה לנו שהיא הכינה סיר טוב של סרטנים, שא-פרופו זה התחשק לך לאכול כמה, שא-פרופו זה אמרתי לך שזה לא טוב לפצע ירוק טרי? ולא הודעת לי, אחרי שהיא ירדה למטה, להפסיק להיות כזאת אינטימית עם אנשים עלובים כאלה כי בקרוב מאד הם יקראו לי מאדאם? ולא נישקת אותי, וביקשת שאני יביא לך שלושים שילינג? עכשיו אני שמה אותך על ספר התנ"ך, תגיד שכל זה שקר אם אתה יכול.

פלסטאף: כבוד הלורד, זאת נשמה מסכנה חולת-נפש, והיא אומרת בכל העיר שהבן הבכור שלה דומה לך. היא היתה מאוזנת פעם; והאמת היא, שהעוני שיגע אותה. אבל מה שנוגע לשוטרים האלה, אני מבקש ממך לאפשר לי להגיש נגדם תלונה.

שופט:   סר ג'ון, סר ג'ון, אני מכיר היטב את השיטה שלך לכופף את שביל האמת אל דרך השקר. לא יעזרו לך ההבעה הבטוחה שלך או מפל המלים שאתה מתיז בחוצפה בוטה-וַמעלה, כל זה לא יסיט אותי משיקול הדעת. אתה, כפי שנראה לי, ניצלת את נפשה המתמסרת-בקלות של האשה הזאת, ועשית בה שימוש לצרכיך הכספיים והאישיים.

קוויקלי:  כן, בדיוק ככה, מר לורד.

שופט:   אַת שקט בבקשה. (לפלסטאף) שלם לה את החוב שאתה חב לה, ותפצה על התועבה שעשית לה: את א' אתה יכול לעשות עם כסף מזומן, ואת ב' עם כפרה שוטפת.

פלסטאף: אדוני הלורד, אני לא מוכן לספוג השפלה כזאת בלי מענה. אתה קורא לְעוז רוח מכובד חוצפה בוטה. אם אדם קד קידה ולא אומר מלה, הוא צדיק. לא, אדוני הלורד, עם כל הכבוד, אני לא אהיה שפוט שלך. אני אומר לך שאני דורש שחרור משני השוטרים האלה, כי אני במשימה דחופה מטעם המלך.

שופט:   אתה מדבר כאילו יש לך סמכות לעשות עוול; תתנהג כיאה לאיש ברמתך, ותן לָאישה המסכנה סיפוק.

פלסטאף: בואי הנה, פונדקית.

              (לוקח אותה הצידה. נכנס גאוור)

שופט:     מר גָאוּוֶר, מה חדש?

גאוור:      הוד מלכותו והארי נסיך וויילס

              קרובים; היתר בנייר הזה.

              (מושיט נייר לשופט, וזה קורא בו)

פלסטאף: כמו שאני ג'נטלמן!

קוויקלי:   נו, את זה כבר אמרת פעם.

פלסטאף: כמו שאני ג'נטלמן; די, אין מה לדבר על זה יותר.

קוויקלי:   בחיי האדמה השמימית הזאת, אני אצטרך למשכן גם את כל כלי השולחן שלי וגם את השטיחי-קיר של חדרי האוכל.

פלסטאף: כוסות, כוסות, זה כל מה שצריך לשתיה. ובקשר לַקירות שלך -  איזה רישום קומי חמוד, או משל מהתנ"ך, או תמונה של צַיִד גרמני בצבעי מים, שווים יותר מאלף וילונות מיטה ושטיחי קיר אכולי פשפשים. תעשי את זה עשר פאונד, אם את יכולה. נו, אם לא המצבי-רוח שלך, אין נקבה יותר טובה באנגליה. לכי תשטפי פנים ותמשכי את התלונה. די, את לא צריכה להיות במצב-רוח כזה אתי. את לא מכירה אותי? די, די; אני יודע שהסיתו אותך לזה.

קוויקלי:   בבקשה, סר ג'ון, בוא נעשה מזה שש-שבע פאונד; בחיי, ממש עושה לי רע למשכן ת'כְּלֵי-שולחן שלי, אלוהים שיעזור לי, או-אה!

פלסטאף: תעזבי; אני אמצא קומבינה אחרת. טפשה היית ותישארי.

קוויקלי:   נו טוב, אתה תקבל את זה, גם אם אני אצטרך למשכן את החלוק שלי. אני מקווה שתבוא לארוחת-ערב. תשלם לי על הכל ביחד?

פלסטאף: מה, אני לא בן-אדם? (לברדולף) לך איתה. איתה! כמו צבת! כמו צבת!

קוויקלי:   תרצה שדוֹל פוֹרְפֶרָה תפגוש אותך בארוחה?

פלסטאף: אף מלה יותר; תביאי אותה.      

       (יוצאים הפונדקית, קנס, תיק, ברדולף והנער-המשרת)

שופט (לגאוור): שמעתי חדשות טובות יותר כבר.

פלסטאף:  מה החדשות, לורד?

שופט (לגאוור): איפה לן המלך אמש?

גאוור:  בבייזינסטוק, בדרך הנה.

פלסטאף:  אני מקווה, לורד, שהכל בסדר. מה החדשות, לורד?

שופט (לגאוור): כל הצבא שלו חזר?

גאוור:  לא; אלף וחמש-מאות רגלִים,

          חמש-מאות סוסים יצאו אל ג'ון בנו,

          נגד נורת'אמברלנד והארכיבישוף.

פלסטאף:  המלך שב מוויילס, מר כבוד הלורד?

שופט (לגאוור): אמסור לך מיד כמה אגרות.

          בוא, בוא אתי, מר גאוור היקר.

פלסטאף:   אדוני הלורד!

שופט: מה יש?

פלסטאף:   מר גאוור, אני יכול להזמין אותך לארוחה אתי?

גאוור:  אני צריך להתלוות אל כבוד הלורד הטוב, חן חן לך, סר ג'ון טוב.

שופט:  סר ג'ון, אתה מסתובב פה יותר מדי, בהתחשב בכך שאתה צריך לגייס חיילים בדרכך במחוזות.     

פלסטאף:   אתה תסעד אתי, מר גאוור?

שופט: איזה מורה מטופש לימד אותך נימוסים כאלה, סר ג'ון?

פלסטאף: מר גאוור, אם הם לא הולמים אותי, טפש היה מי שלימד אותי אותם. – זאת אמנות הַסַּיִף, אדוני הלורד: טיק על כל טק, ויצא תיקו.     

שופט: שהאל יוסיף לטפשות שלך קצת מִשְכּל ויוריד לה במשקל.        

          יוצאים, לחוד.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >