שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >

נכנסים המלך [נישא על כסא], וורוויק, תומס דוכס קלארנס, המפרי דוכס גלוסטר ומלווים.

מלך:   עכשיו, אם אלוהים יביא סוף טוב

         לָריב המדמם בשערינו,

        נוביל את נוער המדינה אל שְדות

        קרב נעלִים יותר ולא נשלוף

         עוד חרב אלא למטְרות קדוּשה.

        הצי ערוך, צבאנו מגויס,

        מונו מי שימלאו את מקומנו,

        הכל מוכן בהתאם לרצוננו;

        רק חסרים לנו בריאוּת אישית

        וזמן מספיק לשים על המורדים

        המתפרעים פה רסן של ממשל.

וורוויק:   ובשניהם לבטח יבורך

        הוד מלכותו במהירה.

מלך:                                 בְּנִי המפרי

          מגלוסטר, איפה הנסיך אחיך?

גלוסטר:   אני חושב יצא לצוד, בווינדזור.

מלך:    בלִוויית מי?

גלוסטר:                      אין לי מושג, כבודו.

מלך:    אחיו תומס מקלארנס לא אתו?

גלוסטר:  לא, בטובך, הוא כאן.

קלארנס:                               מה יבקש

          אבי ואדוני?

מלך:    את טובתך בלבד, בני תומס. למה

          אתה לא עם אחִיך? הוא אוהב

          אותך, ואתה מזניח אותו, תומס.

          לך שמורה חיבת ליבו יותר

         מלכל אחֵיך. נצור אותה, ילְדי,

         ותעשה מִצְווֹת גישור גדולות

          אחרי מותי. לכן אותו בפרט

        אל תקפֵּח בין אחֵיך, אל

        תקהה את אהבתו, ואת יתרון

        חסדו אל תאבּד בהזנחה

        של ענייניו או באדישות. כי הוא

        שופע חסד, כשמכבדים אותו;

        יש לו דמעת חמלה ויד פתוחה

        כמו יום בהיר לתת צדקה. אך בו

        בזמן, כשמרתיחים אותו, הוא חד-

        קשה כמו אבן וסוער כמו חורף,

        הוא פתאומי כמו ששלג רך

        הופך ברד. למצבי רוחו

        צריך, אם כך, לשים טוב לב. נזוף

        בו על פגמים – בזהירות ונועם,  

        כשאתה מבחין שהוא נינוח;

        אבל כשהוא נרגז, תן לו מרחב

        וזמן, שעצביו יתישו את

        עצמם כמו לוויתן על יבשה.  

        לְמד זאת, תומס, ותהיה מקלט

        לחבריך, ושרשרת של 

        זהב אשר קושרת את אחֵיך;

        כך הגביע של דמם, מהול

        בְּרעל של חשד – שבלי ספק  

        הזמן ימזוג – לנצח לא ידלוף,

        גם אם יהיה זה סם מוות מהיר

        וקטלני כמו אבק שריפה.

קלארנס:  אנהג בו בִּדאגה ואהבה.

מלך:   למה אתה לא אתו בווינדזור, תומס?

קלארנס:    היום הוא לא שם. הוא סועד בלונדון.

מלך:    בְּלִוְויית מי?

קלארנס:   עם פוינז והלהקה הרגילה.

מלך:    קרקע דשנה היא כר לעשבים

          שוטים, והוא, צַלְמִי בנעורַי,

          מלא בהם; בגלל זה צערִי

          ימשיך גם אחרי המוות. דם

          לבי בוכה כשאני מצייר

          בדמיוני את פרא הימים

          ואת שחיתות הזמן שאתם תראו

          כשאיאסף אל אבותי; שכן

          ללא מחסום לָהוללוּת שלו,

          כשזעם ודם חם הם יועציו,

          כשהפקרות חוברת לסמכות,

          באילו כנפיים חשקיו יעופו

          ישר אל סכנות אבדן והרס!

וורוויק:   כבודך רואה אותו באור שגוי.

          בנך פשוט לומד את מרעיו

          כמו שָפה זרה, שכדי לשלוט בה

          יש להכיר את המלה הכי

          גסה, וכשהיא באמתחתך,

          כבודך יודע, אין בה שום שימוש

          חוץ מלדעת ולשנוא אותה.

          וכך, כמו ניבולי פה, הנסיך,

          כשיבשיל הזמן, ישליך את בְּנֵי

          הלוויה שלו, זכרם יחיה

          בתור אמת מידה דרכה ישפוט 

          חיים של אחרים, ויהפוך

          רָעוֹת של העבר לְיתרונות.

מלך:    דבורה לא תעזוב ת'דבש שלה, 

                        [/ נדיר שהדבורה עוזבת דבש,]

        גם אם הוא בתוך פגר. 

(נכנס ווסטמורלנד)

                                      מי כאן? ווסטמורלנד?

ווסטמורלנד: בריאות למלך ושמחה מעֵבר

          לזו אשר אני מביא. בנך

         ג'ון מנשק את כף ידך: מובְּרי,

         הבישוף סְקרוּפּ, הייסטינגז וכל השאר

         בידי החוק שלך. לאף מורד  

         כבר אין חרב שלופה, והשלום

         נושא לכל מקום עלה של זית.

         איך זה הושג יוכל מעלתך

         לקרוא בנחת פה, עם הפירוט

         של המִבצע ושל כל התקפה.

מלך:    הו ווסטמורלנד, אתה ציפור של קיץ,

          ששר לישְבנוֹ של חורף יום

          חדש עולה.

        (נכנס הארקורט)

                             הנה, עוד חדשות.

הארקורט:  האל ירחיק ממך אויבים, המלך,

          ואם יקומו נגדך – הלוואי

          יפלו כמו אלה עליהם אמסור פה.

          נורת'אמברלנד והלורד תומס, עם

          צבא גדול של סקוטים ואנגלים,

          הובסו בידי המפקד של יורקשיר.

          תמצא בחבילה זו, בטובך,

          תיעוד מלא של המערכה.

מלך:    ולמה חדשות טובות כל כך 

         עושות  לי רע? מזל אף פעם לא

         יבוא בשתי ידיים מלאות?

         על כל מלה יפה ישפוך טינופת?

         הוא מעניק או תיאבון בלי אוכל -

         זה גורלם של עניים בריאים -

         או ארוחת מלכים בלי תיאבון -

         לעשירים, המבורכים בְּשפע 

         אבל לא נהנים ממנו כלל.

         אני אמוּר לחגוג בחדשות

         האלה, אבל מתערפלת לי

         הראיה, המוח מסתחרר.

         איי, תתקרבו, רע לי עכשיו מאד.

        (מאבד את הכרתו)

גלוסטר:     באומץ, מלכותך!  

קלארנס:                            הו מלך, אבא!

ווסטמורלנד: להתעודד, אדון. תרים עיניים!

וורוויק:    בסבלנות כולכם. אתם יודעים

          שהתקפים כאלה הם שכיחים

         אצלו. תתרחקו; תנו לו אוויר.

         הוא יתאושש מיד.

קלארנס:                          לא, לא, הוא לא

          יוכל לשרוד דקירות כאב כאלה.   

          עוֹל דאגות בלתי פוסק בַּנפש

          שחק את החומות שלה כה דק

          שהחיים כבר נשקפים דרכן.

גלוסטר:  העם מפחיד אותי; אומרים שהם    

         ראו אותות אסון, כמו ילדים

         צורת מפלצת, יצורי אימה;

         גם העונות משובשות, כאילו

         שכמה חודשים הלכו לישון

         והשנה דילגה מעליהם.

קלארנס:   הַתֵמְז גאה שלוש פעמים בלי שפל,

       והזקנים, מתעדי הזמן                    

      המסורים, אומרים שכך היה       [/ רפי השכל מספרים שכך

       מעט לפני שסבא-רבא אדוורד       היה לפני שסבא-רבא אדוורד]

         חלה ומת.

וורוויק:                  בשקט, נסיכים,

          המלך מתעורר שוב.

גלוסטר:                             השבץ

          הזה הוא בלי ספק הסוף שלו.

מלך:    בבקשה הרימו, קחו אותי

          מכאן לאיזה חדר.

         (המלך מועבר למיטה)

           שלא יהיה שום רעש, חברים,

          רק אם תואיל איזו יד מרדימה

          ללחוש מרוב חיבה קצת מוזיקה

         לַנשמה היגעה שלי.

וורוויק:    שינגנו בחדר הסמוך.

מלך:    תשים לי את הכתר על הכר כאן.

קלארנס:   עיניו ריקות, הוא משתנה מאד.

וורוויק:    להנמיך, להנמיך קול.

          (נכנס הנסיך הנרי)

הנסיך:                             מי ראה את קלארנס?

קלארנס:  אני כאן, אח, בלב כבד מאד.

נסיך:   איך זה, גשם בפנים, בחוץ יבש?

          מה שלום המלך?

גלוסטר:                             רע מאין כמותו.

נסיך:   שמע את הבשורות כבר? תסַפּרו לו.

וורוויק:    הוא השתנה מאד כששמע.

נסיך:   אם הוא חולה מרוב שמחה, הוא יתאושש בלי רפואה.

וורוויק:  להנמיך קול, רבותי. נסיך יקר,

          תלחש, אביך מבקש לישון.

קלארנס:  בואו נפרוש לחדר השני.

וורוויק:   כבודו יואיל להצטרף אלינו?

נסיך:   לא, אשב פה ואשגיח על המלך.       

          (יוצאים כולם לבד מן המלך והנסיך)

          למה שוכב הכתר על הכר שם,

         כמו בן-זוג שמפריע במיטה?

         איי, כובד מצוחצח, מטרד מוזהב,

         זה שמשאיר את שער התנומה

         פתוח ללילות של שימורים!

         עכשיו תישן איתו. אך לא עמוק

         ולא מתוק ולא שָלֵו כמו זה

         שבמצנפת עלובה נוחר

         לילה שלם. אח, כתר! כשאתה

         צובט את החובש אותך אתה

         כמו קסדת פאר ביום שרבי:

         הבטחון שאתה נותן שורף.

         בשערֵי הנשימה שלו

         נחה נוצת פוך שלא זזה; לוּ

         נשם, הפּוּך הקל, חסר-משקל

         הזה היה חייב לזוז. אדון

         יקר שלי? אבא? זאת באמת

         שינה כבדה. זאת השינה אשר

         סילקה בגירושין להרבה מלכים

         אנגלים את הטבעת-של-זהב

         הזאת. חובי לך הוא ים דמעות

         וצער מר מתוך הדם, ואת

         החוב הזה, אבא יקר, רִגְשות

         בן והטבע ישלמו בשפע.

         חובך אלי הוא כתר המלכות

         הזה, אשר בתור יורש דמך

         ומקומך, נוחת עלי. 

      (חובש את הכתר)

                                רְאה

         אותו מונח, ואלוהים ישמור

         עליו; גם אם כל כוח העולם

         יושם בזרוע ענקית אחת,

         את הכבוד השושלתי הזה

         היא לא תחטוף ממני. ואני,

         כפי שהשארת לי, אמסור לִבְני.

     (יוצא.

     המלך מתעורר)

מלך:  וורוויק! גלוסטר! קלארנס!

          (נכנסים וורוויק, גלוסטר וקלארנס)

קלארנס:    הוד מלכותו קורא?

וורוויק:                                 מה רצון כבודו?

מלך:   למה השארתם אותי פה לבד?

קלארנס:  השארנו פה את הנסיך אחי,

          שהתנדב לשבת ולשמור

          עליך.

מלך:           הנסיך מוויילס? איפה הוא?

          תנו לי לראות אותו. הוא לא פה.

וורוויק:                                             כאן

          פתוחה הדלת. הוא יצא לשם.

גלוסטר:  הוא לא נכנס מהחדר בו נמצאנו.

מלך:   איפה הכתר? מי לקח אותו

          מהכר?

וורוויק:                   השארנו אותו כאן, 

          מלכי, כשעזבנו.

מלך:                          הנסיך

          לקח אותו. לכו, חפשו אותו.

          בוער לו עד כדי כך שהוא מחשיב

          את השינה שלי מותי?

          מצא אותו, וורוויק; גרור אותו לכאן.   

          (יוצא וורוויק)

           הוא מצד זה והמחלה שלי

          מצד זה התאחדו לגמור אותי.

          בנים, תִּראו רק מי ומה אתם,

          כמה מהר הטבע מתמרד

          כשזהב הופך למטרה.

          בשביל זה האבות המטופשים

          שברו שינה בְּמחשבות,

          ומוח בִּדאגה, ועצמות

          במאמץ. בשביל זה הם אגרו

          באלף-ואחת דרכים גבעות 

         זהב מורעל. בשביל זה הם שקדו

         כדי לתרבת ולפתח את 

         בניהם. ואז, כשכמו דבורה אשר  

         טורחת על כל פרח, עמוסים

         בשעווה ודבש, אנו שבים

         אל הכוורת, אנו נרצחים

         על עמלנו. זה סופו של אב,   

         עם כל מה שצבר: רק טעם מר.

       (נכנס וורוויק)

         כן, איפה זה שלא יכול לחכות

         עד שידידתו המחלה

        תחסל אותי?

וורוויק:                   מצאתי את הנסיך,

          כבודך, בחדר הסמוך, שוטף

          את הלחיים בִּדמעות של בן

          מסור, בהבעה של עצב כה

          עמוק שגם עריץ, אשר שותה

          רק דם, היה רוחץ עם הטיפות

          הענוגות את סכינו. הוא כבר בא.

מלך:    אבל למה לקח מכאן ת'כתר?

          (נכנס הנסיך הנרי, נושא את הכתר)

          תראו אותו מגיע. הארי, בוא

          אלי. – תצאו. השאירו פה את שנינו.

          (יוצאים גלוסטר, וורוויק וקלארנס)

נסיך:   חשבתי שכבר לא אשמע אותך.  

מלך:    רצון לבך, הָרִי, היה אבא

          למחשבה הזאת. נשארתי פה

          יותר מדי מבחינתך; אני                          

          מנדנד לך. אתה רעב כל כך     

                   [/ מעיק עליך. מה, כל כך רעֵב]

         לַכּס הריק שלי שאתה צריך

         להתעטף בתפארתי לפני

         ששעתך הבשילה? איי, טיפשון

         צעיר, אתה רודף את הגדוּלה

         שתמוטט אותך! חכה רק עוד

         טיפה, כי את ענן כבודי מחזיק

         משב רוח חלוש כל כך שהוא

         ייפול מהר. יומי מחשיך. אתה

         גנבת מה שתוך שעות ספורות

        היה שלך בלי חטא, ובמותי

         אישרת את חששותי. חייך

         הראו שלא אהבת אותי, ואתה

         רוצה שבמותי אדע זאת בלי 

         ספק. החבאת אלף פגיונות

         בַּמחשבות, הִשחזת אותם על

         אבן הלב שלך כדי לדקור

         חֲצי שעה של סוף חיי. מה, לא

         יכולת לפרגן לי חֵצי של

         שעה? אז לך תחפור כבר את קברִי

         בעצמך, צווה שיצלצלו

         באוזנך פעמוני שמחה

         שאתה מוכתר, ולא שאני מת.

         דמעות שנועדו לארוני

         יהיו השמן שיקדש אותך.

         ערבב אותי עם אפר שכחה.

         תן את מה שנתן לך חיים

         לַתולעים. פּטר את אנשי,

         בטל מה שחוקקתי; כי עכשיו

         זה תור הזמן ללעוג לסדר טוב.  

                  [/ זו השעה ללעוג לכל מסגרת.] 

         הנרי החמישי מוכתר! יחי

         אני ואפסי עוד! בוז לְממשל

         מלכות! היועצים המלומדים

         לַפּח! ולחצר של אנגליה

         יתקהלו מכל אזור קופים

         של בטלנות! עכשיו, גבולות שכנים,

         תוכלו להתנקות מרפש. יש

         לכם בריון שמקלל, שותה,

         רוקד, שודד, רוצח, מתהולל

         בַּלילה ועושה כל חטא עתיק

         בְּמודה חדישה? אז תשמחו!

         הוא לא יטריד אתכם כבר. אנגליה

         תמרח בְּנוֹפֶת כל טינופת. כי

         הָרי מספר חמש תולש מפי

         החוק את המחסום של האיפוק,

         והכלב הפראי ינעץ ניבים

         בַּחף מפשע. איי, הממלכה

         האומללה שלי, חולה, משוסעת! [/ חולת פילוג!]

         אם לא הצלחתי בְּשלטון לבלום

         בּךְ את המהומות, מה תהיי

         כשמהומות יהיו שלטון? תהיי

         שוב לִשממה, מאוכלסת בִּזאבים,

         התושבים הישנים שלך.

נסיך:   הו סלח לי, מלך. אילו לא עמדו

         דמעות כמו מחסום לח לַפֶּה שלי,

         הייתי כבר עוצר ת'הַטָּפָה

         העמוקה והקשה הזאת

         לפני שתדבר בְּיגון ואני

         אשמע כל כך הרבה. הנה הכתר

         שלך, והלוואי שהחובש

         כתר נצחי ישמור שיישאר

         שלך הרבה זמן! אם אני חושק בו

        שלא לשם כבודך ותהילתך,

         הלוואי שלא תקום מכאן בִּרְכִּי,

         אשר נאמנות אמת מפְּנים

         לימדה אותה להתכופף מחוץ.

         האל עֵד, כשנכנסתי פה ולא

         מצאתי בך זרם נשימה,

         איזה כפור זה הפיל לי על הלב.

         אם אני מתחזה, אאח, שאמות

         במצבי הנוכחי, הפרא,    

                      [/ כמו שאני כרגע, פרא בר,] 

         ולא אחיה כדי להראות לְעולם

         נדהם את השינוי האצילי                

         אשר תכננתי. בבואי לשמור

         עליך, ומצאתי אותך מת,

         וזה כמעט הרג אותי עצמי,

         דיברתי אל הכתר כאילו הוא

         בר-דעת והטחתי כנגדו:

         "הדאגות שאתה מדביק נגסו 

                           [/ "העול אשר כרוך בך נגס]  

         בְּגוף אבי. לכן אתה, הטוב

         מכל זהב, גרוע מזהב.

         יש סוג זהב נוזלי אציל פחות

         אבל שווה יותר, כי הוא משמר

         חיים בתור תרופה; אבל אתה,

         אציל, נכבד ומהולל מכל,

         אכלת את זה שנושא אותך."

         כך, בהאשמות, מלך יקר

         שלי, הנחתי אותו על ראשי

         לבוא אתו חשבון, כמו עם אויב

         שמול עיני רצח לי את אבי;

         חשבון צודק שהוא זכותו של בן.

         אבל אם הוא זיהם לי את הדם

         בהרעלת חדווה, או אם הניף

         לי את המחשבות בגאווה,

         אם איזו מרדנות או שחצנות בי

         הפגינו שמץ חביבות חמה

         לְעוצמתו, ירחיק אותו האל

         לנצח מראשי, ואהיה

         כמו הנתין הכי עלוב אשר

         כורע לפניו בְּחִיל ורעד.

מלך:    האל שידל אותך לסלק אותו,

          כדי שתזכה כפליים באהבת

          אביך עם הסבר חכם כל כך. 

          בוא, הרִי, שב פה על יד מיטתי,

          ושמע, אני חושב, את העצה

          האחרונה שפי יפלוט אי פעם.

          האל יודע, בן, באילו דרכים

          עקלקלות, עוקפות ועקומות

          הגעתי אל הכתר; ואני

          עצמי יודע טוב כמה שהוא

          העיק לי על הראש. עליך הוא

          ינחת ביתר רוגע, ותמימות

          דעים, והצדקה; כתמי הבוץ

          דרכם הושג יורדים לאדמה

          אתי. בי הוא נראָה כמו כבוד

          אשר נחטף ביד גסה. היו

          רבּים אשר חיים עוד ונטרו לי   

         על שזכיתי בו בעזרתם;

         וזה צמח מדי יום לְסכסוך

         דמים אשר פצע את השלום

         המצופה. עם כל אִיום כזה

         אתה רואה איך נאבקתי תוך

         סיכון חיי. כל שלטוני היה

         כמו מחזה על הנושא. עכשיו

         מותי מביא שינוי בַָּאווירה,

         כי כל מה שנרכש דרכּי עובר

         אליך בתבנית יפה יותר.

         אתה יורש הכתר החוקי.

         אבל, גם אם הִשגת בטחון

         יותר ממני, אתה לא יציב

         מספיק; כי הטרוניות הן עוד טריות,

         וידידַי, שתזדקק להם

         כידידיך, רק עכשיו אִבּדו

         עוקץ ושן; אלה שסללו

         לי דרך כשהתחלתי, ועכשיו

         פחדתי שכוחם יזרוק אותי

         שוב לַכלבים; וכדי למנוע זאת 

                        [/ שוב לכלבים; כדי לנטרל את זה]

         חתכתי, ותכננתי להוביל

         עכשיו רבים לארץ הקדושה,

         כי רוגע וישיבה על המקום

         יאפשרו מבט חוקר מדי

         על מלכותי. לכן, הָרִי שלי,

         הקו שלך יהיה להעסיק

         מוחות קודחים בְּמלחמות רחוק,

         שפעילות בחוץ תמחק זכְרון

         ימים עבָרוּ. יש לי עוד, אבל

         די, הריאות שלי גמורות, נלקח  

         לי כוח הדיבור. איך שמתי את

          היד על כתר – אלוהים, סליחה.

          הלוואי שבשלום יהיה שלך.

נסיך:   זכית בו, חבשת ושמרת;

          חוקית יונח עלי מה שמסרת;

          מול העולם כולו, ועל פי זכות,  

          אחזיק בו בנחישות ובסמכות.

          (נכנס הנסיך ג'ון)

מלך:    הבט, הבט! הנה בא ג'ון שלי.

ג'ון:     בריאות, שלום, שמחה לאבי המלך.

מלך:    שמחה, שלום, אתה מביא לי, ג'ון בן;

          אבל בריאות, איי לי, היא כבר פרשֹה 

          כנפיים צעירות ועפה מן

          הגזע היבש הזה. עכשיו

          כשראיתיך, זה סוף עניינַי

          פה בעולם. איפה לורד וורוויק?

נסיך:                                            וורוויק!

          (נכנס וורוויק)

מלך:    יש איזה שֵם לַחדר אשר בו

          איבדתי את ההכרה?

וורוויק:                                קוראים לו

          ירושלים, אדוני.

מלך:                        ברוך

          האלוהים, שָם, שָם חיי צריכים

          להסתיים. לפני שנים נבאו לי

         כי לא אמות אלא בירושלים.

         ביהירותי חשבתי, זה יהיה

         בָּארץ הקדושה. אבל תקחו 

         אותי לַחדר שם, אשכב לי בו.

        בירושלים זו מותי יבוא.

     יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >