שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >

נכנסים הארכיבישוף , מוברי, הייסטינגז [וקצין] , בתוך יער גוֹלְטְרי.

ארכיבישוף: מה שֵם היער פה?

הייסטינגז: זה יער גוֹלְטְרי, כבוד ארכיבישוף.

ארכיבישוף: עִצרו פה, רבותי, נשלח כוח

              גישוש לדעת את מספר אויבינו.

הייסטינגז: שלחנו כבר.

ארכיבישוף:                יפה. רעַי, אחַי

            לִמשימה גדולה זו, חובתכם

            לדעת כי קיבלתי מכתבים

           מעודכנים מכבוד נורתא'מברלנד.

          המֶסר והתוכן זורעים כפור: הוא

          רצה מאד לאסוף סביבו כוחות

          בְּהתאם למעמד שלו, אך לא

          הצליח לגייס; לכן פרש,

          כדי לתגבר את עוצמתו, לסקוטלנד,

          ולסיכום כולו תפילה חמה

          כי תעמדו בְּאתגר הסכנה

          ובַמפגש המר מול היריב.

מוברי: כך התקוות שלנו בו קורסות

          ומתנפצות.

          (נכנס שליח)

                              כן, מה החדשות?

שליח:  ממערב לַיער, מייל בקושי,

          צְבא האויב מגיע, מאורגן טוב;

          על פי כמות השטח שהם תופסים,

          להערכתי הם כשלושים-אלף.

מוברי: זה המספר אשר צָפינו. בואו

          ונתייצב מולם בשדה הקרב.

          (נכנס ווסטמורלנד)

ארכיבישוף: מי בא פה בציוד צבאי מלא?

מוברי: אם אני לא טועה, לורד ווסטמורלנד.

ווסטמורלנד: ברכות כל טוב מן הפיקוד שלנו,

          ג'ון הנסיך ודוכס לנקסטר.

ארכיבישוף: אמור, לורד ווסטמורלנד, ובשלום,

          לשם מה באת.

ווסטמורלנד:               אז, כבודך, עיקר

          דברי הם לאוזנֵי הוד קדושתך.

          אם מרד זה היה בא כמו כל מרד -

          בזויים ונואשים המוּבלים

          בידי נוער פזיז, בחסוּת זעם

          ובאישור פושטי יד וילדים -

          אם, בקיצור, לתועבה הזאת 

          היה את המראה אשר מתאים לה, 

          אז, אב קדוש, אתה והאצילים

          האלה לא הייתם פה עכשיו

          כדי לייפות כיעור של מרד גס  

          ורצחני בַּזוהר של כבודכם.

          אתה, ארכיבישוף, שכהונתך

          מושתתת על שלום, שבזקנך

          נוגעת יד הכסף של שלום,

          שאת ידענותך לימד שלום,

          שלובן גלימתך הוא סמל תום,

          יונה ורוח של שלום בָּרוּך:

          למה אתה מתרגם את עצמך

          גרוע משפת השלום הזך

          לִלְשון המלחמה הצרחנית,

          הופך ספריך לקברים, ואת

          הדיו שלך לדם, את העטים

          לכידונים, ואת לשון הקודש

          לחצוצרה חדה של מלחמה?

ארכיבישוף: למה אני עושה זאת, שואלים.

          כי, בקצרה, כולנו נגועים:

          מרוב זלילה, סביאה והפקרות

          הבאנו על עצמנו חום קדחת,

          והקזת דם חיונית לנו;

          ממחלה זו מת המלך ריצ'רד

          אשר נדבק בה. אבל, לורד נכבד

          שלי מווסטמרולנד, אני איני

          לוקח על עצמי תפקיד רופא פה,  

          גם לא צועד בין לוחמים בתור

          אויב של השלום, אלא לובש

          זמנית פרצוף מבהיל של מלחמה

          לקצוב תזונה למורעלֵי זלילה,

          ולשחרר מה שחוסם כבר את

          עורקי חיינו. שמע, אגיד פשוט

          יותר: שקלתי זה מול זה אלו

          עוולות צבאנו יעולל, אלו

          עוולות סבלנו, ומצאתי כי

          כאבֵינו הם כבדים מעוונותינו.

          אנו רואים לאן זורם נְהר

          הזמן, ונדחפים בידי שִטְפון

          הנסיבות משלוותנו שם;

          חשבון טענותינו המפורט

          מוכן, מתי שרק צריך נציג

          אותו; הצענו זאת מזמן לַמלך,

          אבל למרות עתירותינו לא

          זכינו למפגש. כשפוגעים

          בנו, ואנו מבקשים לשפוך

          ת'לב, חוסמים לנו גישה להוד

          רוממותו אותם אלה אשר

          פגעו בנו. הסכסוכים שרק

          עכשיו קרו, אשר זכרם כתוב

          על פני האדמה בדם טרי,

          והדוגמאות שמוּכחות כל רגע,

          כולל הרגע, הם אשר כפו

          עלינו לאחוז בְּנשק, לא

          על מנת לשבור שלום, או כל ענף

          שלו, אלא כדי לייסד פה שְלום

          אמת, להלכה ולמעשה.

ווסטמורלנד: מתי סרבו לאיזו פניה ממך?

          במה ביזה אותך אי פעם המלך?

          איזה אציל שוּחד להציק לך

          שאתה נותן חותמת אלוהית

          לְספר הדמים הלא-חוקי  

          של מרד מאורגן ומקדש

          חרב מורעלת של התקוממות?

ארכיבישוף: בשם אח כללי שלי, המדינה;

          ובשם אח מלידה, אשר נרצח 

          באכזריות, זה ריב פרטי שלי.

ווסטמורלנד: אין שום צורך בשום תיקון כזה;  

          ואם היה, זה לא תפקיד שלך.

מוובְּרי:   ולמה לא שלו, ושל כולנו,

          שמרגישים פציעוֹת של רק-אתמול

          ומניחים לַזמן הזה לשים

          על הכבוד שלנו יד כבדה

          בלי צדק?

ווסטמורלנד:              הו, לורד מוברי טוב שלי,

          רְאה מה שהזמן הזה דורש

          ואז תודֶה שזה הזמן ולא

          המלך המעולל לכם רעה.

          אם כי לך אישית, לדעתי,

          אין, לא מצד המלך או הזמן, 

          אף סנטימטר של עילה לבנות

          מגדל טינה. לא הוחזרו לך

          כל אחוזות אביך הנכבד

          והזכור לטוב?

מוברי:                     איזה כבוד

          איבד אבי אשר צריך לקום

          שוב לחיים דרכי? המלך ריצ'רד,

          שבַּמצב שאז שרר אהב

          אותו, הוכרח בכוח להגלות

          אותו; ואז הנרי הזה והוא,

          שניהם זקופים סומרים על אוכפים,

          וסוסיהם משתוקקים לשעוט,

          לכל אחד כידון שלוף, קסדה,

          עיני אש נוצצות מתוך מתכת,

          וחצוצרות קוראות להם לַקרב –

          אז, אז, כשאת אבי כלום לא היה

          מרחיק מן החזה של הנרי זה –

          איי, כשהמלך אז השליך לארץ

          את שרביטו, חייו שלו הלכו

          עם השרביט שהוא השליך; אז הוא

          השליך את עצמו ואת חיי כל אלה

          שבחסות חרב או חוק נספו

          מאז תחת שלטון המלך הנרי.

ווסטמורלנד: לורד מוברי, אין לך מושג מה 'תה 

          מדבר. בזמן ההוא הנרי נחשב

          באנגליה גיבור מספר אחת.

          לךְ דע למי היה אז המזל  

          מאיר פנים. אך גם אילו ניצח

          אביך, לא היה לו שום סיכוי,

          כי כל העם צרח שנאה נגדו,     

          אהבתם ותפילתם הופנו

          להנרי, יקירם; אותו ברכו,

          סגדו לו שבעתיים מן המלך.

          אך כל זה לא קשור לשליחותי.

          באתי מטעם הנסיך ג'ון כדי

          לדעת מה כואב לכם, לומר

          בשמו שיעניק לכם מפגש;

          אם יתברר אז שדרישותיכם

          צודקות, הן תסופקנה, וכלום לא   

          יחשיד אתכם יותר בתור אויבים.

מוברי: אך הוא נִכְפָּה לָהצעה הזאת;

          זה צעד טקטי, לא מאהבה.

ווסטמורלנד: מוברי, אתה מדבר בשחצנות.

          זו הצעה שבאה מחמלה,

          לא פחד. כי, הבט, שם, לא רחוק,

          חונה צבאנו, ושכה אחיה,

          כולם שם בטוחים בלי שמץ פחד.

          גדודינו הם גדולים משלכם

          ואנשינו מיומנים יותר;

         נשקנו לא נופל משלכם

          ומטרתנו נעלה יותר.

          לכן, אומר ההגיון, לִבּנו

          אמיץ כמו שלכם. אז אל תאמר

          שהצעתנו נכפתה עלינו.

מוברי: אם זה תלוי בי, לא נדון אתכם.

ווסטמורלנד: וזה חושף את חרפתכם: חומר

          רקוב, אם רק נוגעים בו, מתפורר.

הייסטינגז: יש לַנסיך את מְלוא ייפוי הכוח

          והסמכות בשם אביו לשמוע

          ולהחליט בקשר לַתנאים

          שאנו מציבים?

ווסטמורלנד:                לא לְחינם

          הוצמד לו תואר המפקד. מפליא     

          שאתה שואל דבר שטותי כזה.

ארכיבישוף (מגיש דף נייר): אז קח, לורד ווסטמורלנד, מסמך זה, בו

          כלולות טענותינו כלשונן.

          כשכל סעיף בו יֵיענה כדין,

          וכל מי שנרתם לַמטרה

          שלנו, פה ובמרחק, יזכה

          בחנינה רשמית גורפת, פְּלוּס

          ביצוע מיידי של רצוננו,

          נשים עלינו גבול שוב, נתקבץ

          בחוף הצייתנות ונגייס

          את כוחותינו לתחזק שלום.

ווסטמורלנד: אראה זאת לַמפקד. ברשותכם,

          נפגוש זה את זה מול שני הצבאות,

          ואו שנסיים זאת בשלום –

          הלוואי אמן! – או שהחרבות

          יכריעו.

ארכיבישוף:    אדוני, כך נעשה.

          (יוצא ווסטמורלנד)

מוברי: משהו בחזה שלי אומר 

          כי השלום שלנו לא יחזיק.

הייסטינגז: אל דאגה: אילו נחתום שלום

          שמבוסס מבלי להתפשר

          על התנאים שלנו, השלום

          הזה יחזיק יציב כמו הר סלעים.

מוברי: כן, רק מכאן והלאה ניחשב כאלה

          שעל כל השמצת סרק או דיבה,

          על כל רמז שולי או שטות מקרית

          המלך ייזכר בַּפּעולה  

          שלנו, וגם אם נהיה קדושֵי

          נאמנות, הרוח שתְנפּה

          אותנו לא תבדיל בין מוץ לתבן,

          ולא תבחין בין טוב לרע.

ארכיבישוף:                        לא, לא,

          קח בחשבון: המלך התעייף

          מן הפנקסנות של הטלות

          אשמה, כי הוא גילה: כשמחסלים

          איום אחד בְּמוות מולידים

          שניים גדולים כפליים בַּחיים.      

                      [/ שניים כפולים בְּקֶרב החיים.]

          הוא יעדיף לפתוח דף חדש,

          ולא לזכור שום סיפורי בושה

          אשר ישחזרו ויתעדו

          את כשלונו. כי הוא תופש שלא

          יצליח לנכש כל עשב של

          חשד שצץ במדינה. אויביו

          מלופפים כל כך עם ידידיו

          שכאשר הוא בא לתלוש אויב

          משורש, הוא עוקר ומטלטל

          ידיד. וכך הארץ, כמו אשה

          שמתגרה בַּבעל עד שהוא

          ירביץ לה, מניפה את עוללו

          מולו, ואז נותרת באוויר

          הזרוע שהורמה בנחישות.

הייסטינגז: וחוץ מזה, המלך כבר בזבז

          כל שוט שיש לו על אויבים קודמים,

          עכשיו אין לו יותר כלי ענישה;

          כוחו, כמו אריה בלי שן, יכול

          עוד לאיים אך לא לפעול.

ארכיבישוף:                                      נכון

            מאד; לכן תהיה בטוח, לורד

          יקר, אם נארגן את הפיוס

          טוב, השלום, כמו עצם שאוחתה,

          יהיה חזק יותר הודות לַשֶּבר. 

          (נכנס ווסטמורלנד)

מוברי: הלוואי. הנה לורד ווסטמורלנד חוזר.

ווסטמורלנד: כבוד הנסיך כאן. רבותי יואילו

          לפגוש אותו בין הצבאות של שנינו?

      (נכנסים ג'ון וצבאו)

מוברי: ארכיבישוף, בשם האל, קדימה.

ארכיבישוף: אתה ראשון, ברך אותו. – (לווסטמורלנד): באים.

ג'ון:     זה טוב לפגוש אותך, מוברי אחי.

          יום טוב, ארכיבישוף יקר.

          וגם לך, לורד הייסטינגז, ולכולם.

          הוד קדושתו, התאים לך יותר

          כשלצליל פעמון צאן מרעיתך  

          נקבץ סביבך לשמוע ביראה

          את פֵּרוּשְך לְטקסט קדוש, מאשר

          לראות אותך עכשיו, כאיש ברזל,

          מתסיס בְּתוף אספסופֵי מורדים,

          הופך מלה לְחרב וחיים

          למוות. איש אשר יושב בלב

          שליט, מבשיל באור חסדו, כשהוא

          מתיז רוק על חסות המלך – אח,

          אלו שדים שהוא מעיר בְּצל

          הרוממות! וזהו הסיפור

          שלך, בישוף. מי לא שמע כמה

          שהעמקת בספרי האל –

          היית בשבילנו הדובר

          של ממשלתו; קולו של אלוהים

          עצמו; מתורגמן ומתווך

          בין חסד השחקים וקדושתם

          להבנתנו הדלה. איי, מי

          יאמין שאתה תמעל במִשְרתך

          ותשתמש בְּחסד ותמיכת

          שמיים לרעה, כמו בן חסות

          אהוב המשתמש בשם שליט

          לתועבות? בלהט מזויף

          בשם האל גייסת נתינים

          של נציגו, אבי, ונגד שְלום

          שמיים ונגדו הִקְהלְתָּ כאן

          את הנחילים.

ארכיבישוף:                    נסיך יקר, אני

          כאן לא כנגד שלום אביך; כפי

          שכבר אמרתי ללורד ווסטמורלנד,

          הזמן המעורער הזה דוחס

          אותנו לַתבנית המפלצתית

          הזאת כדי להגן על בטחוננו.

          שלחתי למעלתך את כל

          טענותינו המפורטות,

          שנהדפו בבוז מן החצר,

         וכך נולדה מפלצת מרובת-

          ראשים זו, בת המלחמה, שעל

          עיניה המסוכנות אפשר

          להפיל מקסם שינה בְּהסכמה

          לדרישותינו הצודקות, ואז

          ציות אמת יחלים מן הטרוף,

          ירבוץ בְּשקט לרגלי מלכות.

מוברי: אם לא, נבחן את מזלנו עד

          האיש האחרון.

הייסטינגז:                     ואם ניפול,

          יש לנו חיל תגבורת שיחדש

          את נסיוננו; אם הם ייכשלו,

          יש גם להם גיבוי; כך תיוולד 

          שושלת של צרות, ויעבור

          הריב מבן לבן כל עוד תהיה

          באנגליה יכולת פרו ורבו.

ג'ון:     אתה נבוב מדי, הייסטינגז, נבוב

          מכדי לצלול לְעומק העתיד.

ווסטמורלנד: יואיל כבודו לומר להם ברור

          איך טענותיהם נראות לך.

ג'ון:     כולן נראות לי, מקבל אותן, 

          ופה נשבע בכבוד הדם שלי

          כי כוונות אבי נוצלו שלא

          כדין, וכי היו סביבו כאלה

          אשר עיוותו את סמכותו ואת

          כוונתו. (לארכיבישוף): כבודו, כל העוולות

          האלה תתוקנה בדחיפות.

          בלי שום דיחוי, חי נשמתי. פזר

          אתה את הגדודים שלך איש-איש

          למחוזו, ואנו את שלנו;

          וכאן, בין הצבאות, נשתה כוסית

          של ידידות ונתחבק, וכל

          עין תישא הביתה את אותות

          חידוש בריתנו ואהבתנו.

ארכיבישוף: אני בוטח במלה שלך

          בתור נסיך.

ג'ון:                        אני נותן אותה

          ואעמוד בה, ובזאת אני

          שותה כוס לחיי הוד קדושתך.

הייסטינגז: לך, קפיטן, דוֵוחַ לַצבא

          על השלום הזה. שיקבלו

          תשלום ויתפזרו. הם ישמחו

          על זה, אני יודע. רוץ, זריז.

          (יוצא קפיטן)

ארכיבישוף: זה לכבודך, לורד ווסטמורלנד נכבד. (שותה)

ווסטמורלנד: לכבוד הוד קדושתך. (שותה) ולו ידעת

          כמה שהתעניתי להוליד   

          את השלום הנוכחי, היית

          שותה בלי גבול. אך עד כמה אני

          אוהב אותך תִראה עוד בָּהמשך.

ארכיבישוף: לא מפקפק בך.

ווסטמורלנד:                      אני שמח.

          בריאות לאדוני הטוב לורד מוברי! (שותה)

מוברי: איחלת לי בריאות ממש בַּזמן, כי

          פתאום אני מרגיש טיפה לא טוב.

ארכיבישוף: מול סכנה חשים מין עליצות,  

          אבל מזל טוב בא עם איזה כובד. 

ווסטמורלנד: עלוץ, חבר! כשהעצבות נופלת

          סימן שמ'שו טוב דופק בַּדלת.

ארכיבישוף: אני מרגיש מאד קל, האמן לי.

מוברי: סימן לא טוב, על פי הכלל שלך.      

                          [/ סימן רע, אם הכלל שלך נכון.]

          (צעקות מבפנים)

ג'ון:     הוכרז שלום. שמעו איך הם צורחים!

מוברי: נחמד לוּ זה בִּישר על נצחון.

ארכיבישוף: שלום הוא סוג של נצחון, כי אז

          כל צד נכנע באצילות ואף

          צד לא מפסיד.

ג'ון (לווסטמורלנד):        לך, אדוני, ותן

          פקודת שחרור גם לַצבא שלנו.

          (יוצא ווסטמורלנד. לארכיבישוף):

           ואדוני, תן לגדודים שלנו

          לצעוד בסך מולנו, שנסקור עם מי

          היינו אמורים להתעסק.

ארכיבישוף: לורד הייסטינגז, לך, לפני שישוחררו

          תדאג שיצעדו בסך מולנו.

          (יוצא הייסטינגז)

ג'ון:     טוב, מן הסתם נעביר ת'לילה יחד.

          (נכנס ווסטמורלנד)

          מה יש, למה צבאנו עומד דום?

ווסטמולרנד: פקדת עליהם לעמוד, אז עד

          שישמעו אותך הם לא זזים.

ג'ון:     יודעים את חובתם.

          (נכנס הייסטינגז)

הייסטינגז (לארכיבישוף): כבודו, צבאנו התפזר כבר. כמו

          שוורים בלי רסן הם נפוצו ימה

          וקדמה, נגבה וצפונה; או

          כמו תלמידים אחרי בית-ספר, הם

          רצים הביתה ולמשחקים.

ווסטמורלנד: בשורות טובות, לורד הייסטינגז, ובשל כך

          אני עוצר אותך, בוגד, בעוון בגידה.

          ואותך, ארכיבישוף, ואותך, לורד מוברי.

          בגידה אשר דינה הוא עונש מוות.

מוברי: זו דרך מכובדת וצודקת?

ווסטמורלנד: והקשר שלכם הוא כן?

ארכיבישוף: ככה תפֵר את האמון שלך?

 ג'ון:    איזה אמון? הבטחתי לתקן

          את העוולות שעליהן קָבלתם,

          וחי כבודי, זה מה שאעשה

          באדיקות נוצרית. אך באשר

          לכם, מורדים, תתכוננו לטעום

          את התשובה לְמרד.

          הרמתם נשק בטמטום חושים.

          הגעתם ותלכו כמו טפשים.    

          הכו, תופים! רדפו מי שאיננו!   

           זהו נִצְחון האל, לא נצחוננו.  

          לָוו את הבוגדים אל הגרדום,

          ששם יִשנו ונשימתם תידום.

     יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >