שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסים השופט רֵיק והשופט הַס.

ריק:    תבוא, תבוא, תבוא; הב לי יד, אדוני, הב לי יד. משכּים קום, שכה יהיה לי טוב! ומה שלומך, חבריקו הַס?

הס:     בוקר טוב, חבריקו רֵיק.

ריק:    ומה שלום החבריקה אשתך? והילדונקית שלך, שהחזקתי פּיצי על הידיים, אלן היונה שלי?

הס:     אוֹיש, יונה עורב השוֹבָבוּלה.

ריק:    לך תבין לך תדע. הבנתי שהילדונקי וויליאם נהיה לנו בובה של אינטלקט. הוא עדיין באוקספורד, כן?

הס:     בהחלט, ביקר לי מאד.    

ריק:    אז בקרוב הוא יעשה סטאז' בַּמרכּזִי בלונדון. אני הייתי שם בזמנו – כמעט במרכזי -  ועד היום עדיין מדברים שם על רֵיק המשוגע.

הס:     קראו לך אז ריק המזרנק.    

ריק:    אדונַי, מה לא קראו לי, ומה גם לא הייתי עושה, או-הו, ועוד איך גם. היינו שם אני, וג'ון פֶּני הקטן, וג'ורג' בָּארְנְס השחור, ופרנסיס פְרֶסֶר ו-וויל פּיגי, מלח הארץ: לא יהיו לך עוד ארבעה בלגניסטים כאלה בכל הקמפוסים של לונדון שוב. ואני יכול לומר לך, אנחנו ידענו איפה כל הדונה גראציות, והכי דליקטס היו מתייצבות לנו על כל פּיפְּס. אז ג'ק פלסטאף – היום סר ג'ון – היה עוד צוציק, ומשרת של תומס מוֹבּרי, דוכס נוֹרפוֹק.

הס:     זה סר ג'ון, חבריקו, שתיכף בא הנה לגבי חיילים?

ריק:    אותו סר ג'ון, אותו בכבודו. אני עוד רואה אותו שובר לַמשורר סְקוֹגין את הראש ליד השער כשהוא היה ז'וּליק עוד לא כזה גובה; ובאותו יום פּוּנְקְט אני נלחמתי עם אחד סמסון פִיש, מוכר פירות, מאחורי הפקולטה. אוּ-אה, אוּ-אה, איזה ימים משוגעים אני עברתי! ולראות כמה מהמכרים הישנים שלי מתים.

הס:     כולנו נצטרף, חבריקו.

ריק:    ודאי, ודאי, זה בטוח, זה בטוח. המוות, כמו שאמר הבחור מתהילים, פתוח לכולם. כולם ימותו. כמה עולה היום זוג שוורים ביריד בסטאמפורד?

הס:     בחיי, לא הייתי שם.

ריק:    המוות זה בטוח. דוּבֶּל הזקנצ'יק מהעיר שלך עוד חי?

הס:     מת.

ריק:     או-אה, או-אה, מת! היה סְפֶּץ בחץ-וקשת, וְמת! היתה לו קליעה סוּפֶּר.  הדוכס ג'ון גוֹנְט אהב אותו מאד והימר עליו כל הקופּה. מת! היה קולע בול בַּמטרה ממאתיים מטר ומטיס לך חץ ישר-דוּך אולי מאתיים-חמישים-ששים-שבעים מטר שעשה טוב על הלב לראות את זה. כמה עולה היום תריסר כבשים?

הס:     תלוי בכבש; תריסר כבשים טובות אולי עשרה פאונד.

ריק:    ודוּבּל הזקנצ'יק מת?

הס:     הנה באים שניים מהאנשים של סר ג'ון פלסטאף, אם אינני טועה.

              (נכנס ברדולף עם עוד אחד)

               בוקר טוב, רבותי הטובים.

ברדולף:   סלחו לי, מי פה השופט ריק?

ריק:    אני רוברט ריק, אדוני, ג'נטלמן עלוב של המחוז הזה ואחד משופטי השלום של המלך. מה תרצה ממני בטובך?

ברדולף:   המפקד שלי, אדוני, מוסר לך שלומות; המפקד שלי סר ג'ון פלסטאף – בן-אדם גדול, בחיי, ומנהיג דגול מאד.

ריק:    יפה מצדו לברך אותי, אדוני. הכרתי אותו בתור סייף אל"ף-אל"ף. מה שלום האביר הטוב? מותר לשאול מה שלום הגברת אשתו?

ברדולף:   אדוני, סליחה: חייל בלי אשה הוא יותר – רנטבילי.   

ריק:    יפה אמרת, בחיי, וגם אמרת את זה יפה, באמת: יותר רנטבּילי - זה טוב. כן, בהחלט טוב זה. פראזה טובה היא בלי ספק, ותמיד היתה, משהו ראוי לְשֶבח. "רנטבּילי". זה בא מ"רנטבּיליום". טוב מאד, יופי של פראזה.

ברדולף:   סליחה, אדוני, אני שמעתי את המלה – פראזה אתה קורא לה? בחיים שלי, אני לא מכיר את הפראזה; אבל אני מוכן להילחם שהמלה היא מלה מאד חיילית, ומלה יוצאת מן הכלל לשימוש. "רנטבּילי", זה כשמישהו הוא כמו שאומרים רנטבּילי, או שהוא נמצא איפה שחושבים שהוא יכול להיות רנטבילי, שזה דבר מצוין.

              (נכנס פלסטאף)

ריק:   זה מאד נכון. תראו, הנה בא סר ג'ון הטוב! – הב לי את היד הטובה שלך, הב לי את היד הטובה של כבודך! לא להאמין, אתה נראה בומבה, וסוחב יפה מאד את השנים שלך. ברוך הבא, סר ג'ון טוב!

פלסטאף: אני שמח לראות אותך בטוב, מר רוברט ריק. (להס): מר מר-המוות, אם אני לא טועה?

ריק:    לא, סר ג'ון, זה קרובי וידידי הס, הקולגה שלי למשפט.

פלסטאף: כבוד מר הס, מתאים מאד שאתה ממונה על השקט והשלום.

הס:    ברוך הבא לכבודך.

פלסטאף: אוף, איזה מזג-אוויר חם, רבותי! הִנְפּקתם לי פה מבחר של גברים כשירים?

ריק:   נו מה, בהחלט. תרצה לשבת?

פלסטאף (מתיישב): תנו לי לראות אותם, בבקשה מכם.

ריק:   איפה הרשימה? איפה הרשימה? איפה הרשימה? בוא נראה, בוא נראה, בוא נראה: זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה. כן, זהו, סר. ראלף עובש! שיתייצבו פה כשאני מקריא. ככה שיעשו, ככה שיעשו. בוא נראה. איפה עובש?

              (נכנס עובש)

עובש: כאן, אם לא מפריע.

ריק:   מה דעתך, סר ג'ון? בחור בנוי טוב, צעיר, חזק וממשפחה טובה.

פלסטאף: שמך עובש?

עובש: כן, אם לא מפריע.

פלסטאף: בהחלט הגיע זמן שישתמשו בך.

ריק:   חה, חה, מצוין מאד, באמת. מה שעבשושי הוא לא שימושי, יוצא-מן-הכלל-טוב, באמת. יפה אמרת, סר ג'ון, יפה מאד אמרת.

פלסטאף: תכניס לו "עוֹבר".   

עובש: עברתי כבר מספיק, ויכולת לתת לי לעבור בשקט. הזְקנה שלי תהיה הרוסה עכשיו שלא יהיה מי שיחלוב לה ויחפור לה. לא היית צריך להעביר אותי. יש יותר מתאימים לצאת לקרב ממני.

פלסטאף: די! שקט, עובש. אתה יוצא, עובש. הגיע זמן לטחון אותך.    

עובש:  לטחון אותי?

ריק:   שקט, בן-אדם, שקט! אתה יודע איפה אתה? - לגבי היתר, סר ג'ון, תנו לראות את סיימון צל.

פלסטאף: כן, יופי, תנו אותו שאני אשב מתחתיו. זה כנראה חייל קריר.

ריק:   איפה צל?

         (נכנס צל)

צל:    כאן, אדוני.

פלסטאף: צל, בן של מי אתה?

צל:    של אמא שלי, אדוני.

פלסטאף: בן אמא שלך! מתקבל על הדעת, וצל של אבא שלך; הבן של הנקבה הוא צל של הזכר. זה ככה לא פעם, אבל אם אביך צל אתה צל של צל.

ריק:    הוא נראֶה לך, סר ג'ון?

פלסטאף: צל אולי יציל בקיץ. תכניס לו עוֹבר. ממילא יש לנו ברשימת המגויסים הרבה צללים בלי גוף.

ריק:    תומס פָרוּנְקל!

פלסטאף: איפה הוא?

            (נכנס פרונקל)

פרונקל:  כאן, אדוני.

פלסטאף: שמך פרונקל?

פרונקל:    כן, אדוני.

פלסטאף: אתה נראה מוזנח, פרונקל.

ריק:   להכניס לו עוֹבר, סר ג'ון?

פלסטאף: איך הפרונקל יעבור? הוא נראה כמו זיהום על שתיים. תכניס לו סיכה, הוא יישפך לכל הכיוונים. הוא לא עובר, הוא בקושי אוויר.   

ריק:    חה, חה, חה! יש לך את זה, סר, יש לך את זה! כל הכבוד. – פרנסיס לַפְלַף!

              (נכנס לפלף)

לפלף:    כאן, אדוני.

ריק:     המקצוע שלך, אדוני?

לפלף:   חייט נשים, אדוני.

ריק:      להכניס לו עוֹבר, סר?

פלסטאף: אפשר, אם כי אם הוא היה חייט גברים הוא היה מכניס לך בַּמִכנס עם הסנטימטר שלו. (ללפלף) אתה תשחיל את האויב כמו שאתה משחיל תחתונית של אשה?

לפלף:    אני אעשה מה שאני יכול, אדוני, יותר מזה אי אפשר לבקש.

פלסטאף: יפה אמרת, חייט נשים. יפה אמרת, לפלף לב-ארי! אתה תהיה אמיץ כמו יונת זעם או הגיבור שבעכברים. – תעביר את חייט הנשים בתור חיית בר, אדון ריק.  

לפלף:   הייתי שמח אם פרונקל היה יוצא לשרת. 

פלסטאף: הייתי שמח אם היית חייט גברים, היית מתקן אותו והופך אותו כשיר לשירות. אני  לא יכול לעשות ממנו סתם חייל פשוט, הוא כבר מפקד על אוגדה – מדבקת. ואנא תסתפק ברמז, לפלף אימתני.

לפלף:   מסתפק.

פלסטאף: תודה, רב-לַפלוּף. – מי הבא בתור?

ריק:   פיטר עגל מהגבעה.

פלסטאף: כן, יופי, בואו נראה את עגל.

              (נכנס פיטר עגל)

עגל:   כאן, אדוני.

פלסטאף: בחי אלוהים, נראה מה שצריך. קדימה, תעביר את עגל לפני שיתחיל לגעות.

עגל:   אאא אלוהים, אדון המפקד –

פלסטאף: מה זה, אתה גועה לפני שהכניסו לך?

עגל:   אאא אלוהים, אדוני, אני בן-אדם חולה!

פלסטאף: איזה מחלה יש לך?

עגל:   צינון בן-זונה, סר; שיעול, סר, שחטפתי כשצלצלתי בפעמון לכבוד המלך ביום ההכתרה שלו, סר.

פלסטאף: טוב, אתה תצא למלחמה בְּחלוק. אנחנו נסלק את הצינון שלך, ואני אדאג שהחברים שלך יצלצלו בַּפעמון לכבודך.  – כולם כאן?

ריק:    יש פה יותר מהמִכסָה שלך. אתה צריך מקסימום ארבעה, סר; נו אז אני מבקש ממך לך אתי לארוחת-ערב.

פלסטאף: בוא, אני אשתה אתך אבל אני לא יכול להתעכב לארוחה. אני שמח לראות אותך, בנשמה שלי, אדון ריק.

ריק:    אח, סר ג'ון, אתה זוכר עוד שרבצנו כל הלילה בְּבָּר "טארארם" ליד הגשר?

פלסטאף: אל תמשיך, אדון ריק.  

ריק:   הה, זה היה לילה בידור! ומה עם ג'יין גוּטֶנַייט, היא חיה?

פלסטאף: חיה, אדון ריק.

ריק:   היא ממש אף פעם לא יכלה לסבול אותי.

פלסטאף: ממש, ממש. היא תמיד אמרה שהרֵיק הזה עולה לה על העצבים.    

ריק:    בחיי, אני ידעתי לעשות לה חררה. היא היתה אז חתיכת דונה גראציה. היא עוד בְּפורמה?

פלסטאף: זקנה, זקנה, אדון ריק.

ריק:   נו, היא צריכה להיות זקנה. אין לה ברירה חוץ מלהיות זקנה. בטוח שהיא זקנה, והיא ילדה את רובין גוטנייט מגוטנייט הזקן עוד לפני שאני הגעתי לַסטאז'.

הס:     זה חמישים-וחמש שנה אחורה.

ריק:    איי, חבריקו הס, אם אתה היית רואה מה שאני והאביר פה ראינו! – אה, סר ג'ון? אמרתי טוב?

פלסטאף: שמענו פעמוני חצות, אדון ריק.

ריק:   ועוד איך שמענו, ועוד איך שמענו, ועוד איך שמענו; או-הו, שמענו. הסיסמה שלנו היתה "הופה, גבר!" בוא, נלך לשולחן, בוא, נלך לשולחן. או-אה, הימים שאנחנו ראינו! בוא, בוא.

           (יוצאים פלסטאף, ריק והס)

עגל:   אדוני רב-רב"ט ברדולף, תהיה חבר טוב, הנה ארבע עֶשר שילינג במטבע צרפתי בשבילך. תאמין לי באמת, הייתי מעדיף שיתלו אותי, אדוני, רק לא לצאת; אפילו שאני אישית לא אכפת לי, זה יותר כי אני לא רוצה, ושאני אישית יש לי חשק להישאר עם החברים שלי; אחרת, אדוני, לי אישית לא היה כל כך אכפת לי.

ברדולף (לוקח את הכסף): הבנו, עמוד בצד.

עובש:   ואדון רב"ט המפקד, בשביל הזקנה שלי, תהיה חבר שלי. אין לה אף אחד שיעשה לה כלום אם אני הולך, והיא זקנה ולא יכולה לעשות לעצמה. (מציע כסף) תקבל ארבעים, אדוני.

ברדולף וקח את הכסף): הבנו, עמוד בצד.

לפלף:   נשבע לך, לי לא אכפת. בן-אדם מת רק פעם אחת. אנחנו חייבים לאלוהים מוות. אני בחיים לא ישחק מלוכלך. אם זה הגורל שלי, שיהיה; אם לא, שיהיה. אף אחד הוא לא כזה טוב שהוא לא יכול לשרת נסיך; מה שייצא ייצא, מי שמת השנה פּטוּר בשנה הבאה.

ברדולף:   יפה אמרת. אתה בחור טוב.

לפלף:  בחיי, אני לא ישחק מלוכלך.

              (נכנסים פלסטאף והשופטים)

פלסטאף: נו, אדוני, את מי אני לוקח?

ריק:   מי שתבחר.

ברדולף (בצד לפלסטאף): אדוני, מלה אתך. יש לי שלושה פאונד לשחרר את עובש ועגל.

פלסטאף: הבנו, טוב.

ריק:   קדימה, סר ג'ון, מי האנשים שלך?

פלסטאף: תבחר אתה בשמי.

ריק:   טוב, אז: עובש, עגל, לפלף וצל.

פלסטאף: עובש ועגל! מה שנוגע לך, עובש, תישאר בבית עד שתצא מכלל שימוש. ואתה מצדך, עגל, תגדל עד שתגיע לזה. אני לא רוצה את שניכם.

ריק:   סר ג'ון, סר ג'ון, אל תזיק לעצמך! הם האנשים הכי בול בשבילך, ואני הייתי רוצה שישרתו אותך רק השופרא דשופרא.

פלסטאף: אתה תגיד לי, אדון ריק, איך לבחור חייל? מה אכפת לי מזרוע, מבנה, קומה, מָאסָה וצורה גדולה של בן-אדם? תן לי את הרוח, אדון ריק! הנה, פרונקל: אתה רואה איזה מראה מסְמוּרטט. אבל חכה תראה אותו מרוֹקֵן וטוען בשְווּנְג של פטיש, פורק וממלא מהר יותר ממוזג בירה. וצל הזה שאין לו פרצוף, רק פרופיל? תן לי את האיש הזה! הוא לא יוכל לשמש מטרה לאויב: באותה הצלחה אפשר לנסות לקלוע בחוד של עיפרון. ובשטח הנסיגה, באיזו מהירות לפלף כאן, החייט נשים, ירוץ לך! הה, הענק לי מקקים וסלק לי את הענקים! – [/ הה, תן לי אזובים ועזוב אותי מארזים!] שים לי רובה ביד של פרונקל, ברדולף.

ברדולף:     פרונקל, הכתף שק! לימין שוּר! אפּ, אפּ, אפּ!

פלסטאף:  בוא תביא לראות איך אתה מתנהל עם הנשק שלך. ככה. טוב מאד. יפה, טוב מאד, צל"ש.  – אח, תנו לי תמיד כלומניק שלד, קטן, זקן, קירח, בְּרָרה. – כל הכבוד, בחיי, פרונקל! אתה מלך הביצה. תְּפוֹס, הנה צ'ופּר בשבילך. (נותן לפרונקל מטבע)

ריק:    הוא לא וירטואוז בַּתחום; הוא לא עושה את זה נכון. אני זוכר בלונדון   כשהתגוררתי סטודנט, ששיחקתי ביריד ליצן-חצר בהצגת המלך ארתור – היה בחור קטן כזה גמיש, והוא היה משחק עם הכלי שלו ככה; והוא היה להנה ולשמה ובא לך קדימה, ובא לך קדימה, "רא-טא-טא!" הוא היה אומר; ועוד פעם רץ אחורה ועוד פעם מסתער. אני לא אראה שוב בחור כזה.

פלסטאף: הבחורים האלה יהיו מאה אחוז, אדון ריק. תהיה בריא, מר הס; אני לא אבזבז אתך הרבה מלים. כל טוב לשניכם, רבותי; אני מודה לכם. אני צריך לעבור עוד עשרים קילומטר הלילה. – ברדולף, תן לַחיילים מעילים.

ריק:   סר ג'ון, שאלוהים יברך אותך; אלוהים יביא שגשוג לענייניך; אלוהים יביא לנו שלום. כשתחזור, תבקר אצלנו בבית; תן לחדש את הידידות הישנה שלנו. אולי ייצא לי עוד לבוא אתך לארמון.

פלסטאף: בחי אלוהים, הלוואי.

ריק:   לא-לא-לא, התכוונתי לזה. אלוהים יהיה אתך.

פלסטאף: כל טוב, מכובדי המכובדים. [/ רבותי הרבּוֹתִיִים.]   

              (יוצאים ריק והס)

               קדימה, ברדולף, תוביל את האנשים לדרך.

              (יוצאים ברדולף והשאר)

              כשאחזור אני כבר אגלח את השופטים האלה. את כבוד השופט ריק הזה אני רואה לעומק. אדוניי, אדוניי, כמה שאנחנו הזקנים מכורים לחולשה הזאת לְשַּקֵר! זה השופט המדולדל פה לא הפסיק לקשקש לי על הנעורים הפרועים שלו וההרפתקאות שלו ברחוב הזנזונות, וכל מלה שניה – שקר, שהוא משלם לַשומע על השעון – הלוואי על כל נושה. אני זוכר אותו טוב כשהוא היה סטודנט – כמו בן-אדם עשוי מגבינה מגורדת. כשהוא היה ערום הוא נראה כמו צנון שעומד על השורשים שלו, עם ראש סלק אידיוטי חתוך בסכין. הוא היה כחוש כל כך שקצר-ראיה לא יכול היה לראות אותו. הוא היה התגלמות הצום, אבל חרמן כמו קוף, והזונות קראו לו "הגבעול שבא לבעול". הוא תמיד היה כמה צעדים מאחורי האופנה, ושר לזונות בלויות סוג ב' פזמונים שהוא שמע עגלונים שורקים, אבל נשבע שאלה בלדות וסרנדות ממוחו הקודח. ועכשיו החרב-קרטון הזה נהיה בעל-בית מכובד ומדבר על הדוכס ג'ון גונט כאילו הוא היה אחיו בנפש; אבל אני נשבע שהוא ראה אותו בקושי פעם אחת באיצטדיון הספורט, ואז פוצצו לו את הראש על זה שהוא נדחף ליציע של החשובים. אני ראיתי את זה ואמרתי לג'ון גונט "תראה מה זה כוח רזון", כי אפשר היה לדחוף את כולו עם הבגדים ביחד לעור של צלופח. נרתיק של חלילית היה בשבילו בית שלוש קומות. ועכשיו יש לו אדמה וגם בקר. נו, אני אתקרב אליו קרוב אם אחזור,  קרוב וכואב, והוקוס-פוקוס האבן הזאת תהפוך לזהב. אם דג קטן הוא פתיון לדג גדול, אני לא רואה אף סיבה בחוק הטבע שאני לא אכניס לו ביס. טוב, הזמן יפסֵל, וזהו זה.

              יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק ב' - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >