| < אחורה |  הסוחר מוונציה -
מערכה 2, תמונה 8 |
קדימה > |
נכנסים סאלארינו וסולאניו.
סאלארינו: שמע, איש, ראיתי את בסאניו שט.
גראציאנו בא אתו, ובַספינה
איתם אין שום לורנצו, זה בטוח.
סולאניו: היהודי יימח-שמו בִּזעקות
עורר את הדוכס, שהצטרף
אליו כדי לחפש את אניית בסאניו.
סאלארינו: איחר, האנייה הרימה כבר
מפרש. אך שם סוּפּר לו לַדוכס
שבאיזו גונדולה נראו ביחד
לורנצו והג'סיקה חולת-
האהבה שלו. אנטוניו, חוץ
מזה, אישר לו לדוכס שהם
לא עם באסאניו בספינה שלו.
סולאניו: עוד לא שמעתי פרץ רגשות
שוצף כל כך, מוזר ומבולבל
ומטולטל כל כך כמו שפלט
הכלב היהודי ברחובות:
"הבת שלי! הו הדוקאטים! הו
הבת שלי! ברחה לה עם נוצרי!
הו הדוקאטים הנוצרים שלי!
חוק! צדק! הדוקאטים והבת!
שק, צרור דוקאטים, שני שקים צְרוּרֵי
דוקאטים, דו-דוקאטים, נגנבו
בידי הבת שלי! ותכשיטים,
שתי אבנים, שתי אבנים טובות
ויקרות, גנבה לי בת שלי!
איי, צדק! תמצאו את הילדה!
האבנים עליה, הדוקאטים!"
סאלארינו: מה, כל ילדי ונציה אחריו,
רצים, צורחים: "האבנים שלו,
הבת שלו, והדוקאטים שלו!"
סולאניו: אנטוניו, שידאג רק להחזיר
הכל בזמן, אחרת ישלם
על זה.
סאלארינו: טוב שהזכרת לי. אתמול
יצא לי לדבר עם צרפתי
אחד, והוא סיפר לי שבַּים
הצר בין אנגליה לצרפת נטרף
איזה כלי-שיט מארצנו, עם
מטען יקר. כשהוא סיפר לי, אז
חשבתי על אנטוניו, ובַלב
בְּסוד קיוויתי שזה לא שלו.
סולאניו: היה טוב שתספר לאנטוניו מה
שמעת; אבל לא בבת-אחת,
כי זה עלול לגרום לו צער רב.
סאלארינו: לא מתהלך איש טוב כמותו על פני
האדמה. ראיתי את אנטוניו
ואת באסאניו נפרדים. באסאניו
אמר שינסה להזדרז
לחזור. והוא ענה, "לא, לא; רק אל
תמרח את עניינך למעני,
באסאניו, הישאר עד שהזמן
יבשיל. ובאשר לַשטר שבו
היהודי מחזיק אותי, שלא
תיתן לו זכות כניסה לנפשך
המאוהבת .תהיה עליז,
נצל את כל מחשבותיך רק
לְחיזורים והפגנות יפות
של אהבה שישרתו אותך
שם כַּיאה." ואז עיניו ממש
הָרוּ דמעות, והוא הפנה פניו,
הושיט יד וברגש אינסופי
גלוי סחט-לחַץ את יד באסאניו.
וכך הם נפרדו.
סולאניו: לדעתי הוא
אוהב את העולם רק בגללו.
בבקשה בוא, נחפש אותו,
נקל באיזה שעשוע על
הכובד שהוא מחבק.
סאלארינו: קדימה.
יוצאים.
| < אחורה | הסוחר מוונציה -
מערכה 2, תמונה 8 |
קדימה > |