| < אחורה |  הסוחר מוונציה -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנס הליצן לנצלוט גובו.
לנצלוט: בטוח, המצפון שלי יעזור לי בלברוח מהיהודי הזה, האדון שלי. השד מושך לי במרפק ומפתה אותי, אומר לי "גובו, לנצלוט גובו, לנצלוט טוב" או "גובו טוב", או "לנצלוט גובו טוב, תרים רגליים, קח תנופה, תברח." המצפון שלי אומר, "לא, תעשה חושבים, לנצלוט ישר, תעשה חושבים, גובו ישר", או כאמור-מקודם "לנצלוט גובו ישר, אל תברח, תביא לַבְּריחה בעיטה בתחת". טוב, השד גיבור-גֶבר לוחץ עלי להתחפף. "דִיו", אומר השד, "לדרך", אומר השד, "בשם אלוהים, תעורר את האומץ", אומר השד, "ורוץ". טוב, המצפון שלי, שנתלה ללב שלי על הצוואר, אומר לי בחוכמה רבה: "ידידי הישר לנצלוט", בתור בן של איש ישר, או יותר נכון של אשה ישרה, כי האמת שאבא פה-ושם מעד לו, פה-ושם עמד לו - היה לו כזה-מין-תיאבון כזה - בקיצור, המצפון שלי אומר, "לנצלוט, אל תמוּש". "מוּש", אומר השד. "אל תמוּש", אומר המצפון שלי. "מצפון", אני אומר, "אתה יועץ טוב. שד", אני אומר, "אתה יועץ טוב". אם לציית למצפון שלי, אני צריך להישאר עם היהודי, האדון שלי, שהוא, אלוהים ישמור, סוג של שטן. ולברוח מהיהודי זה אומר לציית לשד, שהוא, סליחה על הביטוי, השטן בכבודו ובעצמו. בטח שהיהודי הוא השטן בהתגלמותו, ואני אומר במלוא המצפון, המצפון שלי הוא סתם סוג של מצפון חסר מצפון, לרצות להציע לי להישאר עם היהודי. השד נותן את העצה החברית יותר. אני אברח, שד, העקבים שלי לפקודתך. אני אברח!
(נכנס גובו הזקן עם סלסלה)
גובו: אדון בחור, 'בקְשה ממך, מה הדרך לבית של האדון-יהודי?
לנצלוט (הצידה): איי, אלוהים, זה האבא החוקי שלי מלידה. הוא קצר-רואי לטווח ארוך, לא רואה מקרוב אפילו מרחוק, ולא מכיר אותי. אני אביא לו בַבִּלבול.
גובו: מר-אדון-בחור, 'בקְשה-ממך, מה הדרך לבית של האדון-יהודי?
לנצלוט: תיקח ימינה שלך בפניה הבאה, אבל, בפניה הבאה אחרי-זה קח שמאלה שלך. רק מה, ממש בפניה הבאה, אל תיקח אף צד, תחתוך באלכסון ישר לַבית של היהודי.
גובו: איי סנטה-רבא, על הדרך הזאת קשה לעלות. אתה יכול להגיד לי אם אחד לנצלוט, שמתגורר אצלו, מתגורר אצלו או לא?
לנצלוט: אתה מדבר על האדון-צעיר-לנצלוט? (הצידה): תראו אותי עכשיו, עכשיו אני מעלה הילוך. (לגובו): אתה מדבר על האדון-צעיר לנצלוט?
גובו: שום אדון, ברשותך: בן של איש עני. אבא שלו, אפילו שאני אומר את זה, הוא איש ישר, עני מכל הכיס, ו - תודה לאל - חי טוב.
לנצלוט: טוב, שאבא שלו יהיה מה שבא לו, אנחנו מדברים על האדון-צעיר-לנצלוט.
גובו: ידיד של כבודך - ולנצלוט, ברשותך.
לנצלוט: אבל, סלח-לי-נא: דהיינו, איש זקן, דהיינו, נא-תרשה-לי, שאתה מדבר על האדון-צעיר-לנצלוט.
גובו: על לנצלוט, אם תרשה לי באדונותך.
לנצלוט: דהיינו, אדון לנצלוט. אל תדבר על אדון לנצלוט, פאפא'לה, כי הסיניור הצעיר, על פי הגורלות והגזרות וכל המלים העתיקות, ספר החיים וכל ענפי ההשכלה האלה, הוא לחלוטין מנוח, או, כמו שאומרים במלים פשוטות, הלך לעולמו.
גובו: לא, אלוהים ישמור, הילד היה המשען של זִקְנתי, מקל התמיכה שלי.
לנצלוט (הצידה): למה, אני נראה כמו מוט, או ידית, קביים או משענת? (לגובו): אתה מכיר אותי, אבא?
גובו: אוי לי, אני לא מכיר אותך, אדון צעיר! אבל בקשה-ממך תגיד לי, הילד שלי - זכרונו לברכה - חי, או מת?
לנצלוט: אתה לא מכיר אותי, אבא?
גובו: אוי לי, אדון, אני קצר-רואי, אני לא מכיר אותך.
לנצלוט: לא, האמת היא שאם היו לך עיניים לא היית מכיר אותי: כי איזהו חכם הרואה את הוולד. טוב, זקן, אני אספר לך חדשות על הבן שלך. (כורע ברך) תן לי ברכה, האמת תצא לאור והפשע לא יחמוק. בן יכול לחמוק, אבל האמת בסוף תצא לאור.
גובו: 'בקשה ממך, אדון, תקום. אני בטוח שאתה לא לנצלוט הילד שלי.
לנצלוט: 'בקשה ממך, בוא נפסיק עם המשחקים, רק תן לי את ברכתך. אני לנצלוט, הילד שלך שהיה, הילד שלך שהווה, והילד שלך שיהיה.
גובו: אני לא יכול להאמין שאתה הבן שלי.
לנצלוט: על זה אני לא יודע מה להגיד. אבל אני לנצלוט, המשרת של היהודי, ואני בטוח שמרגריטה אשתך היא אמא שלי.
גובו: השם שלה מרגריטה באמת. שיהרגו אותי, אם אתה זה לנצלוט, אתה ממש בשר ודם שלי. אלוהים שיתברך כל יום, איזה זקן קיבלת! יש לך יותר שיער על הסנטר ממה שיש לדוֹבּין, הסוס שלי, על הזנב.
לנצלוט: אז הזנב של דובין כנראה צומח אחורה. אני בטוח שהיה לו יותר שיער על הזנב ממה שיש לי על הפרצוף כשראיתי אותו פעם אחרונה. (קם)
גובו: אדוניי, איך אתה טרנספורמַצְתָ! איך אתה והאדון שלך מסתדרים? הבאתי לו מתנה. איך אתם מסתדרים, תגיד?
לנצלוט: טוב, טוב. אבל אני מצדי, בגלל שהתיישב לי בראש להתרחק, אני לא אתיישב עד שאני אתפוס איזה מרחק. האדון שלי הוא יהודי עד העצם. מתנה תיתן לו? חבל-תליה תיתן לו! אני מורעב בשירותו. תספור, תראה, האצבעות שלי והצלעות שלי אותו דבר. אבא, אני שמח שבאת. תן את המתנה שלך לאחד אדון באסאניו, שנותן ממש מדי-שרד חדשים טיפ-טופ. אם אני לא משרת אותו, אני ארוץ עד קְצה האדמות של אלוהים. - או! מזל נדיר, הנה בא הבן-אדם. אליו, אבא, כי אני יהודי אם אני משרת עוד את היהודי.
(נכנס באסאניו, עם מלווה או שניים)
באסאניו (לאחד מאנשיו): אתה יכול לעשות את זה, אבל בהילוך זריז, שהארוחה תהיה מוכנה לכל המאוחר בחמש. תדאג שהמכתבים האלה יימסרו, שמדי-השרד ייכנסו לעשייה, ובקש מגראציאנו שיבוא אלי הביתה מייד.
(יוצא משרת)
לנצלוט: אליו, אבא.
גובו: אלוהים יברך את כבודך.
באסאניו: תודה רבה. אתה רוצה ממני משהו?
גובו: לפניך הבן שלי, ילדון עני -
לנצלוט: לא ילדון עני, אדון, אלא המשרת של היהודי העשיר שהיה רוצה, אדון, כמו שאבא שלי יפרט -
גובו: יש לו, כמו שאיך אומרים, אדון, שאפְשְפָנוּת עזה לשרת.
לנצלוט: כל הספור במילה אחת פשוט הוא, שאני משרת את היהודי, ויש לי תשוקה, כמו שאבא שלי יפרט -
גובו: האדון שלו והוא, במחילה מכבודך, לא בדיוק אחים-בדם.
לנצלוט: אם לקצר, האמת הערומה היא שהיהודי, שעשה לי עוול, פשוט מכריח אותי, כמו שאבא שלי - בתור איש, תודה-לאל, זקן - יפרש לך בְּהַפרשה -
גובו: יש לי פה בישול של יונים שאני רוצה להעניק לכבודך, והבקשה שלי היא -
לנצלוט: בשיא הקיצור, הבקשה נוגעת לעצמי באופן סְפֵּציפְציפִי, [/ סְפֵּפּיצי] כמו שכבודך יבין מהאיש הזה הזקן ו - גם אם אני אומר את זה, למרות שהוא זקן הוא גם מסכן - אבא שלי.
באסאניו: אחד ידבר בשם שניכם. מה אתה רוצה?
לנצלוט: לשרת אותך, אדון.
גובו: זה העניין בתיקצוּר נמצץ.
באסאניו: אני מכיר אותך טוב. התקבלת.
היום אמר לי שיילוק אדונך
שתקוּדם - אם זה קידום לצאת
משירותו של יהודי עשיר
כדי לְלוות אדון עני כל כך.
לנצלוט: הפתגם הישן מחולק יפה מאד בין האדון שלי שיילוק לבינך: אתה רועִי ולו לא יחסר.
באסאניו: יפה אמרת זאת. לך, אבא, עם
בנך. - אמור שלום לאדונך
ומצא היכן המגורים שלי. -
שיקבל מדים מעוטרים
יותר משל כולם. לדאוג לזה.
לנצלוט: אבא, פנימה. אני לא יכול לקבל תפקיד, אה?! אני אין לי לשון בראש! חה, אם למישהו באיטליה יש כף-יד יפה יותר בשביל להישבע על התנ"ך, מזל טוב שיהיה לי! מה יש לדבר, הנה קו חיים - סתם כלום. הנה כמה נשים, שטויות - אוי לי, חמש-עשרה נשים זה שום דבר. אחת-עשרה אלמנות ותשע בתולות זה סתם כלום של הכנסה בשביל גבר אחד. פלוס להינצל מטביעה שלוש פעמים, ולהיות בסכנת-חיים של מיטת-נוצות זוגית - זה הרפתקאות סתם כלום. טוב, אם המזל הוא אשה, היא נקבה טובה בסיפור הזה. אבא, בוא, אני אגיד שלום ליהודי טיק-צ'יק-טק.
(יוצאים לנצלוט וגובו הזקן)
באסאניו: שים לב, לאונרדו טוב: כשכל אלה
יובאו ויאוחסנו, חזור מהר.
אני הלילה מארח את
המובחרים שבידידי. לך, רוץ.
לאונרדו: אשקיע את כל מאודי בזה.
(נכנס גראציאנו)
גראציאנו: איפה אדונך?
לאונרדו: שם הוא הולך, אדון.
(יוצא)
גראציאנו: סיניור באסאניו?
באסאניו: גראציאנו!
גראציאנו: יש לי אליך בקשה.
באסאניו: קיבלת.
גראציאנו: אתה חייב לא לסרב לי. אני חייב לבוא אתך לבלמונט.
באסאניו: חייב - חייב. אבל תשמע, גראציאנו:
אתה מדי פרוע, גס, עם פה
גדול - כל זה מאד מקסים ולא
נראה פגם לְעיניים כמו שלנו.
אך בְּמקום שבו לא מכירים
אותך - טוב, שם זה ייראה אולי
נועז מדי. עשה טובה, נסה
רק למתן קצת בכמה טיפות
איפוק את נשמתך הקופצנית,
פן ייווצר עלי מן הפראות
שלך רושם מוטעה שם במקום
אליו אני יוצא, ואאבד
את תקוֹותַי.
גראציאנו: סיניור באסאניו, שמע לי:
אם אני לא לובש מראה שקול,
אומר מילות כבוד ומקלל
רק פה ושם, נושא ספרי-תפילה
בכיס, משפיל מבט - יותר: בִּזמן
בִּרְכּת האוכל מְכסה עינַי
עם כובע, ככה, נאנח, אומר
"אמן", מקפיד על גינוני תרבות,
כמו מי שהתמחה בכובד-ראש
כדי לשמח את הלב של סבתא,
[/ כדי להביא לסבתא שלו נחת,]
אף פעם אל תסמוך עלי יותר.
באסאניו: טוב-טוב, נראה איך תתנהג.
גראציאנו: אבל הלילה לא נחשב. שלא
תמדוד אותי ממה שנעשה
הלילה.
באסאניו: לא, זה יהיה חבל.
אני מפציר להיפך, שתלבש
את חליפת העליצות הכי
צעקנית שלך; החברים
רוצים להתבדר. אבל שלום;
יש לי קצת עניינים.
גראציאנו: גם לי יש, עם לורנצו והשאר.
אבל הערב נבקר אותך.
יוצאים.
| < אחורה | הסוחר מוונציה -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |