< אחורה | ![]() |
קדימה > |
מכינים משתה.
נכנסים מקבת, ליידי מקבת, רוס, לֶנוֹקְס, אדונים ובני לוויה.
מקבת: אתם יודעים את סדר הישיבה
לפי דרגה; ראשון עד אחרון,
מכל הלב – ברכות.
אצילים: תודה לַמלך.
מקבת: אנחנו נסתובב בין המסובּים,
וּנְשחק את המארח הצנוע.
המארחת על הכּס תשב,
ובְּבוא הרֶגע נבקש אותה
לומר ברכות.
ליידי: בטא אותן בשמי לַידידים
כולם; לבי אומר להם ברכות.
(נכנס רוצח ראשון, בדלת)
מקבת: רואָה? הם משיבים לך בְּתודות
לִבּם. שני הצדדים שווים. אני
אשב בַּתווך כאן. שִמחו בלי גבול;
עוד רגע נעשה סיבוב שתיה
עם השולחן כולו.
(הולך אל הדלת)
יש דם על פרצופך.
רוצח: אז הוא של בַּנְקְוּוֹ.
מקבת: זה טוב שהוא עליך מבחוץ
ולא אצלו בפנים. הוא מסולק?
רוצח: אדון, נחתך לו הגרון; אני
עשיתי ו את זה.
מקבת: אתה חַתְכָן-
גרונות מספר אחד. אבל האיש
שעשה אותו דבר לפליאנס גם
הוא טוב. אם זה אתה, אתה אלוף
האלופים.
רוצח: אדון, הוד מלכותך,
פליאנס ברח.
מקבת: אז שוב תוקף אותי הַחוֹם: אחרת
הייתי כְּלִיל בְּריאוּת; שָלם כמו שיש,
יציב כמו סלע, בן-חורין, רחב
כמו האוויר סביב; אבל עכשיו
אני חנוק, לָחוּץ, כלוא, כבול
בידי ספקות, פחדים צורבים.– אבל
בַּנְקְוּוֹ בטוח?
רוצח: כן, אדון טוב, הוא
שוכב בטוח בַּתעלה, ועם
עשרים חורים שנחרצו לו על
הראש, הכי קטן בהם זה מוות.
מקבת: תודָה על זה – נחש האב קבור.
ולַתולעת שברח יש טבע
שעם הזמן יבשיל לאֶרס, אך
אין לו שיניים בַּהוֹוֶה. – 'סְתלק.
מחר נשמע אחד את השני שוב.
(יוצא רוצח)
ליידי: אדון מלכוּת שלי, אינך מסביר
פנים: הנשף הוא תפל אם לא
עורכים אותו בחשק; לאכול
מוטב בבית: אך מחוץ לבית
הטקס הוא הרוטב לַבּשר,
אחרת המפגש יבש.
(נכנס רוחו של בַּנְקְוּוֹ, ומתיישב במושבו של מקבת)
מקבת: ברוכה
המזכירה שלי! – אז שעיכּול
טוב יתלווה לַתיאבון, וכל
טוב לשניהם!
לֶנוֹקְס: יואיל הוד מלכותך
לשבת?
מקבת: כל צמרת המדינה
היתה פה תחת קורתנו, לוּ
נִמְצָא פה בַּנְקְוּוֹ המבורך שלנו –
שאגַנֶה אותו על גסותו,
לא ארחם עליו אם הסתבך
בְּתקלה!
רוס: בחסרונו, אדון,
ההבטחה שלו יוצאת מוכתמת.
יואיל המלך לברך אותנו
בחברתו?
מקבת: כל השולחן מלא.
לֶנוֹקְס: פה יש מקום שמור, סר.
מקבת: מי
מכם עשה את זה?
אצילים: את מה, אדון?
מקבת: אינך יכול לומר אני עשיתי
זאת: אל תטלטל את תלתליך
המגואלים מולי לַנֶצח.
רוס: תקומו, רבותי; המלך חש
ברע.
ליידי: שְבוּ, חברים כבודים. אישי
הוא ככה לא אחת, עוד מיַלְדוּת;
אנא, הישארו לשבת: זה הֶתְקף
זמני; הוא יתאושש תוך רגע קל.
אם תעשו מזה עניין, זה רק
יפגע בו, והתרגשותו תגבר.
אִכלו, ואל תתייחסו אליו. -
אתה גבר?
מקבת: כן, גבר, ואמיץ,
אשר מעז להסתכל על מה
שגם את השטן היה מבעית.
ליידי: אח, זה קשקוש מוחלט! כל זה
ציור פרי פַּחְדְךָ: כמו הפגיון,
רישום של האוויר, אשר הוביל
אותך אל דַנְקֵן, לדבריך. אוה!
הפּרפורים והרתיעות האלה –
תעתועֵי פחדים סוג ב' – הולמים
יותר נשים מול סיפורי אֵימה
של סבתא בְּלֵיל חורף. אח, איזו
בושה! מה, מה הפרצופים האלה?
סוף סוף אתה רק מסתכל שם על
כסא!
מקבת: בבקשה, הביטי שם!
שם, הסתכלי! תראי! אה? מה תגידי? -
אח, מה אכפת לי? אם אתה יכול
לנוּד בָּראש, דבּר גם. – אם בּוֹרוֹת
ותכריכים שולחים בחזרה
את אלה שקָברנו שוב אלינו,
בואו ניקבר כבר בִּמְעִי של עיט.
(הרוח נעלם)
ליידי: מה! מסורס לגמרי מטירוף?
מקבת: כמו שכאן אני עומד, ראיתי
אותו.
ליידי: אח, בוז על הבושה!
מקבת: נשפך
דם לפנינו, בִּיְמֵי קדם, עוד
בְּטרם טיהרו חוקי אֱנוֹש
את החֶברה; כן, ורציחות בוצעו
גם אחרי זה, לשִמְען יסמור
שיער: בזמן ההוא כשנשפך
המוח, מת אדם, ודי: אבל
עכשיו הם שוב קמים, גם עם עשרים
פצעים קטלניים על ראשיהם,
ודוחפים אותנו מהכיסאות
שלנו. זה מוזר יותר מִרֶצח.
ליידי: כבדוך,אתה חסר לידידיך.
מקבת: שכחתי! אל נא תתמהו עלי,
רעים מכובדים, יש לי מין מום
מוזר – זה שום דבר למי שמכיר
אותי. קדימה: אהבה, בְּריאוּת
לַכּל! ואז אשב. – תנו לי קצת יין:
מַלאוּ מָלֵא! – אני שותה לכבוד
חדווה כללית של השולחן כולו,
וְלִידידנו בַּנְקְוּוֹ היקר,
אשר חָסֵר לנו; הלוואי היה כאן!
(נכנס מחדש הרוח)
לכּל, ולוֹ, אנו צמאים לשתות,
הכּל לכַּל.
אצילים: שְבוּעת נאמנוּת!
מקבת: תלך! צא מעיני! שאדמה
תבלע אותך! בָּעצמות שלך
אין מֵח, ודמך הוא קר; אין זיק
תבונה בְּעיניים אלה שאתה
לוטש!
ליידי: חישבו על כך, רוזנים טובים,
כעל עניין שֶבְּשִגְרָה, זה לא
יותר; חבל רק שזה מקלקל
את הבילוי.
מקבת: מה שיעז כל גבר
אני מעז: בוא התקרב כמו דוב
רוסי שָעִיר, כמו קרנף עוטה
שריון או כמו נמר; לְבַש כל דמוּת
רק לא הדמות הזאת, ועצבַּי
היציבים לא ירעדו; או שוב
לִחְיות, וקרא לי לדו-קרב בְּלב
מִדְבּר; אם אז שוב אתכסה ברעד,
כַּנֵה אותי תינוקת נקבה.
עוּף, צל נורא! גיחוך דמיון, תעוף!
(הרוח נעלם)
כן, ככה; - הוא הלך, אני שוב גֶבר. –
בבקשה, שבו במקומכם.
ליידי: סילקְתָ כל שמחה, הרסת את
המסיבה בְּהתפרעות יפָה
מאד.
מקבת: דברים כאלה יכולים
להיות, ולעבור עלינו כמו
ענן של קיץ, בלי שנתפּלץ
עד נפש? את עושה אותי ממש
זר לעצמי, כשאני חושב
איך בכוחך לִרְאות מראות כאלה,
ועוד לשמור על אודֶם לחָיַיִך,
כשלחָיַי הלבינו מרוב פחד.
רוס: איזה מראות, אדון?
ליידי: בבקשה,
אל תדברו; שלומו הולך ורע;
השאלות רק מרגיזות אותו.
אז לילה טוב מייד. אל נא תקפידו
על סדר היציאה, לכו מייד.
לֶנוֹקְס: ליל מנוחה, בְּריאוּת טובה יותר
להוד רוממותך!
ליידי: ליל מנוחה
נעים וטוב לכל!
(יוצאים האצילים ובני הלוויה)
מקבת: זה דורש דם; אומרים, דם דורש דם.
שמענו כבר שאבן זזה, עץ
דיבר; אוֹבוֹת וּנבואות חשפו
דרך עורב, לילית, תִנְשמת את
איש הדמים הכי סודי. – מה שעת
הלילה?
ליידי: היא נלחמת כבר בַּיום
מקבת: מה דעתך על זה –
מֶקְדַף סירב להזמנה שלנו.
ליידי: קראת לו?
מקבת: שמעתי זאת מיד
שניה; אבל אני אקרא לו. אין
אף איש מהם שאין לי בביתו
שָכיר בְּכסף בין המשרתים.
מחר אצא - בָּהוּל - לָאחיות
של הגורל: הן תדברנה עוד;
שכן אני נחוש לדעת גם
בָּאמצעִי הָרע מכל את כל הרע.
לטובתי כל דרך היא כשרה;
אני כל כך עמוק בְּדם, שאם
אפסיק לִשְחות עכשיו, קשה יותר
לחזור מלהמשיך. ראשי רוחש
דברים זרים שאין לִשְקוֹל, יש לְמַמֵּש.
ליידי: חסר לך החומר המְשַמֵר
הכל, שינה.
מקבת: בואי, נלך לישון.
ההזיות שלי – פַּחדֵי טירון כולן;
דרוש תִרְגוּל קשה כדי לחשלן.
אנחנו צעירים בְּמעשה עוד.
(יוצאים)
< אחורה | ![]() |
קדימה > |