| < אחורה |  מקבת -
מערכה 2, תמונה 1 |
קדימה > |
(נכנסים בַּנְקְוּוֹ, ופליאנס עם לפיד לפניו)
בַּנְקְוּוֹ: איך מתקדם הלילה, ילד?
פליאנס: הירח כבר שקע; ולא שמעתי אורלוגין.
בַּנְקְוּוֹ: והוא שוקע בחצות.
פליאנס: אז בטח מאוחר יותר.
בַּנְקְוּוֹ: חכה, קח את חרבי. - יש צמצומים
שם בָּרָקיע, הם כיבו כל נר. -
קח גם את זה. - צִוּוּיּ שֵינה רובץ
לי על הראש, כבד כמו עופרת,
ובכל זאת לא יכול לישון; כוחות
הרחמים, עִצְרו בי מחשבות
מקוללות שמתמסר להם
הַטֶּבע הָרָדוּם.
(נכנס מקבת, ומשרת עם לפיד)
- תן את החרב.
מי שם?
מקבת: חבר.
בַּנְקְוּוֹ: מה, עוד לא נח, אדון? המלך כבר
במיטתו. היה לו פה בילוי
יוצא מגדר הרגיל, והוא
שפך הרבה מענקים לַצֶוות.
בַּיהלום הזה הוא מברך
את אשתך בְּתואר הנדיבה [/ הקסומה]
בַּמארחות, ובסיפוק עצום
סגר ת'לילה.
מקבת: די לא מוכנים
נתפסנו; הרצון הטוב נפל
בשבי פגמים, שבמצב אחר
אפשר היה למנוע.
בַּנְקְוּוֹ: הכל טוֹב.
חלמתי בליל אמש על שָלוש
האחיות של הגורל; לךָ
הציגו קצת אמת.
מקבת: לא מתעסק
בהן; אך אם נמצא לנו שעה
נוחה, היינו מנצלים אותה
כדי להחליף כמה מילים על זה,
אם תעניק לי זמן.
בַּנְקְוּוֹ: כשתואיל
ברוב טובך.
מקבת: אם תיצמד אלי
ולמילה שלי, כשזה יקרה,
תנחל כבוד.
בַּנְקְוּוֹ: בכדי לא לאבּד
כבוד בְּנסיון להגדילו,
אלא לשמור על לב חופשי ועל
נאמנות ללא רבב - נכון,
צריך עצה.
מקבת: עד אז ליל מנוחה.
בַּנְקְוּוֹ: תודה, אדון, לך כנ"ל.
(יוצאים בנקו ופליאנס)
מקבת: בקש מגבירתך, כשהמשקה
שלי יהיה מוכן, שתצלצל
בַּפעמון. ואז לֵך לַמיטה.
(יוצא משרת)
מה זה, פגיון שאני רואה מולי,
עם הניצב כלפַּי? בוא, תן לִלְפּות.
אין לי אותך ביד, אבל אני
רואה אותך עדיין. מה, חזיון
צלמוות, אי אפשר לחוש אותך,
אלא לראות בלבד? או שאינך
אלא פגיון של רוח, הַמְצאת
כזבים, יציר המוח הקודח?
אני רואה אותך עוד, מוחשי
ממש כמו זה אשר אני שולף
עכשיו.
אתה מוביל אותי לַדרך בה
הלכתי, ובִכְלִי כזה ממש
הייתי משתמש. עינַי נהיות
שוטות-חצר של יתר החושים,
או שמא הן שוות יותר מכל
השאר. אני רואה אותך עדיין;
ועל הלהב גם על הניצב
שלך טיפות של דם, זה לא היה
שם קודם. אין דבר כזה בכלל,
זה עסק הדמים שצָר לך
צורה כך לעיני. עכשיו מעל
חֲצי-עולם אחד הטבע מת,
נדמה, וחלומות מרושעים
טורדים את השינה המצונפת;
כישוף חוגג פולחן לִמְכשפה
חיוורת, והרצח הכּחוּש,
נִדְרך לקוֹל זְקיפוֹ, הזאב, אשר
הַיללה שלו היא סיסמתו,
חומק לו כך בלאט, בְּצעד של
אָנָס, ונע כמו רוח רפאים.
את, אדמה בטוחה ויציבה,
אל תשמעי את פסיעותי, לאן
שלא תלכנה, פן המרצפות
יסגירו בלשונן איפה אני, [/ עצמן יקשקשו "הוא פה, הוא שם",
יסירו מן הרגע את אימת / ויסלקו מן השעה אימה
השקט שמלוָוה אותה עכשיו. / דוממת שכעת נלווית אליה.]
- הוא חי, אני רק איומים גסים.
מלים נושפות כְּפור קר על חום המעשים.
(פעמון מצלצל)
אני הולך, וזהו, ייעשה.
הפעמון מזמין אותי. שלא
תקשיב לו, דַנְקֵן; מה שמצלצל
ייקח אותך אל עדן, או לעזאזל.
(יוצא)
| < אחורה | מקבת -
מערכה 2, תמונה 1 |
קדימה > |