שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הטרגדיה של המלך ג'ון - מערכה 5, תמונה 2 קדימה >

נכנסים [חמושים] לואי הדופן, רוזן סולסברי, רוזן מלון, רוזן פמברוק, לורד ביגוט, חיילים צרפתים ואנגלים.

 

לואי:   מלוּן, כבודו, את זה שיעתיקו,

          ואת ההעתק שְמוֹר למזכרת. (מושיט נייר למלון)

          החזר את הטיוטה לָאדונים פה,

          בכדי שהם גם אנו, כשנקרא  

          שוב את פרטיו של ההסכם הטוב,

          נדע על מה באנו בברית הקודש,

          והאמון יחיה עז ויציב.

סולסברי:  הוא לא יופר אף פעם מצידנו.

          אמנם נשבענו כאן, דופן יקר,

          להתמסר בלהט, מרצון  

          ובלי כפיה, לכל מהלכיך,

          אך האמן לי בכל זאת, נסיך,

          איני שמח שמורסה זו של

          דורנו תבקש לה מרידה

          נתעבת כתחבושת, תרפא

          מוגלת פצע אחד בשלל פצעים. 

          הו, זה כואב לי שעלי לשלוף

          מתכת זו ממותן כדי להיות

          יצרן של אלמנות. ובַמקום

          של הצלה, כבוד והגנה -

          שָם יזעקו "בושה על סולסברי!"

          אבל זהו הנגע של הזמן:    [/ אך זו המחלה של התקופה:]

          כדי להביא תרופה שלמה לצדק,

          אין שום ברירה אלא לפעול ביד

          קשוחה של עוול, תוהו ואי-צדק.

          זה לא אסון, הו חברים סובלים,

          שאנו, בני האי הזה, נולדנו

          לראות שעה כה עצובה שבה

          נצעד אחר מלכות זרה, נפסע

          לפני חיקה הרך ונרפד

          את שורותיה האויבות? אני

          חייב לפרוש ולהתייפח על

          בושת הדרך הכפויה הזאת. 

          שנהיה קישוט לאצולה

          של ארץ רחוקה, ונְלווה

          דגלים לא מוכרים לכאן! מה כאן?

          הו לו יכולתְ, אוּמה, לזוז מכאן,

          שזרועותיו של נפטון הלופתות

          אותך ישאוך מידיעת עצמך

          וירתקוך לחוף כופרים, אולי

          שם ימַזגו שני צבאות אלה של

          נצרוּת דם של זדון בווריד של ברית,

          לא יגירו בשכנוּת רעה. 

לואי: מזג אציל אתה מראה בזה,

          ורגשות גדולים שמתכתשים

          בתוך לבך הם רעש-אדמה

          של אצילות. הו, איזה קרב אציל

          לחמת בין חובה לבין מצפון

          אמיץ. תן לי למחות טל רב-כבוד

          זה שיורד כסוף על לחייך.

          לבי נמַס בי מדִמעות אשה,

          שהן סתם נזילה שגורה, אבל

          מִקְווה זה של טיפות כה גבריות,

          מבול זה שניתַך מסופת נפש,

          מזעזע את עיני, מדהים

          יותר אף ממראה כיפת שמיים

          אילו תוצף כוכבי-שביט של אש. 

          מצח הרֵם, סולסברי מהולל,

          ובלב גדול הדוף את הסופה.

         מים כאלה תן לתינוקות,

          שלא ראו עולם ענק זועם

          ושפגשו גורל רק בנשפים,

          עם דם חמים וצחוק ורכילות.    

          די, די, כי עוד תנעץ ידך עמוק

          בארנק עשיר של מותרות ממש

          כמו לואי בעצמו - וגם אתם

          כולכם, רוזנים, אשר רותמים גידים

          לכוח השרירים שלי. ופה

          נדמה לי שמלאך זהוב דיבר.

          (נכנס פנדולף)

          תראו, נציג הקודש רץ למסור

          לנו יפוי-כוח מיד שמיים,

          לתת כותרת "צדק" לַפעולות

          שלנו בהבל-פה קדוש.

פנדולף:                               ברכוֹת,

          נסיך צרפת אציל! וההמשך

          הוא: ג'ון המלך התפייס עם רומא;

          נפשו, אשר יצאה חוצץ מול הוד

          הכנסייה ומול מטרופולין

         הקודש רומא, נכנסה עכשיו

          בשעריה. ולכן, קפלו

          את דגליכם המאיימים, אלפו

          רוח צמאת-דם של קרבות פרועים

          שהיא תרבוץ לרגל השלום

          כמו אריה שיד אדם גידלה,

          לא מזיקה אלא למראית-עין.

לואי:   כבודך יסלח לי, לא אסוג. אני

          רב-מעלה מכדי להיות חפץ

          להובלה, משנה תחת מרות,

          כלי או נושא-כלים לשימושו

          של כל שליט-שהוא. הבל-הפה

          שלך הוא שהצית את הפחם

          המת של מלחמה בין ממלכה

          מוכת-עונשין זו וביני, וגם

          הביא את חומר הַדְּלֵיקה לאש;

          כעת היא עצומה הרבה מכדי

          לִכבּות מאותו משב רוח חלש

          אשר הצית. אתה הורית לי    

          מה פני הצדק, והכרת לי

          את זכויותי לְארץ זו, ממש

          דחפת ללבי את המבצע.

          עכשיו אתה בא ואומר לי: ג'ון

          השלים עם רומא? מה לי השלום

          הזה? אני, בזכות מיטת כלולות

          שלי, אחרי מות ארתור, לעצמי

          תובע ארץ זו. ובכן עכשיו,

          כשהיא חצי כבושה, עלי לסגת

          כי ג'ון השלים עם רומא? מה, אני 

          עבד של רומא? איזו אגורה

          רומא תרמה, אֵילו גברים שלחה,

          איזו תחמושת היא סִפּקה לתמוך

          בפעולה הזאת? לא רק  אני

          נושא בַּנטל? מי אם לא אני

          ואלה הנתונים לפקודתי

          מזיע כאן בָּעסק ומחזיק

          את כל המלחמה הזאת? מה, לא

          שמעתי את יושבי האי צורחים

          לי "ויוְו לֵה רוּאָ" כששמתי בקופה

          שלי את עריהם? ולא שלי

          הם הקלפים הכי טובים לזכות

          פה במשחק הקל הזה על כתר?

          אז לוותר כשהסיבוב בכיס?

          לא, לא, חי נשמתי, בל ייאמר כך!

פנדולף:  אתה רואה רק מה נשקף החוצה.

לואי: החוצה, פנימה, לא אשוב לפני

          שיפואר הנסיון שלי

          כפי שהובטח לְתקוותי ברוחב

          לפני גיוס כוחות כה מעולים,

          נִשְמות אש שקטפתי בעולם

          לרמוס כיבוש, לזכות בתהילה

          במלתעות של סכנה ומוות.    [/ ממש בלוע סכנות ומוות.]

          (חצוצרה נשמעת)

          איזו תרועה בריאה קוראת לנו?

          (נכנס הממזר)

ממזר:  על פי חוק העולם למשחק הוגן,

          שִמעו אותי. נשלחתי לדבר.

          אדון מילאנו מקוּדש, אני

          בא מן המלך כדי לדעת מה

          השגת בשבילו; ובְהתאם

          לתשובתך אדע איזה מרחב

          ותוקף מותרים ללשוני.

פנדולף:  כבוד הדופן עקשן בְּהתנגדות,

          לא מתפשר לתחנוני; אומֵר

          חד וחלק שלא יפרוק נשקו.

ממזר:  חי כל הדם שמעולם הָלם

          בְּזעם, הבחור דובר יפה!

          עכשיו שִמעו את מלך אנגליה,

          כי כך אומרת מלכותו מפּי:

          שהוא מוכן, מוכן כמו שצריך -

          פלישה גסה כזאת של בני-קופים,

          חינגת שריון כזאת, פזיזה פרוצה,

          חוצפת גדודי קטינים חסרי זיפים -

          המלך מחייך מול זה, והוא

          מוכן טוב להצליף בּגמדֵי

          המלחמה, בצבא הננסים -

          מחוץ למעגל שטחיו. היד

          אשר חבטה בכם בדלתכם,

          דחפה אתכם לקפוץ מן המפתן,

          לצלול כמו דלי בבארות סתרים,

          לרבוץ בַּתבן ברפתותיכם,

          לשכב כמו משכונים במגירות,

          להתחבק עם חזירים, למצוא

          רק בְּמרתף או כֶּלא בטחון

          מתוק, לסמור-לרעוד כשתרנגול

          בן ארצכם קורא, כי זה נשמע

          לכם אנגלי חמוש - היד

          הזאת, המנצחת, שענשה

          אתכם בחדריכם, פה היא תוחלש?

          לא. דעו שהשליט הרם ערוּך,

          כמו נשר מעל מגדליו, לעוט

          על כל טרדן שיתקרב לקן.

          ואתם, מורדים סוטים כפויי-טובה,

          נירון-קיסרים צמאי-דם, תולשי

          הרחם של אמכם היקרה,

          של אנגליה: הַסמיקו מבושה,

          כי נשותיכם ובנותיכם חיוורות-

          הלחי מדלגות אחר תופים

          כמו אמזונות, את האצבעון

          הופכות כבר לכפפת-שריון, ואת

          המחט לחנית, ולב ענוג

          לְחשק אכזרי וצמא דמים.

לואי: פה גְמור את שיר הגנאי שלך ולך

          לדרכך. בְּגידופים אתה

          חזק יותר, אנו מודים. כל טוב.

          אין לנו זמן כדי לבזבז על פֶּה

          גדול כזה.

פנדולף:                 תו לי רשות דיבור.

ממזר:  לא, אדבר אני.

לואי:                       לא נאזין

          לְאיש. הכו, תופים, לְשון הקרב

          תכריז על מה ולמה אנו כאן.

ממזר:  כן, התופים שלך, כשהם יוכו,

          יבכו, וגם אתה, כשתוכה.

          תן בום אחד בטְרח התוף שלך

          וכבר ממול מוכן מתוח תוף

          שיהדהד חזק כמו זה שלך.

          הך באחר - ועוד אחד, רועש

          כמותו, יחריש את אוזן הרקיע,

          ילעג לְבּס הרעם. פה קרוב -

          כי לא סמך על ציר צולע זה,

          בצחוק הוא השתמש בו, לא מצורך -

          ג'ון איש קרבות, ועל מצחו נח מוות

          חשוף צלעות, שתפקידו היום           

          לזלול בְּשר צרפתים לאלפים.

לואי: הכה, תוף, את הסכנה נמצא.

ממזר:  כן-ועוד-איך תמצא, ללא מוצא.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הטרגדיה של המלך ג'ון - מערכה 5, תמונה 2 קדימה >