שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הטרגדיה של המלך ג'ון - קדימה >


הנפשות הפועלות


הטרגדיה של המלך ג'ון

 

KING JOHN

 

מאת וויליאם שייקספיר

תרגום דורי פרנס

 

הדמויות

המלך ג'ון מאנגליה

אלינור, המלכה-האם

הנסיך הנרי, בנו של ג'ון, מאוחר יותר הנרי השלישי

בלאנש, מספרד, אחייניתו של ג'ון

פמברוק, סולסברי, אסקס, ביגוט, לורדים אנגליים

הְיוּבּרט, איש-סוד של ג'ון

רוברט פלקונברידג', בנו של סר פלקונברידג' המנוח

פיליפ פלקונברידג', הממזר, אחיו-למחצה

ליידי פלקונברידג', אלמנתו של סר פלקונברידג'

ג'יימס גֶרְני, משרת של ליידי פלקונברידג'

פיטר מפּוֹמְפְרֶט, נביא

כרוז, שליח, תליין, אדונים, מפקד מחוזי, חיילים אנגליים, חצוצרנים, תליין נוסף, מלווים

המלך פיליפ מצרפת

לואי הדופן

ארתור, דוכס בריטאני, בנו של אחיו הבכור של המלך ג'ון, ג'פרי

קונסטאנס, אמו של ארתור

דוכס אוסטריה, ויקונט של לימוז'

מלוּן, אציל צרפתי

שאטיוֹן, שגריר מצרפת לאנגליה

כרוז, שליח, חיילים צרפתיים, חצוצרנים, מלווים

אזרח מאַנְזֶ'ה

הקרדינל פאנדוּלף, שליח האפיפיור

אזרחים


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים המלך ג'ון, המלכה אלינור, פמברוק, אסקס, סלסברי ומלווים, עם שאטיון מצרפת.

 

המלך ג'ון:  דבּר, שאטיון, אז מה צרפת רוצָה?

שאטיון:  זה מה ש - אחרי ברכות - מוסר

          דרכִּי מלך צרפת לְהוד מלכות,

          לְהוד מלכות מושאל של אנגליה.

אלינור:  פתיחה תמוהה: איך, הוד מלכות מושאל?

המלך ג'ון:  דממה, אמא טובה, תני לו למסור.

שאטיון: פיליפ מלך צרפת, בשמו של בן

          אחיך המנוח ג'פרי, ארתור

          פלנטאג'נט, תובע על פי חוק

          את השלטון על אי יפה זה עם

          כל נספחיו: אירלנד, ופּוּאַטְיֵיר,

          אנז'ה, טוּרֶן ומֶן. ודרישתו

          אליך - שתניח את החרב

          שמתנוססת בגניבה על כל

          התארים הללו, ותמסור

          אותם לארתור הצעיר, אחיין

          שלך והשליט על פי הדין.

המלך ג'ון:  ומה יקרה אם לא נסכים לזה?

שאטיון:   לחץ גאה של מלחמה קשה

          ודם, כדי לאכוף את הזכויות

          האלה אשר נשללו בכוח.

המלך ג'ון: יהיו פה מלחמה מול מלחמה,

          דם תחת דם ולחץ תחת לחץ.

          זו התשובה לַמלך של צרפת.

שאטיון:   קבל אם כך מפי את מְחאת

          מלכי, וזה גבול השליחות שלי.

המלך ג'ון: תמסור לו את שלי, דרך צְלחה.

          עבוּר צרפת אתה תהיה ברק;

          כי עד שתְדוֵוח כבר אהיה שם,

          ורעם תותחַי כבר יִישמע.

          צא והייה שופר של זעמנו,

          צליל שמבשר את כיליונך שלך.

          תנו לו ליווי לפי הטקס. פֶּמְבּרוֹק,

          אתה תדאג לזה. שלום, שאטיון.

          (יוצאים שאטיון ופמברוק)

אלינור (לוחשת): מה, לא תמיד אמרתי, בן, שהיא,

          קונסטאנס השאפתנית, לא תירגע

          עד שתדליק את כל צרפת וכל

          תבל למען הזכויות של בנה?

          ניתן היה למנוע ולפתור

          במחוות קלות של ידידות

          מה שעכשיו שתי ממלכות צריכות

          בדם ופחד-מוות לתמרן בו.

המלך ג'ון:  זכותי וכוח ממשלי - איתנוּ.

אלינור: הכוח כן, הזכות פחות. הזכות

          תדון את שנינו עוד לכף חובה.   

          זה מה שמצפוני לוחש בסוד

          לךָ, לי ולאל בלבד, לא עוד.

          (נכנס קצין-חוק מחוזי ולוחש באוזנו של אסקס)

אסקס: רוממותך, מחלוקת שמשונָה

          ממנה לא שמעתי באה כאן

          מן הפרובינציה להכרעתך.

          שאזמן את הצדדים?

המלך ג'ון:                      שהם

          יבואו.

          (יוצא קצין-החוק)

          המנזרים שלנו יְממְנו

          את המסע הזה.

          (נכנסים רוברט פלקונברידג' ופיליפ הממזר, עם קצין-החוק)

                              מי רבותי?

ממזר:  אני נתין צייתן שלך, אציל,

          יליד חבל נורת'המפטון, ובן בכור,

          לדעתי, של רוברט פלקונברידג',

          חייל, שריצ'רד לב-ארי בשדה

          הקרב במו ידיו הנדיבות

          נתן לו תואר אבירות.

המלך ג'ון:                         ומי

          אתה?

רוברט: בנו ויורשו של אותו פלקונברידג'.

המלך ג'ון: הוא בן בכוֹר ואתה יורש? אתם,

          כך זה נראה, לא מאותה האם.

ממזר:  אותה אם בהחלט, מלך גדול,

          וכידוע לי אותו האב.

          אך לְאישור מוחלט בזה

          אפנה אותךָ לָאל, ולאמי.

          מותר לי, כמו לכל בן, לפקפק.

אלינור:  שתתבייש, איש גס! אתה מכפיש

          את כבוד אמך בחשדנות הזאת.  

ממזר:  אני, גברתי? לא, לי אין שום סיבה.

          אחי עותר פה, לא אני. אם הוא

          צודק, הוא מגלח לי חמש-

          מאות פאונד טובים, קצבה שנתית. האל

          ישמור את כבוד אמי, ואת אדמתי!

המלך ג'ון:  בחור ישיר וטוב. למה, כאח

          צעיר, ידרוש את הירושה שלך?

ממזר:  אני לא יודע. כדי לשים יד על

          האדמה. אלא שפעם הוא

          השמיץ אותי בתור ממזר. אז ככה,

          אם כן או לא ילדו אותי כדין,

          זה על מצפון אמי, אני אומר,

          אבל זה שילדו אותי יפה -

          ברוך הגוף שבלידתי סבל! -

          השווה את פרצופינו ותשפוט.

          אם פלקונברידג' המת הוליד את שנינו,

         ואם הבן הזה דומה לאבא -  

          אז הו, סר פלקונברידג' זקן, הו אבא,

          תודָה לאל שאני לא כמוך!

המלך ג'ון:   איזה ליצן זרקו לי משמיים!?

אלינור:  יש לו פרצוף - קצת ריצ'רד לב-ארי.

          גם הדיבור דומה לו. אתה לא

          מוצא שבַּמבנה האיש הזה

          מזכיר בְּסימנים רבים את בני?

המלך ג'ון:  בחנתי בעיון את כל גופו:

          ריצ'רד מושלם. (לרוברט): אתה שם, מה מביא

          אותך לתבוע את אדמת  אחיך?

ממזר:  פרצוף כחוש, חצי-פרצוף, כמו אבא!

          ועם חצי-פרופיל רוצה את כל

          האדמה! חמש-מאות פאונד שלמים  

          מדי שנה לרבע-איש בגרוּש! 

רוברט: הוד מלכותך! אחיך, כשאבי

          חי, השתמש בו לצרכיו לא פעם.

ממזר (הצידה): לא, ככה לא תשיג שום אדמה.

          איך השתמש באמא, זה כיוּון!

רוברט: פעם שלח אותו גם לגרמניה,

          לדון עם הקיסר בעניינים

          מדיניים שאז היו דחופים.

          המלך אז ניצל את היעדרו,

          והתנחל בבית אבי, ואיך

          השליט שם את חפצו - בושה לומר

          בכלל. אבל מה שאמת אמת.

          מרחק עצום של ים וחוף הפריד

          בין שני הורי כשהאדון החם

         הזה, כפי ששמעתי את אבי

          עצמו אומר, נזרע. על ערש-דווי

          הוריש לי אבא את כל אדמותיו

          בְּצוואה, ובמותו נשבע

          שבן-אמי זה הוא לא בְּנו; ואִם

          הוא כן, נולד ארבע-עשר שבועות

          לפני זמנו. אז תן לי בטובך,

          מלכי, לשמור על הרכוש שלי,

          אדמת אבי, כפי שאבי ציווה.

המלך ג'ון:  תקשיב-אתה, אחיך הוא חוקי.

          אשת אביך כשילדה אותו

          היתה כבר נשואה. אם שיחקה

          בְּלכלוכים, זו אשמתה, אשְמה

          בה מסתכן כל בעל שנושא

          אשה. ואם אחי, אשר טרח

          עד כדי כך, לדבריך, להוליד

          אותו, היה דורש להחזיק בו?

          אביך, ידידי, היה רשאי   

          לדבוק בָּעגל שהפרה שלו

          המליטה מול כל העולם. בהחלט

          היה רשאי. אז גם אם הוא בן של

          אחי, לאחי אסור היה לדרוש

          אותו, ולאביך, שהוא לא

          שלו, אסור היה להתכחש

         לו. מסקנה: בנה של אמי הוליד

          לָאב שלך יורש; וּלְיורש

          אביך מגיעות אדמות אביך.       

רוברט: אז צוואת אבי חסרת אונים?

          לא תנשל בן שאינו שלו?

ממזר:  אין לה יותר און לנשל אותי

          מהאון שהיה לו לעשות אותי.

אלינור:  מה תעדיף להיות? סר פלקונברידג',

          הנהנֶה מאדמותיך כמו

          אחיך, או מי שנחשב לַבּן

          של ריצ'רד-לב-ארי - אדון נכבד

          בזכות עצמו, אבל בלי אדמות?

ממזר:  גברתי, אם לאחי היתה צורה

          כמו לי, ולי כמו לו, כמו לאביו,

          שהוא כמותו, ולו רגלַי היו

          שני גפרורים כאלה, זרועותי

          עורות צלופח ממולאים כאלה,

          פני כחושים כל כך שאנשים

          יאמרו "הנה פרוטה שחוקה על שתיים",

         ואילו יחד עם צורה כזאת

          הייתי היורש של כל הארץ,

         הלוואי שפה אפול ולא אקום.

         זה פרצופי - בעד כל היקום!

          הכל, רק לא להיות מיסטר עקום.

אלינור:   מוצא חן בעיני. תסכים לנטוש

          את רכושך, לתת לו את אדמתך

          ולהצטרף אלי? אני חיילת,

          ובצרפת עכשיו יתד אתקע.

ממזר:  קח אדמות, אח. לי - ההרפתקה.

          חמש-מאות לשנה בזכות פָּנים

          שאין להם בגְרוּש אחד קונים.

          אלך בעקבותַייךְ עד המוות.  

אלינור:  לשם ארשה לך גם לפָנַי.

ממזר:  בַּכּפר אומרים: האצולה קודמת.

המלך ג'ון:  מהו שמך?

ממזר:  פיליפ, כבודו, פיליפ, הואל לכתוב,  

          בן בכור של אשת פלקונברידג' הטוב. 

המלך ג'ון:  קבּל שם שטבוע בגופך.

          כרע ברך בתור פיליפ, ועלה.

          (מעניק לו תואר אבירות)

         כְּסֵר ריצ'רד פלנטג'אנט התגלֵה.

ממזר:  אח מצד אמא - יד! לכל איש נֵתח:

          אבי נתן כבוד, אביך שֶטח.

          ברוך היום שבו זרעי נטמן!

          סר פלקונברידג' נסע ממש בַּזְּמן.  

אלינור:  נפש של בן פלנטג'אנט מושלם!

          אני סבתא שלך, ריצ'רד. כך קְרא לי.

ממזר:  וגם אם סבתא בשוגג - מה רע לי?

          טיפה לָעוֹקם, קצת באלכסון,

             דרך אשנב, חריץ או בַּמתבּן. 

          לא לאור יום? גם חושך לא אסון;

             ככה או ככה - העיקר: יש בן.                       

          עשו אותי ישר או מהצד -

          אני אני, לא משנה כיצד.

המלך ג'ון:  לךְ, פלקונברידג'. אביר בלי נחלה

          ביסס אותך. מולאה המשאלה.

          גברתי, וריצ'רד, בואו נמהר.

          צרפת, צרפת עכשיו, כי זה בוער.

ממזר:  אחי, שלום רב. שמח והתעשר.

          זה מזלך, עשו אותך כשר.

          (יוצאים כולם חוץ מהממזר)

          בְּשטח הכבוד מאד הלך לי,

          אבל הלכו לי די הרבה שטחים.           

          עכשיו יש לי הכוח להפוך  

         כל בת-אשפה לליידי. "ערב טוב,

          סר ריצ'רד!" "הו, חן-חן, בחור" - נגיד

         קוראים לו ג'ורג', אקרא לו "פיטר", כי

          כבוד טרי שוכח איך קוראים

          לִבני-אדם - זה מתחשב מדי,

          ידידותי מדי לַמעמד.

          עכשיו איש-מסעות סובב-עולם

          יושב אצל כבודִי לצהריים

          ומחטט בין השיניים עם

          קֵיסם; וכשבִּטְנִי האבירית

          שְבעה - נו, אז אני מוצץ לי שן

          ומראיין את איש-היבשות

          החטטן שלי. "אדון יקר" -

          ככה, נשען על המרפק, אני

          מתחיל - "הרשה לי להפציר בך".

          זוהי השאלה. אז מגיעה -

          כמו אל"ף-אחרי-בי"ת - תשובה. "הו סר",

          אומרת התשובה, "לפקודתך,

          לשימושך, לשרותך, סר." "לא,

          אדון", אומרת שאלה, "אני,

         אדון, כולי שלך." טוב, ככה, בלי

          שהתשובה תדע מה השאלה,

          ברוח גינוני דו-שיח, עם

          דיבור על אלְפּים ועל אַפּנינים,

          על פּירנאים ונהר הפּוֹ,

          עוברות שתי ארוחות מפֶּה לפֹּה.

          אבל אלה חיי חברה גבוהה,

          וזה מתאים למטפס פְּסגות    [/ שלבים]

          כמותי. אם לא ליקקת כל מנה

          של גינונים, אתה סתם מין ממזר

          של התקופה; וזה מה שאני,

          ליקוק או לא. בגדים ותארים,

          צורה וקישוטים זה לא מספיק,

          אלא הדחף הפנימי למזוג

          רעל מתוק, מתוק, מתוק לְשן

          הדור. לא שאחניף כדי לרמות,

          אך כדי להיזהר מן המִרְמָה

          צריך ללמוד, כי רק היא תרפד

          את מדרגות ההתקדמות שלי.

          (נכנסים ליידי פלקונברידג' וג'יימס גרני)

          אבל מי טס הנה בלבוש מסע?

          איזו מין בלדרית זו? אין לה בעל

          לתקוע לפניה בשופר?

          איי לי, זאת אמא. מה יש, גברת? מה

          מריץ אותך ככה אל החצר?

ליידי פלקונברידג': איפה הכלום אחיך, שיצא

          לצוד בארץ את הכבוד שלי?

ממזר:  אח שלי רוברט, בן של רוברט ז"ל?

          הצוק, ענק הנפילים, אותו

          את מחפשת, אֶת בנו של סר רוברט?

ליידי פלקונברידג': "בנו של סר רוברט"? כן, ילדון חצוף.

          בנו של סר רוברט? מה הלעג על 

          סר רוברט? הוא בן רוברט, גם אתה.

ממזר:  ג''ימס גרני, תן לנו דקה?

ג'יימס גרני:                            בלב

          טוב, פיליפ טוב.

ממזר:                       חה! פיליפ! שְמִיליפּ! ג'יימס,

          יש חידושים והפתעות. אסביר

          לך הכל מייד.

          (יוצא ג'יימס גרני)

                       גברתי, אני

          לא בן סר רוברט הזקן. סר רוברט,

          אילוּ שתה לי את הדם, הוא לא

          היה שותה דם מדמו. סר רוברט -

          רק מאחל לו שהיה יכול

          לעשות אותי. סר רוברט לא היה

          יכול לעשות את זה. את המוּצר

          שלו ראינו. אז, אמא טובה,

          למי אני חייב את האיברים

          האלה? כי ברגל כמו זאת - לא,

          לא, לסר רוברט לא היתה שום יד.

ליידי פלקונברידג': אתה קושר כמו אח שלך? אתה,

          שלא תרוויח כלום אם לא תגן

          על הכבוד שלי? מה כל הבוז

          הזה, יצור גס-רוח, מר אוויר?

ממזר:  אביר, אביר, אמא טובה!

          הִדביקו לי סר, פה, על הכתף.

          אבל, אמא, אני לא בן סר רוברט.

          ויתרתי על סר רוברט ואדמותי.

          החוקיוּת, השם וכו' - הלכו.

         אז אמא, תני לדעת מי זה אבא.

          איזה איש שווה, אני מקווה, אה, אמא?

ליידי פלקונברידג': הפנית עורף לשם פלקונברידג'?

ממזר:  כמו שאני מַפנה עורף לשד.

ליידי פלקונברידג': הוד ריצ'רד לב-ארי היה אביך.

          חיזור ארוך, עיקש הסית אותי

          לתת לו דריסת רגל בַּמיטה

          של בעלי. באלוהים, רק אַל

          תזקוף את הסטייה לחובתי,

          אתה, פרי עבֵרה בלי תקנה

          שמוטטה לי את ההגנה.  

ממזר:  איי, חי האור שם, לוּ היו זורעים

          אותי שוב, לא הייתי מייחל,

          גברתי, לְאב יותר טוב. יש על פני

          האדמה פשעים עם חסינות.  

          שלך - מאלה. אם פשעת זו לא

          טפשות. מי לא תמסור את לבבה

          לשרותו, תשלם מסים לְצו

          אהבתו של זה שמול כוחו

          האימתני וזעמו, אריה

          בלי חת שוּתק ממאבק ולא

          הצליח מול יד ריצ'רד להגן

          גם על הלב שלו? מי ששודד

          לב מאריה, יכול די בקלות

          לכבוש לב של אשה. כן, כן, אמי,

          תודה מכל הלב לך על אבי.

          מי שיעז לבוז או לזלזל,

          אשלח את נשמתו לעזאזל.

          בואי, אכיר לך את קרובַי, מאדאם,

          והם יאמרו: חטְאךְ היה דוקר

          אילו סירבת לריצ'רד חם-הדם.

          מי שאומר אחרת - משקר.  

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים, לפני חומת אַנְזֶ'ה, פיליפ מלך צרפת, לואי הדופן, קונסטאנס, ארתור, אדונים וחיילים - מכניסה אחת; מן הכניסה השניה – דוכס אוסטריה עם חיילים.

 

המלך פיליפ: זה טוב לפגוש אותך מול שערי

           אַנְזֶ'ה, דוכס נועז של אוסטריה. -

          ארתור, אותו קְרוב-דם גדול שלך,

          הוד ריצ'רד, ששדד לב מאריה

          ושפיקד על מלחמות קדושות

          בפלשתינה, הוא נפל חלל

          בטרם-עת בִּיְדֵי זה, הדוכס

          העז. כדי לתקן את שמו מול פני

          הנצח, להפצרתנו הוא

          בא להניף פה, ילד, לכבודך,

          דגלו, לקרוא תִּגָּר על הגזלן

          של המלכוּת, דודך מושחת הטבע,

          ג'ון האנגלי. חבק אותו, אהוֹב,

          קבל אותו כאן בברכת שלום.

ארתור: על מות לב-הארי יסלח לך

          האל אם לזרעו תיתן חיים,

          תפרוש עליו את כְּנף המלחמה  

          שלך. אני נותן לך ברכת  

          שלום עם יד שאין בה כוח אך

          עם לב מלא באהבה בלי כתם.

          ברוך הבא מול שערי אַנְזֶ'ה.

המלך פיליפ: ילד אציל! מי לא ירתום עצמו

          למענך?

אוסטריה:             על לֶחְייךָ אני

          שֹם במסירוּת את הנשיקה הזאת,

          חותָם לתעודת אהבתי.

          שלא אשוב הביתה עד שאַנְזֶ'ה

          וזכויותיך בצרפת, וגם

          אותה גְדת גיר חיוורת ולִבְנת

          פרצוף, אשר בועטת בגלי

          ים שואגים ומגינה על בְּנֵי

          האי שלה מפני זרים - כן, עד

          שאנגליה הזאת, גדוּרה בים,

          מעוז עם קיר של מים, בטוחה

          לנצח מכל מזימה נוכרית -

          עד שגם היא, בקצה המערב,

          תשתחווה לך בתור המלך.

          עד אז, ילד רב-יופי, לא אחשוב

          על בית, רק אצעד עם הגדודים.

קונסטאנס: הו, קח-נא את תודות אמו, תודות

          של אלמנה, עד שכוח ידך

          ייתן לו כוח להשיב לך

          ביתר שֹאת בעד אהבתך.

אוסטריה:  שלוות מרום לאלה שזוקפים

          נשקם בקרב צודק, טהור כל כך.

המלך פיליפ: טוב, לעבודה. נַפנה תותח אל מול

          גבות העיר הסרבנית הזאת.

          קִראו לָאסטרטגים הבכירים

          שלנו לשרטט עמְדות יתְרון

          בָּהתקפה. אנחנו נפזר

          את עצמותינו המלכותיות

          לפני העיר הזאת ונבוסס

          בדם של צרפתים עד לכיכר-

          השוק - אך היא תיפול בידי הילד!

קונסטאנס: המתן לְמַעֲנֶה מן השגריר

          שלך, שלא תכתים ללא תבונה

          את חרבך בדם. כבוד שאטיון

          עשוי עוד להביא מאנגליה,

          וּבְשלום, זכות זו שאנו פה

         תובעים בְּמלחמה, ואז נִבְכּה

         על כל טיפת דם אשר חיפזון

         חם ונִמְהר שפך סתם לחינם.

         (נכנס שאטיון)

המלך פיליפ: פלא, גברתי! ביקשת - וכבר שאטיון

          שליחנו בא. את מסר אנגליה

          מְסור מהר, אדון יקר. אנו

          עוצרים בדם קר להקשיב. שאטיון,

          דבּר.

שאטיון:           אם כך פַּנֵּה את החֵילות

          שלך ממין מצור שולי כזה,

          שלהב אותם למשימה גדולה

          כפליים: מלך אנגליה, זועם

          על דרישותיך הצודקות, חגר

          כבר נשק. הרוחות הנגדיות,

          אשר המתנתי בנימוס לשעת

          רצון מהן, נתנו לו זמן לנחות

          כאן עם לגיונותיו ממש אתי. 

          צבאו צועד הישר לעיר הזאת,

          כוחו חזק וחייליו בטוחים.

          אתו באה גם המלכה-האם,

          אלת מדון שמלהיבה אותו

          לדם וריב; איתה גם הנכדה  

          שלה, ליידי בלאנש מספרד; איתם

          ממזר של המלך הנפטר; וכל                                   

          פרועי-הנפש הממורמרים      

          בארץ - מתנדבים פזיזים אש, בלי

          חשבון, פרצוף של נערה ודם

          חם של דרקון - מכרו בבית את

          כל רכושם והם נושאים כל זכות

          לידה שיש להם רק על גבם

          לתפוס מזל חדש בַּסכנות

          כאן. בקיצור, עוד לא שט מעולם

          על פני גלים תופחים מבחר נועז

         יותר של נפשות-בלי-חת מזה

          שהספינות האנגליות נשפו

          לכאן כדי להזיק ולכלות.

          (תופים הולמים)

          תופים ברבריים שלהם קוטעים

          את יתר הפרוּט. הם פה קרוב, 

          לדון או להילחם, אז התכונן.

המלך פיליפ: איזו פלישת בזק בלתי-צפויה.

אוסטריה: כגודל הפתאומיות, חובה

          שנתעלה בלי גבול בהגנה,  

          כי אומץ מתעורר בשעת מבחן.

         ברוך הבא! אנחנו מוכנים!

(נכנסים ג'ון מלך אנגליה, הממזר, המלכה אלינור, בלאנש, פמברוק, סולסברי, חיילים ואחרים)

המלך ג'ון: צרפת שלום יהיה לה, אם צרפת       

          תרשה לנו בשלום לבוא על פי

          שושלת ודין צדק אל שלנו.

          אם לא, צרפת תשתות דם ושלום

          יעוף שמיימה כשנַלקה, בשם

          אל זעם, את המסלקים בבוז

          שְלום אלוהים שמיימה.

המלך פיליפ:                        אנגליה

          שלום יהיה לה, אם המלחמה

          תחזור מתחום צרפת לאנגליה

          לחיות שם בשלום. את אנגליה

          אנחנו אוהבים. ובְשריון

          כבד למען אנגליה הזאת

          אנחנו מזיעים כאן. העמל

          הזה אמוּר להיות שלךָ. אבל

          אתה רחוק כל כך מאהבה

         לאנגליה שתחת השליט

          שלה כחוק חתרְת, חוט נצחי

          חתכְת ועל הוד ילדוּת ירקְת,

          אנסְת את הטוהר הבתולִי

          של הוד הכתר. הסתכל על פנֵי

          אחיך ג'פרי פה. עיניים אלה,

          גבות אלה נוֹצקו מתוך שלו.

          זהו תקציר של המכלול שמת

          בג'פרי, וביד הזמן פִּתקה

          זו תהפוך לספר ענקי

          כמוהו. ג'פרי זה נולד בתור

          אח בכור שלך, וזה בנו. אנגליה

          היתה זכותו של ג'פרי, זה של ג'פרי.

          בשם אלוהים, אז איך זה שאתה

          נקרא המלך כשדם חי פועם

          לו ברקות האלה, שליטוֹת         

          הכתר שאתה אוחז בְּכוח?

המלך ג'ון: מניין יש לךָ מנדט, צרפת,

          לחקור אותי עם סעיפי אישום?

המלך פיליפ: מיָד שופט שמיים המעורר

          בחֵיק סמכות ותוקף מחשבות

          טובות, לבדוק את הכתמים שעל

          הצדק. השופט הזה עשה

          אותי לאפוטרופוס של הילד,

          בפקודתו הריני מאשים

          אותךָ על עוול, ובעזרתו

          כוונתי היא לתקן אותו.

המלך ג'ון:  אבוי, אתה ממש גוזל סמכות.

המלך פיליפ: בכדי ללחום בְּגֶזל זה מוצדק.

אלינור:  למי אתה קורא גזלן, צרפת?

קונסטאנס:  אני אשיב לךְ: הגזלן הוא בְּנך.

אלינור:  לסתום פֶּה, חצופה! ממזר שלך

          ימלוך ואַת תהיי מלכת הלוח

          ותאיימי על העולם בְּמַט?

קונסטאנס: מיטת הנישואים שלי היתה

          תמיד קדושה לבנך כמו זו שלך        

          לבעלך, וילד זה דומה  

          בצורתו לאביו יותר מכפי

          שאת וג'ון דומים בהליכות.

          אתם דומים כמו מים לגשמים,

          כמו השטן לְאמא אשמדי.                            

          הבן שלי ממזר? בנשמתי,     

          נדמה לי שאֶת אבא שלו לא

          זרעוּ ביושר כמו אותו. ברור

          שלא, אם את היית אמו.

אלינור:                                 זאת אֵם

          טובה, ילד, שמכפישה כך את

          אביך.

קונסטאנס:        זאת סבתא טובה, ילד,

          שמכפישה אותך.

אוסטריה:                    מספיק!

ממזר:                                  שִמעו

          את הכרוז!  

אוסטריה:              ומה אתה בשם

          השד?

ממזר:            אחד שישחק בך

          כמו שד, אדון, אם רק יתפוס אותך

          ואת עור-האריה שלך לבד.

          אתה זה השפן מהפתגם,

          שבִּגבוּרה צוחק על אריות

          מתים. אני אחבוט במעיל-העור

          שלך טוב-טוב. שמעת? תיזהר!

          נשבע לך, ככה זה יהיה, נשבע!

בלאנש:  הגיעה לו גלימת-אריה, לזה

          שאת הגלימה פשט מן האריה.

ממזר:  היא מתאימה לו כמו שנעליו

          של הרקולס יושבות טוב על חמור.

          אך את גבךָ, חמור, עוד אשחרר,

          או שאכביד עליו שיתפורר.

אוסטריה: מי הפרפר פה שמחריש לנו

          אוזניים בְּשלשול מלים שוטף?

          מלך, תכריע מה עושים עכשיו.

המלך פיליפ: טפשים ונקבות, די לקשקש.

          המלך ג'ון, זה הסיכום: אני

          דורש ממך בשם ארתור את אירלנד

          ואנגליה, אנז'ה, טוּרֶן וְמֶן.

          תמסור אותם? תניח את הנשק?

המלך ג'ון:  אמסור לפני כן את חיי. הבוז

          לךָ, צרפת! בוא, ארתור בן בְּריטניה,

          בוא לידַי, ובְאהבה אין-קץ

          אתן לך יותר ממה שיד

          צרפת הפחדנית תוכל לקנות.

          הרכּן ראש, ילד.

אלינור:                       בוא אל סבתא, ילד.

קונסטאנס: לךְ, ילד, לךְ לסבתא לךְ, תיתן

          לסבתא-חוֹמד מַמְלכוֹנֶת - לךְ,

          וסבתאצ'יק תיתן לךָ שזיף,

          וגזר ו - מקל. זאת סבתא כה

          נחמדת.

ארתור:                אמא חמודה, מספיק.

          הלוואי שכבתי לי עמוק בקבר.

          אני לא שווה את הסבך הזה סביבי.

אלינור:  אמו עושה לו, גור מסכן, בושות

          כאלה - הוא בוכה.

קונסטאנס:                     אם היא עושה

          או לא, בושה עלייך! העוולות

          של סבתו ולא בושות אמו

          דולות משתי עיניו המסכנות

          פנינים שמטלטלות את לב מרום,

          והמרומים יקחו אותם לכיס.

         כן, חרוזי הבדולח מעיניו

          ישחדו שמיים להביא

         דין צדק לו ונקמה עלייך!

אלינור:  מפלצת משמיצת שמיים וארץ!

קונסטאנס: מפלצת מבזת שמיים וארץ!

          אל תקראי לי משמיצה! אַת עם

          ספיחייך שודדים את השטחים

          והזכויות של הילד המקופח פה.

          זה בנו של בנך הבכור, ומזלו

          הרע כולו רק בך. על עוונות

          שלך הוא משלם, ילדון אומלל.

           "פוקד עוון אבות על שילשים

         וריבּעים", כתוּב, והוא רק דור

          שני לרחם החוטא שלך.

המלך ג'ון:  די, משוגעת!

קונסטאנס:                  רק את זה אומַר:

          לא רק שהוא מוּכּה במגפה

          על חטא שלה, היא-היא החטא והיא

          המגפה שאלוהים הנחית

          על צאצא רחוק שלה; חֶטאהּ -

          פגיעה בו, פגיעתה - שוט לחטאה,

          ועל הכל הילד נענש,     

          הכל עליה. מגפה עליה!

אלינור:  פֶּה תגרנית, אציג לך צוואה

          שמפקיעה מבנך כל זכות לַכתר.

קונסטאנס: כן, בטח! צוואה, צו-לב רָשע,

          צו-לב אשה, צו סבתא-לב-מורעל!

המלך פיליפ: די לך. קחי הפסקה, או תְּמַתְּנִי

          את פיך. זה לא הולם בנוכחוּת

          זו לשלהב מסכת הסתות

          בלתי-נִלאות כאלה. חצוצרה

          שתזמן פה לחומות את בנֵי

          אנז'ה האלה. שנשמע מהם

          במי הם מכירים, ארתור או ג'ון.

          (נשמעת חצוצרה. נכנסים אזרחים של אנז'ה על החומות)

אזרח:  מי זה הזעיק אותנו לחומות?

המלך פיליפ: צרפת, בשם אנגליה.

המלך ג'ון:                          אנגליה בשם

          עצמה. אנשי אנז'ה שם, נתינַי

          האוהבים -

המלך פיליפ:           בני אנז'ה אוהבים,

          ונתינֵי ארתור, החצוצרה

          קראה לכם לְשיח ידידוּת -

המלך ג'ון:  לטובתנו. אז שמעו ראשית

          אותנו. הדגלים האלה של

          צרפת, המונפים כאן מול עינֵי

          עירכם לראווה, באו לכאן

          כדי להַרָע לכם. לַתותחים

          קרבַיים מלאים בְּזעם, הם

          דרוכים לירוק חרון ברזל בפני

          חומותיכם. ההכנות לקראת

          מצור דמים ומעשי זוועה

          מצד הצרפתים-פה כבר עומדות 

          אל מול עינֵי עירכם, מול שערים

          חולמים. ואילולא הגענו, אז

          האבנים הרדומות האלה,

          שמקיפות אתכם כמו חגורה,

          בלחץ התחמושת שלהם

          היו כבר נתלשות מתוך מיטות

          גיר קֶבע, וחורבן היה נופל

          בכוח מוות על שלומכם. אבל

          לנוכח מלְכְּכם כחוק, אשר

          בְּיֶזע ודחיפוּת הזעיק אל מול

          השער כוח-נגד להציל

          פה את לֶחְיֵי העיר מפני אִיוּם

          שריטה, רְאו, הצרפתים, מוכּים

          בהלם, ניאותים להתדיין!      

          עכשיו, במקום קליעים שעטופים

          באש לזעזע את חומות

          עירכם בחום גבוה, הם יורים

          רק צרור מלים של רוגע, מכוסות

          עשן, כדי לסבֵּר ברמאוּת

          את אוזניכם, אבל אתם קונים

          אותן כפי שמגיע, אזרחים

          טובים, ותקבלו אותנו, את

          המלך שלכם, אשר, מותש

          מפעולת בזק זו, מבקש

          גג לראשו בתחום חומות עירכם. 

המלך פיליפ: אחרי דברַי, תנו מענה לשנינו.

          רְאו, כאן לימיני - שהמרום

          נשבע לתמוך בַּזכות שהיא אוחזת -

          ניצב פלנטאג'נט הילד, בן

          לְאח בכור של האיש הזה, שליט

          שלו ושל כל מה שהוא חולש

          עליו. בשם הצדק הנרמס

          הזה אנו רומסים בִּצעדה

          צבאית את השדות לפני עירכם,

          לא כְּאויבים לכם, אלא כי צַו

          יוקד לפרושֹ כנף על ילד זה

          שנעשק, באדיקות דוחק

          בנו. אם כן, הואילו להפגין

          חובה כנה לזה אשר ראוי לה,

          דהיינו לנסיך הזה, ואז

          צבאנו, כמו דוב אשר פיו חסום,

          לא מסוכן אלא בחזותו,

          ינצור כל נשק של עוינוּת. שנאת

          התותחים שלנו תתפוגג

          מול ענני מרום בלתי שבירים,

          ובנסיגה ברוכה ולא כפויה,

          בחרב לא שלופה ובקסדה

          ללא שריטה, נוביל הביתה את

         הדם המשולהב שבאנו כדי

         לשפוך נגד עירכם פה, ונשאיר

          את ילדיכם, נשותיכם, אתכם

          בשקט ובשלווה. אך אם תדחו

          ברוב טפשות מה שהצענו, לא

          יסתיר אתכם חישוק כל החומות

          האלה, עם פניהן העתיקות,     

          מיד שליחי הקרב שלנו, גם

          אילו יֶחְסוּ כל האנגלים

          חכמי האסטרטגיה בצילן

          הּמאיֵים. אם כן, אִמְרו לנו,

          עירכם תקרא לנו אדון בשם

          זה שלמענו אנו תובעים זאת?

          או שניתן לזעמנו אות

          ונתקדם בְּדם אל קניינֵנוּ?

אזרח:  בשתי מלים, אנחנו נתינים

          של מלך אנגליה. בשמו ובשם

          זכותו אנחנו אוחזים בעיר.

המלך ג'ון: אז בִּכְבוד מלך תנו לי זכות כניסה.  

אזרח:  זה לא ביכולתנו, אבל זה

          אשר יוכח כמלך, ייווכח

          שנהיה נאמנים לו. עד אז,

          הגפנו שער מול כל העולם.

המלך ג'ון: מה, לא מוכיח כתר אנגליה

          מי הוא המלך? אם לא די בזה,

          אני מביא לכם עדים, שלושים

          אלף של לבבות מגזע אנגליה.

ממזר (הצידה): פלוס ממזרים וכו'. 

המלך פיליפ: כמות כזאת, רמי-מוצא כמותם -

ממזר (הצידה): עם כמה ממזרים -

המלך פיליפ: עומדים מולו לסתור את תביעתו.

אזרח:  עד שתסדירו מי ראוי בִּזְכוּת,

          נמנע משניכם זכות להיות רָאוּי.

המלך ג'ון: אז שהאל יסלח לַחטא של כל

          הנשמות שתסתלקנה אל

          משכן נצחי עד רדת טל הערב,

          כשבמבחן אימים יוכח מי הוא

          המלך של הממלכה!

המלך פיליפ:                    אמן,

          אמן! מארש, אבירים! אן-גארד! לנשק!  

ממזר:  ג'ורג' הקדוש אשר הלקה דרקון,

          ושמאז יושב לו על גב-סוס

          בשלט של הפּאבּ שלי, לַמֵּד

          אותנו סַיִף! (לאוסטריה): שמע-נא, אם הייתי

          בבית בַּמאורה שלך, שמע-נא,

          עם הלביאה הבת-זוּגָה שלך,

          הייתי כבר מדביק לָעור-אריה

          שלך ראש של שור, לעשות ממך

          מפלצת.

אוסטריה:           עד כאן, שקט.

ממזר:                                 הו, לרעוד,

          כי האריה שואג! שואג מאד!

המלך ג'ון:  למעלה, לַמישור, שם נערוך

          ביעילות את הגדודים שלנו.

ממזר:  קדימה זוז ותפוס עמדת יתרון!

המלך פיליפ: יהי כך. בגבעה ממול הצב

          את השאר. האל איתנו והצדק!

          (יוצאים כולם. האזרחים נותרים למעלה.

     כאן, אחרי גיחות ונסיגות נגדיות, נכנס כרוז של צרפת עם חצוצרות, אל  השערים)

כרוז צרפתי: אנשי אנז'ה, פִּתחו רחב כל שער,

          הכניסו את ארתור הצעיר דוכס

          בְּרֵטָאן, שבחסוּת צרפת היום

          דחף לעבודת דמעות לא אֵם

          אנגלית אחת או שתיים, שבניה

          פזורים על אדמה שותתת דם.

          יותר מבעל אלמנה אחת

          שרוע מתפלש, ומחבק

          בְּקוֹר עפר מוכתם. וניצחון

          כמעט בלי אבדות חוגג לו על

          דגלי צרפת המרקדים. הם פה,

          מתנוססים גאים להיכנס

          בתור כובשים ולהכריז על ארתור

          כמלך אנגליה ומַלְכְּכם.

          (נכנס כרוז אנגלי עם חצוצרה)

כרוז אנגלי: לחגוג, אנשי אנז'ה! עם פעמון!

          המלך ג'ון, המלך שלכם,

          של אנגליה, קָרֵב, מושל היום

          הלוחמני והלוהט הזה.

          השריונות שצעדו הנה

          כסופים ונוצצים חוזרים כשדם

          של צרפתים מזהיב אותם. אין אף

          נוצה שנקטפה מעל קסדה

          אנגלית ביד כידון צרפת. אותן

          ידיים שבבואנו נופפו

          דגלים עדיין אוחזות בהם.

          כמו חבורה של ציידים עולצים

          הנה באים בני אנגליה, חמים

          ואדומי ידיים, מרוחים

          בצבע השחיטה של אויביהם.

          פִּתחו שעריכם לַמנצחים.

אזרח:  שליחים, ממגדלינו פה רואים

          כל התקפה, כל נסיגה של שני

          צבאותיכם, והטובים מבין

          צופינו לא יכריעו מי עדיף.

          דם גבה דם, מכות שילמו מכות;

          עוז השיב עוז, כוח יצא מול כוח.

          אנחנו מחשיבים אותם שווים,

          ואהבה גם משיבים. אבל

          אחד חייב לגבור. כי כל עוד הם

          שקולים, העיר תהיה שמורה מזה

          או זה, והיא שמורה לזה גם זה.

          (נכנסים שני המלכים עם כוחותיהם, אלינור, בלאנש, הממזר, לואי הדופן ואוסטריה, משני הצדדים)    

המלך ג'ון:  צרפת, נשאר לְךָ דם מיותר?

          אתה רוצה שזרם זכויותינו    

          ימשיך לשעוט, ובדרכו, אשר

          אתה חוסם, יסטה מאפיקו,

          יציף את גבול חופיך? למה לא

          תיתן למים הכסופים לזרום

          בשקט ובשלום אל האוקיינוס?

המלך פיליפ: אנגלי, טיפת דם לא חסכת כאן

          בתחרות האש יותר מדם

          שלנו בני צרפת. להיפך, רק

          הפסדת. ואני נשבע בְּיד

          זו, המושלת על האדמה

          שהשחקים משם צופים בה - לא

          נניח את נִשקנו החגוּר

          בצדק עד אשר נמחץ אותך,

          כי נגדך אנחנו חמושים,

          ועד שלְחשבון ההרוגים

          נוסיף סִפְרת מלכוּת, שתייפּה

          את מגילת נופלי הקרב הזה

          בְּטבח מזווג לשם של מלך.

ממזר:  או-הו, מלכוּת! איך תפארתךְ נוסקת

          כשדם יקר של מלכים בוער!

          הו כן, עכשיו המוות בִּפְלדה

          חושף את הלסת המתה שלו,

          כל שן, כל ניב, הם חרב חיילים,

          והוא זולל, טורף בְּשר בני-אדם,         

          כשמלכים רבים בלי הכרעה.

          למה נח תימהון פה על מִצחֵי

          מלכוּת? קִראו להשמדה, מלכים!

          חזרו אל שדה-הקרב המגואל,

          שְוֵוי-כוח, לבבות של אש! ותנו

          לָהרס של אחד לקבוע את

          שְלום האחר. עד אז - מכות, דם, מוות!

המלך ג'ון:  אז איזה צד יכניסו בני העיר?

המלך פיליפ: דברו בשם אנגליה. מי מלככם?

אזרח:  המלך האנגלי, כשנכיר מי הוא.

המלך פיליפ: הכירו בנו, המייצגים את שמו.

המלך ג'ון:  אנחנו נציגי שמנו הרם,

          הגענו בכבודנו כְּאדון

          עצמנו, בני אנז'ה - ושלכם.

אזרח: את זה שולל כוח רם משלנו,

          וכל עוד יש ספק נמשיך לנעול

          את החשש מאחורי בריחֵי

          שער מוצק, תחת מלכוּת פחדינו,

          עד שביד איזה מלך ודאִי

          הם יסולקו, יטוהרו, יודחו.

ממזר:  בחיי, המוקיונים האלה של

          אנז'ה עושים מכם בדיחה, מלכים,

          עומדים בטוּח שם על החומות

          כמו בתיאטרון, עם פה פעור,

          צופים בכם רצים ומזיעים

          בהצגות המוות שלכם.

          תנו לי לתת שיעור למלכותכם:

          עשו כמו בְמוֹרְדֵי ירושלים;

          התיידדו בינתיים, ובְשיתוף

          כּוונו כל חוד של רֶשע אל העיר

          הזאת. ממערב וממזרח

          הציבו, גם צרפת גם אנגליה,

          צְבא תותחים עם פֶּה טָעון תחמושת,

          עד שבְּרעש - פחד נפשות -   

          יתפוקקו צַלעות האבן של

          העיר השחצנית הזאת. אני         

          הייתי מטרטר ת'דחלילים

          בלי הרף עד ששבר וחורבן

          ישאירו אותם עירומים כמו

          אוויר פרוץ. כשזה יושלם, נַתקו

          את ברית כוחותיכם, הפרידו שוב

          את דגליכם שהתערבבו, הפנו

          פנים אל מול פנים, חרב-דמים

          מול חרב. אז מייד תבחר אלת

          מזל בין הצדדים את המאהב

          שלה, תיתן לו את היום לעונג,

          ותנשק אותו בנצחון

          זוהר. מה דעתכם על רעיון

         מופרע כזה, מעצמות גדולות? 

         אין לזה ריח של תבונה פוליטית?        

המלך ג'ון: חי השמיים שמעל ראשנו,

          אני אוהב את זה. צרפת, נקשור

          כוחות וניישר את האנז'ה

          הזאת לְגובה אדמה? אחר

          כך נילחם מי יהיה מלכה, כן?

ממזר:  ואם אתה עשוי מחומר מלך,

          מושפל כמונו מחוצפת העיר

          הזאת, הפנה את פֶּה כְּלֵי-המשחית

          שלך, כמונו, נגד החומות

          היהירות האלה, ואחרי

          שנרסק אותן לאדמה,

          צאו זה מול זה באש ובברזל,

          עד לגן-עדן או לעזאזל.

המלך פיליפ: יהי כך. אז אתה מתקיף מאיפה?

המלך ג'ון:  אנחנו מן המערב נשלח

          אבדן לחיק העיר.

אוסטריה:  אני - צָפוֹן.

המלך פיליפ:             ומדרום נרעים

          אנחנו ונמטיר מבול קליעים.

ממזר (הצידה): טכסיס זהיר! זה מול זה בירייה

          יחליפו אש צרפת ואוסטריה.

          אמריץ אותם לזה. - מהר! הולכים!

אזרח:  חכו. שמעו אותנו, מלכים.

          אראה לכם שלום וברית יפה.

          תזכו בָּעיר ללא מכה או פצע.

          שִמרו על החיים והנושמים

          שבאו כקורבן אל שדה הקרב

          למות בשקט במיטה. מלכים

          גדולים, אל תתעקשו, הקשיבו לי!

המלך ג'ון:  קבל רשות דיבור, אנו שומעים.

אזרח:  זאת, בת מלך ספרד שם, ליידי בלאנש,

          היא אחיינית של מלך אנגליה.

          ראו את שנות הגיל של הדוֹפַן

          לואי והעלמה המקסימה.

          אם אש האהבה רודפת יופי,

          איפה ימצא יפָה יותר מבלאנש?

          אם דת האהבה צמאה לְטוהר,

          איפה ימצא זכּה יותר מבלאנש?

          אם אהבה שואפת למוצא רם,

          וְרידֵי מִי עשירים יותר מבלאנש?

          כל מה שהיא בְּיופי, תום, יחוס,

          משלים דוֹפַן צעיר זה בשלמות.

          במה הוא לא מושלם? שהוא לא היא;

          ולה אין שום מחסור, או חסרונות,

          כלום לא חסר לה, רק שהיא לא הוא.

          הוא מחצית של גבר מבורך

          אשר תשלים רק מישהי כמותה,

          והיא תפארת יופי חצויה

          שכל הגשמתה רק בידיו.

          הו, שני זרמים כסופים כאלה אם

          הם משתלבים, פאר הם לַגדוֹת

          שתוחמות אותם. ושני חופים

          לִשְנֵי זרמים אלה שנעשו

          אחד, שני קווי-גבול אוֹכְפֵי סַמכוּת,

          תהיו אתם, המלכים, לשני

          הנסיכים אם תחתנו אותם.

          זיווג כזה יפעל יותר מכל

          תחמושת על מנעול השערים

          שלנו. כי שידוך כזה יאיץ

          בנו מהר מלחץ של אבק

          שריפה לפעור נתיב גישה לָעיר

          ולהכניס אתכם. אך בלי שידוך

          כזה, אף ים סוער אינו חרש

          כמונו, אין אריה עקשן יותר,

          הר וסלעים יהיו גמישים יותר,

          המוות בעצמו בזעם רצח

          אינו נחוש כמונו להחזיק

          בעיר הזאת.

ממזר:                  נו, הנה מעצור

         שיטלטל [/ שינער] ת'שלד הרקוב

          של סבא מוות מהסמרטוטים

          שלו. זה פֶּה גדול באמת, יורק

          הר, מוות, ים, סלעים, ומְדבֵּר

          על ארְיות פרא בְּקִרבה אישית

          כמו ילדות בנות שלוש-עשרה על כלבי

          מחמד! איזה תותחן השריץ דם-חם

          כזה? הוא מדבר דם, אש, תמרות

          עשן. מרביץ עם הלשון מכות

          נבּוּט. חטפנו בָּאוזניים בּוקְס,

          כל הברה שלו היא חזקה

          מאגרופי צרפת. חי השדים,

          עוד לא נדהמתי ככה ממילים

          מאז שקראתי פעם ראשונה

          לאח של אבא שלי אבא.

אלינור:                             בן,

          שְמע לַשידוך, עשה את הזיווג,

          תן עם אחייניתנו נדוניה

          גדולה מספיק, בַּלולאה הזאת

          תקשור לבטח את הבטחון

          הלא-בטוח של הכתר, כך

          שלַילדון-שָם לא תהיה שום שמש

          כדי להבשיל את הניצן אשר

          הבטיח פרי ענק. אני רואָה

          שבְּמבט צרפת יש היענוּת.

          שים לב איך הם מתלחשים. עודד

          אותם כל עוד לַשאפתנות יש אחיזה

          בנשמתם, אחרת הנחישוּת -

          שנמסה כעת מרוח של תחינות

          רכות, חמלה וחרטה - תשוב

          להיות קרושה, קרה, כפי שהיתה.

אזרח:  למה כפל מלכוּת אינו עונה

          לִבְרית הנועם של עיר מאוימת?

המלך פיליפ: תתחיל, אנגלי, בתור מי שהתחיל

          בנאומֵי הר-געש. מה בפיך?

המלך ג'ון: אם הנסיך בנך פה, הדופן,

           יכול לקרוא בְּספר יופי זה

          "אני אוהב", הנדוניה שלה

          תהיה כבדה כמו של מלכה, שכן

          אנז'ה, טוּרֶן, מֶן וְפּוּאַטְיֵיר, וכל

          מה שאנחנו מייחסים בְּצד

          זה של הים לכתר מלכותנו -

          חוץ מעיר זו שאנו מכתרים -   

          יזהיבו לה את ערש הכלולות

          ויעשירו אותה בכבוד,

          קידום ותארים כשם שהיא,

          בְּיופי, השכלה ודם אציל,

          שווה לכל בת-מלך בעולם.

המלך פיליפ: אז מה, ילד? הבט בפני הגברת.

לואי: אני מביט, אדון, ובעיניה

          מוצא מין פלא-נס, או נס פלאי -

          צל של עצמי בתוך עינה, שגם

          אם היא רק צל בנך היא נעשית        

          לְשמש ועושָה מבנך צל.

          נשבע שלא אהבתי את עצמי

          עד שראיתי את עצמי עכשיו

          פָּרוּס על בד עיניה המחמיא. 

          (הוא מתלחש עם בלאנש)

ממזר (הצידה): "פרוּס על בד עיניה המחמיא!"

               תלוי לו על מצחה המקומט!

          כלוא בתוך לבה! לטעמי 

               גזר פה את ענשו. חבל כמעט

          שהוא יהיה כלוא, תלוי, פרוּס,

          אוהב עם חוש דפוק וראש הרוס.   

בלאנש:  רְצון דודי פה הוא גם רצוני.

          אם הוא רואה בך משהו טוב,

          כל מה שהוא טוב בעיניו אוּכל

          בלי קושי לתרגם לרצוני.

          או אם תרצה, למען הדיוק,

          אשעבד אותו לאהבתי.

          אני רואה בך רק אהבה

         בטעם טוב, אדון, אז לא אחניף

          לך יותר מזה, שאני לא

          רואה בך כלום - גם לוּ הזדון

          עצמו היה שופט אותך - כן, כלום

          אשר יצדיק שנאה מטעמי. 

המלך ג'ון:  מה בפי הצעירים? האחיינית?

בלאנש:  כָּבוד פוקד עליה לעשות

          מה שבחוכמתך תואיל לומר.

המלך ג'ון:  תוכל, בן-מלך, לאהוב אותה?

לואי:   שְאל אם אוכל לזנוח אהבה,

          כי אני אוהב אותה בלי שום זיוף.

המלך ג'ון:  קח את וֹוקְסין, טוּרֶן, מֶן, פּואטייר,

          אנז'ה; חמשת המחוזות - שלך;

          והיא. ובנוסף שלושים-אלף

          לפי השער האנגלי. פיליפ

          דה-פְראנס, אם אתה מרוצה, צווה

          על בן ובת שלך לתת ידיים.

המלך פיליפ: שָמֵחַ. נסיכים, שלבו ידיים.

אוסטריה: וגם שפתיים תני לו; לואי, קח.

          בָּאֵרוּסים שלי עשיתי כך.

          (הם משלבים ידיים ומתנשקים)

המלך פיליפ: עכשיו - לפתוח שער, בני אנז'ה,

          הַכניסו ידידוּת פרי ידיכם.

          בכנסיית מריה, ומייד,

          נחגוג בְּטקס את הנישואים. -

          ואיפה ליידי קונסטאנס? לא בָּעסק?

          ברור שלא, כי בַּשידוך הזה

          נוכחותה היתה רק מפריעה.

          אז איפה היא ובנה? יודעים? גלו לי.

לואי:   מוכּת עצבות בָּאוהל של כבודך.

המלך פיליפ: ואין ספק שברית זו שכּרתנוּ

          לא תהיה ממש תרופה לָעצב.

          אחי מאנגליה, איך נְרָצה

          את הגבירה האלמנה? לשמור

          על זכויותיה באנו, ואלוהים

          יודע שסובבנו את זכותה

          לטובתנו.

המלך ג'ון:           נְרָפּא הכל,

          כי נהפוך את ארתור הצעיר

          לא רק דוכס ברטאן, גם הרוזן

          של ריצ'מונד ומושל העיר הזאת.

          קִראו לליידי קונסטאנס. שנציג

          זריז יקרא לה שתבוא לַטקס.

          אני סבור, גם אם לא נמלא

         בכל מידה את משאלתה, בכל

          זאת במידת מה נספק אותה

          דַי כדי לחסום את המחאות שלה.

          נלך ככל שהמהירות תרשה

          לַחג שלא תוכנן ולא הוכן.  

          (יוצאים כולם חוץ מהממזר)

ממזר:  עולם משוגע, מלכים משוגעים,

          קומבּינה משוגעת! ג'ון - כדי לא

          לתת לארתור את הכל - וִיתר

          בהתנדבות על חֵלֶק, וצרפת,

          שהתכפתר לו בְּשריוֹן מצפּוּן,

          ושנדחף בלהט-צדק אל

          שדה-קרב בתור חייל של אלוהים,

          הִמְתיק סוד באוזניו של מסוֹבב

          הכוונות, השד הנכלולי,

          המתווך שרק טובח את  

          היושר, שמפר שבועות יום-יום, 

          זה שמרוויח מכולם - מלכים,

          פושטי-יד, צעירים, זקנים, בתולות -

          אלה שאין להן מה להפסיד 

          חוץ מן השם "בתולה", לעניוֹת

         כאלה הוא גונב אותו - אדון

          ליקוק, פרצוף-חלק, אדון "תועלת",       

          תועלת, המדרון של העולם,      

          עולם שמטבעו כולו שקוּל,

         פּרוּש ישר על פני מישור ישר,

          עד שעמדת-יתְרון זו, המדרון     

          זָדונָה, נַדְנְדָת כל מהלך,            

          אדון תועלת, מטלטל אותו       

          מכל איזון, מסלול, רצון, כיוון

          או כוונה; והמדרון הזה,

          תועלת, הסרסור הזה, שועל

          הבורסה, מְעוות כל המלים,

          אשר נדבק לָעין של אדון

          צרפת המְזַגְזג, היטה אותו

          מנחישות-לב להושיט עזרה,

          ממלחמה מוחלטת, ראויה

          לשבח, אל חוזה שלום בזוי,

          מאוּס. ולמה-זה אני משמיץ

          את מר תועלת? רק כי אַחֲרַי

          הוא לא חיזר. גם אין ביכולתי

          לקפוץ אגרוף אם מלאכי-זהב

          שלו ירצו לנשוק לכף ידי.  

          לכן ידִי, שלא ביקשו אותה,

          תשמיץ, כמו איש דלפון, כל איש עשיר.

          טוב, כל זמן שאני דלפון - אשמיץ,

          אגיד שאין חטא כמו להיות עשיר.

          כשאתעשר, יוּתָר לי כְּמִצווה

          לומר שדלפונות היא תועבה.  

          לכבוד תועלת גם שליט יבגוד?

         אז רווח הוא אֵלי, רק לו אסגוד.            

          יוצא.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים קונסטאנס, ארתור וסולסברי.

 

קונסטאנס:  הלכו להתחתן? לחתום שלום?

          זיווג של דם כוזב עם דם כוזב!

          הלכו להתיידד? לואי ייקח

          את בלאנש, ובלאנש תיקח את המחוזות?

          זה לא כך. לא אמרתָּ, לא שמעתָּ.

          שקוֹל טוֹב, חזור על הסיפור שלך.

          לא ייתכן, אתה סתם מדבר.     

          בְּךָ לָבֶטח אי אפשר לבטוח,

          כי מילתך רק הבל-פה נבוב

          של איש פשוט. האמן לי, בן-אדם,

          לא אאמין לך. יש לי שבועה

          של מלך על ההיפך. תיענש

          על שהפחדת אותי ככה, כי

          אני אשה חולה, מוּעדת לִפחדים;

          מוכת עוולות, על כן רבת פחדים;

          בלי בעל, אלמנה, קרבן פחדים;

          אשה, מִטֶבע ילוּדת פחדים.

          וגם אם תישבע "סתם התלוצצת",

          לא תהיה לי הפסקת-אש עם

          העצבים שלי, הם ירעשו

          וירעדו עוד כל היום הזה.

          מה הוא אומר, נדנוד הראש שלך?

          על מה מבט עצוב כל כך בבני?

          מה משמעות היד על החזה?

          למה בָּלוּם בָּעין שם נוזל

          מר, כמו נהר משקיף מעל גדותיו?

          הכל אותות קודרים, שמאשרים

          את מילותיך? אז דבּר שוב, לא

          את הסִפּור ההוא מאָל"ף, רק

          מילה אחת: אם הסִפּוּר אמת.

סולסברי:  אמת כמו שלדעתך כוזבים

          אלה שמוכיחים לך כי אמת הוא.

קונסטאנס: הו, אם תורֶה לי איך להאמין

          בַּכאב הזה - למד את הכאב  

          איך להמית אותי; שיתנגחו

          האמונה והחיים כמו אש

          הזעם של שני נואשים אשר

          בעצם המפגש נופלים מתים.

          לואי יישא את בלאנש! הו ילד, אז

          היכן אתה? צרפת ואנגליה

          בחברוּת! מה יהיה עלי?

         לֵךְ תסתלק אַתה, החדשות

          עשו אותך איש מכוער מאד.

סולסברי:  איזה נזק אחר עוללתי, גברת,

          חוץ מלדבר על נזק שאחֵר

          עולל?

קונסטאנס:          נזק נתעב כל כך הופך

          כל מי שמדבר בו למזיק.

ארתור:   בבקשה, מָאמָא, די, הרגעי. 

קונסטאנס: אתה, מפציר הרוגע, לו היית

          קודר, כָּעור, חרפה לרחם אם,

          כולך כתמי מיאוס, שוּמוֹת דוחות,

          נכה, טפש, עקום, שחום, פגום,

          זרוּע בנמשים וזיהומים -

          מה אז אכפת לי, אז נרגעתי, אז       

          גם לא אהבתי; לא היית אז

          ראוי לגודל ייחוסך, לַכתר.

          אבל אתה יפה, ובלידתך

          חברו מזל וטבע לעשות

          אותך גדול, ילד יקר. אתה

          רשאי להתפאר בשי הטבע

          לצד חבצלות ושושנה

          חצי-פורחת. אך אלת מזל,  

          הו, היא שונתה, היא הושחתה, הוסרה

          ממך. היא מנאפת כל שעה

          עם ג'ון, הדוד שלך, ובידה

          הזהובה הסיתה את אדון

          צרפת לרמוס את כבוד הריבונות,

          הפכה את הוד המלך לסרסור.

          צרפת סרסור של אלת מזל וג'ון -

          של הפרוצה הזאת מזל, עושק

          הכתר הזה ג'ון. אמור לי, מר

          בחור: הוא לא נשבע שקרים, צרפת?

          שפוך עליו רעל של מלים, או לךְ,

          השאר לבד את היגונות שאני

          לבד צריכה לשאת.

סולסברי:                         סליחה, מאדאם,

          אך לא אוכל ללכת בלעדייך

          אל המלכים.

קונסטאנס:              תוכל, תלך, אני

          אתך לא באה. אֲלַמֵּד את כאב

          לבי להיות גאה, כי היגון

          גאה ומכופף את קומתו

          של בעליו. אלי ואל מלכות

          יגון אדיר שלי שייאספו

          מלכים, כי יגוני אדיר כל כך

          שאין משען חוץ מן האדמה,

          גדולה, קשיחה, שישאהו. פה

          אני אשב, וכאבַי ישבו.

          מלכים יבואו וישתחוו.

         ([יוצא סולסברי.] נכנסים המלך ג'ון, פיליפ מלך צרפת, לואי הדופן, בלאנש, אלינור, פיליפ הממזר, אוסטריה ומלווים)

המלך פיליפ: אמת היא, בת יפה, ויום בָּרוּך זה

          יהיה בצרפת לעד יום חגיגות.

          כדי לקדש יום זה השמש דום

          עוצר במסלולו, לובש תפקיד

          אלכימאי, בִּבְרק עיניו גושים

          של אדמה צחיחה הופכים זהב

          נוצץ. יום זה, כל פעם בַּמחזור

          של השנה, יהיה יום חג, יום טוב.

קונסטאנס: יום רע, ולא יום טוב. (קמה) במה זכה

          היום הזה? מה הוא עשה בכדי

          שייקבע באותיות זהב

          בין השיאים של לוח השנה?

          לא, שיוסר מן השבוע, יום

          זה של חרפה, דיכוי, שבועות לשווא.

          ואם נגזר שיישאר, נשים

          הרות שתתפללנה רק שפְּרִי

          בִּטנן לא ייוולד ביום הזה,

          פן תקוותן תכזיב מיצור מפלצת.

          יורד-ים לא יִפְחד מהתרסקות

          חוץ מביום הזה; חוזים שלא

          ביום זה נחתמו גם לא יופרו.

          ביום זה כל ראשית סוֹפה הוא מר.

          כן, האמת עצמה תהיה לשקר.

המלך פיליפ: נשבע, גברתי, לך לא תהיה סיבה

          לשפוך קללות על אירועי יום טוב זה.

          נתתי לך ערבוּת מלכוּת, נכון?

קונסטאנס: רימית בסחורת זיוף דמוּיָת

          מלכות; מישוש אחד חושף: אין לה

          שום ערך.  שקר שבועותיך, שקר!

          באת לשפוך בכוח-זרוע דם

          אויבַי, וּבַזרועות עכשיו אתה

          רק מחזק אותו. עוז מתגושש,       

          פני-אש מלחמתיים מתקררים

          בזמן אחווה ועם איפּוּר שלום.

          על דיכויינו נבנתה ברית זו.

          אש, אש, מרום, על שקר המלכים!

          פה אלמנה זועקת; אלוהים,

          הייה לי בעל! אל תיתן ששְעות

          יום הטומאה הזה תִּשְחקנה את

          היום כך בשלום; לא, עד שקיעת

          חמה זְרע במלכים השקרנים

          האלה מריבות! הקשב לי, הו,

          הקשב לי!

אוסטריה:                גברת, די לך ושלום

          לך.

קונסטאנס:     מלחמה לי! מלחמה לי! שום

          שלום! שלום הוא מלחמה לי. הו,

          לימוז', הו אוסטריה! אתה בושה

          לשלל דמים זה שאתה לובש!

          כלום, עבד, שרץ, לב פחדן! אתה

          אמיץ קטן אבל נבל גדול!

          חזק תמיד בצד החזקים!

          אביר של גברת המזל, שרק    [/ אביר אלת המזלות, שרק]

          לוחם כשהוד קפריזותה קרובה

          כדי להגן עליך! גם אתה

          רק שקר, מלקק לשליטים!

         איזה מוקיון, מוקיון אש-חזיזים -

          להתלהם, לרקוע עם שבועות

          למטרתי! עבד קר-דם, איך, לא

          דיברת בקול רעמים בשמי?

          נשבעת שתלחם בשורותי?

          ביקשת שאסמוך על מזלך,

          על כוכביך ועל עוצמתך -

         וכך אתה עורק אל האויב?

          לָבוּש בעור אריה! בוש, פשוֹט אותו,

          ושים עור עגל על עצְמות שפן.

אוסטריה:  אם זה היה יוצא מפה של גבר!...

ממזר:  ושים עור עגל על עצמות שפן.

אוסטריה:  לא, לא תעז לומר את זה, נבל.

ממזר:  ושים עור עגל על עצמות שפן.

המלך ג'ון:  זה כבר מוגזם. שכחת מי אתה.

          (נכנס פַּנְדוּלְף)

המלך פיליפ: הנה ציר קודש מן האפיפיור.

פנדולף:  שלום, מלכֵי הארץ בשם שמיים.  

          לךָ, המלך ג'ון, שליחות קודשי.

          אני כקרדינל מילאנו, פַּנְדוּלְף,

          ושְליח אינוֹקֶנְט האפיפיור,

          שואל אותך באדיקות בשמו

          למה אתה בועט בְּכוונה

          בַּכנסיה, אִמֵּנו הקדושה;

          מונֵע בכוח-יד מסטיוון לנגטון,

          ארכיבישוף נבחר של קנטרברי,

          גישה אל מחוזו המקודש.

          בשם אבינו אינוקנט, שכבר

          ציינתי, זאת שאלתי אליך.

המלך ג'ון:  איזה שם של חוקר ארצי ילחץ

          על הבל-פה חופשי של מלך קודש?

          שום שם שתמציא לי, קרדינל, אינו

          שולי, נחות ומגוחך מזה

          של האפיפיור לכפות עלי תשובה.

          צטט זאת, והוסף בשם אנגליה:   

          אף כומר איטלקי לא יאסוף

          בתחום שטחינו מס ומַעֲשֵר,

          כי כשם שאנו, תחת אלוהים,

          עליון וראש, ככה נחזיק, תחתיו,

          לבד, בשלטוננו העליון,

          ללא עזרה של יד אנוש. את זה

          אמור לאפיפיור, בלי שום כבוד

          אליו או לסמכות שהוא גזל.

המלך פיליפ: אחי מאנגליה, זה דבר כפירה.

המלך ג'ון:  גם אם אותך ואת כל מלכי נצרות

          מוביל הכומר הטרדן הזה

          בָּאף כמו חמורים, כי תרעדו

          מפני קללה שאת ביטולה אפשר

          לקנות עם כסף, ובחסדי זהב

          בזוי, אשפה, אבק, תקנו סליחה

          מושחתת מאדם שבַּמכירה

          הזאת מוכר את כל כפרתו;

          גם אם אתה ושאר החמורים

          המוּבלים תּזינוּ את קרקס

          הכישופים הזה בהון, אני

          לבד, לבד, ניצב מנגד, מול

          האפיפיור, וידידיו - אויבַי.

פנדולף:  אז בשם הכוח החוקי שיש שלי,

          אתה עומד מוחרם ומקולל,

          ומבורך יהיה מי שימרוד

          בְּאמוניו לאיש כופר, וזכות

          גדולה תהיה לַיד - שיסגדו

          ויהללוה כמו קדושה - אשר

          תיקח בכל נתיב של סתר את

          חייך הטמאים.

קונסטאנס:                 הו, שחוּקית

          יוּתר לי לקלל רמוֹת עם רומא!

          אב קרדינל טוב, קְרא אתה "אמן"          

          לקצף הקללות שלי, כי בלי

          החטא כלפַּי, הפשע, אין לשום

          פֶּה כוח לקלל אותו כדין.

פנדולף:   קללתי, גברתי, סמכות וחוק לה!

קונסטאנס:  גם לשלי! כשחוק בוגד בצדק,

          אסור לַחוק לחסום חוקית שום פשע.

          חוק לא ייתן לבני את ממלכתו פה,

          כי האוחז בה גם אוחז בחוק.

          אז אם החוק עצמו הוא פשע, איך

          יכול החוק לשלול מפי קללות?

פנדולף:  פיליפ מלך צרפת, פן תקולל -

          עזוב את יד הארכי-כופר הזה,

          שפוֹך על ראשו את כל עצמת צרפת,

          אלא אם כן הוא יציית לרומא.

אלינור:   צרפת, החוורת? אל תיקח ידך.

קונסטאנס: שד, שְמוֹר! כי אם צרפת ייסוג, יחתוך -  

          הפסד של נשמה לגיהינום.           

אוסטריה:   המלך פיליפ, שמע לקרדינל.

ממזר:  ושים עור עגל על עצמות שפן.

אוסטריה:  אבלע, בריון, את כל גסויותיך -

ממזר:  תלעס, תבלע, ותמלא ת'בטן.

המלך ג'ון:  פיליפ, איך תענה לקרדינל?

קונסטאנס: איך יענה לא כמו הקרדינל?

לואי:   חשוב טוב, אבא; הברירה כאן היא

          בין רכישת קללה כבדה מרומא

          לבין הפסד קל - ידידות אנגלית.

          זנח את הקל.

בלאנש:                    זו הקללה של רומא.

קונסטאנס: קוראז', לואי! השד מסית אותך

          בדמות כלה טריה שלא קטפו עוד.

בלאנש:  הגברת לא דיברה נאמנוֹת

          אלא מצורך.

קונסטאנס:               את מודה בַּצורך!

          הוא חי רק בגלל מות נאמנוּת,

          והוא צורח תנאי אחד, הצורך:

          שאם ימות, נאמנות תחיה שוב.

          אז הו רִמסוּ לי את הצורך - כך

          תקום נאמנות. תצמיחו את

          הצורך - תירמס נאמנות.

המלך ג'ון:  איי, לב המלך זע. הוא לא משיב.        

קונסטאנס (לפיליפ): זוע ממנו ותשיב יפה.    

אוסטריה:  כן, מלך, כן, את הספקות עזוב.        

ממזר:  רק לא את עור העגל, גולם טוב.

המלך פיליפ: עורפלתי, לא יודע מה לומר.       

פנדולף:  אם תדבר לא תתערפל כפליים         

          כשתעמוד מוחרם ומקולל?

המלך פיליפ: אב מקודש, בוא, תפוס את מקומי,

          אמור לי איך היית מתנהג.

          ידי ויד מלכוּת זו רק עתה

          שולבו, ונשמותינו התאחדו

          בברית של נישואים, זוּוגוּ, חוּבּרו

          בכל עצמת הדת של שבועות קודש.

          הנשימה האחרונה שיצרה

          צליל של מלים בטאה שבועת אמוּן,

          שלום, רעוּת, ואהבת אמת

          בין שתי הממלכות, שני המלכים.

          טיפה לפני ברית זו, שניה לִפְנֵי -

         כמעט שלא הספקנו כלל לשטוף

          ידיים כדי לסגור עסקת שלום - 

          האל עֵד, הן היו כה מוכתמות

          ומרוחות עוד במכחול הטֶבח,

          שנקמה צבעה בו ריב אימים

          בין מלכים שרוּפֵי טרוף. אז מה,

          ידיים אלה, כה נקיות מדם

          פתאום, כה משולבות באהבה

          בת יום, ובשניהם כה חזקות,

          תחתוכנה את לפיתתן, את חוֹם

          התפייסותן? תְּשַחֵקנה מחבואים

          עם האמוּן? תהתלנה כך בשמֵי

          מרום שנהפוך לילדים

         פזיזים וננתק סתם יד מיד,

         נפר שבועה של ידידות, ועל

         מיטת כלולות של חיוכי שלום

          נצעיד גדודי דמים, נחרוץ קמטים

          על טוהר מצח של כנות אמת?

          אדון נכבד, אב קודש, אל תרשה זאת.

          מחסדך צוֹר, גזוֹר, אכוֹף הסכּם

         לְסדר טוב, אז נבורך לפעול

          על פיך ולהמשיך כידידים.

 פנדולף:  כל סדר הוא אי-סדר, חוק לא חוק

          מלבד מה שהוא נגד אהבה       

          של אנגליה! לכן לַנֶּשק! בוא

          שא את הדגל של כנסייתנו;

          אִם לא, האֵם-הכנסייה תנשוף

          קללה, קללה של אם, על בן מרדן.

          צרפת, החזֵק נחש בלשונו,

          אריה נרגז בכפותיו בנות-מוות,

          נמר מורעב בַּשן - רק אל תדבּק

          עוד בְּשלום בַּיד שאתה אוחז.

פיליפ:  יד לנתק אפשר, לא אמונה.

פנדולף:  אז תעשה מאמונה אויב

          לָאמונה, שסה בקרב-אחים

          נדר מול נדר - פּיךָ נגד פּיךָ.

          את שבועתך מבראשית לָאֵל

         קיֵים רֵאשית לָאֵל; כלומר, להיות

         נושא הדגל של כנסייתנו.

          מה שנשבעת אחר כך היה

          רק נגד עצמך; לא תקיים

          שבועה כזאת בעצמך. כי כל

          שבועה שלך למעשה עקום

          לא עקומה אם תְּקיימה ישר.

         ואם לא תקוים, כשלקיֵים

          זה רע, אז אי-קיום הנו קיום

          אמת. שיטה טובה כדי לתקן

          סטייה-מדרך היא לסטות שנית;

          מתוך עיקוף, העקיפין הופכים

          למישרים, ושקר הוא תרופה

          לְשֶקר: כך אש מצננת אש

          בתוך ורידים צורבים של פְּליט שריפה.

          קיום שבועות זו אחריות דתית,

          אך שבועתך היתה נגד הדת:

          שבועה נגד מה שבשמו נשבעת, -

         ואת השבועה אתה מציג כְּאות

          של האמת שלך. שבועה למין

          אמת שאתה לא בטוח בה!

         שאתה נשבע רק כדי לא להפר

          שבועה! אם כך, שבועה היא סתם בדיחה! 

          אך שבועתך שקרית, והיא שקרית

         יותר מכל אם תקיים אותה.

          לכן כל הנדרים שלך נגד

          הנדר הראשון הם מרד מר

          שלך בעצמך. ונצחונך

          המפואר יהיה אם תגייס

          כל חלק אצילי ונאמן

          בך מול פיתויים כה סחרחרים

          פרועים; ולחלק זה של נפשך

          תפילות שלנו תיכנסנה, אם

          תואיל לתת להן. אבל אם לאו –

          תיפולנה על ראשך קללות כבדות

          שלנער אותן תקצר ידך;

          תמות נואש, מָחוץ מעומס חושך. 

אוסטריה:  כן, מרֶד, מרד!

ממזר:                       מה, זה לא יקרה?

          עור עגל לא יסתום לך ת'פה?

לואי:   אבא, לַנֶּשק!

בלאנש:                  ביום נישואיך?

          נגד הדם אשר נישאת לו?

          מה, את חגנוּ יכבדו פגרים?

          תוף גס ונעירות של חצוצרות,

          רעש השאול, יהיו מקצב לַטקס?

          הקשב לי, בעל! איי, כמה חדש

          "בעל" בַּפּה שלי! לוּ רק לכבוד

          השם הזה, שעד הרגע לא

          הגיתי, אני מתחננת על

          בּרכּי: לא, אל תצא בנשק מול

          דודי!

קונסטאנס:        הו, על ברכי שהתקשחו

          מרוב לכרוע, אני מפצירה,

          נסיך, אל תשנה את הגזירה

          שתכננו שמיים!

בלאנש: עכשיו אראה את אהבתך. איזה

          מניע הוא חזק מרעיה?

קונסטאנס: זה שתומך בו בתומְכֵךְ: כבודו.

          כבודְךָ, הו לואי, הכבוד שלך!

לואי:  תמהתני שהוד מלכותךָ כה קר

          בלחץ שיקולים כה עמוקים.

פנדולף: אני אכריז קללה על נשמתו.

המלך פיליפ: אין צורך. אנגליה, ארפּה ממךָ.

קונסטאנס:  הו, המלכות מן הגלות חוזרת!

אלינור:   הו, בוגדנות צרפת המכוערת!

המלך ג'ון:  צרפת, מה שזרעת בַּשעה

          הזאת תקצור בְּדמע תוך שעה!

ממזר:  איי זמן, שען זקן! הקפיץ שלך

          כל כך קצר? צרפת יקצור, אם כך.

בלאנש:  השמש מדמם. שלום, יום צח.

          עם איזה צד עלי ללכת? עם

          שניהם אני. לכל צבא יש יד,

         ובזעמם, כי בשניהם אוחַז,

          הם גועשים, חותכים, קוטעים אותי.

          בעל, אין לי תפילה לנצחונך.

          דוד, חובתי לשאוף לתבוסתך.

          אבא, למזלך לא אייחל.

          סבתא, שמשאלתך לא תתגשם.

         כל צד שלא יזכה - אני אפסיד,

          הפסד מובטח לפני התחרות.

לואי:   אתי, אתי כל מזלך, גבירה.

בלאנש:   לי המזל הטוב יביא רק רע.    

המלך ג'ון:  בן-אח, לך להקים את כוחותינו.

          (יוצא הממזר)

          צרפת, אני בוער בלהט זעם,

          חימה חמה עם רק תכונה אחת:

          כלום לא יכבה אותה לבד מדם,

          רק דם, דם יְקר-ערך של צרפת.

המלך פיליפ: בַּזעם תישרף, תהיה לאפר       

          לפני שתְכַבּה אש בדמנו.      

          אתה בסכנה. שתיזהר.

המלך ג'ון:  וגם המאיים. לַקרב, מהר!

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


תרועות, תקיפות.

נכנס הממזר עם ראשו של אוסטריה.

 

ממזר:  אוף, בחיי, היום נִ'יֶיה חם פחד.

          איזה שד אווירי טס בשמיים,

          שופך זדון. ראש אוסטריה נח פה

          ואני, פיליפ, נושם.    

          (נכנסים המלך ג'ון, ארתור והְיוּבֶּרְט)

המלך ג'ון: הְיוּבֶּרְט, שמור על הילד. פיליפ, רוץ.

          אמי מותקפת באוהלנו, הם

          שובים אותה, אני פוחד.

ממזר:                               אדון,

          הצלתי אותה. הוד מלכותה בטוחה,

          אל פחד. אבל הלאה, מלך. עוד

          קצת מאמץ יביא לנו סוף טוב.

          (יוצאים.

         תרועות, תקיפות. נכנסים שוב המלך ג'ון, ארתור, הממזר, היוברט, עם אלינור ואצילים)

המלך ג'ון (לאלינור): מוסכם. כבודךְ תשהה פה אחרינו

          ועם משמר חזק. (לארתור): אל תירָאֵה

          עצוב, אחיין. סבתא אוהבת יש

          לך, כן, ודודך יהיה יקר

          לך כפי שהיה אביך.

ארתור:                         הו,

          זה יהרוג את אמא מרוב צער!

המלך ג'ון (לממזר): אחיין, לאנגליה! רוץ לפנינו.

          ועד בואנו תטלטל שַקים

          שם לַכּמרים, אוגרי ממון; קרא דרור

          לִזהובים שנכלאו. עכשיו

          יאכלו הרעבים צַלעות שלום

          שמנות. בסמכותנו פְּעל בתוקף.

ממזר:  תנ"ך לא יהדוף אותי אחורה

          כשכסף וזהב קורצים "קדימה".

          שלום לַמלך. סבתא, אתפלל

          לבטחונך, אם אי פעם אזכור

          להיות דתי. קחי, נשיקה ביד.

אלינור:   שלום, קרוב נחמד.

המלך ג'ון:                         אחיין, שלום.

          (יוצא הממזר)

אלינור:  בוא הנה, איש קטן. בוא שמע מילה.

          (לוקחת את ארתור הצידה)

המלך ג'ון:  בוא הנה, היוברט. היוברט טוב שלי,

          הו כמה אנו חייבים לך!  

          בתוך חומת בשר זו חיה נפש

          אשר רואה בך נושֶה שלה,

          ומתכוונת לשלם - ועם   

          ריבית - על כל אהבתך. כן, ו -  

          חבר טוב - שבועתך מלב חופשי  

          חיה בחיק הזה, ויְקרָה לו.    

          תן יד. היה לי משהו לומר,

          אבל אתאים לו לחן טוב יותר.

          איי, היוברט, אני בוש כמעט לומר

          עד כמה אני מעריך אותך.

היוברט:  אני משועבד למלכותך.

המלך ג'ון:  חבר טוב, אין לך סיבה לומר זאת

          עדיין, אבל תהיה לך.

          יזחל הזמן לאט כשם שיזחל,

          יבוא הרגע שאיטיב אתך.

          היה לי משהו לומר, אבל

          עזוב. השמש במרום; היום

          גאה, מוקף תענוגות עולם,

          מופקר ומנצנץ מדי בתור

          קהל שלי. לו פעמון חצות

          היה מהדהד בְּפֶה ברזל וּלְשון

          נחושת בְּנָתיב רדום של לילה;

          לוּ זו היתה חצר של כנסיה

          ואתה רדוּף באלף חטאים;

          או אילו שד הזעף דיכאון

          היה בוחש בַּדם שלך סמיכוּת

          כבדה, שלא ירוץ וידגדג

         וְרידים עם המפגר הזה, הצחוק,

          שמאמץ לבני-אדם עין

          ומנפח לֶחי בצהלה

          תְּפֵלה - רגש שנוא למטרתי;

          או לו ראית אותי בלי עיניך,

          שמעת בלי אוזניך, וענית

          ללא לשון, רק מחישוב דמיון,

          בלי עין, אוזן, צליל מלים מזיק;

          אז, חרף מעקָב של יום בולש,

          הייתי את מחשבותי שופך

          לתוך חיקך. אבל  - אוי לי - לא, לא.

          בכל זאת אני אוהב אותך יפה;

          ובחיי, אני חושב, אתה

          אוהב אותי יפה.

היוברט:                      יפה כל כך

          שכל מה שתטיל עלי, גם אם

          מותי כרוך בזה, חי אלוהים

          שאעשה.

המלך ג'ון:               מה, אני לא יודע?

          אח, היוברט, היוברט, היוברט, זרוק מבט

          על הילדון הזה שם. בוא אגיד 

          לך, חבר: הוא על דרכּי ממש

          נחש; איפה שכף רגלי דורכת,

          הוא שם שרוע לפני. אתה

          מבין אותי? אתה הוא השומר

          שלו.

היוברט:              כן, ואני אשמור עליו כך

          שלא יפריע להוד מלכותך.

המלך ג'ון:  מוות.

היוברט:   אדון?

המלך ג'ון:           בור קֶבֶר.

היוברט:                           לא יחיה.

המלך ג'ון:                                         מספיק.

          אני יכול עכשיו לשמוח. היוברט,

          אני אוהב אותך. טוב, לא אגיד

          מה שאני מועיד לך. תזכור. -

          גברתי, כל טוב. אשלח את הכוחות

          האלה לרוממותֵך.

אלינור:                          תלך

          עם ברכתי.

המלך ג'ון:               לאנגליה, אחיין,

          לדרך. היוברט יהיה האיש

          שלך, ידאג לך בנאמנות

          אמת. לחוף קאלה, קדימה, הו!

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים המלך פיליפ, לואי, פנדולף ובני-לוויה.

 

המלך פיליפ: כך, בסופה שואגת על גלים,

          צי מפרשים שלם,- דינו נחרץ,

          נפוץ ומתפרק לו לגורמים.

פנדולף:  חזק ואמץ! הכל עוד ישתקם.

המלך פיליפ: איך ישתקם כל מה שהתעקם?

          אנחנו לא מוכים? העיר אבדה?

          ארתור אסיר? רֵעים רבים נספו?

          ואנגליה שב לאנגליה, איש דמים,

          דורס כל דרך, בז לה לצרפת?

לואי: את כל מה שכבש הוא גם בִּיצר.

          ללהט אש ערוך כל כך בשכל,

          סדר שקול עם נחישות כזאת,

          אין אח ורע; מי קרא ומי

          שמע על פעולה דומה לזאת?

המלך פיליפ: יכולתי להשלים עם זה אם רק

          היתה דוגמה דומה לחרפתנו.

          (נכנסת קונסטאנס)

          תראו מי בא! קבר של נשמה;

          לוחצת נפש בִּכְפִיה בתוך

          צינוק מחליא של נשימת כאב.

          בבקשה, גברתי, בואי אתי.

קונסטאנס:  תראה עכשיו את זרע השלום

          שלך!

המלך פיליפ:      בסבלנות, גבירה טובה!

          התנחמי, קונסטאנס הנחמדה!

קונסטאנס: לא! בוז לכל עצה, לכל תיקון,

          חוץ מתיקון אחד, סוף העצות -

          המוות! מוות מותק, מוות יופי!

          בושם מסריח! רקבון בריא!

          קום ממשכב של לילה אינסופי,

          אֵימה וחלחלה של הפריחה,   [/ של השגשוג,]

          ואנשק את גועל עצמותיך,

          ואשתול עינַי בְּקֶשת גבותיך,

          ואענוד על אצבע תולָעיך,

          ואסתום את הנשימה בחול מבחיל,

          ואהיה מפלצת נְבֵלות כמוך:

          בוא תגחֵך לי ואגיד "חייכת",

          ואלקק אותך כמו אשתך.

          בוא, בוא אלי, אהוּב האומללוּת!

המלך פיליפ: פצע יפה, קצת מנוחה!

קונסטאנס:                            לא, לא

          אנוח כל עוד יש בי נשימה

          לזעוק: לוּ לשוני תהיה בפה

          הרעם! אז ברגש אטלטל

          את העולם; אעיר מתרדמה

          את שלד הזוועה הזה שלא

          מקשיב לקול אשה רפֶה, שבז

          להשבעות זניחות.    

פנדולף:                        את מבטאת, 

          גברתי, טֵרוּף, לא עצב.

קונסטאנס:                            איש קדוש

          אתה כך לזלזל בי!

          אני לא מטורפת; השיער

          הזה שאני תולשת הוא שלי.

          שמי הוא קונסטאנס. הייתי אשת ג'פרי.

          הילד ארתור בני, והוא אבד.

          אני לא מטורפת! הלוואי שכן!         

          כי אז אשכח בטוח את עצמי.

          הו לו אוכל, איזה יגון אשכח!

          הטֵף לי איזו תורה שתשגעני -

          אז, קרדינל, תוכּר בתור קדוש.

          כי כך - לא מטורפת וחדת

          חוּש לַיגון - בּונָה לי התבונה

          תבנית להשתחרר מן המצוקות

          ומלמדת אותי להרוג או

          לתלות את עצמי; לו השתגעתי, אז

          הייתי כבר שוכחת את בני, או

          חושבת בטרוף שהוא בובת

          סמרטוט. אני לא מטורפת; טוב

          מדי, מדי טוב אני חשה את

          הסבל הנפרד של כל מכה.

המלך פיליפ: קשרי את התלתלים. - הו אהבה

          כזאת נגלית בְּשפע שערה שם!

          כשבמקרה דמעה כסופה אחת

          זולגת, אז מייד אלפי אחים

          דקיקים ידביקו את עצמם אליה

          בצער חברִי, כמו אוהבֵי

          אמת, נאמנים, לא נפרדים,

          שנצמדים יחדיו בפורענות.

קונסטאנס:  לאנגליה, בבקשה.

המלך פיליפ:                         קשרי

          את השערות שלך.

קונסטאנס:                     אקשור, כן כן,

          בבקשה. ולמה אעשה זאת?

          תלשתי אותן מכבלן, צעקתי

          "לו רק פדו ידיים אלה גם

          את בני, כפי שנָתנו לַשערות

          חרות!" אבל עכשיו אני מקנאת

          בחרותן, ושוב אמסור אותן

           להיקשר, כי הילד המסכן

          שלי אסיר. ו, אבא קרדינל,

          אמרת שנראה וגם נכיר

         את ידידינו בַּמרום. אם זו

          אמת, אני אראה את בני שוב; כי

         מאז הולדת קין, הראשון

          בבני-זכר, עד זה שרק אתמול

          התחיל לנשום אוויר עולם, יצור

          קסום כמוהו לא נולד. אבל

          עכשיו תולעת-עצב תכרסם    

          את הניצן שלי, תמחה כל חן

          טבעי מלחייו, הוא יירָאה

          חלול כמו רוח רפאים, דהוי,

          כחוש כמו שכיב מרע. וככה הוא

         ימות. ובקוּמוֹ שוב, כשאפגוש

          אותו כך במלכות שמיים, לא

          אכיר אותו. לכן לעד, לעד

          שוב לא אראה את ארתור היפה

          שלי.

פנדולף:             את מכבירה כבוד נתעב

          על היגון.  

קונסטאנס:            מי שמדבר כך לא

          היה לו בן.            

המלך פיליפ:             אַת מתרפקת על

          יגון כמו על ילדך.

קונסטאנס:                    יגון תופס

          את מקומו של בני אשר איננו,            

          שוכב במיטתו, הולך אתי

          ושב, לובש את מתק פרצופיו,

          חוזר על המלים שלו, מזכיר

          לי כל פּן חינני שלו, דוחס

          את צורתו לתוך בגדו הריק;

          אז איך לא אתרפק על היגון?

          כל טוב. אילו לכם אבדן כמו לי,

          יכולתי לנחם יפה מִכֵּם.                  

          לא, לא אשמור שום סדר על הראש  

          כשיש מהפכה כזאת במוח.

          איי אלוהים! הבּן, ארתור שלי,

          ילד יפה שלי! חיי, אושרי,

          לחמי, כל העולם לי, נחמת

          האלמנה, תרופה למכאובַי!

          (יוצאת)

המלך פיליפ: עלול לקרות אסון. אלך איתה.

          (יוצא)

לואי:   כלום בעולם הזה לא יעשה  

          אותי שמח: החיים תפלים

          כמו סיפור לעוס שמגרד

          אוזניים של איש מנומנם; בושה

          מרה חיבלה בַּטעם המתוק

          של המילה, והיא לא מניבה

          כבר כלום חוץ מבושה ומרירות.

פנדולף:   לפני ריפוי של מחלה קשה,

          ממש בָּרגע של ההחלמה,

          אז ההתקף קשה מכל קשה.   

          רעות שמסתלקות חושפות בשעת

          לכתן את כל הרוע שלהן.

          מה בְּהפסד היום הזה הפסדת?

לואי:   כל יום של זוהר, תהילה, שמחה.

פנדולף:  היית המפסיד אילו ניצחת.

          לא, לא; כשהמזל רוצה לתת

          לְאיש כל טוּב, הוא מאיים עליו

          במבטו. מוזר לחשוב כמה

          איבד המלך ג'ון במה שהוא

          מחשיב זכייה ברורה. לא צר לך

          לחשוב שארתור הוא אסיר שלו?

לואי:   מעומק נפש, כמו שהוא שמח.

פנדולף:  דמך צעיר - וגם הראש. עכשיו    

          שמע, אדבר ברוח נבואית;

          כי רק הבל-הפה של דיבורִי

          יעיף כל קש, גרגר אבק, מכשול

          קטן מעל השביל אשר יוליך

          את רגלך אל כתר אנגליה.

          על כן שים לב: ג'ון שם על ארתור יד,

          וכל עוד בוורידיו של הקטין

          חום של חיים עוד משתובב, אין שום

          סיכוי שג'ון זה, נטע זר לכס, 

          יידע שעה, דקה - לא, נשימה

          אחת של מנוחה. שרביט שיד

          בריון חטפה חייב להישמר

          באלימות. מי שניצב על בְּסיס

          חלקלקוּת אינו בוחל בשום

          תמיכה נתעבת לייצב אותו.

          אם ג'ון עומד, ארתור חייב ליפול.

          יהי כך, כי אחרת לא יהי.

לואי:  אך מה ארוויח מנפילה של ארתור?

פנדולף:  אתה, בשם אשתך הגברת בלאנש,

          תוכל לתבוע את התביעה של ארתור.

לואי:  ולאבדה, עם החיים, כמו ארתור.

פנדולף:  איזה טירון ירוק בעולם זקן!

          זממיו של ג'ון - לטובתך. הזמן

          חובר אליך כאן בְּקשר, כי

          מי שאת בטחונו משתית על דם

          ימצא רק בטחון שותת דמים.

          המעשה הזה, אשר נולד

          בְּרֶשע, יצנן את הלבבות                 

          של בני עמו, יקפיא את להטם;

          כל הזדמנות אשר תצוץ לבלום

          את שלטונו - הם יאמצו אותה.

          כל התלקחות שבשמיים, כל

          ליקוי מאור, כל תופעה טבעית,

          כל רוח קל וכל אירוע סתם,

          הם יבתקו מכל הסבר טבעי,

          ויקראו לזה אותות, מופתים,

          כוכבי שביט, סימן, בשורה, לְשון

          שמיים שקוראים נקם על ג'ון.

לואי:  אולי הוא לא ייגע בחייו של ארתור;

         יחזיק בו כאסיר - ירגיש בטוח.

פנדולף:  הה, רק ישמע שאתה בא, אדון -

          אם ארתור זה עדיין לא הלך,

          רק יִשָּׁמְעוּ החדשות - הוא מת.

          ואז הלב של בני עמו ימרוד בו,

          הם ינשקו שפתי שינוי בלתי

          מוכר, ויגרדו חומר חזק

          של מרד חם מקצות האצבעות

          מגואלות הדם של ג'ון. דומה

          אני רואה את המבולקה

          הזאת; והו, איזה מין חומר טוב

          יותר יצמח לך מזה אשר

          תיארתי? פלקונבריג', זה הממזר,

          עכשיו באנגליה, בוזז שם את

          הכנסייה, ומחלל קדוּשה.

          לו רק היה תריסר של צרפתים

          עם נשק שם, אז הם היו כמו קול

          קורא למשוך עשרת-אלפים

          אנגלים למטרתם, או כמו קמצוץ

          של שלג שבהיאספו הופך

          להָר בין-רגע. הו דופן אציל,

          לך אתי אל המלך. זה נפלא

          מה שניתן ליצור מן המרמור    

          של בני-העם, עכשיו כששאט-נפשם

          גדשה את הסאה. לאנגליה,

          תלך! אני אתן דרבוּן למלך.

לואי: סיבות עזות לפעולות פזיזות! 

          באישורך, אבי יסכים לזאת.            

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים היוברט ומוציאים להורג [עם חבל וברזלים].

 

היוברט:  לַבּנוּ לי את הברזלים לוהט,

          ותעמדו מעבר לפרגוד.

          וכשארקע רגלי על חיק הארץ,

          הסתערו ותכפתו את הילד

          שתמצאו אתי אל הכסא,

          חזק. ריכוז! החוצה, שימו עין.

מוציא להורג: אני מקווה שהצו שלך יצדיק זאת.

היוברט: בלי חששות לא טהורים. היכונו!

          (המוציאים להורג פורשים)

          בחור צעיר, בוא! יש לנו דיבור.

          (נכנס ארתור)

ארתור:   יום טוב, היוברט.

היוברט:                        יום טוב, נסיך קטן.

ארתור: נסיך קטן עם זכות גדולה להיות

          נסיך גדול יותר. אתה עצוב.

היוברט:  שָמחתי בחיים יותר, נכון.

ארתור:  אוי ואבוי! נדמה לי שלאף

          אחד אסור להיות עצוב, רק לי.

          אבל עוד מצרפת אני זוכר

          איך שבני-נוער אצילים היו

         קודרים כמו לילה רק בגלל סתם חשק.

          אני נשבע, אילו יצאתי מן

         הכלא לגדל כבשים, אז כל

          היום הייתי רק שמח. פה

          הייתי גם-כן, רק אני חושד

          שדוד שלי זומם להזיק לי עוד.

         הוא פוחד ממני, ואני ממנו.

          זאת אשמתי שהייתי בן של ג'פרי?

          לא, באמת. הלוואי הייתי בן

          שלך, ושתאהב אותי, היוברט.

היוברט (הצידה): אם אדבר אתו, פטפוט התום

          שלו יעיר את רחמי, שמתו.

          אז לחסל מהר, בבת אחת.   

ארתור:  חלית, היוברט? אתה חיוור היום;

          בחיי, הלוואי היית קצת חולה,

          שאשב לשמור עליך כל הלילה.

          בוא נתערב שאני אוהב אותך

          יותר משאתה אותי.

היוברט (הצידה):               כובשות

          לי את הנפש המלים שלו.

          (לארתור): קרא, ארתור-ילד, פה. (הצידה): מה זה, ליחה

          טפשית? את משליכה אכזריוּת

          חסרת חמלה לפח? אני חייב

          להיות זריז, אם לא - הנחישות

          תזלוג לי מן העין בִּדמעות

          רגשניות של נקבה. (לארתור): מה, לא

         יכול לקרוא? זה לא כתוב היטב?   

ארתור:    היטב מדי למטרה נתעבת.

          אתה חייב לקדוח בברזל 

          לוהט את שתי עיני?

היוברט:                             אני חייב,         

          ילדון. 

ארתור:             ותעשה?

היוברט:                           ואעשה.

ארתור:   יש לך לב לזה? כשרק כאב

          לך הראש, קשרתי לך על

          המצח את הממחטה שלי,

          הכי טובה, שנסיכה רקמה לי,

          ולא ביקשתי אף פעם שתחזיר;

          ובחצות החזקתי את ראשך,

          ובדבקות, כמו הדקות אשר

         טורחות סביב השעה, עשיתי כל

          הזמן שמח ברגעים כבדים,

          אמרתי "מה חסר לך?", "איפה

         כואב לך?" או "באיזה מעשה

         אוהב אקל עליך?" לא מעט בנים

          של עניים היו שוכבים דוּמם

          ולא אומרים לך מילה טובה;

          אבל אותך על ערש חולְייך

          שרֵת נסיך. טוב, מה, אולי תגיד

          שאהבתי היא אהבת עורמה,

          תקרא לה נכלולית. בבקשה.

          אם זה רצון שמיים שתזיק לי,

          אז כן, אתה חייב. מה, תעקור

         לי את עיני? אלה שמעולם

         ולעולם לא יסתכלו בך

          עקום?

היוברט:               לזה נשבעתי; ועלי

          לקדוח את שתיהן בחום ברזל.

ארתור:   אה, רק בדוֹר ברזל זה יעשו

          כך! הברזל עצמו, אדום לוהט,

          אם יתקרב אל שתי עיני, היה

          שותה את דמעותי ומכבה

          את אש הזעם בנוזל התום

          שלי. לא, ואחר כך נאכל     [/ שלי. וגם אחר כך מתכרסם]

          בחלודה רק כי היתה בו אש

          לפגוע בעיני. אתה עיקש-

          קשה מן הברזל, יְצוּק פטיש?

         לו היה בא אלי מלאך ואומר

         שהיוברט ינקר לי את עיני,

         אז לא הייתי מאמין לו - אף

          לשון, רק זו של היוברט.

היוברט:                               בואו הנה!

          (רוקע. המוציאים-להורג באים, עם חבל, ברזלים וכו')

          עשו מה שהוריתי.

ארתור:                          הו, תציל

          אותי, היוברט, תציל אותי! יוצאות

          לי העיניים רק ממבטי

          הטרף של שופכי הדם האלה!

היוברט:   תנו את הברזל, ותכפתו אותו.

ארתור:  מה יש לך לבעור כל כך תקיף?

          אני לא איאבק, רק אעמוד

          כמו אבן. היוברט, בשם אלוהים,

          שרק לא יכפתו אותי! סלק

          את האנשים האלה, ואשב

          שקט כמו כבש, לא אנוע, לא

          אזוע, לא אגיד מילה, גם לא

          אביט על הברזל ברוגז. רק

          תדחוף החוצה את האנשים

         האלה ואסלח לך, עם כל

          עינוי שרק תפיל עלי.

היוברט:                          לכו

          עמדו בחוץ. תנו לי איתו לבד.

מוציא לפועל: שמח להתרחק מכזה עסק.

          (יוצאים המוציאים לפועל)

ארתור:  אבוי לי, אז הרחקתי בנזיפות

          את החבר שלי! יש לו מבט

          תקיף, אך לב עדין. שהוא יחזור,

          והחמלה שלו תיתן חיים

          לזו שלך.

היוברט:                 בוא, ילד, תתכונן.

ארתור:  אין שום תרופה?

היוברט:                        אין, רק אבדן עיניך.

ארתור:  הו הלוואי שבשלך היה

          איזה גרגר, פרור, אבק, יבחוש,

          חוט שערה תועה, כל הפרעה

          שתחבל בַּחוּש הכה-יקר!

          אז, כשתרגיש אילו דברים קטנים

          שם גועשים, הכוונה שלך

          לבטח תיראה מחריד.

היוברט:                              מה, זאת

          הַבטחתך? עצור את הלשון כבר.

ארתור:  היוברט, שתי לשונות אין בהן די

          מלים להתחנן על זוג עיניים.

          אל תבקש ממני לעצור

          לשון. לא, היוברט, או ש, היוברט, אם

          כן תבקש, חתוך לי את הלשון,

         רק שאוכל לשמור על שתי עיני.

         הו חוס על זוג עיני, ולו בכדי

         שעוד אוכל לראות אותך. הנה,  

          שכה אחיה, הכלי הוא קר ולא 

          יפגע בי.

היוברט:                יש לי כוח לחמם

          אותו, ילד.

ארתור:                    לא, חי נפשי; האש

          אשר נוצרה לנְחמה מתה

          מרוב יגון שמנצלים אותה

          לפשע על שום עוול. לא, תראה

          בעצמך: אין רֶשע בַּפחם

          אשר בוער פה; נשימת מרום

          העיפה את רוחו, ועל הראש

          פיזרה לו אפר חרטה.

היוברט:                                אך יש

          לי כוח בִּנשימה להחיותו

          שוב, ילד.

ארתור:                ואם תעשה זאת, רק

          תגרום לו להסמיק, להאדים

          בוש במעלליך, היוברט; לא,

          אולי הוא ינצנץ לך בעין,

          ואז, כמו כלב שנכפֶּה לתקוף,

          ינשוך את האדון שמשסה

          אותו. כל הדברים שתשתמש

          בהם כדי לְהָרַע לי מסרבים

          פקודה. ורק אתה חסֵר אותה

          חמלה שמגלים ברזל ואש

          קשי-נפש - יצורים הנודעים

          בחמלתם כשאין בהם שימוש!

היוברט:  טוב, בוא תחיה וראה. בעד כל הון

          שלדודך יש לא אגע בזוג

          עיניך. אך נשבעתי ובהחלט

          כיוונתי בברזל זה לשפדן.

ארתור:  עכשיו אתה נראה כמו היוברט. כל

          הזמן היית מחופש.

היוברט:                           די, די,

          מספיק. שלום. דודך חייב לחשוב

          שאתה מת. את שני המרגלים

          המרחרחים אזִין בדיווחֵי

          סרק, ואתה, ילדון יפה, נום בלי

          פקפוק, בבטחון שהיוברט לא

          יפגע בך בעד כל הון תבל.

ארתור:   הו אלוהים! תודָה לך, היוברט.

היוברט:   די. בוא תחמוק אתי. שמור לשונך.    

          אני בסכנה למענך.  

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


תרועה. נכנסים המלך ג'ון, רוזני פֶּמְבְּרוֹק וסולְסְבּרי, ואצילים אחרים. המלך ג'ון עולה על כסאו.

 

המלך ג'ון:       פה אנו שוב יושבים, שוב מוכתרים,

          מול עין, הבה נקווה, אוהדת. [/ מול עין, הבה נקווה, שמחה.]

פֶּמְבְּרוֹק:  ה"שוב" הזה, ברשות הוד מלכותך,

          די מיותר. הלוא הוכתרת כבר,

          והמלוכה לא נקטפה אי-פעם,

          נאמנות העם לא הוכתמה

          במרד; ציפייה טרייה כלל לא

          הטרידה את הארץ בכמיהה

          לשינויים או לשיפור מצב.

סוֹלְסְבֶּרי:   לכן, לרכּוֹש הדר כפול, לשים

          הוד על תפארת, להזהיב זהב

          טהור, לצבוע שושנה, לזרות

          בְּשָמִים על סיגלית, להחליק

          משטח של קרח, להוסיף גוונים

          לַקשת, או לרצות עם אור של נר

          לתת עוד זוהר לעיני מרום,

          זו הפרזה בזבזנית נלעגת.

פמברוק:   לולא רצון כבודך היה החוק,

          המעשה הזה נראָה כמו מין

          סיפור עתיק שמסופר שנית,

          ומעצבן כששוב חוזרים עליו

          לעייפה ברגע לא מתאים.

סולסברי:  אותו קלסתר עתיק וִיְפה-צורה

          של סדר טוב מושחת בזה; וכמו

          שרוח מהתלת במפרש,

          זה מסובב כיוּון של מחשבות,

          מרתיע ומבהיל כל שכל טוב,

          שֹם חולי בדעה בריאה, מחשיד

          אמת; ככה יוצא כשמתהדרים

          בבגד אופנתי חדיש כזה.

פמברוק:  כשאיש עמָל שואף להיות טוב מן   

          הטוב, הלהיטות הורסת את   [/ הטוב, עודף הלהט מחבל

          היכולת. וכשמְתרצים קלקול,  / בַּיכולת. וכשמְתרצים קלקול,]  

          לא פעם מגדילים את הקלקול

          עם התירוץ, כמו שסתימות של חור

          חושפות, מעודף הסתרה, פגמים

          שלא נראו לפני שנסתמו.

סולסברי:  זו רוח העצות אשר השמענו

          לפני הכתרתך המחודשת;

          אך מרוצה היה כבודך למחוץ

          אותן, ואנו מרוצים כולנו,

          כי כל פריט ופרט של רצוננו

         עומדים דום מול רצון מעלתך.

המלך ג'ון:  כמה סיבות להכתרה כפולה זו

          גיליתי באוזניכם, ולדעתי

          הן חזקות. יותר, וחזקות

          יותר מן הפחוּת שבפחדַי,      

          עוד אספק לכם; בינתיים רק

          אִמרו מה לדעתכם טעון תיקון

          ותגלו באיזה לב חפץ

          אקשיב לַבקשות, ואמלא.

פמברוק: אם כך אני, בתור לשון השאר,

          המבטאת מה שבלב הכלל,

          למעני ולמענם, אבל

          מעל לכל למען בטחונך,

          שהוא בראש מעיני, ושל

          כל אלה, אבקש מקרב לב

          שחרור לארתור; כי מעצרו

          דוחף הרבה שפתיים שרוטנות

          אל הסכסוך המסוכן הזה.

          אם תחזיק בחוזק-יד כְּחוק -   [/ אם תַּקיפוּת תהיה לחוק תקף -]

          או אז פחדיך - כי פחדים, אומרים,

          נלווים לְעוול - ידחפו אותך

          לכלוא בחושך את קרובך הרך,

          לחנוק את כל ימיו בבערות

          ברברית, ולשלול מנעוריו

          זכות השכלה טובה ופעילות.

          כדי שאויבי הדור לא ישתמשו

          בזה לטובתם, הואל לתת

          לנו, בתור הבקשה אשר

          הרשית, לעתור לחירותו;

          ולא לטובתנו נבקש -

          כי אם שלומנו רק תלוי בך,

          חשוֹב: שלומך תלוי בחרותו.

המלך ג'ון: יהי כך. נעוריו הם בידיכם

          להדרכה -

          (נכנס היוברט)

                       מה, היוברט, מה חדש?

          (לוקח אותו הצידה)

פמברוק:  זה הוא שהופקד על עסק הדמים.

          הֶרְאָה את הפקודה לְידיד שלי.

          מראה חטא מפלצתי מחריד חי לו

          בָּעין. הפנים החתומים

          חושפים רִגְשות חזה מוטרד מאד,

          ויש לי פחד שזה נעשָה,

          מה שפחדנו כי הוטל עליו.

סולסברי:  צבעי המלך מתחלפים, הולכים-

          שבים בין מטרתו ומצפונו,

          כמו השליחים בין שני צבאות אימים.

          סופת לבו בְּשֵלה להתפוצץ.

פמברוק: כשתתפוצץ, אני חושש, תפרוץ

          חלאת זיהום של מות ילד מתוק.

המלך ג'ון:  את יד המוות אי אפשר לבלום.

          על אף שרצוני לתת עוד חי,

          עתירתכם, רוזנים, הלכה ומתה.

          הוא מספר - ארתור נפטר הלילה.

סולסברי:  נכון, פחדנו שהוא חשֹוּך מרפא.

פמבורק: נכון, שמענו שמותו קרוב

          לפני שהוא עצמו הרגיש חולה.

          על זה יש להשיב, או כאן או שם.

המלך ג'ון:  מה אתם מקדירים לי מצח ככה?

          המספריים של הגורל אתם

          חושבים הם בידי? יש לי שלטון

         על דופק החיים?

סולסברי:                      זהו לכלוך

          גלוי. חרפה שהשררה תגיש [/ תמכור]

          את זה באופן כה בוטה. שכך

          יצליח המשחק שלך, שלום.

פמברוק:  חכה, לורד סולסברי. אלך אתך

          למצוא את ירושת ילד מסכן זה,

          מלכות קטנה בבור קבר כפוי.

          הדם שרוחב כל האי היה

          שלו, מחזיק שלוש אמוֹת כיום. 

          איך, איך תסכים לזה, עולם איום!

          לא, זה יפרוץ, לא יישאר בסוד;             

         נבכה על זה, ובקרוב מאד.   

                    [/ לא, זה יפרוץ החוצה, לא יוטמן; /

                         נבכה על זה, ולא רחוק הזמן.] 

          (יוצאים פמברוק, סולסברי והאצילים)

המלך ג'ון:  הם זועמים אש. אני מתחרט.

          אין שום בסיס יציב אשר בנוי  

         על דם, חיים בטוחים לא מושגים

          במוות של אחר.

          (נכנס שליח)

                         מבט מפחיד

          יש לך. איפה כל הדם שגר

          לך תמיד בלחי? שְמֵי ענן

          כאלה לא מתבהרים ללא

          סופה; בוא שפוך את המבול שלך:

          מה, איך הכל הולך שם בצרפת?

שליח:  הולך לאנגליה מצרפת. עוד לא

          גויסו באיזו מדינה כוחות

          כאלה מעולם לתקוף מחוץ

          לארץ. את דוגמת החיפזון

          שלך למדו, כי כשאתה אמור

          לשמוע שהם עוד מתכוננים,

          יבואו כבר בשורות שהם הגיעו.

המלך ג'ון:  הו איפה השתכר המודיעין

          שלנו? איפה הוא ישן? ומה

          עם ערנוּת אמי - צבא כזה

          מוקם לו בצרפת, והיא לא שמעה

          על זה?

שליח:            מלכי, אוזניה אטומות

          בעפר. בראשון באפריל מתה אמך

          האצילה. ולפי מה ששמעתי,

          אדון, גברת קונסטאנס מתה בהתקף

          טרוף שלושה ימים לפני כן, אך

          זה רק נודע לי במקרה, מפי

          שמועה. אמת או שקר - לא יודע.   

המלך ג'ון (הצידה): לא, אל תרוצי, מקריות אימים!

          הו, רק חִבְרי אלי עד שאשקיט

          את הרוזנים הנרגנים שלי!

          מה! אמא מתה! אז במצבי

          שם בצרפת הכל תוהו-ובוהו! -

          בפיקודו של מי בא צבא צרפת

          שאתה טוען כי באמת נחת פה?

שליח:  של הדופן -

המלך ג'ון:             אתה מסחרר אותי

          עם הבשורות-איוב האלה.

          (נכנסים הממזר ופיטר מפּוֹמְפְרֶט)

                                           כן?

          מה אומרים על הפעולות שלך בארץ?

          אל תנסה לדחוס לראש שלי

          עוד חדשות רעות, כי הוא מלא.

ממזר:  אך אם אתה פוחד לשמוע את

          הרע מכל, אז תן לרע מכל,

          שלא נשמע, ליפול לך על הראש.

המלך ג'ון:  הבן אותי, חבר. המם אותי

          נחשול, אבל עכשיו אני נושם

          מעל המים שוב, אוזנַי פתוחות

          לכל לשון, תגיד מה שתגיד.

ממזר:  איך בין אנשי הכנסיה הלך לי

          יביעו הסכומים אשר אספתי.

          אך בַּמסע שלי לכאן על פני

          הארץ, שמתי לב שבני העם

          שוגים בהזיות ואחוזי

          שמועות, ממולאים בדמיונות

          שווא, לא יודעים ממה הם פוחדים,

          אך מלאי פחדים. והנה זה

          נביא אשר הבאתי פה, הַיְשר

          מן הרחובות של פּוֹמְפְרֶט; שם ת'איש

          מצאתי כשמאות רבות פוסעים

          בעקבותיו; והוא זימר להם

          בחרוזים גסים צורמים, שעד חג

          העלייה בצהריים, מלך,

          תגיד לכתרך "שלום וַיֵּלֶך".

המלך ג'ון:  חולם בטל, למה עשית כך?

פיטר מפומפרט: כי האמת, חזיתי, תתרחש כך.

המלך ג'ון: היוברט, סלק אותו. אסוֹר אותו,

          ובצהרי אותו יום בו אמר

          כי אוותר על כתר, שיתלו

          אותו. הצב עליו משמר ושוב,

          אני צריך אותך.

          (היוברט ופיטר יוצאים)

                             קרוב יקר,

          שמעת את החדשות, מי בא?

ממזר:  הצרפתים, כל פֶּה מלא בזה.

          אגב, פגשתי את לורד ביגוט עם

          לורד סולסברי, בעיניים אדומות

          כמו אש שרק הרגע התלקחה,

          ואחרים איתם, הולכים למצוא

          את קבר ארתור, שהם אומרים נרצח

          הלילה בהשראתך.

המלך ג'ון:                         קרוב

          יקר, לך תשתחל לחברתם.

          יש לי תכנית לקנות שוב את לבם.

          הבא אותם אלי.

ממזר:                      אמצא אותם.

המלך ג'ון: אבל מהר! רגל ימין קדימה!

          שרק לא יהיו לי נתינים

          אויבים, כשמאיימים זרים עוינים

          על הערים שלי בתצוגת

          תפארת של פלישה קשה. הייה

          כמו שליח האלים, בַּנעל תקע   

          נוצות, וטוס כמו מחשבה מהם

          אלי.

ממזר:         רוח הזמן תורה לי קצב.

          (יוצא)

המלך ג'ון:  דִברֵי איש רוח, איש אציל, איש מעש.

          לך אחריו. אולי הוא יצטרך

          איזה שליח מרוזנַי אלי,

          זה תפקידך.

שליח:                  מכל הלב, מלכי.

          (יוצא השליח)

המלך ג'ון:       אמא שלי מתה!

          (נכנס היוברט)

היוברט:  אדון, אומרים שחמישה ירֵחים

          נראו הלילה: ארבעה קבועים,

          וחמישי שהסתחרר סביבם

          במין תנועה של פלא.

המלך ג'ון:                         חמישה

          ירחים?

היוברט:              זקנים וסבתות ברחובות,

          עם נבואות מסוכנות על זה.              

          מות ארתור הצעיר אצלם בפֶּה

          בלי סוף, וכשהם מדברים עליו,

          הם מנידים ראש ומתלחשים

          בָּאוזן זה עם זה. המְדבּר תופס

          את זרוע השומע, המקשיב

          כולו אימה - עם קימוטי גבות,

          עם הנהונים וגלגולי עיניים.

          נפּח עם פטישו עמד שם, ככה,

          כשהברזל הלך והתקרר,

          בלע בפה פעור בְּשוֹרות חייט,

          שבידו מֶטר ומספריים,

          עם סנדלים שמחפזון בהול

          תקע לתוך רגליים לא נכונות,

          סיפר על רבבות של צרפתים

          דרוכים לִקרב שערוכים טורים-

          טורים בקנט. איש מלאכה אחר,

          כחוש ולא רחוץ, קוטע את

          דבריו ומדבר שוב על מות ארתור.

המלך ג'ון:  למה אתה נוטע בי פחדים

          כאלה? למה כל הזמן לטחון

          לי את מות ארתור הצעיר? ידך

          רצחה אותו. לי, כן, היתה עילה

          כבדת משקל לשאוף שהוא ימות,

          אבל לךָ לא, שום עילה להֶרג.

היוברט:  שום...? אדוני! מה, לא אתה דחפת?  

המלך ג'ון:  זאת הקללה של מלך, להיות

           מוקף בעבדים שמְפרשים   

          כל מצב-רוח בתור צו לפרוץ

          לתוך היכל-הדם של החיים,

          ומפענחים קריצה של הסמכות

          כְּחוק, יודעים מה משמעות שררה

          שמאיימת, כשאולי היא מזעיפה

         מבט סתם כך, ממצב רוח, לא

          משיקולים מעובּדים.

היוברט:                          הנה

          ידך וחותמך על מה שעשיתי.

          (מראה את הצו)

המלך ג'ון:  הו, בַּחשבון האחרון בַּסוף

          בין ארץ ושמיים, כתב-היד

          והחותם יעידו כנגדנו

          לדיראון עולם. איך לא אחת

          מראֶה של אמצעים לפשוע הוא

          זה שמוביל לַפּשע! אילו לא

          נמצאת בסביבה - טיפוס אשר

          סומן, מוּנָה, אושר ביד הטבע

          למעשי חרפה - הרצח לא

          היה עולה בדעתי. אבל

          כשהבחנתי בקלסתר המתועב

          שלך, ומצאתי שאתה מתאים

          לנְבָלָה של דם, כשיר, נכון

          לסכנות, הזכרתי די קלושות

          את סוגיית מות ארתור. ואתה,

          בכדי להתחבב על מלך, בלי

         נקיפות מצפון הִשְמדת נסיך.

היוברט:    אדון -

המלך ג'ון:  לו רק הֵנַדְתָּ ראש, אילו היססת

          כשבמעורפל בטאתי כוונות,

          או לו הפנית אל פני מבט

          שואל, כמו בקשה לומר מלים

          מפורשות, בושה כבדה היתה

          עושה אותי אילם, מטה אותי

          לחדול, והפחדים שלך היו

          בוראים פחדים גם בי. אבל אתה

          הבנת אותי טוב על פי איתות,

          ובאיתות נדברת עם החטא.

          כן, בלי עיכוב נתת שלבך

          יסכים, ואז שיד גסה שלך

          תפעל בַּתועבה שפּינוּ לא

          העז לנקוב בשמה. צא מעֵינַי

          ולעולם שלא תראה אותי!

          רוזני נוטשים אותי, ומדינתי,

          ממש בשער, מתגרה בה גדוד

          זרים. לא, בְּגוף ארץ הבשר

          הזה, מלכות זו, תחום של נשימה

          ודם, עוינוּת וריב-אחים שולטים

          בין מצפוני ובין מות אחייני.

היוברט:  קום נגד האויבים האחרים

          שלך; אני אשכין שלום בינך

          לנפשך. הילד ארתור חי.

          היד הזו שלי עוד בתולה,

          היא יד תמימה, לא נצבעה טיפות

          של דם אדום. אל חיק זה לא חדר

          עוד מעולם דחף מזוויע של

          מַחשֶבת רצח, והוצֵאת על

          הטבע סתם דיבה עם צורתי,

          שגם אם היא קשה מחוּץ, היא רק

          כיסוי לְלב ישר שלא יסכים

          להיות שוחט של ילד חף מפשע.

המלך ג'ון:  ארתור עוד חי? הו, רוץ אל הרוזנים!

          שפוך את דבריך על אש זעמם,

          מתֵּן אותם, השב להם משמעת.

          סלח על ההערה שהתפרצה לי

          על פרצופך, כי זעמי היה

          עיוור, עינֵי דמים דמיוניות

          ראו אותך כמכוער יותר

          משהנך. אל תענה, לא, רק

          הבא לחדר הפרטי שלי

          את הרוזנים הזועמים, חפוז!

          אני מפציר לאט. אתה - חיש זוז!

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנס ארתור [מוסווה כנער-סיפון] על החומות.

 

ארתור:  חומה גבוהה, אבל אני אקפוץ.

          קרקע טובה, רחמי, אל תפגעי בי!

          בקושי מכירים אותי פה, אם

          בכלל. וגם אם כן, מסווה זה של

          נער-סיפון די מחפה עלי.

          אני פוחד, אבל אעז בכל זאת. 

          אם רק אגיע שם למטה בלי

          להתרסק, אמצא אלף דרכים

          לברוח. אם למות - אז לא למות  

          בהמתנה; למות בהתקדמות.  

          (הוא קופץ)

          רוח דודי באבנים פה! איי!

          אל, שמור נפשי, ואנגליה - עצמותי.

          (הוא מת.

          נכנסים רוזני פמברוק וסולסברי והלורד ביגוט)

סולסברי:  אז בסנט-אֶדְמוֹנְדְזְבְּרי אפגוש אותו.

          זה מבטחנו. זמן אסון מגיש

          חסד כזה - יש לחבק אותו.

פמברוק:   מי הביא את המכתב מהקרדינל?

סולסברי: רוזן מלוּן, מאצולת צרפת,

          אשר סיפר לי בשיחה פרטית

          שאהבת לואי גדולה כללית

          מכל מה שהדף הזה מביע.

ביגוט:  בואו נפגוש אותו מחר בבוקר.

סולסברי: או לפחות נזוז, כי זה ייקח

          יומיים, רבותי, בדרך עד

          שניפגש.

          (נכנס הממזר)

ממזר:               שוב טוב לפגוש אתכם

          היום, רוזנים רוגזים! דרכִּי דורש

          המלך את נוכחותכם מייד.

סולסברי:  המלך כבר הפסיד אותנו, אֵין.

          לא נרפד בַּטוהר של כבודנו

          גלימה דקה מוכתמת, לא נצעד

          לְצד רגלו שמותירה חותם

          של דם באשר תלך. חזור אמוֹר

          לו זאת. הרע מכל ידוע לנו.

ממזר:  מה שלא תחשבו - עדיף, אני

          חושב, מלים טובות.

סולסברי:                           לא הנימוס

          כי כְּאבֵנוּ מדבר עכשיו.

ממזר:  אבל לכאבכם אין טעם, אז

          מתאים להיות מנומסים עכשיו.

פמברוק:  סר, גם לַכּעס יש זכויות. 

ממזר:                                    נכון:

          לפגוע בַּכּועס, לא בַּזולת.

סולסברי: זה בית-הסוהר.

          (רואה את גופת ארתור)

                                מי זה כאן שוכב?

פמברוק:   הה, מוות מתגאה ביופי של

          נסיך טהור! בָּאדמה אין חור

          שאת המעשה הזה יסתיר.

סולסברי:  הרצח, ששונא מה שבעצמו

          עשה, מציב אותו ברֵיש גָלֵּי

          כדי להמריץ את הנקמה.

ביגוט:                                 כן, או,

          כשדן יופי כזה לַבּור, מצא

          כי לְמלכות כה יקרה אין בור.

סולסברי (לממזר): סר ריצ'רד, מה אתה אומר? ראית.

          מה, קראת, או שמעת, או

          יכולת כלל לחשוב, או שאתה

          כמעט חושב, גם אם אתה רואה,

          שאתה אכן רואה? המחשבה

          יכלה, ללא הגוף פה, לדמיין

          אחד כמוהו? זה שיא השיאים,

          פסגה, נוצה על הקסדה, נוצה

          על הנוצה מעל שריון הרצח.

          כן, זו המגואלת בַּחֶרפּות,

          החייתית מכל הפראויות,

          המתועבת בַּמכות אשר

          חרון אטום-עיניים או חימה

          עם אש במבטיה מעולם

          הציגו מול דִמְעות חמלה רכה.

פמברוק:  כל רצח בעבר נמחל מול זה.

          וזה - יחיד שאין להשתוות לו -

          ייתן קדושה וטהרה לַחטא

          אשר הזמן עוד לא הרה. שפיכות

          דמים וטבח ייחשבו בדיחה   

          מול מחזה הפיגולים הזה.

ממזר:  זה עסק דם מסריח, עבודה

          לא נקייה שנעשתה ביד

          כבדה - אם איזו יד עשתה אותה.

 סולסברי:  אם איזו יד עשתה אותה! היה

          לנו הבהוב מושג על מה בדרך.

          המעשה - מיד חוטאת של היוברט;

          תכנון ומטרה - מאת המלך,

          אשר אני אוסר על נשמתי

          ציות לו, על ברכי, מול הרס זה

          של מתיקות חיים, ולכבודו -

          שלא ינשום יותר - אנשוף כעת

          את קטורת השבועה, שבועה קדושה,

          לא עוד לטעום תענוגות עולם,

          לא עוד להתבשם בהנאות,

          לא להכיר נוחוּת, שאננות,

          עד שאביא ליד זו תהילה

          בכך שהנקם עצמו יסגוד לה.

פמברוק וביגוט: אמן על כל מילה, בלב ונפש.

          (נכנס היוברט)

היוברט:  לוהט ריצה אני מחפש אתכם.

          ארתור עוד חי. אתם קרואים למלך.

סולסברי: אח, הוא עז-מצח! לא מסמיק מול מוות!

          לךְ ברח, נבל בזוי! לך תסתלק!

היוברט: אני לא נבל.

סולסברי:                   שאקח את החוק ביד?

          (שולף את חרבו)

ממזר:  החרב מבריקה. קפּל, ארוֹז.

סולסברי:  רק כשאתקע אותה בעור רוצח.

היוברט: תיסוג, לורד סולסברי, תיסוג, אמרתי.

          חרבי חדה כמו זו שלך, נשבע.

          חבל לי שתצא מהכלים

          ותסתכן כְּשְאָגֵּן על שמי,

          פן אדבק בַּזעם ואשכח

          את גדולתך, כבודך וערכך.

ביגוט:  תל רפש! לאיים על איש אציל?

היוברט: לא על חיי, אך על יושרת חיי

          אני אעז ללחום גם מול קיסר.

סולסברי:  אתה רוצח.

היוברט:                     אל תגרור אותי

          להיות. אני עדיין לא. כל מי

          שפיו אומר כזב, לא מדבר

          אמת. אם לא דיבר אמת - שיקר.

פמברוק:   לשחוט אותו, לשחוט!

ממזר:                                 לשקוט, לִשהות.

סולסברי:  זוז, פלקונברידג', או שאפגע בך.

ממזר:  יותר טוב, סולסברי, תפגע בַּשד.  

          רק תעקם פרצוף מולי, תזיז

          רק רגל, תְּלמד ת'דם החם

          שלך איך לבזות אותי, אכה

          אותך למוות. קח את חרבך

          בַּזמן, אם לא - אמחץ אותך ואת

          שיפוד הגריל שלך עד שתחשוב

          שהשטן בא מן התופת.

ביגוט:                               איך

          זה, פלקונברידג' דגול? מה, תְּגַבּה

          נבל רוצח?

היוברט:                    כל זה לא אני,

          לורד ביגוט.

ביגוט:                      מי הרג את הנסיך פה?

היוברט:  לפני שעה - פחות - עזבתי אותו

          שלם. כיבדתי אותו, אהבתי

          אותו, כל החיים שהוקצבו לי

          אבכה על קץ חייו המתוקים.

סולסברי: אל תאמינו למֵימֵי ערמת

          עיניו. הפשע לא חסֵר ליחה

          כזאת, והוא, כמקצוען ותיק,

          מציג אותה כנהרות של תום

          וחרטה. בואו אתי, כל מי

          שנשמתו נגעלת מריחות

          בית-מטבחיים מחליאים. אני

          אישית נחנק מצחנת החטא.

ביגוט:  יוצאים! לאדמונדזברי! לדופן שם!

פמברוק:  חפש אותנו שם, אמור למלך.

          (יוצאים הלורדים)

ממזר:  זה יופי של עולם! ידעת על

          העסק הכּשר הזה? מחוץ

          לַטווח האינסופי של החמלה,

          אם רֶצח זה בא מידך, אתה

          ארור לנצח, היוברט.

היוברט:  רק שמע לי, סר -

ממזר:                         הה? בוא אגיד לך.

          אתה ארור כמו שְחור - לא, אין דבר

          כל כך שָחור - ארור לעומק גם

          מלוציפר נסיך השְחור. אין שד

          שְאול מכוער כמו שאתה תהיה,

          אם זה אתה רצחת את הילד.

היוברט:  בנשמתי -

ממזר:               אם רק הסכמת לו,

          לָאכזרי במעשים, אמוֹר

          נואש. אין לך חֶבל? טוב, הקוּר

          הכי קטן שעכביש פיתל

          מתוך הבטן, יש בו די לחנוק

          אותך. קנה-סוף יהיה קורָה לתלות

          אותך עליו. או, אם תרצה לטבוע,

          שים רק טיפונת מים בכפית,

          והם יהיו כמו ים גדול, אוקיינוס,

          מספיק כדי להחניק נבל כזה.

          אני חושד בך חשד חמור.

היוברט: אם בפעולה, בהסכמה, בחטא

          של מחשבה אשַמתי בגניבת

          הנשימה המתוקה אשר

          הקיף החומר היפה הזה,

          שיחסרו בתופת כאבים

          כדי לְענות אותי. עזבתי אותו

          בריא.

ממזר:          לךְ, קח אותו בזרועותיך. -

          אני המום, נדמה לי, ומאבד

          כבר דרך בין קוצים וסכנות

          של העולם הזה. באיזו קלות

          אתה מניף שם את כל אנגליה!

          מהפּרור-מַלכוּת המת הזה

          עפים שמיימה החיים, הדין

          והאמת של כל הממלכה

          הזאת, ואנגליה עכשיו נותרה

          לריב, למשוך, לחתוך עם השיניים

          זכויות פרוצות של מדינה

          שהתנפחה מיוהרה. עכשיו,

          בשביל עצם גרומה של קצת מלכוּת,

          פרוות המלחמה סומרת זעם,

          נוהמת מול עיני שלום רכּוֹת.

          עכשיו סכסוך מבית וגדודים

          מחוץ-לבית נפגשים בקו

          אחד; ומהומת-על ממתינה,

          כמו עורב על בהמה גוססת,

          לְריקבון קָרֵב על המלכוּת

          שתיחטף. עכשיו אשרי האיש

          שהגלימה שלו תוכל לשרוד

          בַּסערה הזאת. קח את הילד

          ובוא אתי מהר. אני לַמלך.

          יש אלף עניינים דחופים, דוחקים,

          ועל ארצנו זועפים שחקים.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים המלך ג'ון, הקרדינל פנדולף ובני-לוויתם.

 

המלך ג'ון: הנה מסרתי לידיך את

          חישוק תהילתי.

פנדולף (מחזיר את הכתר): קח שוב מזו

          ידִי, תחליף של יד האפיפיור,

          את גודל שלטונך וסמכותך.

המלך ג'ון:  עכשיו עמוד בקודש מילתך.

          לך אל הצרפתים, והשתמש

          בכל הכוח של הוד קדושתו

          לבלום את מצעדם לפני שאש

          תפרוץ פה. במחוזות שלנו יש

          מרמור ומרדנות. אנשי העם

          רבים עם המשמעת, נשבעים

          נאמנות ואהבה מלב

          ונפש לדם זר, מלכות נכרית.

          את הצפה זו של נוזלים רָעים

          אין מי שינקז לבד ממך.

          אז בלי דיחוי. הזמן חולה כל כך

          שאם לא יקבל תרופה בזמן

          יגיע מהפּך כללי ממאיר.    

פנדולף:  מהבל פי נֵעורה הסופה   [/ מהבל פי נשפה לה הסופה]

          הזאת, על יחסך העקשני

          לאפיפיור; עכשיו בענווה

          חזרת בתשובה, ופי ישקיט

          את סערת המלחמה, יפיג

          את רוח ארצך המשתוללת.

          בחג העלייה היום, זכוֹר טוב,

          אחרי שפה נדרת לשרת

          את הוד האפיפיור, אני הולך

          לצרפתים, שינצרו נשקם.

          (יוצא)

המלך ג'ון:  זה יום העלייה? הוא לא אמר,

          אותו נביא, שעד לצהרי

          החג אמסור כתרי? הנה מסרתי.       

          חשבתי: זה יגיע בכפיה;

          אבל, תודה לאל, זה מרצון.

          (נכנס הממזר)

ממזר:  קנט נכנעה כולה; כלום לא מחזיק

         שם מעמד לבד מטירת דובר.

          לונדון קיבלה את הדופן ואת

          צבאו כמו לחם קודש. הרוזנים

          שלך לא מקשיבים לך, כולם

          ערקו כדי לשרת את האויב;

          והבלבול דוהר לו פרא בין

          רעיך הספורים המפוקפקים.

המלך ג'ון:  רוזני סרבו לחזור אלי אחרי

          שהם שמעו שארתור בחיים?

ממזר:  מצאו אותו מת ומושלך ברחוב,

          תיבה ריקה, שיהלום חייה

          נשדד, נלקח באיזו יד שטן.

המלך ג'ון: היוברט-לכלוך אמר לי שהוא חי.

ממזר:  בזה, שכה אחיה, הוא האמין.

          אבל מה אתה משתופף? נראה         

          עצוב? הייה גדול במעשה

          כמו שבּמחשבה היית. אל

          תניח לָעולם לראות רפיון-

          יד ופחדים קודרים מושלים בניד

          העין של מלכוּת. הייה נמרץ

          כמו התקופה, הייה אש בתוך אש,

          איים על המאיים, הישר מבט

          אל מצח הזוועה השחצנית.

          וכך עיניים נחותות, אשר

          לוֹות התנהגות מן הגדולים,

          תגדלנה על פי המופת שלך,

          תלבשנה רוח נחישות חסרת

          חת. לךְ, נוצץ כמו אל המלחמה

          כשהוא פוקד את שדה הקרב. הצג

          לב עז ובטחון גואה. מה, הם

          יבואו לָאריה במאורתו

          ויפחידוהו שם? ירעידו שם?

          הו, לא יאמרו כך, לא! צא לפשיטה,

          רוץ פגוש את המדון מחוץ לדלת,

          הפל אותו לפני שיתקרב.

המלך ג'ון:  נציג האפיפיור היה אצלי,

          כרתנו במזל טוב ברית שלום,

          והוא הבטיח לי שיפזר

          את הכוחות של הדופן.

ממזר:                                 הה, זה     

          איחוד מביש! מה, כשדורכים לנו

          על אדמתנו נשגר פקודות

          לתת משחק הוגן, ונעשה

          פשרות, ונתבזה, נדון, נכריז

          שביתת נשק בזויה מול צְבא כיבוש

          פולש? מה, ילד בלי זקָן, מופקר

          ומפורכס במשי, יתבריין

          לו בשדותינו, ויקרום בשר

          חצוף על רגבים ספוגי קרבות,

          ישפיל בדגלוניו את האוויר  

          בתור בידור, סתם ככה בלי מחסום?

          בוא, מלך, אל הקרב! אולי הוא לא

          ישיג שלום, הקרדינל, ואם

          ישיג, שלפחות יאמרו שכן

          היינו נכונים להתגונן.

המלך ג'ון: ארגן אתה את לוח זמן-חרום זה.  

ממזר:  בהצלחה! (הצידה): אם כי, יש לי ניחוש,

          אולי נפגוש יריב יותר נחוש. 

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים [חמושים] לואי הדופן, רוזן סולסברי, רוזן מלון, רוזן פמברוק, לורד ביגוט, חיילים צרפתים ואנגלים.

 

לואי:   מלוּן, כבודו, את זה שיעתיקו,

          ואת ההעתק שְמוֹר למזכרת. (מושיט נייר למלון)

          החזר את הטיוטה לָאדונים פה,

          בכדי שהם גם אנו, כשנקרא  

          שוב את פרטיו של ההסכם הטוב,

          נדע על מה באנו בברית הקודש,

          והאמון יחיה עז ויציב.

סולסברי:  הוא לא יופר אף פעם מצידנו.

          אמנם נשבענו כאן, דופן יקר,

          להתמסר בלהט, מרצון  

          ובלי כפיה, לכל מהלכיך,

          אך האמן לי בכל זאת, נסיך,

          איני שמח שמורסה זו של

          דורנו תבקש לה מרידה

          נתעבת כתחבושת, תרפא

          מוגלת פצע אחד בשלל פצעים. 

          הו, זה כואב לי שעלי לשלוף

          מתכת זו ממותן כדי להיות

          יצרן של אלמנות. ובַמקום

          של הצלה, כבוד והגנה -

          שָם יזעקו "בושה על סולסברי!"

          אבל זהו הנגע של הזמן:    [/ אך זו המחלה של התקופה:]

          כדי להביא תרופה שלמה לצדק,

          אין שום ברירה אלא לפעול ביד

          קשוחה של עוול, תוהו ואי-צדק.

          זה לא אסון, הו חברים סובלים,

          שאנו, בני האי הזה, נולדנו

          לראות שעה כה עצובה שבה

          נצעד אחר מלכות זרה, נפסע

          לפני חיקה הרך ונרפד

          את שורותיה האויבות? אני

          חייב לפרוש ולהתייפח על

          בושת הדרך הכפויה הזאת. 

          שנהיה קישוט לאצולה

          של ארץ רחוקה, ונְלווה

          דגלים לא מוכרים לכאן! מה כאן?

          הו לו יכולתְ, אוּמה, לזוז מכאן,

          שזרועותיו של נפטון הלופתות

          אותך ישאוך מידיעת עצמך

          וירתקוך לחוף כופרים, אולי

          שם ימַזגו שני צבאות אלה של

          נצרוּת דם של זדון בווריד של ברית,

          לא יגירו בשכנוּת רעה. 

לואי: מזג אציל אתה מראה בזה,

          ורגשות גדולים שמתכתשים

          בתוך לבך הם רעש-אדמה

          של אצילות. הו, איזה קרב אציל

          לחמת בין חובה לבין מצפון

          אמיץ. תן לי למחות טל רב-כבוד

          זה שיורד כסוף על לחייך.

          לבי נמַס בי מדִמעות אשה,

          שהן סתם נזילה שגורה, אבל

          מִקְווה זה של טיפות כה גבריות,

          מבול זה שניתַך מסופת נפש,

          מזעזע את עיני, מדהים

          יותר אף ממראה כיפת שמיים

          אילו תוצף כוכבי-שביט של אש. 

          מצח הרֵם, סולסברי מהולל,

          ובלב גדול הדוף את הסופה.

         מים כאלה תן לתינוקות,

          שלא ראו עולם ענק זועם

          ושפגשו גורל רק בנשפים,

          עם דם חמים וצחוק ורכילות.    

          די, די, כי עוד תנעץ ידך עמוק

          בארנק עשיר של מותרות ממש

          כמו לואי בעצמו - וגם אתם

          כולכם, רוזנים, אשר רותמים גידים

          לכוח השרירים שלי. ופה

          נדמה לי שמלאך זהוב דיבר.

          (נכנס פנדולף)

          תראו, נציג הקודש רץ למסור

          לנו יפוי-כוח מיד שמיים,

          לתת כותרת "צדק" לַפעולות

          שלנו בהבל-פה קדוש.

פנדולף:                               ברכוֹת,

          נסיך צרפת אציל! וההמשך

          הוא: ג'ון המלך התפייס עם רומא;

          נפשו, אשר יצאה חוצץ מול הוד

          הכנסייה ומול מטרופולין

         הקודש רומא, נכנסה עכשיו

          בשעריה. ולכן, קפלו

          את דגליכם המאיימים, אלפו

          רוח צמאת-דם של קרבות פרועים

          שהיא תרבוץ לרגל השלום

          כמו אריה שיד אדם גידלה,

          לא מזיקה אלא למראית-עין.

לואי:   כבודך יסלח לי, לא אסוג. אני

          רב-מעלה מכדי להיות חפץ

          להובלה, משנה תחת מרות,

          כלי או נושא-כלים לשימושו

          של כל שליט-שהוא. הבל-הפה

          שלך הוא שהצית את הפחם

          המת של מלחמה בין ממלכה

          מוכת-עונשין זו וביני, וגם

          הביא את חומר הַדְּלֵיקה לאש;

          כעת היא עצומה הרבה מכדי

          לִכבּות מאותו משב רוח חלש

          אשר הצית. אתה הורית לי    

          מה פני הצדק, והכרת לי

          את זכויותי לְארץ זו, ממש

          דחפת ללבי את המבצע.

          עכשיו אתה בא ואומר לי: ג'ון

          השלים עם רומא? מה לי השלום

          הזה? אני, בזכות מיטת כלולות

          שלי, אחרי מות ארתור, לעצמי

          תובע ארץ זו. ובכן עכשיו,

          כשהיא חצי כבושה, עלי לסגת

          כי ג'ון השלים עם רומא? מה, אני 

          עבד של רומא? איזו אגורה

          רומא תרמה, אֵילו גברים שלחה,

          איזו תחמושת היא סִפּקה לתמוך

          בפעולה הזאת? לא רק  אני

          נושא בַּנטל? מי אם לא אני

          ואלה הנתונים לפקודתי

          מזיע כאן בָּעסק ומחזיק

          את כל המלחמה הזאת? מה, לא

          שמעתי את יושבי האי צורחים

          לי "ויוְו לֵה רוּאָ" כששמתי בקופה

          שלי את עריהם? ולא שלי

          הם הקלפים הכי טובים לזכות

          פה במשחק הקל הזה על כתר?

          אז לוותר כשהסיבוב בכיס?

          לא, לא, חי נשמתי, בל ייאמר כך!

פנדולף:  אתה רואה רק מה נשקף החוצה.

לואי: החוצה, פנימה, לא אשוב לפני

          שיפואר הנסיון שלי

          כפי שהובטח לְתקוותי ברוחב

          לפני גיוס כוחות כה מעולים,

          נִשְמות אש שקטפתי בעולם

          לרמוס כיבוש, לזכות בתהילה

          במלתעות של סכנה ומוות.    [/ ממש בלוע סכנות ומוות.]

          (חצוצרה נשמעת)

          איזו תרועה בריאה קוראת לנו?

          (נכנס הממזר)

ממזר:  על פי חוק העולם למשחק הוגן,

          שִמעו אותי. נשלחתי לדבר.

          אדון מילאנו מקוּדש, אני

          בא מן המלך כדי לדעת מה

          השגת בשבילו; ובְהתאם

          לתשובתך אדע איזה מרחב

          ותוקף מותרים ללשוני.

פנדולף:  כבוד הדופן עקשן בְּהתנגדות,

          לא מתפשר לתחנוני; אומֵר

          חד וחלק שלא יפרוק נשקו.

ממזר:  חי כל הדם שמעולם הָלם

          בְּזעם, הבחור דובר יפה!

          עכשיו שִמעו את מלך אנגליה,

          כי כך אומרת מלכותו מפּי:

          שהוא מוכן, מוכן כמו שצריך -

          פלישה גסה כזאת של בני-קופים,

          חינגת שריון כזאת, פזיזה פרוצה,

          חוצפת גדודי קטינים חסרי זיפים -

          המלך מחייך מול זה, והוא

          מוכן טוב להצליף בּגמדֵי

          המלחמה, בצבא הננסים -

          מחוץ למעגל שטחיו. היד

          אשר חבטה בכם בדלתכם,

          דחפה אתכם לקפוץ מן המפתן,

          לצלול כמו דלי בבארות סתרים,

          לרבוץ בַּתבן ברפתותיכם,

          לשכב כמו משכונים במגירות,

          להתחבק עם חזירים, למצוא

          רק בְּמרתף או כֶּלא בטחון

          מתוק, לסמור-לרעוד כשתרנגול

          בן ארצכם קורא, כי זה נשמע

          לכם אנגלי חמוש - היד

          הזאת, המנצחת, שענשה

          אתכם בחדריכם, פה היא תוחלש?

          לא. דעו שהשליט הרם ערוּך,

          כמו נשר מעל מגדליו, לעוט

          על כל טרדן שיתקרב לקן.

          ואתם, מורדים סוטים כפויי-טובה,

          נירון-קיסרים צמאי-דם, תולשי

          הרחם של אמכם היקרה,

          של אנגליה: הַסמיקו מבושה,

          כי נשותיכם ובנותיכם חיוורות-

          הלחי מדלגות אחר תופים

          כמו אמזונות, את האצבעון

          הופכות כבר לכפפת-שריון, ואת

          המחט לחנית, ולב ענוג

          לְחשק אכזרי וצמא דמים.

לואי: פה גְמור את שיר הגנאי שלך ולך

          לדרכך. בְּגידופים אתה

          חזק יותר, אנו מודים. כל טוב.

          אין לנו זמן כדי לבזבז על פֶּה

          גדול כזה.

פנדולף:                 תו לי רשות דיבור.

ממזר:  לא, אדבר אני.

לואי:                       לא נאזין

          לְאיש. הכו, תופים, לְשון הקרב

          תכריז על מה ולמה אנו כאן.

ממזר:  כן, התופים שלך, כשהם יוכו,

          יבכו, וגם אתה, כשתוכה.

          תן בום אחד בטְרח התוף שלך

          וכבר ממול מוכן מתוח תוף

          שיהדהד חזק כמו זה שלך.

          הך באחר - ועוד אחד, רועש

          כמותו, יחריש את אוזן הרקיע,

          ילעג לְבּס הרעם. פה קרוב -

          כי לא סמך על ציר צולע זה,

          בצחוק הוא השתמש בו, לא מצורך -

          ג'ון איש קרבות, ועל מצחו נח מוות

          חשוף צלעות, שתפקידו היום           

          לזלול בְּשר צרפתים לאלפים.

לואי: הכה, תוף, את הסכנה נמצא.

ממזר:  כן-ועוד-איך תמצא, ללא מוצא.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 3 -


תרועות קרב. נכנסים המלך ג'ון והיוברט.

 

המלך ג'ון:  אז איך הולך לנו? היוברט, דבּר.

היוברט: לא טוב, אני חושש. מה שלום כבודך?

המלך ג'ון:  זו, הקדחת הישנה שלי,

          כבדה עלי. הלב לוחץ, חולה!

          (נכנס שליח)

שליח:  אדון, קרובך האמיץ סר פלקונברידג'

          ביקש שתעזוב את שדה-הקרב

          ושתמסור דרכּי לאן פניך.

המלך ג'ון: אמור לו שלסְוּוִינְסְטֵד, לַמנזר שם.

שליח:  קום התעודד: כל כוח התגבורת

          שהדופן ציפה לו התרסק

          לפני שלושה לילות על השרטון

          בגוּדְוּוִין. הידיעות הגיעו זה

          עתה לפלקונברידג'. הצרפתים

          לוחמים בחצי-לב, הם נסוגים.

המלך ג'ון: אוי לי, חום הקדחת העריץ

          הזה שורף אותי, ולא נותן

          לי לקדם פני חדשות טובות.

          לסווינסטד. אלונקה בבקשה. [/ לסווינסטד. אלונקה ואפיריון.

         אני קורס, תקפה אותי חולשה.     / אני נופל, תקף אותי רפיון.]

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 4 -


תרועת קרב. נכנסים רוזני סולסברי ופמברוק והלורד ביגוט.

 

סולסברי:  לַמלך מְלאי כזה של חברים 

          שלא שיערתי.

פמברוק:                     שוב לקרב! תדליק       

          לצרפתים אש להבה בלב.

          הם נכשלים - אנחנו נכשלים.

סולסברי: השד טומאת-הרחם פלקונברידג' - 

          נגד כל התנגדות - גיבור היום.    

פמברוק: אומרים שג'ון חולה, שהוא נטש.

          (נכנס מלוּן, פצוע [נתמך בידי חייל])

מלוּן:  קח אותי למורדים בני אנגליה.

סולסברי: בימים שמחים קראו לנו אחרת.

פמברוק:   זה הרוזן מלוּן.

סולסרי:                        נפצע אנוש.

מלון:   ברחו, רוזנים אנגלים! קנו-מכרו

          אתכם. פִּרְמו חוטים של מרד גס

          ואל צל קורתכם השיבו את

         האמונים שהושלכו. חפשו

          את ג'ון המלך ולרגליו תפּלוּ,

          כי אם הצרפתי יהיה אדון

          יום המהומה הזה, הוא מתכוון [/ מתעתד]

          לתת לכם פיצוי על טרחתכם 

          בעריפת ראשכם. כך הוא נשבע,

          בנוכחותי ובנוכחות רבים,

          על המזבח בסנט-אדמונדזברי,

          אותו מזבח בו לכם נשבענו

          רעוּת אמת ואהבת עולם.

סולסברי:   זה ייתכן? זה ככה, באמת?

מלון:   לא מול עינַי המוות המכוער?

          לא רק פיסת חיים קטנה נותרה

          לי, מטפטפת דם כמו שעווה

          שמתמוססת מול המדורה?

          מה בָּעולם יגרום לי לרמות

          עכשיו, כשאין לי צורך במרמה עוד?

                      [/ עכשיו, כששום מרמה כבר לא תועיל לי?] 

          מה לי שְקרים אם זו אמת שפה

          אמות לחיות שם, בעולם-אמת?

          אני חוזר: אם לואי ינצח

         הוא יחלל שבועה אם עיניכם

          תראינה בַּמזרח עוד יום עולה.

          אך עוד בלילה זה, שמזהם

          בִּשְחור עשן את להט כרבולתו

          של שמש כה ישיש, חלוש, תְּשוּש-יום,

          בְּלילה זה המקולל תחדל

          נשימתכם, ותשלמו את מס

          הבוגדנות טבין ותקילין

          בַּקנס הבוגדני של חייכם,

          אם לואי ינצח בזכותכם.

          מִסרו בשמי עם מלככם שלום

          לאחד שמו היוברט. אהבה אליו,

          וגם זה שסבי היה אנגלי,

          דחקו במצפוני להתוודות

          בַּכל. ובתמורה, בבקשה

          תשאו אותי מכאן, מהמוּלת

          שדה-קטל, אל מקום שבו אוכל

          לחשוב את שארית מחשבותי

          בשקט, ולהפריד גוף זה מנפש

          בהגיגים ומשאלות קדושות.

סולסברי: אנו מאמינים לך. שתישרף

          נפשי, אני אוהב את צורתה

          ואת קסמיה של ההזדמנות

          היפהפייה, דרכה נוכל לשוב

          על עקבותינו מבריחה שפלה,

          וכמו נהר נרגע מזעפו

          ננטוש את נתיבנו הגואה,

          ננמיך קומה לתוך גבול הגדות

          מעליהן הגבּהנו, ונזרום

          שלווים וצייתנים לים שלנו,

          למלך הגדול שלנו ג'ון.

          זרועי תתמוך בך לזוז מכאן,

          אני רואה כבר בעינך חבלֵי

          מוות אכזר. קדימה, חברים!   

          בורחים שוב, מחדש! חדש צוחק

         שרָץ אל הישן והצודק.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 5 -


תרועת קרב. נכנסים לואי הדופן ופמלייתו.

 

לואי: נדמה לי שהשמש מיאנה  

          לשקוע, היא עמדה עד שכיפת  

          המערב הסמיקה מבושה

          כשמדדו אנגלים את אדמתם

          אחורה בנסיגה רפה. הו כן,

          חזרנו חוגגים מקרב, וּבעוד

          מטח אחד לְראווה אחרי

          טִרחת דמים אמרנו לילה טוב,

          קיפלנו את דגלינו הפצועים

          באין מפריע, אחרונים בִּשְדה  

          הקרב, כמעט האדונים שלו.  

          (נכנס שליח)

שליח:  איפה הנסיך שלי?

לואי:                          כאן. מה חדש?

שליח:  מלוּן נפל. הלורדים האנגלים

          בשכנועו ערקו, והתגבורת

          אשר ציפית לה זמן רב, עלתה

          על שרטונות חוף גוּדְוּוין וטבעה.

לואי:   בשורות מרות, שורטות! שאֶשָּׂרֵף

          חי, לא חשבתי שאהיה עצוב

          הלילה כמו שנעשיתי. מי

          אמר שהמלך ג'ון ברח שעה

          או שתיים קודם שהפריד לילה

          מוֹעֵד בין חילותינו היגעים?

שליח:  מי שאמר - זאת האמת, אדון.

לואי:   טוב, תשמרו מכל משמר הלילה.

          היום לא יתעורר מוקדם כמותי   [/ הבוקר לא יקיץ מוקדם כמותי]

          להתנסות בהרפתקת מחר.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 6 -


נכנסים הממזר והיוברט, משני צידי הבמה.

 

היוברט:  מי שם? דבר! מהר! אני יורה!

ממזר:  ידיד. אתה מה?

היוברט:                       מצד אנגליה.

ממזר:  לאן אתה הולך?

היוברט:                       מה עסקך?

ממזר:  אסור לשאול על עסקיך, רק

          לך מותר? היוברט, אני חושב.

היוברט:  המחשבה שלך מושלמת. -

          עם כל הסכנות, אני סבור

          שאתה אכן ידיד שלי; אתה

          דובר בלשוני בשטף. מי

          אתה?

ממזר:          מי שתרצה. אך אם תואיל

          אתה רשאי להתיידד אתי

          בתור ענף מעץ פלנטג'נט.

היוברט: איי, זכרון בוגד! אתה וליל

          העלטה עשיתם לי בושות!

          סלח לי, חייל מופת, שהדיבור

          מפיך לא הוכר אצלי באוזן.

ממזר:  די, די, בלי קומפלימנטים. מה חדש?

היוברט:  הלוא אני הולך כאן בתוך שְחוֹר

          המצח של הלילה לחפש

          אותך.

ממזר:            אז, בקיצור, מה החדשות?

היוברט:  הו, סר טוב, חדשות הולמות לְלילה:

          סיוט, שחור, מבעית, בלי נחמה.  

ממזר:  הראה לי את פצעי החדשות

          כולם. אנ' לא אשה, לא אתעלף.

היוברט: המלך ג'ון, אני חושש, הורעל

          ביד נזיר. השארתי אותו שם

          כמעט אילם ורצתי לעדכן

          אותך באסון הזה, כדי שתוכל

          להיערך לשעת חירום ולא

          לשמוע על זה מאוחר מדי.

ממזר:  איך הוא בלע זאת? מי טעם את זה?

היוברט:  נזיר, אני אומר לך, נבל

          נחוש, והמעיים נשפכו

          בבת אחת. המלך מדבר

          עוד, יש אולי סיכוי שיתאושש.

ממזר:  את מי השארת לטפל במלך?

היוברט:  מה, לא שמעת? הרוזנים חזרו,

          הביאו גם את הנרי הנסיך,

          שלבקשתו סלח להם

          המלך. הם כולם סביב הוד כבודו.

ממזר:  לא, אֵל אדיר, אַל תתפוצץ, ואַל

          תנסה אותנו מַעְלָה מכוחנו!

          שמע, היוברט, מחצית מכוחותי

          הלילה, כשעברו על החולות

          פה נלקחו עם הגאות -

          טרפו אותם זרמי לינקולן האלה.

          אני, רכוּב היטב, ניצלתי בעור

          שיני. קדימה! קח אותי למלך.

          רק שהוא לא ימות עד שאגיע.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 7 -


נכנסים הנסיך הנרי, רוזן סולסברי ולורד ביגוט.

 

הנסיך הנרי:  מאוחר מדי. חיי דמוֹ כולם

          כבר נגועים עד ריקבון. מוחו

          זה, הצלול, שיש סבורים כי הוא

          בית מגוריה הרעוע של

          הנפש, מבשֵר, בהערות

          חסרות כל שחר, קץ חיי תמותה.

          (נכנס פמברוק)

פמברוק: הוד מלכותו עדיין מדבר

          ומאמין שאם יקחו אותו

          החוצה לאוויר, זה ישכך

          את אש הרעל הממית אשר

          שורף אותו.

הנסיך הנרי:              שהוא יובא לַגן פה.

          (יוצא ביגוט)

          הוא משתולל עוד?

פמברוק:                           הוא נרגע מעט

          מאז צאתך. ממש כרגע שר.

הנסיך הנרי: שגְיון המחלות! מצב קשה

          שמתמשך לא חש כבר את עצמו.

          המוות, כשטָרף את חוץ הגוף,

          עוזב אותו, סמוי, ואז מציב

          מצור על הנשמה; אותה ידקור,

          יפצע בגדוד של הזיות תועות,

          אשר, בהידחקן להיצמד

          לַמאחז אחרון זה, את עצמן

          תשמדנה. זה מוזר שמוות שר.

          אני גוזָל של הברבור הזה,

          שמזמר, חיוור, חלוש, קינה

          למוֹת עצמו, ובחלילי-עוגב

          רפים הוא מלווה את נשמתו

          ואת גופו למנוחת עולם.

סולסברי:  זקוֹף ראש, נסיך, אתה נולדת כדי

          לצוּר צורה מן הדיסה הזאת

          שהוא הותיר בבליל גושים שפוכים. [/ גסים.]

          (ג'ון מובל פנימה [ע"י ביגוט ומלווים])

המלך ג'ון:  סוף-סוף  מרחב של התמתחות לַנפש.

          היא לא תצא מדלת או חלון.

          יש קיץ כה חם בחזה שלי

          שכל קרבַי מתפוררים לאפר.

          אני סתם דף טיוטה, שרבוט של עט

          על קלף, ומול האש אני הולך

          ומצטמק.

הנסיך הנרי:            מה מצבך, כבודו?

המלך ג'ון:  מורעל. מצב ביש. מת, נטוש, מושלך.

          ואיש מכם אינו קורא לַחורף

          כדי שיבוא לנעוץ לי אצבעות

          של קרח בקרבַי, ולא מסיט

         את הנהרות של ממלכתי לזרום

          לי בחזה אשר שורף אותי,  

          ולא מפציר שהצפון ישלח

           רוחות כפור לנשק לי את שפתי

          החרֵבות ולנחם בְּקור.

          אני לא מבקש מכם הרבה.

          רק מתחנן לנחמה קרה.

          ואתם כפויי טובה וקמצנים

          כל כך, לשלול ממני גם את זה.

הנסיך הנרי: הו לוּ לדמעותי היתה סגולה

          להקלה!

המלך ג'ון:            המלח שלהם

          הוא חם. אצלי בִּפנים יש גיהינום,

         ושם הרעל, כמו השד, כלוא

          לרדות בְּדם נידון שאין לו פּדוּת.

          (נכנס הממזר)

ממזר:  אוי לי, אני רותח בדליקת

          שריפה דחופה לראות את הוד כבודך.

המלך ג'ון:   הו בן-אח, באת לעצום לי את

          עיני! כַּבְלֵי ספינת לבי נופצו

          ונשרפו, וכל חבלי מפרש

          אשר איתם חיי צריכים לשוט

          הפכו לחוט קטן, חוט שערה

          אחד. מיתר מסכן אחד מחזיק          

          לי את הלב, והוא ישרוד רק עד

          שיסופרו החדשות שלך,

         אז כל מה שתראה יהיה רק גוש

          חֵמר, דמות גולם של מלכות מובסת.

ממזר:  דופן צרפת בדרך הנה, פה

          רק אלוהים יודע איך נשיב לו!

          כי חלק הארי של כוחותי,

          אשר הנעתי כדי לתפוס יתרון,

          בן לילה בַּזרמים בבת-אחת

          נבלע בְּשטפון בלתי צפוי.

          (ג'ון מת)

סולסברי:  נשפת חדְשות מוות בתוך אוזן

          מתה - מלכי! אדון! -  ממש עכשיו

          היה זה מלך, ועכשיו זה זה.

הנסיך הנרי:    כך גם אני ארוץ, ואעצור.

          למי תקווה, תמיכה, בטחה - למי,

          כשמֶלך תוך שנייה הוא גוש גולמי?

ממזר:  הלכת כך? אני נשאר פה רק

          לפעול תחתיך במבצע נקם,

          ואז נפשי תשרת אותך בַּשחק

          כשם שתמיד שרתה באדמה.

          עכשיו, עכשיו, אתם, הכוכבים

          אשר סבים נכון על ציריכם,

          איפה כוחותיכם? עכשיו הראו

          את אמונכם המתוקן, אתִּי

          חזרו מייד לדחוֹף חורבן, חרפת

          עולם, מחוץ לדלת הדקה

          של ארץ המכוֹרה המתעלפת.

          נרדוף מייד או נֵירדף מייד,   [/ נשיג מייד או שנושג מייד,]

          כי הדופן שוצף על עקבינו.

סולסברי:  אתה לא מעודכן כמונו, מן

          הסתם. הקרדינל פנדולף נח שם

          בפנים; הוא בא מן הדופן לפני

          חצי-שעה, עם הצעות שלום

          שביכולתנו לקבלן בראש

          מורם ובכבוד, במטרה

          לשים סוף מיידי לַמלחמה.

ממזר:  כך יַעֲשֶׂה כשרק יראה כמה

          גידינו מתוחים להגנה.

סולסברי:   לא-לא, זה כבר בוצע למעשה,

          כי מרכבות רבות שלח לְחוף

          הים כבר, והפקיד את תביעותיו

          בָּריב בידי הקרדינל, איתו

          אתם, אני ולורדים אחרים,

          אם בעיניך טוב, נצא מהר

          אחר-הצהריים להשלים

          את כל העסק בפתְרון שמח.

ממזר:  שכך יהיה. ואתה, נסיך אציל,

          עם עוד רוזנים שאפשר להשאירם כאן,  

          תנהלו את הלוויית אביך.

הנסיך הנרי: בוּורסְטֶר יש לטמון את גופתו,

          כי כך רצה.

ממזר:                  לשם תובל אם כן.

          ועל נפשך היקרה תוכל

          ללבוש את פאר הארץ וכבודה

          אשר ירשת. בהכנעה, אני,

         על ברך, מתחייב פה לשרוּת

          מסור וצייתנות אמת לנצח.

          (הוא כורע)

סולסברי:  גם אנו מגישים אהבתנו,

          שתישאר בלי כתם עד עולם.

          (האצילים כורעים)

הנסיך הנרי: יש לי לב טוב, רוצה לומר תודה,

          ולא יודע איך אלא בדמע.

הממזר (קם): הו נשלם לזמן רק מס של עצב,

          כי כבר שילמנו דמי-קדימה של צער.

          אנגליה זו עוד לא שכבה ולא

          תשכב לנצח לרגלי כובש

          גאה, אם לא תפצע עצמה תחילה. 

          כעת, כששבו המושלים שלה

          הביתה, שיבואו חמושים

         שלושה קצוות עולם, ונהמם

         אותם! ולא נדע יותר אימה 

         כשאנגליה אמיתית היא לעצמה.

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט הטרגדיה של המלך ג'ון - מערכה 5, תמונה 7