שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הטרגדיה של המלך ג'ון - מערכה 3, תמונה 3 קדימה >

נכנסים המלך פיליפ, לואי, פנדולף ובני-לוויה.

 

המלך פיליפ: כך, בסופה שואגת על גלים,

          צי מפרשים שלם,- דינו נחרץ,

          נפוץ ומתפרק לו לגורמים.

פנדולף:  חזק ואמץ! הכל עוד ישתקם.

המלך פיליפ: איך ישתקם כל מה שהתעקם?

          אנחנו לא מוכים? העיר אבדה?

          ארתור אסיר? רֵעים רבים נספו?

          ואנגליה שב לאנגליה, איש דמים,

          דורס כל דרך, בז לה לצרפת?

לואי: את כל מה שכבש הוא גם בִּיצר.

          ללהט אש ערוך כל כך בשכל,

          סדר שקול עם נחישות כזאת,

          אין אח ורע; מי קרא ומי

          שמע על פעולה דומה לזאת?

המלך פיליפ: יכולתי להשלים עם זה אם רק

          היתה דוגמה דומה לחרפתנו.

          (נכנסת קונסטאנס)

          תראו מי בא! קבר של נשמה;

          לוחצת נפש בִּכְפִיה בתוך

          צינוק מחליא של נשימת כאב.

          בבקשה, גברתי, בואי אתי.

קונסטאנס:  תראה עכשיו את זרע השלום

          שלך!

המלך פיליפ:      בסבלנות, גבירה טובה!

          התנחמי, קונסטאנס הנחמדה!

קונסטאנס: לא! בוז לכל עצה, לכל תיקון,

          חוץ מתיקון אחד, סוף העצות -

          המוות! מוות מותק, מוות יופי!

          בושם מסריח! רקבון בריא!

          קום ממשכב של לילה אינסופי,

          אֵימה וחלחלה של הפריחה,   [/ של השגשוג,]

          ואנשק את גועל עצמותיך,

          ואשתול עינַי בְּקֶשת גבותיך,

          ואענוד על אצבע תולָעיך,

          ואסתום את הנשימה בחול מבחיל,

          ואהיה מפלצת נְבֵלות כמוך:

          בוא תגחֵך לי ואגיד "חייכת",

          ואלקק אותך כמו אשתך.

          בוא, בוא אלי, אהוּב האומללוּת!

המלך פיליפ: פצע יפה, קצת מנוחה!

קונסטאנס:                            לא, לא

          אנוח כל עוד יש בי נשימה

          לזעוק: לוּ לשוני תהיה בפה

          הרעם! אז ברגש אטלטל

          את העולם; אעיר מתרדמה

          את שלד הזוועה הזה שלא

          מקשיב לקול אשה רפֶה, שבז

          להשבעות זניחות.    

פנדולף:                        את מבטאת, 

          גברתי, טֵרוּף, לא עצב.

קונסטאנס:                            איש קדוש

          אתה כך לזלזל בי!

          אני לא מטורפת; השיער

          הזה שאני תולשת הוא שלי.

          שמי הוא קונסטאנס. הייתי אשת ג'פרי.

          הילד ארתור בני, והוא אבד.

          אני לא מטורפת! הלוואי שכן!         

          כי אז אשכח בטוח את עצמי.

          הו לו אוכל, איזה יגון אשכח!

          הטֵף לי איזו תורה שתשגעני -

          אז, קרדינל, תוכּר בתור קדוש.

          כי כך - לא מטורפת וחדת

          חוּש לַיגון - בּונָה לי התבונה

          תבנית להשתחרר מן המצוקות

          ומלמדת אותי להרוג או

          לתלות את עצמי; לו השתגעתי, אז

          הייתי כבר שוכחת את בני, או

          חושבת בטרוף שהוא בובת

          סמרטוט. אני לא מטורפת; טוב

          מדי, מדי טוב אני חשה את

          הסבל הנפרד של כל מכה.

המלך פיליפ: קשרי את התלתלים. - הו אהבה

          כזאת נגלית בְּשפע שערה שם!

          כשבמקרה דמעה כסופה אחת

          זולגת, אז מייד אלפי אחים

          דקיקים ידביקו את עצמם אליה

          בצער חברִי, כמו אוהבֵי

          אמת, נאמנים, לא נפרדים,

          שנצמדים יחדיו בפורענות.

קונסטאנס:  לאנגליה, בבקשה.

המלך פיליפ:                         קשרי

          את השערות שלך.

קונסטאנס:                     אקשור, כן כן,

          בבקשה. ולמה אעשה זאת?

          תלשתי אותן מכבלן, צעקתי

          "לו רק פדו ידיים אלה גם

          את בני, כפי שנָתנו לַשערות

          חרות!" אבל עכשיו אני מקנאת

          בחרותן, ושוב אמסור אותן

           להיקשר, כי הילד המסכן

          שלי אסיר. ו, אבא קרדינל,

          אמרת שנראה וגם נכיר

         את ידידינו בַּמרום. אם זו

          אמת, אני אראה את בני שוב; כי

         מאז הולדת קין, הראשון

          בבני-זכר, עד זה שרק אתמול

          התחיל לנשום אוויר עולם, יצור

          קסום כמוהו לא נולד. אבל

          עכשיו תולעת-עצב תכרסם    

          את הניצן שלי, תמחה כל חן

          טבעי מלחייו, הוא יירָאה

          חלול כמו רוח רפאים, דהוי,

          כחוש כמו שכיב מרע. וככה הוא

         ימות. ובקוּמוֹ שוב, כשאפגוש

          אותו כך במלכות שמיים, לא

          אכיר אותו. לכן לעד, לעד

          שוב לא אראה את ארתור היפה

          שלי.

פנדולף:             את מכבירה כבוד נתעב

          על היגון.  

קונסטאנס:            מי שמדבר כך לא

          היה לו בן.            

המלך פיליפ:             אַת מתרפקת על

          יגון כמו על ילדך.

קונסטאנס:                    יגון תופס

          את מקומו של בני אשר איננו,            

          שוכב במיטתו, הולך אתי

          ושב, לובש את מתק פרצופיו,

          חוזר על המלים שלו, מזכיר

          לי כל פּן חינני שלו, דוחס

          את צורתו לתוך בגדו הריק;

          אז איך לא אתרפק על היגון?

          כל טוב. אילו לכם אבדן כמו לי,

          יכולתי לנחם יפה מִכֵּם.                  

          לא, לא אשמור שום סדר על הראש  

          כשיש מהפכה כזאת במוח.

          איי אלוהים! הבּן, ארתור שלי,

          ילד יפה שלי! חיי, אושרי,

          לחמי, כל העולם לי, נחמת

          האלמנה, תרופה למכאובַי!

          (יוצאת)

המלך פיליפ: עלול לקרות אסון. אלך איתה.

          (יוצא)

לואי:   כלום בעולם הזה לא יעשה  

          אותי שמח: החיים תפלים

          כמו סיפור לעוס שמגרד

          אוזניים של איש מנומנם; בושה

          מרה חיבלה בַּטעם המתוק

          של המילה, והיא לא מניבה

          כבר כלום חוץ מבושה ומרירות.

פנדולף:   לפני ריפוי של מחלה קשה,

          ממש בָּרגע של ההחלמה,

          אז ההתקף קשה מכל קשה.   

          רעות שמסתלקות חושפות בשעת

          לכתן את כל הרוע שלהן.

          מה בְּהפסד היום הזה הפסדת?

לואי:   כל יום של זוהר, תהילה, שמחה.

פנדולף:  היית המפסיד אילו ניצחת.

          לא, לא; כשהמזל רוצה לתת

          לְאיש כל טוּב, הוא מאיים עליו

          במבטו. מוזר לחשוב כמה

          איבד המלך ג'ון במה שהוא

          מחשיב זכייה ברורה. לא צר לך

          לחשוב שארתור הוא אסיר שלו?

לואי:   מעומק נפש, כמו שהוא שמח.

פנדולף:  דמך צעיר - וגם הראש. עכשיו    

          שמע, אדבר ברוח נבואית;

          כי רק הבל-הפה של דיבורִי

          יעיף כל קש, גרגר אבק, מכשול

          קטן מעל השביל אשר יוליך

          את רגלך אל כתר אנגליה.

          על כן שים לב: ג'ון שם על ארתור יד,

          וכל עוד בוורידיו של הקטין

          חום של חיים עוד משתובב, אין שום

          סיכוי שג'ון זה, נטע זר לכס, 

          יידע שעה, דקה - לא, נשימה

          אחת של מנוחה. שרביט שיד

          בריון חטפה חייב להישמר

          באלימות. מי שניצב על בְּסיס

          חלקלקוּת אינו בוחל בשום

          תמיכה נתעבת לייצב אותו.

          אם ג'ון עומד, ארתור חייב ליפול.

          יהי כך, כי אחרת לא יהי.

לואי:  אך מה ארוויח מנפילה של ארתור?

פנדולף:  אתה, בשם אשתך הגברת בלאנש,

          תוכל לתבוע את התביעה של ארתור.

לואי:  ולאבדה, עם החיים, כמו ארתור.

פנדולף:  איזה טירון ירוק בעולם זקן!

          זממיו של ג'ון - לטובתך. הזמן

          חובר אליך כאן בְּקשר, כי

          מי שאת בטחונו משתית על דם

          ימצא רק בטחון שותת דמים.

          המעשה הזה, אשר נולד

          בְּרֶשע, יצנן את הלבבות                 

          של בני עמו, יקפיא את להטם;

          כל הזדמנות אשר תצוץ לבלום

          את שלטונו - הם יאמצו אותה.

          כל התלקחות שבשמיים, כל

          ליקוי מאור, כל תופעה טבעית,

          כל רוח קל וכל אירוע סתם,

          הם יבתקו מכל הסבר טבעי,

          ויקראו לזה אותות, מופתים,

          כוכבי שביט, סימן, בשורה, לְשון

          שמיים שקוראים נקם על ג'ון.

לואי:  אולי הוא לא ייגע בחייו של ארתור;

         יחזיק בו כאסיר - ירגיש בטוח.

פנדולף:  הה, רק ישמע שאתה בא, אדון -

          אם ארתור זה עדיין לא הלך,

          רק יִשָּׁמְעוּ החדשות - הוא מת.

          ואז הלב של בני עמו ימרוד בו,

          הם ינשקו שפתי שינוי בלתי

          מוכר, ויגרדו חומר חזק

          של מרד חם מקצות האצבעות

          מגואלות הדם של ג'ון. דומה

          אני רואה את המבולקה

          הזאת; והו, איזה מין חומר טוב

          יותר יצמח לך מזה אשר

          תיארתי? פלקונבריג', זה הממזר,

          עכשיו באנגליה, בוזז שם את

          הכנסייה, ומחלל קדוּשה.

          לו רק היה תריסר של צרפתים

          עם נשק שם, אז הם היו כמו קול

          קורא למשוך עשרת-אלפים

          אנגלים למטרתם, או כמו קמצוץ

          של שלג שבהיאספו הופך

          להָר בין-רגע. הו דופן אציל,

          לך אתי אל המלך. זה נפלא

          מה שניתן ליצור מן המרמור    

          של בני-העם, עכשיו כששאט-נפשם

          גדשה את הסאה. לאנגליה,

          תלך! אני אתן דרבוּן למלך.

לואי: סיבות עזות לפעולות פזיזות! 

          באישורך, אבי יסכים לזאת.            

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט הטרגדיה של המלך ג'ון - מערכה 3, תמונה 3 קדימה >