שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 5, תמונה 1

נכנסים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, אדונים ומלווים, ביניהם פילוסטראטוס.

 

הִיפּוֹלִיטָה: מוזר, אדון, מה שהאוהבים

             האלה מספרים.

תֵזֶאוּס:                        מוזר, נכון,

             רק לא נכון. אני לא מאמין

             בְּסִפּורי סבתא כאלה, או

             באגדות וקשקושֵי פיות.

             לְאוהבים וְלִמְטורפים

             מוח קודח ודמיון יוצר

             צורות, מלא בְּכוונה אך לא

             נתפס בַּהבנה. המשוגע,

             המשורר והאוהב, שלושתם

             בנויים ונוֹצָקים רק מדמיון.

             אחד רואה שדים יותר מכפי

             שיש בַּגיהינום. זה המשוגע.

             חולה האהבה, טָרוּף ממש

             כמותו, רואה בפנֵי צועניה

             הדר מלכה. עינֵי המשורר,

             מתגלגלות באש תזזית, קופצות

             מאֶרץ לִשְחקים ומִשְחקים

             לַאָרץ שוב. וכשם שהדמיון

             נותן בשר וגוף חי לִדברים

             שלא נודעו, העט של המשורר

             לשה להם צורה, מעניקה

             ללא-כלום שנולד מן האוויר

             מקום וכתובת, שם ודמות.

             דמיון עז הוא רב תחבולות כל כך

             שאם הוא חש רק רֶמז לְשִמחה

             הוא כבר ממציא את שורש השמחה.

              ואם בלילה פחד דמיוני תוקף,

             שיח נראֶה לו בקלוּת כמו דוב טורף!

הִיפּוֹלִיטָה: אבל סִפּור הלילה כפי שהם

          חזרו עליו, והמהפכות

          אשר התחוללו בלב כולם

          ביחד, זה מעיד על משהו

          יותר מסתם להטוטי דמיון,

          על משהו מוצק וממשי;

          אם כי, אמנם, מוזר ודי מדהים.

          (נכנסים האוהבים: לִיסַנְדֶר, דֶמֶטְרִיוּס, הֶרְמִיָה והֶלֶנָה)

תֵזֶאוּס: הנה האוהבים, כולם שמחה

          וצהלה. שמחה, רעים טובים,

          שמחה ויממות של אהבה

          שיְלָוּו תמיד את לבבכם!

לִיסַנְדֶר:  ועליכם שמחה כפולה, בשעת

          טיול, ובַשולחן, ובַמיטה.

תֵזֶאוּס:   יפה! באילו מופעֵי במה

          או מחולות נוכל כאן להרוג

          שלוש שעות בין זמן זלילה

          לשעת מיטה? איפה הממונה

          על הבידור? אילו שעשועים

          בשער? אין פה איזה מחזה

          כדי להמתיק את שעת הייסורים?

          לקרוא לפילוֹסְטְרָאטוס!

פילוסטראטוס (מתקדם):   כאן, דוכס.

תֵזֶאוּס: מה יש לך כדי למלא את הערב?

          מופע? קונצרט? איך נעביר שעות

          מתות כאלה בלי תענוגות?

פילוסטראטוס: זאת רשימת המלאי של הבילוי.

          כבודו יבחר במה ירצה לפתוח. (נותן לו נייר)

תֵזֶאוּס (קורא): "קרב מיתולוגי אכזרי, מושר

          בפי סריס עם נֶבל"?  - לא, תודה.

          שהסריס לא יצייץ ולא

          ישלוף לי. - "אדיפוס המלך עם

          בלט ופזמונים". דבר חדש!...

          ראיתי את זה עוד בתיאטרון

          לִילדים, עם אמא (היא בכתה!)...

          "קינת המוזות על ההשכלה

          שמתה ברחוב, בפשיטת רגל".

          טוב, זאת איזו סאטירה חתרנית

          וחריפה של יפי-נפש. לא מתאים

          לטקס ממלכתי. "תמונה קצרה

          ומתישה של פּירָמוּס העלם

          ותיסבי נשמתו, קומי מאד

          טראגֵדִי"? גם מתיש וגם קצר?

          מצחיק וטראגי? שלג חם, אפשר

          לומר. קרח שחור לבן. איך זה

          יכול להיות צורם וגם זורם?

פילוסטראטוס: יש מחזה, כבודו, שיש בו רק           

          עשר מלים - במחזה קצר

          כל כך עוד לא נתקלתי; רק שיש

          בו, איך לומר, עשר מלים יותר

          מדי, מה שעושה אותו מתיש.

          כי בכל המחזה אין אף מילה

          אחת קולעת, או שחקן אחד

          מתאים. ובאשר לטראגי – כן,

          זה טראגי, אדוני, כי פּירָמוּס

          הורג שם את עצמו, וכשאני

          ראיתי זאת בחזרה, אני

          מודה, דמעות עמדו לי בעיניים;

          אבל דמעות כה עליזות הצחוק

          עוד לא שפך.

תֵזֶאוּס:                   מי הם האנשים

          שמציגים?

פילוסטראטוס: אנשי עמל קשֵי-יום מבּנֵי העיר,

          שעד היום מוחם אף פעם לא

          עמל, אך סחטו כעת כמו

          לימון את דמיונם המנוּון

          בַּמחזה הזה לכבוד החג

          שלך.

תֵזֶאוּס:           אם כן נשמע אותו.

פילוסטראטוס:                          לא-לא,

          אדון, הוא לא מתאים לך. אני

          שמעתי את כולו, ואין בו כלום,

          ממש שום-כלום-שהוא, אלא אם כן

          תצחק לראות כמה הם משתדלים,

          מותחים את יכולתם ומתענים

          למענך.

תֵזֶאוּס:            תן את המחזה

          הזה. כי מה שנעשָה בתום

          ובכנות אף פעם אין בו נזק.

          הַכְנס אותם. ושבו-נא, גבירותי.

          (יוצא פילוסטארטוס)

הִיפּוֹלִיטָה: לי לא נעים לחזות בְּעליבוּת

          כורעת תחת עומס מאמץ.

תֵזֶאוּס: את לא תראי דבר כזה, יפָה.

הִיפּוֹלִיטָה: לא? הוא אמר פה שהם לא טובים

          בכלום.

תֵזֶאוּס:            כמה טובים אנחנו, כי 

          נודה להם על כלום. כל מה שהם  

          יצליחו לבלבל ולקלקל         

          אנחנו נהלל ונמלל.

          הם מוגבלים, אנחנו אצילים,

          והעיקר הכוונה.

          במסעותי, מלומדים גדולים    

          הגיעו לבָרְכני בסגנון

          משכיל, נשגב. הו, איך הם רעדו,

          החווירו, בלעו רוק וגמגמו,

          חיפשו מלים, או נשנקו בלב

          המליצה, ולבסוף בלעו

          את הלשון כמו אִלמים ולא

          ולא בּרְכוּני. האמיני לי, יפה,

          שבשתיקה הזאת מצאתי לי

          ברכה, העֲנָוָה שנתייראה

          דיברה אלי יותר מלשונות

          מתגלגלות בצחצוחי שפה

          בלי רסן, בחוצפה. האהבה,

          והפשטות, בֵאֶלם ובכובד פֶּה,

          דוברות מעט אבל אומרות הרבה.      

          (נכנס פילוסטראטוס)

פילוסטראטוס: טוב, ברשותך, איש הפרולוג מוכן.

תֵזֶאוּס: שייכנס.

          (נכנס מוט, לפרולוג)

פרולוג: אם תיפּגעו כוונתנו היא.

          שלא לפגוע חס וחלילה

          כי אם בתום לב לְנסות לָהי.

          לוּלה לִתרוֹם אז הבה נגילה.

          זִכרו אֵפוֹא שבאנו הנה לא.

          לתת לכם עינוי רק הנאה. 

          צְרופה לךָ גם לךְ גם לה גם. לוֹ

          וְלא כדי שתְבַכּו את השעה     

          השחקנים. כבר כאן עומדים הכֵן

          כּמהים למצוא. בעיניכם רק חן.

תֵזֶאוּס: הבחור הזה עסוק בריסוק הפיסוק.

לִיסַנְדֶר: הוא דהר על הפרולוג שלו כמו סוס פרא. אין לו מעצורים. מוסר השכל, אדוני: לא מספיק לדבר, צריך גם לדבר נכון.

הִיפּוֹלִיטָה: הוא באמת שיחק את הפרולוג כמו שילד מנגן על חלילית: הוא פולט צליל אבל לא שולט בַּכּלי.

תֵזֶאוּס: הנאום שלו היה כמו שרשרת שהסתבכה: אין נזק, אבל יש הרבה בלגן. מי הבא בתור?

        (נכנסים, עם חצוצרן לפניהם, תחת כפּירָמוּס, וזמש כתיסבי, ושפיץ כחומה, ושרוך כאור הירח, וסיד כאריה)

פרולוג: אם המראה נראה לכם עמוּס,

          הוא ייראה מובן בעוד דקה.

          הגבר לפניכם הוא פּירָמוּס,

          הגברת פה היא תיסבי המתוקה.      

          האיש הזה עם טיח ועם גיר

          הוא קיר שבין שניהם ניצב חוצץ.

          בְּסדק צר אשר נוצר בַּקיר

          התלחשו שניהם, אני לא מתלוצץ.

          האיש עם הפנס שם בפינה

          הוא אור ירח, כי – זה מרגש! –

          בקבר נינוּס לאור לבנה

          הזוג קבוֹ-קָבע להיפגש.

          חיה רעה זו, המכונה אריה  -

          חסר לי כאן חרוז, או-יֶה-יֶה-יֶה –

                               [/ חסר לי כאן חרוז, אויה, או-יֶה - ]

          אָרב לתיסבי בְּבוֹאה – הצילו! –

          הפחיד אותה וגם הבהיל אפילו.

          כשהיא ברחה, שמטה את גלימתה,

          שהאריה הכתים בְּדם (זה נבלה!) 

          מר פּירָמוּס מגיע לו עתה,

          מוצא את הגלימה בְּדם טבולה. 

          או אז, בעוֹז, בְּזיז חרבּו אחז,  

          התיז, הקיז, גָזז-בָּזז חזהו.

          ותיזְבּי, שבַּצל חסְתָה עד אז, 

          שָלְפה את פגיונו ומתה, זהו.

          אריה, ירח, קיר, זוג, אהבה

          יציגו זאת עכשיו בהרחבה.

      (יוצאים הפרולוג, פּירָמוּס, תיסבי, אריה, ואור-ירח)

תֵזֶאוּס: מעניין אם האריה ידבר.

דֶמֶטְרִיוּס: למה לא. אם חמוֹרים מדברים, למה שהאריה ישתוק?

קיר:    בַּמחזה הזה, הרשו לי להזכיר,

        אני - שמי שפיץ – מציג חומה, או קיר;

        וקיר כזה – זכרוּ, זִכרי וזכוֹר –

        שיש בו סֶדק, או חריץ, או חור.

        תיסבי ופּירָמוּס בשחור לֵילי

        היו מתלחשים בַּחוֹר שלי. 

        הטיט יעיד, אבן הגיר תסגיר

        שאנוכי, כפי שהכרזתי, קיר.

        וזה החוֹר, שכה שחור הוא כּה,

        אשר הזוג יבוא ללחוש דרכּו.

תֵזֶאוּס: שמעתם אי פעם בּלטה מדברת יפה יותר מזה?

דֶמֶטְרִיוּס: זה החריץ הכי חריף שאני שמעתי מימי.    

          (נכנס פּירָמוּס)

תֵזֶאוּס: פּירָמוּס מתקרב לחומה. שקט! 

פּירָמוּס: הו לילה שְחוֹר-גוֹני! לֵיל אפלולי!

          הו לילה שתמיד בא כשהיום איננו!       

          הו לילה, לילה, אללי-לִי לִי,

          הַשָכְחה תיסבּי את פגישתנו?

          והו אתה, קיר, קיר מתוק, יקר,  

          בין בית אבי ובית אביה העריץ,

          אתה הו קיר יקר, יקיר, מוכר,

          תן להציץ בך מבעד לחריץ.

        (הקיר מפשק את אצבעותיו)

         תודה, קירִי. הו מה נחמד חוֹרְךָ לי. 

         אך מה שם? תיסבי לא שם. את ראשי אטיח!

         הו קיר מופקר, שלא מראה בְּרָכָה לי,

         קללה על כל בָּלַטוֹתֵיךָ פּלוּס הַטִּיחַ!  

תֵזֶאוּס: הקיר, אם יש לו דם, צריך לקלל אותו בחזרה.

פּירָמוּס: לא, תאמין לי, אדוני, הוא לא צריך. "פּלוּס הטיח" זה הסימן לתיסבי: היא צריכה להיכנס עכשיו, ואני צריך לראות אותה דרך הסדק. תראה שזה ייפול בול כמו שאמרתי לך: הנה היא באה.

        (נכנסת תיסבי)

תיסבי:   הו קיר, למה את אהובי תסתיר,

          תכופות אותי שמעתָ מייללת,        

          לכל אבן בְּךָ נָשקתי, קיר,

          וגם אכּיר, קיר, כל איטוּם של מֶלט.   

פּירָמוּס:  אני רואה שם קול. ארוּצה הַחָרִיצָה,

          כדי שאת פְּנֵי אהובתי אשמע.

          תיסבי?

תיסבי:            זה אהובי, סבוּרְתָני. צוּץ-אציצה.

פּירָמוּס:  אמת סבוּרְתָנֵך. זה אני, נו מה.

         לבי הוֹמה, לא מרמֶה-הוֹ, כמו רומֵאוֹ.

תיסבי: לבִּי לַלב של יוּלִי-יָה דומֶה-הוֹ.     

פּירָמוּס: נַשְקיני כאן בַּחוֹר, בּינֵינו אך כְּפֶשע.

תיסבי: אֶנְשק לחוֹר, אך את שפתיך אפספֵסָה.

פּירָמוּס: בְּקֶבר ניני תִפְגְשִינִי? הו עֲנִיני!

תיסבי: אם לא אז מה לי, מֶה לי, מי לי, מי אני-ני.

          (יוצאים פּירָמוּס ותיסבי, לשני כיוונים מנוגדים)

קיר:    כאן תם לו תפקידי בתור חומה,

          וכך הקיר עוקר עצמו מן הבמה.

          (יוצא)

תֵזֶאוּס: והנה נפלו המחיצות בין השכנים.

דֶמֶטְרִיוּס: תראה מה שהולך כשלַכּותל יש לא רק אוזניים, גם שפתיים.

הִיפּוֹלִיטָה: זה המחזה הכי אידיוטי ששמעתי אי פעם.

תֵזֶאוּס: גם המחזות הכי טובים הם רק צל חולף. והטובים-פחות הם לא גרועים-יותר, אם הדמיון משלים את החסר.

הִיפּוֹלִיטָה: במקרה הזה זה הדמיון שלך, לא שלהם.

תֵזֶאוּס: אם נראה אותם בַּדמיון כמו שהם מדמיינים את עצמם, הם יכולים להיחשב מצוינים אפילו. הנה מגיעות שתי בהמות נעלות – בן-אדם ואריה.

        (נכנסים האריה ואור-ירח)

אריה:    גבירות מעודנות מוּגוֹת-לֵבָב,

          שמוּג לִבּן גם מעכבר קטן הוא מָג,

          אתן ודאי מתחלחלות בְּחיל עכשיו

          אל מול אריה טורף שפּה ישאג.

          אז דעו: אני סייד ולא לביא.

          אמי לא לביאה, כפיר לא אבי.

          כי אם הייתי כְּאריה פורץ פה פנימה,

          אוי לחיי ואיזה פחד, אמא. 

תֵזֶאוּס: טורף מאד עדין, עם מצפון יפה.

דֶמֶטְרִיוּס: עוד לא ראיתי איש כל כך בעל-חיים.

לִיסַנְדֶר: האריה הזה אמיץ כמו שועל.

תֵזֶאוּס: נכון, ונבון כמו אווז.

דֶמֶטְרִיוּס: לא בדיוק, כבודו, כי האומץ שלו לא יכול לכרסם בַּשכל שלו –אין שם הרבה בשר -  והשועל, מכרסם באווז.   

תֵזֶאוּס: לדעתי גם השכל שלו לא יכול לכרסם באומץ שלו – אין שם הרבה מיץ – והאווז לא מכרסם בשועל. לא חשוב. תנו לו שיתמודד עם זה, והבה נאזין לירח.    

ירח:    העששית הזאת - ירח עם קרניו –

דֶמֶטְרִיוּס: נראה לי כמו ירח עם קרנף.

תֵזֶאוּס: קרנף? הוא כל כך מצומק, היְרֵחוֹן הזה, פחות מחצי-סהר.

ירח:    העששית הזאת - ירח עם קרניו,

           ואנוכי האיש שבירח.

תֵזֶאוּס: זאת הטעות הכי גסה מכל השאר: האיש צריך להיות בתוך העששית. אחרת איך הוא האיש שבירח?

דֶמֶטְרִיוּס: הוא לא מעז להיכנס לעששית בגלל האש. כי אתם רואים שהוא כבר נמֵס ממילא.

הִיפּוֹלִיטָה: אני התעייפתי מהירח הזה. שיכסה אותו איזה ענן.

תֵזֶאוּס: מבחינה שכלית הוא באמת כנראה המאור הקטן, והוא גם הולך ודועך. אבל למען הנימוס נחכה עד לַליקוי.

לִיסַנְדֶר: ירח, שוּט.

ירח:   כל מה שיש לי להגיד זה לספּר לכם שהעששית היא הירח, אני האיש בירח, השיח-קוצים הזה הוא השיח-קוצים שלי והכלב הזה הכלב שלי.

דֶמֶטְרִיוּס: כל אלה צריכים להיות בתוך העששית, כי הם כולם בירח. אבל שקט: הנה באה תיסבי.

          (נכנסת "תיסבי")

תיסבי: זה קבר נינוּס הבַּבְלי.

          אך איפה האהוב שלי?

אריה:  הוווו!

          (האריה שואג. תיסבי, כשהיא שומטת את גלימתה, יוצאת בריצה)

דֶמֶטְרִיוּס: יפה שאגתָ, אריה!

תֵזֶאוּס: יפה רצתְ, תיסבי!

הִיפּוֹלִיטָה: יפה זרחתָ, ירח! באמת, הירח זורח בטוב-טעם.

          (האריה משתעשע בכפותיו בגלימה)

תֵזֶאוּס: יפה קיוְצַ'צְ'תָ, אריה!

דֶמֶטְרִיוּס: ואז בא פּירָמוּס –

          (האריה יוצא)

לִיסַנְדֶר:  והאריה נגוֹז.

          (נכנס פּירָמוּס)

פּירָמוּס:  תודָה, ירח, על אור-שמש טוב;

          תודָה על אור אשר אתה מתיז בי,

          כי לזִיוְךָ הזך, זוהר, זהוֹב,

          אראה עוד רגע לפני את תיזְבּי.

                   אך מֶה, אך מָה!

                   אסון, אימה! 

                      הו עין, לוּ שגית!

                   אך את רואה,

                   שואה, זוועה!

                      יונה שלי, פרגית!     

                   זה לא כזב!

                   דמה כאן זב!

                      מגלימתה פורץ!

                   גורל, הרבּץ,

                   קִצִי הקֵץ!

                       נפֵּץ, רוצֵץ, פּוצֵץ!

תֵזֶאוּס: סערת רגשות כזאת, בתוספת למוות של חבר טוב, כמעט עושים את הבן-אדם עצוב.

הִיפּוֹלִיטָה: שכה יהיה לי טוב, אבל אני מרחמת על האיש.

פּירָמוּס: הו למה בין חיות אריה נברא?

          אריה מושחת טימֵא תוֹם תַמָּתִי.

          היא שהיתה – היתה! מילה מרה!-

          שִמחת חיי, שמחת נפשי, שמחת זקנתי!

                   דמעה, זִלְפי!

                   חרבי, שַסְפי

                      פטמת פּירָמוּס לָך!                

                   ציץ שמאל שבּוֹ

                    קופץ לבו.

                      אמות כאן כך, כך, כך!             

                   אני מת כבר.

                   זמני עבר.      

                       נפשי אל על תשוט!

                   אור פי דעך.

                   ירח, ברח.  (הירח יוצא)

                      אז מוּת, מוּת, מוּת, מוּת, מוּת.

          (הוא "מת") 

דֶמֶטְרִיוּס: אח איזו דמוּת, דמוּת, דמוּת, דמוּת, דמוּת.  

לִיסַנְדֶר:  בתחרות המוות בינתיים אחת-אפס לפּירָמוּס.

תֵזֶאוּס: בעזרת רופא הוא עלול עוד להתאושש, ולצאת חמוֹר.

הִיפּוֹלִיטָה:  איך זה שהירח הלך לפני שתיסבי חוזרת ומוצאת את אהובה?

תֵזֶאוּס: היא תמצא אותו לאור הכוכבים.

          (נכנסת תיסבי)

          הנה היא באה, והקינה המרגשת שלה תגמור את המחזה.

הִיפּוֹלִיטָה: לדעתי אין לה מה להאריך בקינות על פּירָמוּס כזה. אני מקווה שהיא תקצר.

דֶמֶטְרִיוּס: פּרוּר יכריע את הכף מי משניהם, פּירָמוּס או תיסבי, טובים יותר. הוא בתור גבר אלוהים-שיעזור. והיא בתור אשה אלוהים-ישמור.

לִיסַנְדֶר:  היא כבר שמה עליו עין עם העיניים המתוקות האלה.

דֶמֶטְרִיוּס: ולְהַלָּן הקוּבְלנה, לטיפולכם.

תיסבי:           ישֵן, מושמוש?

                  מה? מת! זוּז! מוּש!

                      הו פּירָמוּס, נסה!

                  דבּר! כּפוֹר קוֹר!

                  מת, מת! בּור-חור

                      עיניך יכסה.

                      אתה פּאסֶה. 

                   שִפְתֵי שושן,

                   אף דובדבן,

                      מצח צהוב כּוֶרד,

                   מתות פניו,

                   מתות עיניו

                      התכלכלות כּתֶרד.

                   הו בוא מלאך

                   המוות, הך

                      וּטְרח בי בַּקלשון.

                   לא, אל תחוס,

                   שלד בלי סחוס,

                      ושרוף-נא בַּכִּבְשוֹן.

                   לשון, שתקי.

                   חרב, הכי,

                      לא עוד אנשום, אחיה.

                   רעָי, אויבָי,

                   שלום וּבַיי,

                      אדְיֶה, אדיה, אדיה!

          ("מתה".)

תֵזֶאוּס: אור-ירח ואריה נותרו כדי לקבור את המתים.

דֶמֶטְרִיוּס: כן, וגם קיר.

תחת (מתרומם): לא, תן לי לומר לך: החומה נפלה. הקיר שהפריד בין האבות איננו. (שפיץ קם) תרצו לראות את האפילוג, או לשמוע ריקוד כפרי בנוסח בֶּרְגָמוֹ בביצוע שניים מהלהקה שלנו?

תֵזֶאוּס: בלי אפילוג, אני מבקש. כי המחזה שלכם לא צריך התנצלות. לעולם אל תתנצלו. כי אם השחקנים כולם מתים, אין את מי להאשים. בינינו, אם זה שכָּתב את זה היה משחק את פּירָמוּס, ותולה את עצמו עם הגרביונים של תיסבי, זאת היתה טרגדיה מצוינת – וזו טרגדיה מצוינת, באמת, ומבוצעת באופן - יוצא דופן באופן – אין מִלים. אבל קדימה, תנו את הריקוד שלכם. דלגו על האפילוג.

(נכנסים מוט, סיד, שפיץ ושרוך, שניים מהם רוקדים את הריקוד. אז יוצאים בעלי המלאכה, לרבות זמש ותחת)

          לְשוֹן ברזל בַּפעמון אמרה

          "חצות" כבר. אוהבים, אל המיטה.

          כבר שעת פיות כמעט. אני מרגיש

          שנאריך לישון מחר בבוקר

          כשם שהארכנו את הלילה.

          המחזה הגאוני הזה

          עיכב יפה את כובד צעדו

          של שר-הלילה. חברים טובים,

          אל המיטה. בִּנשפים וארוחות

          נחגוג שבועיים לילה-לילה, לא פחות.

       (יוצאים. נכנס פק)

פק:     עכשיו אריה רעב שואג,

          זאב צורח מול ירח,

          חורש נוחר ולא דואג, 

          תם יום עמל, הוא לא טורח.

          עכשיו נוצץ בול-עץ בָּאח,

          לילית וגם ינשוף צווחים,      

          ולַחולה המדוכדך

          הם מספרים על תכריכים.

          עכשיו זו שעת הליל, הָעֵת

          שבּה פוער לועו הקֶבר,

          ופולט כל רוח מת      

          לחמוק בלילה לכל עבר.

          ואנו, בני פיות, שדים,

          אשר בורחים בִּשְעָטָה          

          מאור השמש, וצמודים

          כמו חלום לָעלטה,  

          עכשיו נחגוג. עכבר זעיר

          בית קדוש זה לא יעיר.

          אותי שלחו עם מטאטא      

          לִגְרוֹף אבק לפני משתה.     

          (נכנסים אוֹבֶּרוֹן וטִיטַנְיָה, מלך ומלכת הפיות, עם כל פמלייתם)

אוֹבֶּרוֹן:   יוּצף הבית אור זוהר            

          מול אח דועכת, עייפה,

          כל בן-פיה - שינתר              

          כמו ציפור מעֲנָפָהּ.

          שירו אתי את הצלילים         

          בצעדי ריקוד קלילים.  

טִיטַנְיָה:  לימדו זאת בעל פה תחילה, 

          מִלה מִלה וצלצולה.

          תנו יד, פיות, ובְהמנון

          נברך את המעון.    

          (אוֹבֶּרוֹן מוביל, ובני הפיות רוקדים ושרים)

 אוֹבֶּרוֹן:  עכשיו, עד יעלה האור,         

          שוטו, פיות, בכל פרוזדור.     

          אל מיטת כלה נלך,

          לקדש ולברך.

          הזֶרע שבּה ייטמן

          בּרוּך יהיה לעד, אמן.

          אהבת ששה בני זוג              

          לא תימוג ולא תפוג;                         

          הטבע לא יטיל אף מום           

          בַּצאצא אשר יקום:                       

          שום שומה, בועה, בּהֶרֶת      

          או צרה צרורה אחרת                    

          המעוררת דאגה                           

          בילדיהם כלל לא תיגע.                  

          עם טל שדות בָּרוּך, טהור,

          ייצא כל בן-פיה לדהור

          בַּחדרים, בַּאולמות,             

          ולברכם ברוב שלומות.          

          אדון הבית בִּברכה

          יידע בִּטחה, ומנוחה.

            צאו לסיבוב, ללא עיכוב,

             פִגשו אותי עם שחר שוב.

          (יוצאים כולם, חוץ מפק)

פק (לקהל): אם קצת הגזמנו, בני הצל,          

        יורשה-נא כך להתנצל:                                                   

        חישבו שכל זה רק היה

        אשליה והזיה.

        מחזה שולי פּעוּט,

        רק חלום, לא מציאוּת,          

        אין שום נזק לספּר.

        תסלחו – וּנְשפּר.

        אז אם הצלחנו לעצור את  [/ אז אם הצלחנו לעקור את] 

       זעמה של הביקורת,             

       אני נשבע - מילה של פּק! -    

        שנשפר תיק-פּק צ'יק-תק.     

        קראו לפק שקרן אם לא.

        אז לילה טוב לָךְ וגם לו.        

        תנו כף בלב טוב, בלי איפוק.   

        פּק יְתקן, ללא פִּקְפּוּק.

          יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 5, תמונה 1