שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >

לִיסַנְדֶר, דֶמֶטְרִיוּס, הֶלֶנָה והֶרְמִיָה עדיין ישנים.

נכנסים טִיטַנְיָה מלכת פיות, ותחת; אפוני, קור, עש-לילה, חרדל ופיות אחרות; אוֹבֶּרוֹן המלך מאחור, לא נראה.

 

טִיטַנְיָה:  בוא, על מיטת פרחים שְכב, תימָרח,

             כשאלטף את לחייך המתוקות,

          אקיף בְּשושנים את כל ראשך הרך,

             ואנשק אוזניים ארוכות.

תחת:   איפה אפוני?

אפוני:  מוּפן ומזומן.

תחת:   תגרד לי את הראש, אפוני. איפה מוסְיֶה קוּר?

קור:    מסוּר ומקוּר.

תחת:   מוסיה קור, מר-מוסיה טוב, תְפוס את הנשק שלך ביד, ותהרוג לי דבורה מזמזמת על קצה שיח קוצים; ומר-מוסיה טוב, תביא לי את תרמיל הדבש. אל תקרע את עצמך לקורים בַּמבצע, מר-מוסיה; ומר-מוסיה טוב, תיזהר שתרמיל הדבש לא יתפוצץ; מאד יצער אותי אם תוצף או תדשדש בדבש, מר-סיניור. איפה מוסיה חַר-דֶה-דָל?

חרדל:  לא אחדל לחרדלְךָ.

תחת:  תן לי את האגרוף שלך, מוסיה חר-דֶה-דָל. לא-לא, אין צורך לקוד, מר-מוסיה טוב.

חרדל:  מה ברצונך?

תחת:   שום דבר, מר-מוסיה טוב, רק שתעזור לַקָוָולֶרְיוֹ שם לגרד. אני צריך ללכת לַספָּר, מוסיה, כי נדמה לי שאני שעיר-פחד סביב הפנים. ואני כזה חמור רגיש, אם השיער רק מתחיל לדגדג לי, אני חייב להתגרד.

טִיטַנְיָה: מה, תרצה לשמוע קצת מוזיקה, אהוב מתוק שלי?

תחת:   יש לי אוזן די טובה במוזיקה. אני אוהב כלי נשיפה מקש. תנו לי איזה אוֹפּוּס-קוֹפּוּס בְּקונְטְרָה-קש וקָשְקָנְיֶטוֹת.  

טִיטַנְיָה: או אולי תגיד, אהוב מתוק, מה מתחשק לך לאכול?

תחת:   האמת, איזה מנה בריאה של מספוא. הייתי בשמחה מכרסם קצת שיבולת שועל. יש לי ממש חשק לחסל איזה בקבוק מחציר טוב; חציר ישן-נושן, חציר מתֶבן טוב, אין לו מתחרים, והוא לא עושה חמוֹרמורת.

טִיטַנְיָה:  יש לי פֵיה נועזת שאשְלח

          לִגְנוב מן הסנאי מְלאי אגוזים.

תחת:   הייתי מעדיף שק אפונים

          מיובשים. אבל בבקשה,

          תאמרי למשרתים שלך שלא

          יציקו לי. נפל עלי מין חשק

          לחרופּ לי בִּנחירה וּבִנעירה.

טִיטַנְיָה:  תנוח, אהובי, בזרועותי.

          פיות, צאו לסיבוב חביב סביב. 

          (יוצאות הפיות)

          כך מִשְתרגת גפן על ענף

          בְּרוֹך; וכך עוטף קיסוס נָשִי

          את גֶזע האלון. אני אוהבת

          אותך כל כך! כרוכה, שפוכה כל כך!

        (הם ישנים.

       נכנס פק)

אוֹבֶּרוֹן (צועד קדימה): ברוך הבא! רואה איזה מראה

          מתוק, פק? רחמי כבר נכמרים

          על חמוֹרִיוּתה. רק לא מזמן

          נתקלתי בה בפאתי היער,

          שם היא חיפשה לה מתנות יפות

          למטומטם הזה. נזפתי בה

          קשות; כי היא עיטרה את רקותיו

          השעירות בזר פרחים בְּשומים

          רעננים. וכל אגלי הטל

          שפעם נצצו על ניצנים

          כמו פנינים, עמדו להם עכשיו

          בלב עיני הפרח כמו דמעות,

          שעל קלונן מקוננות, בוכות. 

          קנטרתי, ולעגתי לה יפה,

          ואז בִּקשתי שתיתן לי את

          החטוּפוֹן; והיא מייד נתנה,

          שלחה פֵיה שלה להביאוֹ

          אל הנווה שלי בארץ-כֶּשף.

          עכשיו כשהילדון שלי, אסיר

          את העיוות הזה משתי עיניה.

          ו, פק מתוק, קרקֵף מהר מראש

          הגולם פה את החמוֹרִיאדָה.

          כשיתעורר, עם כל האחרים,

          ישובו אל העיר, ויזכרו

          את כל התאונות של לילה זה

          כְּלא יותר מסיוטי חלום.

          אך קודם אשחרר את מלכתי.

          (סוחט את העסיס לעיניה)

                   היי כפי שתמיד היית;

                   ראי כפי שתמיד ראית;

                   צוף זה לכל הוזה פוקח

                   את עיניו, שיתפכח.

          עכשיו מלכה שלי, טִיטַנְיָה, קומי.

טִיטַנְיָה (מתעוררת): הה אוֹבֶּרוֹן שלי! מה שאני

          חלמתי! לא, היה נדמה לי ש...

         הייתי מאוהבת בְּ... חמור!...

אוֹבֶּרוֹן:    הנה הוא, אהובך.

טִיטַנְיָה:                        איך זה קרה?!

          תראה אותו! איזה כיעור! אח, גועל!

אוֹבֶּרוֹן:   שקט רק רגע. פק, קפֵּד ראשו.

          טִיטַנְיָה, מוזיקה! מהר! שהם

          יוכו בְּתרדמה כבדה ממוות.

טִיטַנְיָה:  תנו מוזיקה! שמפילה תנומת כישוף! 

          (מוזיקה רכה מתנגנת)

פק (מסיר את ראש החמור מתחת):

      עם אור תשוב להיות חמור, רק בלי פרצוף.   

אוֹבֶּרוֹן:  נגני, המוזיקה!          

          (מוזיקה)

                            מלכה, נרקוד, תני יד,

          ועריסת הארץ לישנים תרעד.  

          (אוֹבֶּרוֹן וטִיטַנְיָה רוקדים)

          כעת אנחנו שוב בלב אחד,

          ובחצות מחר בהוד נכבד

          בבית דוכס העיר נקרא הידד,

          נרקוד ונברך זרעו לעד.

          ושם כל זוג וצמד יאוחד

          בנשף חתונה צוהל, נחמד.   

                                 [/ בנשף הילולות-כלולות נחמד.]

פק:               הקְשב! כבר בוקר, אדוני.

                   אני שומע עפרוני.

אוֹבֶּרוֹן:           בואי, מלכה. שקטים, צלולים,

                   נדלוק, נרוץ אחר צללים.

                   כי להקיף תבל נוכל

                   בזמן שהלבנה תזחל.

טִיטַנְיָה:          וכשנעוף כך, צד בצד,

                   סַפֵּר לי מה קרה, כיצד

                   נמצאתי ככה בתנומה

                   עם בני אדם על אדמה.

          (יוצאים אוֹבֶּרוֹן, טִיטַנְיָה ופק. האוהבים ותחת עדיין ישנים.

          נשמעות קרנות. נכנסים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, אֶגֶאוּס ופמלייה.)

תֵזֶאוּס: אתה, חפֵּש לי את היערן;

          קידמנו כַּיאה את פְּנֵי הקַיץ

          בחגיגות של לילה בלב יער,

          אבל מוקדם עדיין, רק מציץ

          השחר. אז אהובתי תשמע

          עכשיו את מוזיקת כלבי הציד

          שלי. הַתירו את הקולרים

          בעמק המערבי ותנו

          להם לרוץ. קדימה, למהר!

          ולך תמצא לי את היערן. –

          אנחנו נעלה, מלכה, אל ראש

          ההר, ונאזין להמולה

          המוזיקלית של כלבים והד.

הִיפּוֹלִיטָה: אני יצאתי פעם אל היער

          עם הֶרְקוּלס וקָדְמוס בּכְּרֵתים,

          הם צדו דוב שם עם כלבים מסְפָּרְטָה.

          אף פעם לא שמעתי נביחות

          אֵימים כה נעימות. בין העצים,

          בַּנחל, בַּשמיים, כל פינה

          כמו הִדְהדה בִּצעקה אחת;

          עוד לא שמעתי מעודי צרימה

          כה מוזיקלית, רעם כה מתוק.

תֵזֶאוּס: כל הכלבים שלי הם גזעיים

          סְפָּרְטָנים: לְסָתות אימתניות,

          צֶבע אפוֹר, ומן הראש תלויות

          אוזניים ארוכות שמטאטאות

          את טל הבוקר; עקומי ברכיים

          ונפוחי צוואר כמו פָּרים

          יווניים; קצת איטיים לרדוף,

          אך הם נובחים ביחד – מקהלת

          פעמונים, כל תו מבָּס ועד

          סופראנו: להקה כזאת עוד לא

          זינקה לקול קרנות בּסְפָּרְטָה, או

          כְּרתים או איפה-לא. את תשפטי

          לבד. אבל – מי הנימפות האלה?

אֶגֶאוּס: אדון, זוהי בתי כאן, ישנה,

          וזה לִיסַנְדֶר; זה דֶמֶטְרִיוּס;      

          הבת של נֵדָר הזקן, הֶלֶנָה.

          מה הם עושים כולם ביחד כאן?

תֵזֶאוּס: ודאי קמו מוקדם, לחגוג את בוא

          הקיץ, ושמעו שגם אנחנו,

          אז באו לבָרך. אבל, אמור לי,

          אֶגֶאוּס, לא היום צריכה בתך

          הֶלֶנָה להכריז מה היא בוחרת?

אֶגֶאוּס: היום, אדון.

תֵזֶאוּס: יעירו אותם ציידים בקרן.

        (רעש מבחוץ, קרנות. האוהבים מתעוררים בבהלה.)

          אה, בוקר טוב. דרורים מתייחמים

          בפברואר. וציפורי היער

          האלה מתחילות להזדווג רק

          עכשיו?

לִיסַנְדֶר:              סליחה, אדון.

          (האוהבים כורעים)

תֵזֶאוּס:                                בבקשה

          לקום. אני יודע ששניכם

          אויבים בנפש: איך נוצרה פתאום   

          הרמוניה עולמית, שהשנאה        

          בלי שום חשד שוכבת לה לישון

          עם האויב בלי פחד מאֵיבה?

לִיסַנְדֶר:   אדון, אני אשיב לך בְּהלם,

          לא ער ולא ישן. אבל אני

          נשבע בכל זאת, אני לא יכול

          לומר ממש איך... איך הגעתי הנה.

          אבל נדמה לי – כי אני רוצה

          לומר אמת רק – ועכשיו נדמה

          לי, כן: אני באתי עם הֶרְמִיָה

          לכאן; הכוונה היתה לצאת

          מתחוּם העיר, כדי שנוכל אולי,

          כשנהיה רחוק מיד החוק –  

אֶגֶאוּס: מספיק, מספיק, אדון! מספיק שמעת!

          אני קורא לדין, יונחת עליו

          דין צדק! הם היו בורחים, היו

          בורחים, דֶמֶטְרִיוּס, ומנשלים

          אותך, אותי: אותך מאשתך,

          אותי מזכות ההכרעה, זכותי

          לִבְחור שהיא תהיה לאשתך.

דֶמֶטְרִיוּס: אדון, הֶלֶנָה היפה סיפרה לי

          על בריחתם, ומה הם זוממים

          ביציאתם ליער; ואני

          עקבתי אחריהם בזעמי,

          הֶלֶנָה היפה באהבה

          עקבה לה אחרי. אבל, אדון,

          איזה כוח עשה זאת לא יודע –

          אבל פעל כאן איזה כוח – כל

          אהבתי להֶרְמִיָה נָמְסה

          כַּשלג ועכשיו נראית לי כמו

          מין זיכרון רחוק של צעצוע

          טפשי שבַּיַלְדוּת היה יקר לי.

          וכל לבי, מסירותי, כולי

          להֶלֶנָה, רק היא שמחת חיי.

          לה, אדוני, הייתי מאורס

          לפני שהֶרְמִיָה הגיעה; אך

          כמו איש חולה מאסתי בַּמזון

          הזה; אבל עכשיו, כאיש בריא,

          כשחוש הטעם הטבעי חוזר

          אלי, אני רוצה אותו, אוהב

          אותו ומשתוקק לו, ולעַד

          אמשיך להיות לו נאמן, רק לו.

תֵזֶאוּס: איזו פגישה ברוכה, מאוהבים

          יפים; נמשיך לדון בזה אחר כך.

          אֶגֶאוּס, את החלטתך אני

          פוסל. ובַמִקדש איתנו עוד

          מעט, שני הזוגות פה יִקָשרוּ

          לעד. כעת, כשכבר כמעט נִשְחק

          הבוקר, את הציד נבטל.

          קדימה, אל העיר, שלוש ועוד שלושה,

          ונערוך שם חגיגה שמחה, קדושה.

          בואי, הִיפּוֹלִיטָה.

        (יוצאים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, אֶגֶאוּס והפמליה)

דֶמֶטְרִיוּס: כל מה שהתרחש נראה קטן

          ומעורפל, כמו הרים אי-שם

          רחוק שנהפכו לעננים.

הֶרְמִיָה: נדמה לי שאני רואה את זה

          בעין מטושטשת, והכל

          נראה כּפוּל.

הֶלֶנָה:                  גם לי נדמה כך, כן.

          אני מצאתי את דֶמֶטְרִיוּס

          כמו יהלום אבוד – שלי ולא

          שלי.

דֶמֶטְרִיוּס:        אנחנו באמת ערים?

          נראֶה לי שאנחנו ישנים,

          חולמים עדיין. באמת היה

          כאן הדוכס, והוא הזמין אותנו?

הֶרְמִיָה:   כן, ואבי.

הֶלֶנָה:               וגם הִיפּוֹלִיטָה.

לִיסַנְדֶר:  והוא הזמין אותנו למקדש.

דֶמֶטְרִיוּס: אז כן, אנו ערים. בואו נלך.

          ונספר בדרך מה חלמנו.

          (יוצאים)

תחת (מתעורר): כשיגיע התור שלי לעלות לבמה, תקראו לי ואני אכנס. השורה הבאה שלי זה "הו פּירָמוּס-יפה-כּה". היי! חבר מוט? זמש הסנדלר? שפיץ הפחח? סיד? בְּחַי אלוהים! התעופפו-התחפפו, והשאירו אותי יוֹשן! היתה לי הִתְגלות לא רגילה. היה לי חלום, זה מעל ומעבר למוח של אדם להגיד איזה מין חלום זה היה. הבן-אדם הוא חמוֹר אם הוא יתחיל בכלל לנסות לתאר את החלום הזה. היה נדמה לי שהייתי – לא, אף אחד לא יכול להגיד מה. היה נדמה לי שהיה לי – אבל הבן-אדם הוא מוקיון עם תעודות אם הוא יעיז להגיד מה חשבתי שהיה לי. עין לא שמעה, אוזן לא ראתה, יד לא יכולה לטעום, לשון לא יכולה לדמיין ולב לא יכול לדווח מה היה החלום שלי. אני אושיב את חבר מוט לכתוב בלדה מהחלום הזה. יקראו לה "חלומו של תחת", כי זה חלום שאין לו תחתית. אני אקריא אותה קריאת-תחת, ואשיר אותה בחלק האחוֹרי של ההצגה, לפני הדוכס. או אולי, כדי להוסיף לזה אצילוּת, אני אשיר אותה כשתיסבי גוססת.

         (יוצא)


< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >