שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >

נכנסים פֵיָה מצד אחד, ופַּק מצד שני.

 

פַּק:     רוח, הֵי! לאן את משוטטת?

פיה:              על גבעות, מורָדות,

                      דרך קוץ ודרדר,

                   על גדרות, בין שָדות, 

                      דרך אש ומטר,

                        אני אפלוש לכל פינה

                   מהר מִקֶרן הלבנה;

                        גְבִרְתי מלכּת פֵיות. אין סוף לַ-

                   דֶשֶא שְבְּטַל אשטוֹף לה. 

                   רקפות סְביבה קדוֹת

                   בִּמעיל זהב עם נקודות.

                   הנקודות – פנינים כְּשוּפוֹת,

                   שַי של פיות לָרקפות.

          עכשיו טיפות של טל אני אוספת

          לתלוֹת טיפה על אוזן כל רקפת.      

          הלכתי, גולם-רוח! המלכה

          עם צְבא פֵיות שלה יהיו פה תוך דקה.

פק:     המלך פה יִנשוֹף את נְשפָיו הלילה.

          שלא יִראה את המלכה, זה לא כדאי לה.

          כי אוֹבֶּרוֹן שְטוּף זעם וחרוֹן

          שיש לה בפמליה נערוֹן

          מקסים אשר נִגְנב ממֶלך הוֹדוּ.

          החטוּפוֹן הזה מתוק מאד הוא;

          ואוֹבֶּרוֹן, קנאי, חָפֵץ בַּנער

          שכְּנושֵא כֵּלָיו יָשוּט איתו בַּיער;

          אך היא דְבֵקָה בַּילד האהוב,

          כֶּתר פרחים נתנה לו, וכל טוּב.

          עכשיו לא ייפגשו כבר בְּצֵל עץ,

          על פֶּלג, או לְאור כוכב נוצץ,

          מבלי להתקוטט; והמשמר ביחד

          נֶחְבָּא בְּאצְטרוּבּל, רועד מפַּחד.

פיה:    או שאני טועה בְּמה אתה ומי

          או שאתה הוא השדון הערמומי

          והפוחֵח רוֹבּין גוּד. זה לא אתה,

          שבִּבְתולוֹת הכּפר זורֵע בְּעָתָה,

          מחמיץ חלב, שורף ת'מַחְבתות

          ומשגע את המשרתות,

          הופך-שופך קומקום, סיר ותרווד,

          מסיט ממסלולו את הנווד

          בַּלילה, נהנֶה לִצְחוק לאֵיד?    

          כל מי שמכנה אותך לץ-שֵד,

          או פָּק-מַמְתק, אף פעם לא רועד:       

          הוא מקבל ממך מזל של שד.

          זה לא אתה?

פק:                       מודה ולא שולֵל.                         

          אני הלֵץ שמשוטט בלֵיל;

          מצחיק את אוֹבֶּרוֹן, ומְחַלֵץ

          מדַל שפתיו חיוך כשאאלֵץ

          סוס מפוּטם, אחרי הארוחה,

          לצהוֹל בקול של נקבה סְיָחָה;

          או שאני אורב בְּסיר דַיסָה 

          של איזו רכלנית מטבח גסה;        

          כשהיא גומעת - על שפתיה אנתֵר,

          והדיסה נשפכת לה על הסַנְטֵר.

          הדודה הטובה שמספּרת

          מעשיה מרה ומצמררת,

          רואה בי מין שרפרף בטעוּתָה;

          אני חומק לי תַחַת תַחַתָהּ,

          היא מתמוטטת אַרְצָה וצועקת

          "אמא!" ובשיעולים נחנקת.

          כולם אז נשנקים מצחוק סביבה,

          צורחים ומוכנים להישבע      

          שלא היה בַּבּית מעולם

          בידור כל כך עליז, כל כך מושלם.

          אך הנה אוֹבֶּרוֹן. לגוּז, פֵיָה, לגוּז.      

פיה:    והנה גם גבירתי. הלוואי שהוא יזוּז.

          (נכנסים אוֹבֶּרוֹן מצד אחד, עם פמלייתו, וטִיטַנְיָה מצד שני, עם פמלייתה היא)

אוֹבֶּרוֹן:   פגישה רעה לאור הלבנה,                 

          טִיטַנְיָה יהירה.

טִיטַנְיָה:                   מה, אוֹבֶּרוֹן-

          קנאי? פֵיות, נא לקפֵּץ מכאן. 

          נשבעתי: הוא ומיטתו מחוץ

          לַתחוּם.

אוֹבֶּרוֹן:               מופקרת חצופה, עצרי!

          אני לא אדונך?

טִיטַנְיָה:                    אם כן, אני

          רעייתך האהובה. אבל

          כשהתעופפת ממלכוּת פיות 

          בדמות רועה, חיללת כל היום 

          על גבעולי-קש וזימְרַרְתָ שיר 

          של אהבה – אני יודעת, כן! -

          לְבת רועים נחמדת. מה אתה

          עושה כאן, למה באת מקצה הודו

          אם לא בגלל, סליחה, הספורטאית

          האָמָזוֹנָה, הפילגש השרירית                            

          שלך, המאהבת הלוחמת?

          היא מתחתנת עם תֵזֶאוּס, אז

          הִגעת לְברֵך את מיטתם?

אוֹבֶּרוֹן:   את מעיזה, טִיטַנְיָה, להשמיץ

          אותי ואת הִיפּוֹלִיטָה? – בושה! - 

          כשאַת יודעת מה אני יודע

          עלייך ותֵזֶאוּס! מה, לא את

          מָשַכְת אותו בְּלילה מהבהב

          מפֶּריגוּנָה, העלמה שהוא

          כבש? לא את הִכְרחת אותו לנטוש

          את אֶגְלֶס, אַרִיאַדְנֶה, אַנְטִיוֹפּה?

טִיטַנְיָה:  הכל שִקְרֵי דיבּה מתוך קנאה.

          עוד לא קרה מאז תחילת הקיץ

          שנתאסף בְּתל, גיא, חורש, כר

          של דשא, פלג מרוּצף צדפים,

          נחל אפוף קְנֵי סוּף, או על חוף ים,

          לרְקוד במעגל לקול שריקת

          הרוח, בלי שבַּקטטות שלך

          הרסת לנו את השעשוע.    

                       [/ פגמת לנו בשעשועים.]

          לכן כל הרוחות, אשר שרקוּ                               

          לנו לשווא, הקימו מן הים

          כִּנְקָמָה אֵדים של מַגפה;

          כשהם צנחו לארץ, כל נהר    

          זוּטר גָאָה עד שהציף את שתֵי

          גְדותיו. לכן השוֹר מָשַך לַשווא

          מַשָּא, חוֹרש לַשווא יָגע, דגן

          ירוק נִרְקב לִפנֵי שעלומיו

          צימְחוּ זקָן; הַדִּיר עומד שומם

          בְּתוך שָדה מוּצף, והעורבים 

          הִשְמִינו על פְּגרים מוכּים בְּדֶבֶר;

          מִגְרש המִשְחקים כּוּסָה בְּבוץ,

          קווי שבילים בַּדֶּשא נִמְחקו,

          כי אין רגליים שדורכות בהם.

          סגריר וחורף בעולם, לֵילות

          קרים, בלי נחמה, בלי אח חמה.     

                         [/ קרים, בלי הד של שיר, בלי נחמה.] 

          הלבנה, מלכּת גאוּת ושפֶל,

          חיוורת מרוב זעם, מציפה

          את האוויר בְּשִגָרוֹן, לחוּת

          ומחלוֹת. וּבְטֵרוּף הַמֶּזג

          של מזג-האוויר כל העונות     

          מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור

          צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;

          על כתר-קרח דק של שר-החורף

          נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי

          אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו

          פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים

          מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי

          לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי

          הוא מי. ושורש האסון הזה -

          הריב שלנו, הסכסוך שלנו. 

          אנחנו ההורים והמקור.         

אוֹבֶּרוֹן:   תַקְני את זה אפוא. בך זה תלוי.

          למה צריכה טִיטַנְיָה להמְרוֹת את         

          פי אוֹבֶּרוֹן שלה? אני בסך

          הכל מפציר שילד שְלל-פיות

          קטן יהיה המשרת שלי.

טִיטַנְיָה:  בוא תירגע: מַמְלֶכת הפיות

          כולה את הילדון ממני לא

          תִקְנה. אמוֹ היתה מן הסוגדות

          לי. באוויר התבלינים של הודו                         

          בַּלילה לְצִדִּי ריכלה לא פעם;

          ישבה אִתי על חול זהוֹב של ים,

          לראות ספינות סוחר על הגלים;

          צחקנו איך המִפְרשים תופחים

          שם, איך הרוּח המופקר מכניס אותם

          להריון; והיא חיקתה אותם

          בצַעד קל, גוֹלש – רַחְמָה היה              

          מלא כבר אז בַּמְשרְתוֹן שלי -             

          שָטה לה על החוף למצוא לי כל

          מיני זוטות, ושָבה עמוסה

          כל טוּב כמו מהפלגה. אך בת-

          תמוּתה היתה, ובַלֵידה היא מתה.

          ולמענה גידלתי את הילד;

          ולמענה לא אפּרד ממנו.

אוֹבֶּרוֹן:   לכמה זמן בַּיער את חונָה?

טִיטַנְיָה:   אולי עד אחרי יום החתונה.

          אם ברצונךָ לִרקוֹד בַּמעגל

          איתנו, ולצפות בְּהילולוֹת

          הלבנה שלנו, בוא. אם לא,

          עזוב אותי, ולא אטריד אותך.

אוֹבֶּרוֹן:   תני את הילד, ואבוא איתך!

טִיטַנְיָה:   בשום מחיר. פיות, להתנדף!

          אם אשאר נתחיל עוד רגע לגדף.      

          (יוצאים טִיטַנְיָה והפמליה שלה)

אוֹבֶּרוֹן:   טוב-טוב, לכי לך בדרכייך. לא

          תצאי מן החורשה הזאת לפני

          שאַעֲנֶה אותך על העלבון.

          בוא הנה, פּק ענוג שלי. אתה

          זוכר איך שישבתי פעם על

          שן-סלע ושמעתי בתולת-ים

          על גב דולפין אשר זימרה שיר כה

          מתוק, עָרֵב לאוזן, שהים

          הפרא התרכך, וכוכבים

          זינקו ממסילתם לשמוע את

          שירה?

פק:               אני זוכר.

אוֹבֶּרוֹן:                        ראיתי אז

          (מה שנבצר ממך) את קוּפּידוֹן,

          חָמוּש ועף לו בין יָרח קר

          לָארץ. הוא מצא לו מטרה,

          עלמה יפה שנשבעה להיות

          בתולה, יושבת על כס מערב,

          דָרך קשתוֹ ואז צָלף בה חץ 

          של אהבה, בכוח שיִקְטול

          גם מאה-אלף לבבות. אבל

          ראיתי איך קרנֵי הלבנה

          הטהורים כַּמים מְכבּים

          את חץ האש הזה. והעלמה

          פסעה, שקועה בהרהורֵי צניעוּת,

          חפּה משִגְיונות, ונעלמה.

          אך שָמְתי לב היכן נחת החץ

          הקוּפּידוֹני. הוא נחת לו על

          פּרח קטן, צח כחלב לפני

          כן ועכשיו אדום כַּדם כולו

          מפֶּצע אהבה. בתולות קוראות

          לו "רוֹדֶם אהבה". הָבֵא לי את  

          הפרח. זה הצֶמח אשר פעם

          הראיתי לך. כשהעסיס שלו

          מונח על עפעפיים ישֵנים,

          לב כל אשה או גֶבר יִשָבֶה

          עד שגָעון בַּיצור החי שהם

          יראו ראשון בהקיצם. הָבֵא

         לי את הצֶמח, ותחזור לִפְני  

          שלִוויתן יספיק לִשְחות פרסה

          אחת.

פק:               מקיף בחגורה את כל

          האדמה תוך ארבעים דקות. 

          (יוצא)

אוֹבֶּרוֹן:   כשהעסיס יהיה פה, אארוב

          לה לטִיטַנְיָה כשהיא ישֵנה,

          ואטפטף לה את הצוּף לתוך

          עיניה. הדבר הבא שהיא

          תִראה בהקיצה – אריה, דוב, או

          זאב או שור, קופיף טרחן או בן-

          שימפּנְז קופץ – היא תתאהב בו עד

          כְּלוֹת הנשמה. וטרם שאסיר

          את הכישוף  - עם זן אחר של צמח –

          היא תוותר לי על המְשרתוֹן.

          אבל מי בא? אני רואה ולא

          נראה. אקשיב קצת לשיחה הזאת.

          (נכנס דֶמֶטְרִיוּס, והֶלֶנָה בעקבותיו)

דֶמֶטְרִיוּס: לא, לא אוהֵב אותך, עזבי אותי.        

          איפה לִיסַנְדֶר והֶרְמִיָה יפה?

          אחד אני ארְצח, אחת רוצחת

          אותי. אמרת לי שבָּרחו לַיער.

          אז הִנה אני פה, אובד עצות    

          בין העצים כי אני לא מוצֵא

          את הֶרְמִיָה שלי. די, תסתלקי,

          אל תיצָמדי אלַי יותר.

הֶלֶנָה:                            אתה

          מושך אותי, מַגְנֵט עם לב של אבן –

          אך אתה לא מושך מתכת כי

          לבי נָמֵס כמו שעווה. וַתֵּר

          על כוח המשיכה שלך ולא

          יהיה לי כוח עוד לרדוף אותך.

דֶמֶטְרִיוּס: אני קורץ לך? מפתה? אומֵר

          מלים של נועם? אני לא אומֵר

          לך בפירוש שאני לא אוהֵב

          אותך, ולא יכול?

הֶלֶנָה:                         ורק על זה

          אוהַב אותך יותר. אני כלבלב

          מַחְמָד שלך, דֶמֶטְרִיוּס, תרביץ

          לי עוד ואלקק אותך יותר.

          עשֵה בי כמו בכלבּתך, תִרְמוס,

          תבעט, תזנח אותי, אבּד אותי;

          רק תן ללכת אחריך כמו 

         סמרטוט. לְמה אני כבר מתחננת?

          להיות הכי פחותה באהבה     

          שלך - לי אין דבר אשר ינעם

          מזה - שתעשה בי כמו בכלב.

דֶמֶטְרִיוּס: אל תְגָרי מִדי את שנאתי;

          אני חולה כשאני רק מביט בך.

הֶלֶנָה:  ואני חולה כשלא אביט בך.

דֶמֶטְרִיוּס: את מסכֵּנֶת את השם הטוב

          שלך, לצאת כך מן העיר, לִמְסור

          עצמך לִיְדֵי אחד שלא אוהב

          אותך, לתֵת לְלילה מְזָמֵן-

          הזדמנויות ולְמַחשבות-חטא של

          מקום שומם את מטמוני בתולייך.

הֶלֶנָה:  הגינותְך היא הערבוּת שלי.

          אין לילה כשאני רואה אותך,

          לכן נדמה לי שסביבי לא לילה;

          וגם היער לא שומם, עולם

          ומלואו הוא, כי אתה אצלי

          כל העולם. אז איך אני לבד,

          כשהעולם כולו פה להביט בי?

דֶמֶטְרִיוּס: אברח ממך להתחבא בִּסְבך

          שיחים, אשאיר אותך כאן לחַסְדֵי                

          חיות טורפות.

הֶלֶנָה:                     לאף טורף אין לב

          כמו שלך. בְּרח אם אתה רוצה.

          כל סֵדֶר העולם כאן מתהפך:

          צַיָּד נָס מן הטֶרף ויונה

          רודפת נשר, איילה רכה

          דוהרת אחרי נמר – מרוץ

          שאין לו שום תכלית: הפחדנות

          רודפת והעוז בורח.

דֶמֶטְרִיוּס:                      לא

          מקשיב עוד לַחידות שלך. תני לי

          לזוז, כי אם את באה אחרי,

          נשבּע, אני אפגע בך לְרעה

          ביער.

הֶלֶנָה:           כן-כן, במקדש, בַּעיר

          או בַּשדה אתה פוגע בי.

          בושה מה שאתה עושה! בושה

          לַטֶבע הנשי! על אהבה

          אנחנו לא בנויות להילחם.

          אנחנו מחוּזרוֹת, לא מְחזְרוֹת כמוכם.

          (יוצא דֶמֶטְרִיוּס)

          אלך אתְךָ לקראת גן-עדן של כאב:

          תגמור אותי יד שלבִּי אוהב.

          (יוצאת)  

אוֹבֶּרוֹן:   שלום, יפה; עד שיבוא לַלילה סוף  

          אַת תברחי ממנו, הוא אותך ירדוף.

          (נכנס פק)

          הפֶּרח שם? ברוך הבא, נודד! 

פק:     כן, הנה הוא.

אוֹבֶּרוֹן:                    בבקשה, תן, תן לי.

          ישְנה גָּדָה בה קורָנית פראית נושבת,

          שִפְתֵי-שור שם צומחים, רקפת מלבלבת,

          תחת חוּפּה של יַערָה תִשְכּוֹן, מוּצֶלת,

          שושן וחבצלת לה מָחְצלת.

          שם נמה לה טִיטַנְיָה בַּלילות,

          על עריסת פרחים, בין מחולות;

          שם בת-נחש תשיל עוֹרה כלא היה,

          לְבוּש רחב מספיק כדי לעטוף פיה;

          אמְרח שם על עֵינה את העסיס,

          והזיוֹת זוועה פרועות הוא בה יתסיס.

          קח גם לך טיפה; חפּש בַּיער גברת         

          בת-עיר יפה שנשמתה בוערת

          לְבחוּרוֹן שאת חייה ממרר.

          מְשח את עיניו; אך שים לב שכשיתעורר

          יִרְאה אותה מולו. תכיר את הצעיר

          כי הוא לבוש לפי אופנת העיר.

          עשה זאת בקפידה, שהוא יאהב        

          אותה יותר מכפי שהיא כמהה אליו.

          ופגוש אותי עד שהתרנגול יקרא.

פק:     אל דאגה, אדון; המשימה ברורה.     

          (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >