שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >

נכנסים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, פילוסטראטוס ומלווים.

 

תֵזֶאוּס: עכשיו יום כלולותינו מתקרב

          בצעדֵי ענק, הִיפּוֹלִיטָה 

          יפה. עוד ארבעה ימים תזרח

          הלבנה החדשה. אך – אוֹה! –

          כמה לאט נדמה לי הַיְשָנָה

          הזאת דועכת! היא חוסמת את 

          דרכִּי כמו אלמנה או אֵם חורגת

         שמייבשות תִקְווֹת של איש צעיר

         לָרֶשֶת כסף.

הִיפּוֹלִיטָה:                ארבעה ימים   

          חיש יִצְללו בְּלילה. ארבעה 

          לילות ישכיחו את הזמָן מהר         

          בחלומות. ואז הלבנה,                 

          דְרוּכה כמו קֶשת-כּסף חדשה                    

          בַּמְרומים, תשקיף על לֵיל החג                

         שלנו.

תֵזֶאוּס:         פילוֹסְטְאָטוס, לך תדליק

          לחגיגות את צעירֵי העיר.

          הבְעֵר שִמְחה קופצת חצופה.

         את העגמומיים שְלח לִלְוויות.

          חָבֶר חיוור – אין לו מקום בַּנשף.

        (יוצא פילוסטראטוס)

          חיזרתי אחרייך בחרבִּי;

          בכדי לכבּוֹש לבך פגעתי בך,

          הִיפּוֹלִיטָה; אך אתחתן אתך

          בִּצְליל אחר, סוּלם אחר: עם הוד

          מלכוּת, עם חגיגוֹת, עם קרנבלים.

        (נכנסים אֶגֶאוּס עם בתו הֶרְמִיָה, ולִיסַנְדֶר ודֶמֶטְרִיוּס)

אֶגֶאוּס: ברכות שמחה, תֵזֶאוּס דוכסנו!          

תֵזֶאוּס: תודה, אֶגֶאוּס. מה חדש אתך?

אֶגֶאוּס: כולי רותח באתי הנה, עם               

          תלונה על הילדה שלי, בִּתִי

          זו הֶרְמִיָה. דֶמֶטְרִיוּס, עמוֹד

          פה. אדוני, האיש הזה קיבל 

          את בִּרְכּתי לשאת אותה. לִיסַנְדֶר,

          עמוֹד פה. ודוכס יקר, הוא, זה,

          כישף לה את הלב לילדתי.

          אתה, אתה, לִיסַנְדֶר, חרוזים 

          חרזְת לה, החְלַפְת מַשְכּוֹנים

          של אהבה עם ילדתי. לְאור

          ירח בחלון זימרְת לה

          בלַחש זֶמר אהבה של כַּחש,

          גנבְת את הדַעת התמימה

          שלה בְּתלתלים, בְּטבעות,

          צְמידים, זֵרים, זוּטוֹת מנצנצוֹת -

          כל מה שמכוֹפֵף נפש רכּה      

          שלא חוּשלה עוד. בעורמה את לב

          בִּתִי שדדְת, והפכְת את

          צייתנותה, המחויבת לי,

          לאטימוּת עיקשת. אם, דוכס

          גדול, היא לא תסכים כאן לפנֵיך

          לשאת לְבעל את דֶמֶטְרִיוּס,

          אני דורש שתינתן לי זכוּת-

          האב העתיקה: היא בת שלי,

          ורק אני רשאי למסוֹר אותה;

          ואמסרנה לאדון הזה

          או לְמוֹתה, על פי חוקֵי העיר.

תֵזֶאוּס: מה את אומרת, הֶרְמִיָה? זִכרי,

          יפה שלי, אביך אמור להיות לך

          כמו אֵל, הוא שיָצר את כל יופייך,

          את בעיניו רק דמות של שעווה

          שהוא פיסל - ובכוחו לִפְסוֹל.

          דֶמֶטְרִיוּס אדון ראוי מאד.

הֶרְמִיָה: וגם לִיסַנְדֶר.                                

תֵזֶאוּס:                 כן, כשלעצמו.

          אך בַּמִקְרה הזה, ללא אישוּר

          אביך, זה האחֵר ראוי יותר.

הֶרְמִיָה: הלוואי אבי יִראה מתוך עיני.

תֵזֶאוּס: מוטב שאת תִראי כראוּת עיניו.

הֶרְמִיָה: בבקשה, כבודו, יסלח לי. לא

          יודעת מה הכוח שנותן

          לי כוח, או עד כמה זה הולם

          את צניעותי בְּמעמד כזה

          לתת קול רם לַמחשבות שלי,

          אך אנא תן לי שאדע, אדון,

          כמה כבד העונש שייפול

          עלי אם אסרב לשאת לי את

          דֶמֶטְרִיוּס לבעל.

תֵזֶאוּס:                      עונש מוות,

          או הִתנזרוּת לַנצח מחֶברת

          גברים. אז, הֶרְמִיָה יפה, חִקרי

          את תשוקותייך, בּחנִי טוב את

          דמך ושאלי את עלומייך

          אם יש בך כוח, בְּמִקְרה שאֶת

          בְּחירת אביך לא תכבדי, לסבּוֹל

          גלימה של נזירה, להתכווץ

          בְּצִלְלֵי מִנְזר לַעַד, לִחְיות

          צחיחה ועקרה שָם כל

          ימייך, מְזַמֶּרת הִמְנונים

          לִלְבנה קרה בלי פרי. קדוֹשה

          מי ששולטת בדמָה החם

          ומסוגלת למסע בתולים

          כזה. אך שושנה שנקטפה

          וזוּקְקה לבוֹשם, בָּעולם הזה

          שְמֵחה יותר מזו אשר קְמֵלה

          על חוֹח בתולים – גדֵלה, חיה           

          ומתה טהורה, אך בבדידות.

הֶרְמִיָה: ככה אגדל, וכך אֶחְיה וגם

          אמות, אדון, ולא אשעבּד

          את בּתוּלַי לְאיש שנִשְמתִי

          לא מסכימה למרוּתוֹ.

תֵזֶאוּס:                          קחי זמן

          לחשוב - עד הירח החדש,

          היום אשר יחתום ברית עולמים

          ביני לבין אהובתי. בַּיום

          ההוא הכיני את עצמך למוּת

          על סַרבנות לְאבא, או לשאת

          לך את דֶמֶטְרִיוּס, כרצונו,

          או על מזבֵּח של אֵלת בתולים

          לִנְדוֹר פְּרישוּת, חיֵי בְּדידוּת לַנצח.

דֶמֶטְרִיוּס: וַתְרי, הֶרְמִיָה מתוקה. לִיסַנְדֶר,

          אל תתהדר בִּרְכוּש של איש אחר.

לִיסַנְדֶר: אתה זכית באהבת אביה.

          תן לי את הֶרְמִיָה, ותתחתן

          אתו.

אֶגֶאוּס:         תלעג, לִיסַנְדֶר. זה נכון:

          אהבָתי שלו; והיא תִתֵן

          לו את אשר שלי; והיא שלי.

          כל זכוּת שיש לי בה אני מפקיד

          בידי דֶמֶטְרִיוּס.

לִיסַנְדֶר:                         אני, אדון,

          שווה לו בְּמוצָא, ובִנְכסים;

          אהבָתי גדולה יותר; ערכִּי

          אינו נופל כלל מערכּוֹ, אם לא

          עולה עליו; אבל מה שחשוב

          יותר מכל הִתְרברבוּת, אותי

          אוהבת הֶרְמִיָה הנפלאה.

          אז למה לא לתבוע את זכותי?

          דֶמֶטְרִיוּס, אני טוען זאת מול   

          פניו, עָגב על הֶלֶנָה, הבת

          של נֵדָאר, ושָבה את נִשְמתה.

          והיא, העדינה, כְּרוּכה, כְּרוּכָה

          באדיקות, כרוכה עד לסגידה

          בַּבוגדני ההפכפך הזה.

תֵזֶאוּס: אני מודה שזה מה ששמעתי,

          והתכוונתי לדבר על כך עם

          דֶמֶטְרִיוּס; אבל טרוּד מדי

          בעניינַי, פָּרח מזִכְרוני.

          אך בוא, דֶמֶטְרִיוּס, ובוא, אֶגֶאוּס;

          תלכו אתי, אה? יש לי עם שניכם

          סיפור פרטי לסגור. אַת, הֶרְמִיָה

          יפה שָם, תתאמני איך להתאים

          את חשקייך לרצון אביך;

          אחרת חוק העיר ידוּן אותך –

          ואנו לא ניתן שום הנחה –

          לְמוות, או לְנדר נזירוּת.

          בואי, הִיפּוֹלִיטָה שלי; מה, מה

          לך, יקרה? דֶמֶטְרִיוּס, אֶגֶאוּס,

          מהר. צריך להשתמש בכם

          בעסק שקשוּר לחתונה

          וגם לדון במשהו אשר   

          נוגע לשניכם.

אֶגֶאוּס:                   בחפץ לב.

        (יוצאים כולם חוץ מלִיסַנְדֶר והֶרְמִיָה)

לִיסַנְדֶר:  מה, מתוקה? למה לֶחְיֶך כל כך

          חיוורת? איך דהוּ בה הוורדים                   

          כל כך מהר?                      

הֶרְמִיָה:                אולי מחוֹסר גֶשם.

          כי אם סוּפת עינַי היתה פורצת

          איזה מבול היה שוטף אותם!

לִיסַנְדֶר: אוי לי! מכל מה שקראתי או

          שמעתי בעל-פה או בַּספרים,  

          נְתיב האהבה אף פעם לא

          חָלק. או שיש פּער בַּמוצא –

הֶרְמִיָה: זה בּוץ! גַדלוּת נִצְמדת לְדלוּת!  

לִיסַנְדֶר:  או שהֶפְרש הגיל לא הגיוני -    

הֶרְמִיָה:   זה בּוֹר! זִקְנָה נִדְבֶּקת לִנעורים!

לִיסַנְדֶר:  או שהמשפחה היא שלחצה -  

הֶרְמִיָה: זה קוֹץ! לִבְחוֹר דרך עינֵי זרים!

לִיסַנְדֶר:  או, אם כבר הזיוּוג עולה יפה,

          אז מוות, מלחמה או מחלה

          סוגרים עליו, הופכים אותו רִגְעִי

          כמו צליל, מהיר כּצֵל, קצר כמו

          חלום, חטוּף כמו הבּרק בְּלֵיל-

          פחם, אשר מאיר בזעמו

          שמיים וגם ארץ, ולִפְנֵי

          שעוד תספיק לומר "תִרְאו!" נִבְלע

          במלתעות החושך. בדיוק כך

          כל אור זוהר נבלע מהר בַּתוהו.

הֶרְמִיָה: אם אוהבים תמיד עומדים בפנֵי

          מִכְשוֹל, זה צו גורל. אז בוא נִלְמד

          לִחְיות עם זה, זה עונש הכרחי

          שמִתְלווה לַאהבה כמו שאר

          הנִסְפּחים שלה – גניחות, תפילות,

          דְמעות, וניחושים וחלומות.

לִיסַנְדֶר: טיעון יפה. אז, הֶרְמִיָה, שִמעי

          טוב: יש לי דודה אלמנה, עם הון

          גדול, בלי ילדים – בֵּיתה נמצא

          שלושים-וכמה קילומטר מן

          העיר, והיא רואה בי בן ממש.

          שם, הֶרְמִיָה שלי, תהיי אשתי,

          ולא ירדוף אותנו שם אף חוק        

          קשוּח עירוני. אם את אוהבת

          אותי, מחר בלילה התחמקי   [/ התגנבי]

          מבית אביך, וליד העיר, בַּיער –

          נפגשנו עם הֶלֶנָה פעם שם

          לחגוג את בוא הקיץ – אחכּה לך.

הֶרְמִיָה: לִיסַנְדֶר, לב יקר, אני נשבַּעַת

          בְּקֶשת קוּפּידוֹן החזקה,

          בַּחֵץ החד שלו, מוּזְהב הראש,

          וּבְיוֹנֵי אֵלָת האהבות,

          ובכל מה שקוֹשר בין לבבות,

          בַּגברת ששָרפה עצמה באש

          כשראתה את אהובה נוטש,

          בכל שבועת-שווא שגברים המציאו -

          וזה יותר מכל מה שנשים השמיעו -

          שָם בַּמקום אשר קבעת, וּבַזמן,

          אמתין בלב מסוּר ונאמן.

לִיסַנְדֶר:  זִכְרִי, הִבְטחת. תראי – הֶלֶנָה באה.

        (נכנסת הֶלֶנָה)

הֶרְמִיָה: כל טוב, הֶלֶנָה היפה. לאן?

הֶלֶנָה:  יפָה קראתְ לי? לא יָפֶה. עד כאן.       

          דֶמֶטְרִיוּס חולם רק על יופייך. יפֶה לך!

          יש לך עיניים כוכבים, וּפֶה לך

          שלַאוזניים מִתְנגן ורך הוא

          משיר זָמיר כְּשצץ ניצן בַּאחוּ.

          מחוֹלִי נדבּקים; למה מחֵן לא?

          הַלְוואי חִינֵך ידביק אותי; זה יתכן, לא?   

          שאדַבֵּק בַּקול שלך, ובְעֵינך,

          שלשוֹני תחלֶה בְּנוֹפֶת לשוֹנך.

          אם העולם כולו יובטח לי, רק הוא לא,

          אלבּש דמותך - וקחי את העולם כולו.

          לַמְדי אותי להיות אַת. באיזו שיטה 

          את לב דֶמֶטְרִיוּס את מרטיטה?

הֶרְמִיָה: אני מְעקמת אף - והוא אוהב על אף כך. 

הֶלֶנָה:  לַמדי אותי גם לעקם תַ'אָף כך. 

הֶרְמִיָה: מכל קללה שלי הוא מלבלב.

הֶלֶנָה:  לאף תפילה שלי הוא לא שם לב.

הֶרְמִיָה: ככל שאתעב, הוא מתקרב.  

                            [/ שונאת אותו יותר, הוא מתקרב עוד.]

הֶלֶנָה:  ככל שאחבּב, הוא מתעב.         

                                 [/ אוהַב אותו יותר, הוא מתעב עוד.]

הֶרְמִיָה: בטירופו אני לא אשמה.

הֶלֶנָה:  יופְיֵך אשֵם. תנו לי אַשְמָה דומה!

הֶרְמִיָה: תתעודדי, כי בפנַי שוב לא יחזֶה הוא;

          לִיסַנְדֶר ואני בורחים וזהו.

          לפני שדמות לִיסַנְדֶר נתגלתה לי

          העיר הזאת גן-עדן נראתה לי.

          איזה כוחות יש לָאהוּב שלי - כמו אֵל:

          גן עדן הוא הפך לעזאזל!

לִיסַנְדֶר:  נחשוף לך את סודנו, הֶלֶנָה:

          מחר בלילה, כשהלבנה

          תִרְאֶה פָּנֵיה במֵי-כסף משתקפים, 

          תשפוך פנינים על גבעולים שמזדקפים -    

          זמן שמסתיר בּרִיחות של אוהבים -   

          נחמוק בשערי העיר כמו גנבים.                   

הֶרְמִיָה:   כן, ובַיער שבּו לעתים תכופות

          שכבנו לנו שתֵינו בין הרקפות,

          לחשנו זו לזו סוד מְרַגֵש -                

          לשָם נצא, הוא ואני, וניפָּגש.

          ולא נביט לַנצח חזרה.

          נִמְצא מקום אחֵר, חֶברה זרה.

          שלום, חברת יַלדוּת, בָּרְכִי דרכּי,

          והלוואי שבדֶמֶטְרִיוּס תִזכּי.

          מחר, לִיסַנְדֶר! אז נגיע מורעבים

          לִטְעוֹם שנית מָזוֹן של אוהבים.

          (יוצאת הֶרְמִיָה)

לִיסַנְדֶר:  נשבע! – הֶלֶנָה, אני מאחל לך

          שכפי שאת כְּמהה אליו, הוא יְיַחֵל לך.

          (יוצא)

הֶלֶנָה:  אח, יש מאושרים על אחרים!

          אני יפה כמותה, כולם אומרים.

          אז מה? דֶמֶטְרִיוּס אינו סבור.            

          הוא לא מכיר במה שלכולם ברור.  

          הוא בטעות נִתְלֶה בהֶרְמִיָה          

          ממש כמו שאני עליו תלויה.         

          מכל דבר בזוי, נִקְלה, עקוּם,              

          האהבה עושה פִּסְגת הַיְּקוּם.

                                  [/ לכל דבר עקום, מחריד, נורא, 

                                האהבה נותנת תואר וצורה.]

          לא בָּעיניים אהבה רואה                  

          כי אם בַּלב; הדמוּת הידועה

          של קוּפּידוֹן כפי שהיא מצוירת

          יש לה כנפיים - אבל היא עיוורת.

          לָאהבה גם אין שיקול או דעת:

          בלי חישובים היא טסה לה, מופרעת.

          לכן אומרים האהבה היא ילד,

          כי הבחירה שלה היא מבולבלת,

          אומרת "כן" ו"לא" כמו זאטוט,

          היום נִשְבּע, מחר אומר "זאת שטות".

          לפנֵי שהוא הואיל את הֶרְמִיָה לִרְאוֹת    

          דֶמֶטְרִיוּס הִמְטיר עלַי בָּרד שבוּעות.        

          קצת חוֹם של הֶרְמִיָה – פּסקו המִמְטרים;

          האיש נָמַס, וגם הנדרים.

          אלך ואספר לו על תכניותיה;

          ואז מחר בַּלילה הוא בעקבותיה

          יֵצא לרדוף. ולי על המֵידע

          הוא בַּמִקְרה הטוב יגיד אולי תודה.

          אך ללבִּי יוּקל מאד בּכְאבוֹ:

          אֶראהוּ בצֵאתוֹ, אֶראהו בְּשוּבוֹ.

          (יוצאת)




< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >