< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסים גלוסטר ואלינור.
אלינור: למה אישי כפוף, כמו דגן
בָּשֵל מדי, אשר מרכין ראש מול
אֵלת הטבע? למה הגבות
של האמפרי הגדול קודרות, כאילו
שהוא זועף מול כל טוּב העולם?
למה אתה נועץ בְּאדמה
כּהָה עיניים, ובוהה במה
שמעמעם את המבט? מה אתה
רואה שם? את כתר המלך הנרי
המשובץ בכל כָּבוד בַּיקוּם?
אם כן, הבט עוד, זְחל על הפרצוף
עד שראשך יהיה מוקף בדיוק
בזה. הושט יד, תפוס את הזהב
הנהדר. מה, היא קצרה מדי?
אוסיף לה את שלי, וכשנניף
את זה שנינו ביחד, אז נרים
שנינו ביחד את הראש למעלה
אל השמיים, ולא נְבזה
יותר אף פעם את הראִייה
גם במבט אחד לאדמה.
גלוסטר: איי נֶל, נֶל מתוקה, אם את אוהבת
את בעלך, סלקי את המורסה [/ את הסרטן]
של מחשבות שאפתניות; הלוואי
שכל הרהור דמיון רע שיצוץ בי [/ שכל הרהור בו אדמיין רעות]
כנגד הנרי הצדיק, מלכִּי
ואחייני, יהיה נשימתי
האחרונה בעולם הזה. חלום
מטריד מהלילה מעציב אותי.
אלינור: מה בעלי חלם? ספּר ואחזיר לו
תיאור מתוק של חלומי הבוקר.
גלוסטר: היה נדמה לי שהמַטֶה הזה,
אות המִשְרָה שלי, נשבר לשניים;
שכחתי בידי מי, אבל אני
חושב - הקרדינל; ועל השברים
ישבו ראשים – של אדמוּנד, דוכס סומרסט,
והדוכס של סאפוק, דה לה פּול.
זה החלום. מה יש בו, האל יודע.
אלינור: חה! זה פשוט סימן שמי שישבור
ענף בַּגן של גלוסטר יאבּד
ת'ראש על החוצפה. אבל שְמע לי,
האמפרי שלי, דוכס מתוק שלי:
חלמתי שישבתי על מושב
פְּאר, בכנסיית הקתדרלה
של ווסטמינסטר, על הכסא הזה
בו מוכתרים מלכים, מלכוֹת, שם הנרי
וליידי מרגרט כרעו מולי,
ועל ראשי הניחו את הנזר.
גלוסטר: לא, אלינור, אני חייב לגעור
'חת-שתיים. אלינור היומרנית,
גברת חסרת חינוך! את לא גבירה
מספר שתיים בממלכה, ואשת
האפוטרופוס, אהובת לבו?
לא לרשותךְ כל תענוג חומרי
שתבקשי מעֵבר ומעל
לדמיונך? ובכל זאת תתעקשי
לחצוב בגידה שתדרדר אותך
ואת בעלך מפסגת הכבוד
לשֵפֶל החרפה? עזבי אותי,
שלא אשמע יותר!
אלינור: מה, איש, מה יש?
רותח עד כדי כך על אלינור
שרק סיפרה חלום? פעם הבאה
אשמור מה שחלמתי לעצמי
ואז לא אֶנָּזף.
גלוסטר: די, לא לכעוס; אני בסדר כבר.
(נכנס שליח)
שליח: כבוד האפוטרופוס, הוד רוממותו
ישמח שתגיע לסיינְט אוֹלְבַּנְז, הוא
והמלכה יוצאים לציד עם
בזים שם.
גלוסטר: בא. - נל, תרכבי איתנו?
אלינור: כן, איש טוב, אני תיכף מצטרפת.
(יוצא גלוסטר [עם השליח]).
חייבת להצטרף; לא להוביל
כל זמן שהראש של גלוסטר מתבזה
ומתרפס כך. לו הייתי גבר,
דוכס, קְרוב-דם מדַרְגה א', כבר
הייתי מעיפה אבני-נגף [/ הייתי מסלקת מכשולים]
טרדניים כאלה, ומחליקה
לי שביל קדימה על הגרונות קצוצֵי
הראש. בתור אשה, לא אתרשל
ואשחק תפקיד בַּהצגה
של המזל. - איפה אתה? סר יוּם!
(נכנס יוּם)
לא, גבר, אל תִפְחד, אנחנו כאן
לבד; זה רק אתה ואני.
יום: ישו
ישמור אותך, הוד מלכותך.
אלינור: מה אתה
אומר? מלכוּת? אני רק "כבוד חסדךְ."
יום: אבל בחסדֵי אל ועצה של יוּם,
תואר חסדך יוכפל.
אלינור: מה אתה אומר,
איש? התייעצת כבר עם מרג'רי
ג'ורדיין, המכשפה הממולחת,
עם רוג'ר בולינגברוק, המכשף,
הם יתגייסו לפעול לטובתי?
יום: הבטיחו להראות למעלתך
רוח שתעלה ממעמקי
האדמה, ותענה על כל
השאלות שכבוד חסדךְ תציב לו.
אלינור: יספיק; אני אחשוב על השאלות.
כשנחזור שוב מסנט אולבּנז, אז
נדאג שהדברים יצאו לפועל.
הנה, קבּל תגמול, יוּם; תבלה
עם שותפיך לְמבצע כביר זה.
(יוצאת)
יום: יוּם, לך בּלה עם זְהב הדוכסית...
טוב, נְבָלֶה! אבל מה זה, סר יוּם?
חתוֹם שפתיים, יד לפה, ודמוֹם.
פה נחוצה חשאיות אילמת.
[/ דרושה לָעסק סודיות אילמת.]
כבוד אלינור נתנה זהב להביא
ת'מכשפה: זהב הוא בַּמקום
תמיד, אפילו היא שדה. אבל
אלי שט גם זהב מחוף אחר:
אנ' לא מעז לומר מהקרדינל
העשיר והדוכס הנעלה
והטרי של סאפוק, אבל זה
מה שיוצא: כי, אם לומר פשוט,
הם (כי הם מכירים את השאיפות
של גברת אלינור) שכרו אותי
לחתור תחתיה ולזמזם לה אל
המוח את הלחשים האלה.
אומרים, "נבל נוכל לא צריך סוכן";
אבל אני סוכן של סאפוק פלוס
הקרדינל. יוּם, אם לא תיזהר
תקרא עוד רגע לשניהם זוג של
נבלים נוכלים. טוב, ככה זה; וכך,
אני חושש, בַּסוף הלכלוכים
של יוּם יהיו סופה של הדוכסית.
ואם היא מורשעת, גם האמפרי נופל.
אני זהב בכל מקרה מקבל.
יוצא.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |