| < אחורה |  כבקשתכם -
מערכה 2, תמונה 4 |
קדימה > |
נכנסים רוזלינד בבגדי גבר כגנימדס, סִילְיָה כאליינה, רועָה, ובַּר-אֱמֶתֶר הליצן.
רוזלינד: הו יופיטר, איך שרוחי נופלת!
בַּר-אֱמֶתֶר: אני מה 'כְפּת לי שנופלת לי הרוח כשאני נופל מהרגליים.
רוזלינד: הייתי יכולה כמעט לבייש את לבוּש הגֶבר שלי ולבכות כמו אשה. אבל אני חייבת לנחם את המין החלש, כי מִכְנס חייב להיות אבּירי לְשמלה; אז אומץ, אַלִיֶינה יקרה!
סִילְיָה: באמת סליחה מכל הלב, אבל קחו אותי בחשבון, אני לא יכולה ללכת עוד הלאה.
בַּר-אֱמֶתֶר: אני אישית מעדיף לקחת אותך בחשבון מלקחת אותך בידיים. אבל מצד שני אני לוקח בחשבון שאת קלה כי בארנק שלך אין כסף.
רוזלינד: אז זה היער של אַרְדֶן.
בַּר-אֱמֶתֶר: נו, אז עכשיו אני בְּארדן; שוטה כפול שתיים. כשהייתי בבית הייתי במקום יותר טוב; אבל נודדים צריכים לשמוח בחלקם.
נכנסים קורין וסִילְבְיוּס.
רוזלינד: כן, שְמח בחלקך באמת, מר בר-אמת.
בַּר-אֱמֶתֶר: בַּר-אֱמֶתֶר בשבילך!
רוזלינד: הולך. תראה, מי בא פה – איש צעיר וזקן בשיחה עמוקה.
קורין (לסילביוס): ככה היא רק תבוז לך יותר.
סילביוס: הו קוֹרין, אם ידעת איך אני
אוהב אותה!
קורין: יש לי ניחוש בערך,
כי גם אני אהבתי כבר.
סילביוס: לא, קורין,
בתור זקן גם לנחש 'תָה לא
יכול, אפילו אם בְּתור צעיר
הִרְטבת כּריות-חֲצוֹת כמו כל
אוהֵב אמת. אבל נגיד שכּן
אהבתך דמתה לזאת שלי –
אם כי בטוח אף אחד עוד לא
אהב כך - כמה מעשים נורא
מגוחכים עשית בהשראת
השגעון הזה?
קורין: אלף אולי,
שאת כולם שכחתי.
סילביוס: הו אז לא
אהבְתָ אף פעם מכל הלב.
אם אתה לא זוכר כל שגָעון
שבו חטאת עקב אהבה,
אז לא אהבת.
ואם לא שִעממת את שומעֵיך
בתהילות אהובתך כמותי עכשיו,
אז לא אהבת.
אם לא בָּרחְת מחברה לפתע,
כמו שעכשיו דוחף אותי הרגש,
אז לא אהבת.
הו פיבּי, פיבּי, פיבּי!
יוצא.
רוזלינד: רועה מסכן, כשאתה מחטט
בפִצְעך, שלי נחשף, אבוי לי.
בַּר-אֱמֶתֶר: וגם שלי. אני זוכר כשהייתי מאוהב התזתי את שְפִּיצָה של חרבי על מזרון קר כמו אבן ואמרתי לו "מגיע לךָ, אם לילה-לילה בא לך להתקפּץ בפינטוזים על גֵ'יין סְמַייל". ואני זוכר איך נישקתי לה נָאֶה את המטאטא, ויָאֶה את היעה, ואת עטינֵי הפּרָה שלה - של הפרה שלה - שהיא חלבה בידיים ברוכות-יבלות; ואני זוכר איך הצפתי באהבה סל ביצים במקומה, ולקחתי ממנו שתי ביצים, ונתתי לה אותן, ואמרתי בדמעות וגם בבכי, "קחי את הביצים שלי". אנחנו אוהבי האמת באמת עושים סלְטות משונות וסלָטים מוזרים... אבל כיוון שבטבע הכל בן-תמותה, ככה כל בן-תמותה מאוהב הוא טִפּש מהטבע.
רוזלינד: בלי לשים לב אתה מדבר בחוכמה בעצם.
בַּר-אֱמֶתֶר: לא, אני אף פעם לא אשים לב לחוכמה שלי בעצם עד שאני אתקל בה ואשבּור עצם.
רוזלינד: אח, הרועה הזה בוער
כמו שאצלי הכל סוער.
סִילְיָה: בבקשה, אחד מכם יכול
לשאול שָם את האיש אם בעד זהב
ייתן לנו קצת אוכל, כי אני
עוד רגע מתעלפת מתה.
בַּר-אֱמֶתֶר (לקורין): היי-הו, ליצן!
רוזלינד: שקט, ליצן, הוא לא קרוב שלך.
קורין: מי-זה קורא?
בַּר-אֱמֶתֶר: גדולים ממך, אדון.
קורין: אם לא, אז הם ממש בתחתיות.
רוזלינד (לבַּר-אֱמֶתֶר): שקט, אמרתי. (לקורין) ערב טוב, חבר.
קורין: לך גם, איש יקר, ולכולכם.
רוזלינד: אנא, רועה, אם יכולים זהב
או אהבה לקנות מִחְיָה בְּחוֹר
נידח זה, קח אותנו למקום
שבו נוכל לנוח, לאכול.
הנה עלמה קורסת מנדודים,
ומשוועת לעזרה.
קורין: אדון
יפה, לבִּי לה, וכולי תקווה,
למענה יותר מלמעני,
שאמצעַי יכלו יותר לתמוך בה;
אבל אני רועה שכיר, ולא
מרוויח מהצמר שאני
גוזז. יש לי אדון קמצן קשה,
לא מעניין אותו לסלול דרך
למרומים במעשי צדקה.
וחוץ מזה הדיר, העדרים,
שדות המרעה שלו עומדים עכשיו
למכירה, ועקב היעדרו
עכשיו אין בסוכה שלנו שום
דבר ראוי לאכילה. אבל
בואו, תִראו מה יש שם, אדרבה,
מה שתלוי בי אז ברוך הבא.
רוזלינד: ומי קונה את השדות שלו
ואת העדר?
קורין: זה, הבחורון
שרק עכשיו ראיתם פה. רק מה,
הלב שלו ממש לא בקניות.
רוזלינד: אנא ממך, אם אין בזה טעם
לפגם, תקנה אתה את הבקתה,
העדר, השדות, את התשלום
ניתן אנחנו.
סִילְיָה: נעלה לך גם
את המשכורת. המקום הזה
נראה לי, אשאר בחפץ לב בו.
קורין: בטוח שהכל למכירה.
בואו. אם אחרי שתשמעו
פרטים האדמה, הרווחים
והסגנון-חיים לטעמכם,
אז אשרת אתכם במסירות,
ובכספכם אקנה הכל במהירות.
יוצאים.
| < אחורה | כבקשתכם -
מערכה 2, תמונה 4 |
קדימה > |