שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הדוכס הבכור, אמיין, ז'ק, אורלנדו, אוליבר, וסִילְיָה כאליינה.

 

הדוכס הבכור: ואתה מאמין שהוא יכול

          גם להגשים כל מה שהוא הבטיח?

אורלנדו: כן, רגע מאמין, ורגע לא;

          פוחד להתאכזב, ומקווה

          בפחד.

          נכנסים רוזלינד כגנימדס, סילביוס ופיבּי.

רוזלינד:           רק עוד רגע סבלנות,

          נחזור על הסיכום. (לדוכס): אתה אומר

          שאם אביא לכאן את רוזלינד

          תיתן אותה לָאיש אורלנדו פה?

הדוכס הבכור: אמת, גם אם היו לי ממלכות

          לתת איתה ביחד.

רוזלינד (לאורלנדו):      ואתה

          אומר שתקבל אותה אם רק

          אביא?

אורלנדו:             אמת, גם אם אני מלך

          הממלכות כולן.

רוזלינד (לפיבּי):    ואת אומרת        

       שתתחתני אתי אם רק ארצה?

פיבּי:   אמת, גם אם אמות שעה אחר כך.

רוזלינד: אבל אם תסרבי להינשא לי,

          תלכי אל הרועה הנאמן פה?

פיבּי:    זאת העסקה.

רוזלינד (לסילביוס): אתה אומר, תישא את פיבּי אם

          היא רק תרצה.

סילביוס:                 גם אם בכדי לזכות

          בה יש למות.

רוזלינד:                 הבטחתי ליישֵר

          את כל ההדוּרים. דוכס, עמוֹד

          במילתך למסור לו את בתך.

          אתה במילתך שתקבל אותה,

          אורלנדו. את הבטחתךְ, פיבּי,

          קיימי שתתחתני אתי, ואם

          לי תסרבי תִשְאי את הרועה

          הזה. קיֵים, סילביוס, הבטחתך

          שתתחתן איתה אם היא תדחה

          אותי. ובכן, אני הולך, לפתור

          את כל התסבוכות האלה.

          יוצאות רוזלינד וסִילְיָה.

הדוכס הבכור: יש בו בְּנער-הרועים הזה

          כמו משיכוֹת מִכְחוֹל שמזכירות

          לי את בתי.

אורלנדו:               כשראיתיו, אדון,

          לראשונה, חשבתי - הוא ודאי

          אחיה של בתך. אבל, אדון,

          זה נער יליד יער, הוא רָכש

          את יֶדע הנסתר מפי דוֹדוֹ,

          שהוא על פי דבריו מין מְכשֵף

          גדול, שמתחבא לו בַּצְללים

          של מעגל הקֶסם פה ביער.

          נכנסים בַּר-אֱמֶתֶר הליצן ואודרי.

ז'ק:     יש בטח הצגה שניה של המבּוּל בקרוב, והזוגות-זוגות האלה הולכים לתיבה. הנה זוג חיות מוזרות ביותר, שבכל הלשונות נקראות שוטים.

בַּר-אֱמֶתֶר: ברכות ואיחולים על ראש כולכם.

ז'ק:     אדוני, בטובך, אמור לו ברוך הבא. זה האדון עם מוח-המצנפת שפגשתי פעמִים רבות כל כך ביער. הוא היה איש חצר, הוא נשבע.

בַּר-אֱמֶתֶר: אם מישהו מפקפק בכך, שיעמיד אותי במבחן לטיהור שמי. אני קיפצתי במנוּאֵט, אני התחנפתי לגבירה, הייתי תכְכָן לחברַי, לקקן לאויבַי, רוששתי שלושה חייטים, הוזמנתי לדו-קרב ארבע פעמים, ובאחד כמעט השתתפתי.

ז'ק:     ואיך זה הוסדר?

בַּר-אֱמֶתֶר: איך?... נפגשנו, ומצאנו שהריב היה מבוסס על הסעיף השביעי.

ז'ק:     הסעיף השביעי!... אדוני, הפרצוף הזה לא חביב בעיניך?

הדוכס הבכור: חביב מאד.

בַּר-אֱמֶתֶר: אלוהים יגמול לך, אדוני, אני מחבּב להיות מחוּבּב. אני מתפרץ הֵנה, אדוני, כמו יתר הזוּגתיוּת הכפרית, כדי לנדוֹר לעַד ולהישבע לַשוְוא, כמו שדורשת ברית הכלולות ומפר צַו הַיֶצר. בתוּלה עלובה, אדוני, בריה לא נורא מוצלחת, אדוני, אבל שלי בכבודי ובעצמה. מין חשק עלוב שלי לא עלינו, לקחת את זאת שאף אחד לא רוצה. יושר עשיר חי לו כמו קמצן, בְּבַית עלוב, כמו פנינה בצדפה רקובה, והמבין יבין.

הדוכס הבכיר: שכה אחיה, הוא מאד זריז ומבריק.

בַּר-אֱמֶתֶר:  כזהו החץ של הלץ, אדוני, ננעץ בכל חָרִיץ, חוטף מחלות מיץ, ורץ לשפֵּץ את השפיץ.

ז'ק:     אבל בנוגע לסעיף השביעי. איך מצאתם שהריב מבוסס על הסעיף השביעי?

בַּר-אֱמֶתֶר:  על פי עקרונות העלבון בדרגה השביעית. – תחזיקי את הגוף באופן יותר אלגנטי, אודרי. – דהיינו, אדוני: אני לא מָצְאָה חן בעינַי גִזְרת הזקָן של איש חצר אחד. הוא שלח לי הודעה שאם אמרתי שזְקנוֹ לא גזוּר היטב, הוא מחזיק בדֵעָה שכּן. זה נקרא "המענה הנימוסי". אם אני מחזיר לו הודעה שהוא לא גזוּר היטב, הוא ישלח לי הודעה שהוא גזר אותו להנאתו שלו ולא של אף אחד אחר. זה נקרא "העקיצה המתונה". אם אני משיב שוב "לא גזוּר היטב", הוא יטיל ספק ביכולת השיפוט שלי. זה נקרא "תגובה נובחת". אם שוב "לא גזוּר היטב", הוא יענה שאני לא דובר אמת. זה נקרא "נזיפה אבירית". אם שוב "לא גזוּר היטב", הוא יגיד שאני משקר. זה נקרא "חרחוּר לריב". ומשם ל"עימות הנסיבתי" ול"עימות הישיר".

ז'ק:     וכמה פעמים אתה אמרת שזקנו לא גזוּר היטב?

בַּר-אֱמֶתֶר: אני לא העזתי להרחיק מעבר לעימוּת הנסיבתי, והוא לא העז לתת לי עימוּת ישיר; אז השוֵוינוּ חרבוֹת, ונפרדנו.

ז'ק:         אתה יכול לִמְנוֹת לפי הסדר שוב את מדרגות העלבון?

בַּר-אֱמֶתֶר: הו אדוני, אנחנו מתנגחים באופן אלפביתי, לפי הספר, כמו שיש לך ספרים להליכות ונימוסים. אני אציין לך את השלבים. א', המענה הנימוסי; ב', העקיצה המתונה; ג', תגובה נובחת; ד', נזיפה אבירית; ה', חרחור לריב; ו', עימות נסיבתי; ז', עימות ישיר. מהכל אפשר להימנע חוץ מהעימות הישיר; וגם ממנו אתה יכול להימנע בעזרת המילה "אִם". אני הכרתי סכסוך ששבעה שופטי צדק לא יכלו ליישב, אבל כשהצדדים עצמם נפגשו, אחד מהם עלה פתאום על עקרון ה"אִם", כלומר "אִם אתה אמרת כך-וכך, אני אמרתי כך-וכך", והם לחצו ידיים ונשבעו אחוָות אחים. המילה "אִם" היא מתוֶוכת השלום היחידה; הרבה ברכה יש ב"אִם".

ז'ק:         זה לא בחור נדיר, כבודו? הוא טוב בכל דבר כמו כל אחד, ובכל זאת שוטה.

הדוכס הבכור: הוא מרכיב את השטויות שלו על סוס עץ, ובחסוּת השעשוע יורה חִצים של פקחוּת.

              מוזיקה חגיגית. נכנס הימן אל הנישואים, עם רוזלינד וסִילְיָה בדמותן שלהן.

הימן:                      עולצים, שמחים המרומים

                             כשמתפייסים ומשלימים

                                      על פני האדמה.         

                             דוכס, הִנה, קבל בתך,

                             אֵל-הכלולות ברוב ברכה

                                      הביא את העלמה

                             שתשלב ידה עִם זה

                             שלֵב אמת לוֹ בחזה.

רוזלינד (לדוכס): לךָ אתן עצמי – אני שלךָ.

              (לאורלנדו): לךָ אתן עצמי – אני שלךָ.

הדוכס הבכור: אם בַּרְאִיָה אמת, אַת היא בתי.

אורלנדו:   אם בַּרְאִיָה אמת, את רוזלינד.

פיבּי:       אם בַּראִיָה אמת, ובַמַראוֹת,

            שלום, אהבָתי, ולא להתראות.

רוזלינד (לדוכס): לא יהיה לי אב, אם לא אתה הוא.

       (לאורלנדו): לא יהיה לי איש, אם לא אתה הוא.

       (לפיבּי): לא אתחתן עם גברת, אם לא את היא.

הימן:      די, די. אתיר כבר את הסבך.

             לְמחזה מוזר כל כך

                  אביא אני סיום כעת.

             זוגות ידיים של שמונָה

             כאן ישולבו בחתונָה         

                אם יש עונג בָּאמת.

         (לאורלנדו ורוזלינד): את ואתה קשורים לעד.

        (לאוליבר וסִילְיָה): אתה ואת הם לב אחד.

         (לפיבּי): אַת תני לו אהבה, אחרת

                         בעלך יהיה - מה? – גברת.

         (לבַּר-אֱמֶתֶר ואודרי): לכם יש ברית כל כך יפה,

                       כמו יום חורף וסופה.

                      - כשנשיר המנון כלולות,

                      חישבו על כל השאלות,

                      מה התרחש פה, איזה פלא,

                      איך תמו הדברים האלה.

שיר

                     שירו שיר לכלולות שירו שיר,

                              ברית קדושה של מיטה ושל גג.

                        מברכים אותן בני כפר ועיר,

                              יום כזה הוא תמיד יום של חג.

                         תנו כבוד, תנו כבוד ותהילה

                             לזיווג של חתן עם כלה.

הדוכס הבכור (לסִילְיָה): הו אחיינית, גם לך הרבה ברכות,

               ממש כמו לבתי, ולא פּחוֹת.

פיבּי (לסילביוס): אני שלךָ. מילה זה לא בדיחה.

              על נאמנותך אוהב אותך.

          נכנס ז'קוב דה בואה, האח השני.

ז'קוב דה בואה: תנו לי לומר מלה אחת או שתיים.

              אני, בן מספר שניים של מסיה

              רולאן, מביא בְּשוֹרות לאסיפה

              יפה זו. פרדריק, דוכס העיר,

              שָמע איך הטובים שבגברים

              מִדֵי יום נוהרים לְיער זה,

              והוא הקים כוח גדול, שכבר

              יצא בפיקודו לַדרך כדי

              לתפוס כאן את אחיו ולהמיתוֹ

              בחרב. הוא כבר בא אל פאתי

              יער הפרא, שם פגש באיש

              זקֵן, ירא שמיים, מתבודד,

             ואחרי שיחה אתו וִיתֵר

             לא רק על המבצע שלו, אלא

             על כל הַבְלֵי עולם החומר. אֶת

             הכתר הוא מוסר לידי אחיו

            המגורש, וכל האדמות

            של אלה שהוגלו איתו שָבוֹת

            לִבְעליהֵן. כל זה אמת, נשבע

            במחיר חיי.

הדוכס הבכור:           ברוך הבא, בחוּר.

          הבאת שי יפה לחתונות

          אחֵיךָ. לאֶחָד את אדמותיו

          המעוקלות, ודוכסות שלמה

          ומפוארת לַשנִי. ראשית,

          נשלים את כל המטרות אשר

          זרָענוּ בְּרינה בַּיער פה.

          ואחר כך, כל מי מביניכם,

          אחים שמחים, אשר סָבַל

          ימים קשים, לילות קרים איתנו,

          יהיה שותף לַעוֹשר שהוחזר

          לנו, איש איש על פי מעמדו.

          בינתיים די, נשכח את הכבוד,

          נהיה בְּנֵי כפר עדיין, ונרקוד.

          תנו מוזיקה שם! חתנים, כלות,

          קדימה לִמְחולות והילולות.

ז'ק:     אדון, במחילה, רק רגע. – אם

          אני מבין טוב, הדוכס החליט

          לחיות בחֵיק הדת, להתנתק

          מן החצר המנופחת.

ז'קוב דה בואה:                 זה

          נכון.

ז'ק:     אני אלך אתו. מבעלֵי

          תשובה יש מה לשמוע, וללמוד.

          (לדוכס): אותך אותיר עם כל כבודך כקודם;

          זכית בו בהתמדה וחסד.

          (לאורלנדו): לךָ, פְּרס אהבה על מסירות.

        (לאוליבר): לךָ שטחים, רֵעים, ואהבה.

        (לסילביוס): לךָ מיטה, שמגיעה לך;

        (לבַּר-אֱמֶתֶר): לכם – קטטות, כי יש לכם צידה

          של חביבוּת בְּקושי לחודשיים. -

          אז תהנו כולכם, ביחד ולחוד.

          אני לא איש לצעדֵי ריקוד.

הדוכס הבכור: חכה, ז'ק, תחכה.

ז'ק:     אני לא לבידור. אם יש דרישה,

          אני במערתך הנטושה.

הדוכס הבכור: מהר, נתחיל לחגוג כבר, בִּתְפילה 

          לְסוֹף נעים כמו ההתחלה.      

          [מוזיקה וריקוד]. יוצאים כולם [לבד מרוזלין].