| < אחורה |  חלום של לילה בלב קיץ -
מערכה 3, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנס אוֹבֶּרוֹן, מלך הפיות.
אוֹבֶּרוֹן: טִיטַנְיָה קמה כבר? זה מעניין.
ואם כן, מה היא ראתה ראשון,
עליו היא תִמָּרַח בְּשגעון.
(נכנס פק)
שליחי מגיע. מה, רוח-פרצים?
ממְשֶלת לילה איזה דין חוֹרֶצת?
פק: גבירתי אוהבת, אל תִשְאל, מפלצת!
ליד פּינת סודה, בין הצללים,
כשהיא יָשְנָה עמוק על העלים,
מין חבוּרת לֵצים של פועלים גסים
שאיכשהו בעיר מתפרנסים,
עשתה שם חזרה על מין מופע-קרקס
לכבוד יום הכלולות של הדוכס.
הגולם הראשי בִּגְדוּד הַדִיקְט הזה,
שמְשחק את פּירָמוּס במחזה,
נִכְנס לַשיח כדי לשוּב לַהצגה.
קפצתי על ההזדמנות כמו משוגע:
שמתי לו ראש חמור על הצוואר.
טוב, הנה תיסבּי מדבּרת כבר,
והמוקיון שלי נכנס. בלי להגזים,
כשהם רואים אותו, כמו אווזים
אשר כשמתגנב מולם צַיָּד
צורחים, וּכְשיוֹרֶה הוא הם מייד
לכל כיווּן פורחים, מתעופפים,
ככה בּרחוּ לו כל השותפים.
וּרקיעות רגלַי שָם את כולם הפילו.
אחד צורח "רֶצח!", השני "הצילו!"
כשהם התערערו כל כך ונבהלו
גם עצמים בלי גוף בּהם התעללו:
את בגדיהם תפסו חוחים, קוצים;
תולשים שרוול, בְּכובע ננעצים.
סובבתי אותם ככה באֵימה,
כשפּירָמוּס בוהה כמו בְּהמה.
ובאותה שניה, תן לי להישבע,
טִיטַנְיָה קמה, וּבְחמור התאהבה.
אוֹבֶּרוֹן: יצא יותר טוב מהתִכְנוּנים.
וּלְבן-העיר ההוא בָּאישונים
הִכְנַסְת מיץ של אהבה, כמו שאמרתי?
פק: נִתְקלתי בו ישֵן – כן, גם את זה סגרתי -
ולצדו שְרוּעה הנערה.
כשיתעורר יראה אותה, כן, אין ברירה.
(נכנסים דֶמֶטְרִיוּס והֶרְמִיָה)
אוֹבֶּרוֹן: הנה הגֶבר. תסתתר פה חיש.
פק: זאת האשה, אבל זה לא האיש.
(הם עומדים בצד)
דֶמֶטְרִיוּס: הו למה לך לִגְעור בְּגבר שאוהב?
שִפְכִי מִלים קשות כאלה על אויב.
הֶרְמִיָה: בינתיים רק נזפתי במלים קלות,
אך יש לי כל סיבה לזרוק בך קללות.
[/ אך יש לי גם עילות לזרוק בך קללות.]
כי אם רָצחְת את לִיסַנְדֶר כְּשנִרְדם,
אתה יכול בלי קושי, איש צְמא דם,
גם להרוג אותי.
השמש לא היה מָסוּר לַיום
כמו הוא אלַי. מה, הוא יחמוק פתאום
מהֶרְמִיָה שנָמה? בהן צדק,
לפני זה תיבָּקַע האָרץ, ובַסֶדק
יפּול יָרח אל הקוטב הנגדי
ויהפוך שָם יום לְלילה מיידי.
רצחְת את לִיסַנְדֶר, זה מובן.
ככה נראֶה רוצח: קר, לבן.
דֶמֶטְרִיוּס: ככה נראה נִרְצח, הבּיטי בי:
את בלי רַחם דוקרת את לבי.
אך אַת זוהרת כל כולך, רוצחת,
כמו וֶנוּס שם-למעלה שזורחת.
הֶרְמִיָה: אבל לִיסַנְדֶר איפה הוא? תקשיב לי,
דֶמֶטְרִיוּס, תן לי אותו! תשיב לי!
דֶמֶטְרִיוּס: אשְמח לתת את גווייתו לגדוד כלבים.
הֶרְמִיָה: לֵך, כלב! עוד שניה אשכח מה מצווים
צניעוּת וטעם! אז רצחְת אותו, מה?
אתה לא בן אדם, מפלצת איומה.
אמור אמת, למעני, אמת דבּר!
יכולת להביט בו ככה, עֵר,
ולהרוג אותו ישֵן? גיבור ממש!
לא כך עושים תולעת או נחָש? נחָש
עשָה זאת: לא נולד הצֶפע – או האיש –
שבְלָשוֹן כּפוּלה כמו שלך הכּיש!
דֶמֶטְרִיוּס: את מבזבזת זעם בלי סיבה:
בַּדם שלו איני אשֵם, נִשְבּע.
אם תשאלי אותי, הוא גם לא מת.
הֶרְמִיָה: אמור לי שהוא חי טוב באמת!
דֶמֶטְרִיוּס: ואם אומַר זאת, מה תתני, גברתי?
הֶרְמִיָה: טובה גדולה: שוב לא לראות אותי.
אתה דוחֶה. אני הולכת, תסתכל.
בין אם הוא חי או מת, בי שוב לא תיתקֵל.
(יוצאת)
דֶמֶטְרִיוּס: אין מה לרדוף אותה בזעמה.
אם ככה אשאר כאן לזמן מה.
תוּגוֹת הן שִבְעתיים עצובות
כשהשֵינָה בְּגֵרָעוֹן וּבְחוֹבות.
אפְרע קצת מן החוב, ולמַפְרֵעַ
אניח רגע ראש ואשְתרֵעַ.
(שוכב ונרדם. אוֹבֶּרוֹן ופק יוצאים ממחבואם)
אוֹבֶּרוֹן: פָּק, מה עשית? איי, איזו טעות! לַשווא
בְּאהבה כּישפְתָ מי שמאוהב.
עכשיו אוהב-אמת יהיה אוהב-אכזב,
בִּמקום שהכּוֹזב אל האמת יוּסב.
פק: אז הגורל ניצֵח שוב. על פי הסֶקר
על כל שבועת אמת, מיליון שבועות של שקר.
אוֹבֶּרוֹן: בַּיער שוּט מהר מרוּח וגלה-נא
בת עיר אחת, עלמה ששמה הֶלֶנָה.
חולָה מאהבה הגברת, היא חיוורת,
מאנחות נִגְמֶרת ונִקְבֶּרת.
באיזו אשליה הבֵא אותה לכאן.
אני אקְסוֹם עיניו. הוא יהיה מוכן.
פק: קוֹפץ קוֹפץ בלי למצמץ,
מהיר יותר מנֵץ, מגֵץ, מחֵץ.
(יוצא)
אוֹבֶּרוֹן (סוחט את העסיס על עפעפי דֶמֶטְרִיוּס):
פֶּרח של כישוּף עם צוּף
שהאהבה צָלְפָה,
בְּאישון עֵיניו תצוּף.
כשאהובתך תשוב
תהיה כּולְך שָטוּף
בְּקִסְמֵי יופְיָה, גוּפה,
כמו אל מול כוכב כסוף.
כְּשתקִיץ, מלא כּיסוּף,
בּקֵש מן היפָה תרוּפָה .
(נכנס פק)
פק: מְפָקֵד פֵיות, הבּט:
הֶלֶנָה קְרֵבה כעת.
וזה שבו טעיתי – כן! -
מִתחנן שהיא תִתֵּן.
שנבּיט בַּקשקוּשים?
איזה טפשים האנוֹשים!
אוֹבֶּרוֹן: בוא נסתתר. הם יצעקו
כל כך שהבחור יקום.
פק: אז שְנַיים יִרדפו אחת.
זה יהיה מִשְחק מושחת!
אני הכי מת ושָפוּך
על כל מה שיוצא הפוּך.
(הם מתחבאים בצד.
נכנסים לִיסַנְדֶר והֶלֶנָה)
לִיסַנְדֶר: לועג לך? מה פתאום? בוז מלגלג
אף פעם לא הגיע עם דמעות.
תִראי אותי: נִשְבּע, בּוכה, זולג -
ורק שְבוּעוֹת אמת כך הן נראות.
איך זה שלך הכּל נראֶה כמו בוז,
כשיש חותמת של אמת מאה-אחוז?
הֶלֶנָה: לא, לָעוֹרְמָה שלך כבר אין גבולות!
שתֵי אמיתוֹת-שְקרים – בא להקיא, לא?
מה, השְבוּעוֹת להֶרְמִיָה – מבוטלות?
תִמְדוד אותן בְּיחד – אֶפס קילו.
את נְדרֵיךָ לה ולי שים על משקל -
שניהם שוקלים שווה: מִשְקל קל-קל.
לִיסַנְדֶר: כשנשבעתי לה הייתי לא שקוּל.
הֶלֶנָה: וכשהפרְתָ רק החמיר עוד הקלקול.
לִיסַנְדֶר: דֶמֶטְרִיוּס אוהב אותה, ולא אותך.
דֶמֶטְרִיוּס (מתעורר): הֶלֶנָה, אלוהית, שמֵימית, מושלמת!
לְמה אַשְווה את שתֵי עֵינייך, מְהמֶמֶת?
בְּדוֹלח מוּלן בוץ. ושפתייך מְפתוֹת,
דובדבנים של נשיקות כה לוהטות!
לובֶן של הר מושלג בִּכְפוֹר צורֵב
מול יד שלך נראֶה כמו עורב.
הו תני לי לנשק אותה, את הנסיכה
הטהורה הזאת, את סֵמֶל השִמְחָה!
הֶלֶנָה: אח רֶשע! עזאזל! כולכם בְּבוּז פּושע,
אני רואה, החלטְתם בי להשתעשע!
אילו הייתם בני-אדם, עם נימוסים,
אז לא הייתם משפילים אותי, רומסים.
מה לא מספיק לשנוא אותי, לִמְחוֹק?
צריך ביחד לעשות ממני צחוֹק?
גברים ממש ולא כמותכם שמִתְחזים,
לא נוהגים כך באשה, לא מְעֵזים:
לִקְשור קְשָרים, להִתְחרוֹת בִּנְדרים
כשאתם שונאים אותי בלי מְצָרים.
על הֶרְמִיָה הם יריבים כאוהבים;
עכשיו על הַשְפָּלָת הֶלֶנָה הם רָבים.
כל הכבוד, מבצע גַבְרִי מופלא
להתעלל בְּמִסְכֵּנוֹנֶת אומללה,
שהיא תִבְכּה! אף נפש אצילה
לא תְבזַה כך בתולה, בלי שום חֶמלה,
רק כדי שתִתְבּדרו שעה קלה!
לִיסַנְדֶר: זה מכוער, דֶמֶטְרִיוּס, תודֶה, אה?
אתה אוהב את הֶרְמִיָה, מי לא יודע?
אז כאן, מכל הלב, לךָ, ובלי טינות,
את מקומי אצלה הַרְשה לי לְפנוֹת;
פַּנה לי את הֶלֶנָה מצידך אתה.
אני אוהֵב, ועד מותי אוהַב אותה.
הֶלֶנָה: בדיחה כזאת סוטָה עוד לא היתה.
דֶמֶטְרִיוּס: לִיסַנְדֶר, שְמור על הֶרְמִיָה, כולה שלך.
אהבָתי לה, אם היתה לי - אין, הלְכָה.
לבִּי שָכַן בה כמו אורח זר,
עכשיו הביתה להֶלֶנָה הוא חזר,
ויישאר.
לִיסַנְדֶר: הלן, הכל שקרים.
דמטרִיוּס: שלא תשמיץ אמת של אחרים,
פן תשלם על זה כהלכה.
הנה מתוּקתך, החמודה שלך.
(נכנסת הֶרְמִיָה)
הֶרְמִיָה: לילה אפל, את חוש העַין הוא שודד
אבל את חוש האוזן מחדד;
בָּרְאִיָה אמנם פּוֹגֵע לרעה,
אך מְפצֶה כָּפוּל את הַשמיעה.
לִיסַנְדֶר, לא בזכות עינִי אני מוּלְך;
אוזנִי, שתבורך, הלְכָה אחר קולך.
אבל למה נטשְתָ אותי כך בַּבוץ?
לִיסַנְדֶר: כשאהבה קוראת, מי יישאר לרבּוֹץ?
הֶרְמִיָה: איזו מין אהבה קוראת לִנטוֹש אותי?
לִיסַנְדֶר: האהבה שמלהיבה את נִשְמתי –
הֶלֶן, שמזהיבה את שְחוֹר לֵילנוּ
יותר מכל עֵינֵי האוֹר שמעלֵינו.
למה חיפשְת אותי? מוחֵך, מה, לא קולט
ששִנְאָתי אותך דחקה בי "הִמָלֵט"?
הֶרְמִיָה: אתה לא מתכוון לזה. דיברת סתם.
הֶלֶנָה: היא שותפה לַקנוניה איתם!
ברור לי, הם כרתו ברית, השלושה,
כדי לשחק בי, להמיט עלי בושה.
פושעת, הֶרְמִיָה! כפוית טובה!
חבַרְת לְאֵלֶה וזממת איתם
איך להשפיל אותי בלעג מר?
כל השיחות שלנו יחד, עם
שבוּעוֹת של אחיוֹת, כל השעות
בהן פִּטְפּטנוּ וקיללנו את
הרֶגע בו צריך לומר שלום –
כל זה נִשכּח? החברוּת מבית-
הספר, תוֹם יַלְדוּת? היינו כמו
זוג תאוֹמות-אֵלות, בוראות יחדיו
פֶּרח אחד על בד רִקְמה אחד,
יושבות על כר אחד, מסלסלות
בשתיים שיר אחד ובסולם
אחד, כאילו צלעותינו, שתי
ידינו, וקולֵנו ומוחֵנו
היו כגוף אחד. צָמַחנו כך
יחדיו כמו זוג דובדבנים, שונים
ויחידים אבל מאוחדים,
יפים בִּשניים על גבעול אחד;
כן, ככה – שני גופים אך לב אחד;
שני אבירים תחת דגל אחד.
את תְנפְּצי כך את האהבה
הנושנה שלנו לְשלֵב
יד עם גברים בְּבוז לחָברְתֵך
המסכנה? לא, זה לא חברִי;
זה לא נשי. כל בנות המין שלנו,
לא רק אני, בך ינזפו על זה,
אך את הפֶּצע רק אני ארגיש.
הֶרְמִיָה: אני נדהמת מן ההתקפה.
אני לא בזה לך. את בזה לי.
הֶלֶנָה: לא אַת שָלַחְת בְּלַעג את לִיסַנְדֶר
בעִקְבוֹתי שיְהלל את שתֵי
עֵינַי ואת פּנַי, ואז שִסִּית
את אוהב בי"ת שלך, דֶמֶטְרִיוּס,
שרק עכשיו בָּעַט בי בְּתֵעוּב,
לקרוא לי אלוהית, שמֵימית, מלאך,
כְּליל השלמוּת? ולמה שיקרא כך
לזאת שהוא שונא? למה לִיסַנְדֶר
כאן מתכּחֵש לָאהבה שלו
אלייך, שנפשוֹ מוּצֶפת בה,
ומעתיר עלי חִבָּה כזאת
אם לא בשליחותך, באישורך?
אז מה אם אני לא ברוכה כמוך,
מוּרְעֶפֶת אהבה, ובת מזל
כמוך, אלא האומללה מכל,
אוהבת בלי שתֵאָהֵב? היית
צריכה לחמול על זה, ולא לבוּז.
הֶרְמִיָה: אין לי מושג למה את מתכוונת.
הֶלֶנָה: כן, כן! תמשיכו! תזייפו
מבט נוגה, ומאחורֵי גבִּי
עשו לי פרצופים ותקרְצוּ;
תתמידוּ במִשְחק המְבדֵר
הזה; הוא ייכּנס עוד בהחלט
לסֶפר ההיסטוריה. אם היו
לכם חֶמלה, נימוס ואצילות
לא הייתם עושים אותי מַטְרת
בְּדיחוֹת. אבל שלום, כל טוב. חלקית
זו אַשְמָתִי, אבל אם איעלם
או אם אמות זה יתוקן מהר.
לִיסַנְדֶר: חכי, הֶלֶנָה מתוקה! שמעי לי,
אהבָתי, חיי, נפשי, הֶלֶנָה!
הֶלֶנָה: אדיר!
הֶרְמִיָה: מתוק, די, אל תלעג לה ככה.
דֶמֶטְרִיוּס: היא מפצירה, אני אכְפֶּה בְּכוֹח.
לִיסַנְדֶר: בכוח לא תצליח, והיא לא
בְּהַפְצרוֹת. האיוּמים שלך
חסרֵי אונים יותר מתחנוניה.
אני אוהב אותך, הֶלֶנָה, אֶת
חיי אקריב למענך, ואז
נִראה מי מכנה אותי שקרן.
דֶמֶטְרִיוּס: אני אוהב אותך, אני אומר,
יותר מכפי שהוא יכול.
לִיסַנְדֶר: אתה
אומר? אז בוא תשלוף, תוכיח.
דֶמֶטְרִיוּס: בוא,
עכשיו!
הֶרְמִיָה: לִיסַנְדֶר, מה כל זה מביע?
לִיסַנְדֶר: תעופי, נבלה!
הֶרְמִיָה: לא, לא!
דֶמֶטְרִיוּס: גיבור
גדול! בוער להסתער אבל
רק מְדבּר! שפן פחדן חיוור!
לִיסַנְדֶר: עִזבי אותי, קוץ, חתולה! טינופת!
תרדי כבר או שאנפנף אותך
ממני כמו נחָש.
הֶרְמִיָה: למה אתה
אלים וגס פתאום? מה השינוי
הזה, אהוב שלי מתוק?
לִיסַנְדֶר: אהוב?
'סְתלְקִי, כּלבּת רחוב! 'סתלקי! 'סתלקי
כבר, רעל מרוּכּז! בְּחילה וגועל!
הֶרְמִיָה: אתה לא מתלוצץ?
הֶלֶנָה: בָּרור. גם אַת לא.
לִיסַנְדֶר: דֶמֶטְרִיוּס, הִבְטַחְתי – אקיים.
דֶמֶטְרִיוּס: חבל שלא חָתַמְנו על חוזה,
כי הַבְטָחוֹת שלך, ראינו מה הן.
לא מאמין לאף מילה שלך.
לִיסַנְדֶר: אני צריך מה, להכות אותה?
לפצוע? להרוג? גם אם אני
שונא אותה – לא, לא אפגע בה ככה.
הֶרְמִיָה: איזו פגיעה היא נוראה יותר
מן השנאה? שונא אותי? על מה?
אוי לי! מה הִשְתנָה, אהוּב? אני
לא הֶרְמִיָה? ואתה לא לִיסַנְדֶר?
אני יפה עכשיו ממש כמו קודם.
הלילה עוד אהבְתָ; והלילה כבר
עזבְתָ. אז עזבְתָ – אלוהים! –
עזבְתָ – באמת?
לִיסַנְדֶר: כן, באמת!
ולא רוצה לִראות אותך אף פעם.
שלא יהיו לך שום תקווֹת, סְפקות
או שאלות. תדעי בטוח, אין
נכון מזה, לא בִּבְדיחה: אני
שונא אותך, אוהב את הֶלֶנָה.
הֶרְמִיָה: אאא, לא! - (להֶלֶנָה): נוכלת משוכללת-אַת,
גָנֶבֶת אהבה! נחָש בגן!
מה, באת בַּלילה וגנבְתְ לך את
הלב של אהובי?
הֶלֶנָה: אח יופי, בראבו!
אין לך טיפת צניעות, תום בתולים,
שֶמץ בושה? בכוֹח את רוצה
לשלוף תשובות גסוֹת מהלשון
העדינה שלי? שתתביישי
לך, חתיכת זיוף! בּובּה אחת!
הֶרְמִיָה: בובה! אה ככה, כן? זה מתדרדר
לשָם! על הבדלי הגוֹבה היא
החליטה לשחק! מָתְחָה לו את
כל המֶטְרָאז' שלה זאת הג'ירפה,
ככה גורֶדת-השחקים הזאת
קנתה אותו עם הצורה שלה,
צורה-לה. כן, כּבשְתְ אצלו מקום
גבוה כי אני כה גָמָדית
ונמוכה? אה, כמה נמוכה
אני, תורן-בלי-דגל? בואי דבּרי,
אה? כמה נמוכה? לא נמוכה
כל כך שלא אגיע לך ישר
לתוך העַין עם הציפורניים.
הֶלֶנָה: בבקשה, גם אם אתם עושים
ממני צחוק, גברים-שם, אל תתנו
לה שתִפגע בי. אין לי פה גדול.
אף פעם לא היה לי כּשָרון
להיות מִרשעת; לא: עלמה רכּה
לְכל דבר, כולל הפחדנות.
שלא תרביץ לי, טוב? אולי נדמה
לכם שאם היא נמוכה ממני
אוכל להשתוות לה.
הֶרְמִיָה: נמוכה?
שמעתם? עוד-פּ'ם!
הֶלֶנָה: הֶרְמִיָה טובה,
אל תהיי כל כך קשה אתי.
תמיד אהבתי אותך, הֶרְמִיָה,
הייתי בת סודך, שום עוול לא
עשיתי לך, רק זה שמאהֲבָת
דֶמֶטְרִיוּס גיליתי לו שאת
בורחת פה לַיער. הוא יצא
בעקבותייך, ומאהבה
אני יצאתי אחריו. אך הוא
גרש אותי בעלבונות, איים
שגם ירביץ לי, ויבעט בי – לא,
שיהרוג אותי גם. ועכשיו,
אם רק תרשוּ לי לעזוב בשקט,
אשא את טפשותי בחזרה
לָעיר, ולא אלך שוב אחריכם.
תנו לי לצאת. אתם רואים כמה
פשוטה אני ומטופשת.
הֶרְמִיָה: נו,
תלכי כבר! מי זה שעוצר אותך?
הֶלֶנָה: לב אווילי שאני משאירה פה.
הֶרְמִיָה: אצל לִיסַנְדֶר?
הֶלֶנָה: לא. דֶמֶטְרִיוּס.
לִיסַנְדֶר: אל פחד, הֶלֶנָה, היא לא תִפגע בך.
דֶמֶטְרִיוּס: לא, אדוני, גם אם תגן עליה.
הֶלֶנָה: כשזאת כועסת, היא חדה כתער.
כבר בְּבית-ספר היא היתה קְסָנְטִיפּה,
וגם אם היא קטנה, היא חית-טרף.
הֶרְמִיָה: "קטנה" שוב? כל הזמן רק "נמוכה",
"קטנה"! למה אתם נותנים לה כך
לירוק עלי? תנו לי לבוא אליה!
לִיסַנְדֶר: עופי, גמדת! מיניג'וּקית-מינוּס,
פִּצפּונֶת-גוֹבה-דֶשא, פִּשפּשית,
בַּלוּטה, ג'וּלה!
דֶמֶטְרִיוּס: שְמע, אתה מגזים
בהגנה על מי שלא רוצה
את שירוּתְך. עזוב את הֶלֶנָה.
אל תתייצב פה לצידה; כי אם
תַרְאה ולו טיפונת אהבה
לה, תשלם על זה.
לִיסַנְדֶר: עכשיו היא כבר
לא מחזיקה בי. אם אתה מעז,
בוא אחרַי, נראה למי יש זכות -
לך או לי – לִזְכּות בה בהֶלֶנָה.
דֶמֶטְרִיוּס: אִתְך, לא אחריך! ראש בראש!
(יוצאים לִיסַנְדֶר ודֶמֶטְרִיוּס)
הֶרְמִיָה: אַת, גברת, כל המהומה הזאת
היא בגללך. לא, אל תנוסי!
הֶלֶנָה: לא
אסמוֹך עלייך, ולא אשאר
בחֶברתך המקוללת עוד.
ידייך מתלקחות מהר לְכוח;
אבל רגלַי הן ארוכות יותר לברוח.
(יוצאת)
הֶרְמִיָה: אין לי מה להגיד. רֵיק לי במוח.
(אוֹבֶּרוֹן ופק מתקדמים)
אוֹבֶּרוֹן: זה פרי הרשלנות שלך: אתה
ממשיך לטעות, או שבכוונה
אתה קוֹנְדֵס פה מעשי קוּנְדס.
פק: לא, האמן לי, מלך הצללים,
טעיתי. לא אמרת שאכּיר
אותו כי הוא לבוּש כמו עירוני?
בינינו, אני חף מפֶּשע עקרונית:
טִפְטפְתי צוּף לְעַין עירונית.
ממש בינינו: זה יצא טוב בשוגג,
כי כשהעסק מסתבך - אני חוגג.
אוֹבֶּרוֹן: הם מחפשים מקום, השניים, לִקְטטה.
רוץ, פּק, שפוֹך על הלילה עלטה.
כּסה את שמֵי הכוכבים בערפל
שחור כארץ המתים, כבד, אפל,
את היריבים הובֵל בָּאף, בּלְבֵּל, סַכֵּל,
שזה-בּזה זה וגם-זה לא ייתקל.
דבּר בקול כמו של לִיסַנְדֶר וקלל
כדי שדֶמֶטְרִיוּס יזעם וישתולל;
אז כדֶמֶטְרִיוּס תצרח ותִתְלהם,
וכך תרחיק איש מרעֵהו את שניהם,
עד שתיפול על עיניהם שינה כבדה,
בִּגְדָהּ כְּנף עטלף, עוֹפרת צעדהּ.
[/ עד שתרדים אותם כמתעלפים
/ שינה כבדה, כהה ככנף עטלפים.]
על אישונֵי לִיסַנְדֶר צֶמח זה תסחט;
לַצּוּף שלו סגולה גדולה אחת:
ליטול בכוח כל קמצוץ שגיאה,
עד שיִרְאה הכל כפי שתמיד ראה.
כשהם יקומו, יזְכְּרו במין טשטוש
את כל זה כחלום, מין מחזה קשקוש;
ואז העירה יחזרו ארבעתם
בִּבְרית שלא תוּפר עד יום מותם.
אני אגש אל מלכתי ואבקש
את הילדון ההוֹדי - היא לא תתעקש! -
ואז את שתי עיניה אשחרר
ממִקְסמֵי חמוֹר, ושקט ישתרר.
פק: אדון פֵיות, צריך לרוץ, לא סתם ללכת,
מרכֶּבת לילה כבר בעננים חותכת,
הנה איילת-שחר מאותתת,
ולקִברהּ תשוב כל רוח משוטטת.
רוחות של מתאבדים, בלי מצבות,
שבמצולות הים או בַּדרכים שוכבות,
חזרו כבר אל תולעת ורימה,
פן ייתפסו בִּכְלימתן לאור חמה.
בְּמוֹ ידם כִּבּו כל אור, ובלית בררה
רק שְחור הלילה הוא להם חֶברה.
אוֹבֶּרוֹן: אבל אנו רוחות מזן אחר.
לא פעם בַּבקרים, אני זוכר,
איילת-שחר ואני, באור חמים,
השתעשענו יחד בנעימים.
ולא אחת, כמו יערן, אצעד ביער,
כשבמזרח נפתח, אדום, השער
כדי להכניס קרני פז אהובות
שגַל ירוק בים הן מזהיבות.
אבל בכל זאת רוץ, אין מה לישון.
נוכל לגמור הכל עד אור ראשון.
(יוצא)
פק: מַעְלָה-מַטָּה, מַעְלָה-מַטָּה,
הם ירוצו מַעְלָה-מַטָּה.
אני אֵימת כל בן-תמותה-תה.
שד, סובב אותם, שמעְתָ?
הנה אחד מהם.
(נכנס לִיסַנְדֶר)
לִיסַנְדֶר: איפה אתה, דֶמֶטְרִיוּס שחצן?
פק: מוכן, עם חרב, כאן. איפה אתה, ליצן?
לִיסַנְדֶר: מגיע.
פק: אז בוא אחרי. כאן קצת צפוף,
מלא עצים.
(יוצא לִיסַנְדֶר, כהולך אחר הקול.
נכנס דֶמֶטְרִיוּס)
דֶמֶטְרִיוּס: לִיסַנְדֶר! הי, פרצוף שפוף,
שפן, ברחת? לא יכול יותר?
דבּר! באיזה שיח אתה מסתתר?
פק: אתה משוויץ לכוכבים שם מעליך,
או מספר לַשיח על מעלליך,
ומתחבא בו? צא, עכבר! בוא, ילד! גור!
אצליף בך עם שוט. בזבוז גמור
לשלוף חרב מולך.
דֶמֶטְרִיוּס: אני כבר בא לנקום!
פק: לך אחרֵי קולי. נמצא מקום.
(יוצאים. נכנס לִיסַנְדֶר)
לִיסַנְדֶר: הוא לפנַי, הוא שם, הוא מִתְגרה.
כשאני בא - אין קול ואין קורא.
המנוול זריז ממני לנתר.
רצתי מהר, אך הוא מהר יותר.
כאן דרך מכשולים... וחשכה...
אנוח כאן מעט.
(נשכב)
עלִי, זריחה.
כשאור אפור יקום ולילה ייעלם,
אמצא אותו, והוא כבר ישלם.
(ישן.
נכנסים פק ודֶמֶטְרִיוּס)
פק: הי, הי! פחדן! תבוא! אתה לא בא, מה?
דֶמֶטְרִיוּס: חכה לי אם תעז. ברור לי למה
אתה רץ הֵנה-שָמה לכל עבר,
לא מתייצב מולי אֵיתן כמו גבר.
איפה אתה עכשיו?
פק: כאן! בוא! אל תחכה!
דֶמֶטְרִיוּס: צוחק עלי! או-הו אתה תִבְכּה
כשבאור מלא תהיה לנו פגישה.
תלך עכשיו. צנחה עלי חולשה.
אשכב פה על מיטה קרה, לחה.
(נשכב)
אבל עם בוא היום – מה מחכה לך!
(ישן.
נכנסת הֶלֶנָה)
הֶלֶנָה: לילה מתיש, ארוך, שאין לו קץ,
בוא התקצר! מִזְרח, שְלח נחמה
כדי שאחזור באור לעיר, ואיחלץ
מן השונאים אותי מכל הנשמה.
שינה, שאסונות לרגע משכיחה,
קחי אותי מעצמי קצת למנוחה.
(שוכבת וישנה.)
פק: רק שלושה? מי לא בא?
איפה היא? שלוש-ארבע!
הנה: עגומה, כמושה...
קופידון שד מרושע,
משגע כל אשה!
(נכנסת הֶרְמִיָה)
הֶרְמִיָה: מותשת, הרוסה, שְטוּפה בְּטל,
נקרעת מקוֹצים ומעוּנָה,
לא יכולה לזחול, ללכת כלל,
הגוף ממריץ, הרגל לא עונה.
אנוח פה עד שהיום יחזור לו.
(שוכבת)
לִיסַנְדֶר, אם נִלְחָם, האל שיעזור לו.
(ישנה).
פק: על אדמה
נום תְנוּמָה:
על העפעף
תטופטף
תרופה יפה, אוהב יקר.
(סוחט את העסיס על עיני לִיסַנְדֶר)
כשתתעורר
תסתנוור
ותשתאה
למראה
אהובתך לשעבר.
הפתגם הלא-נשכח
"שְמח בחלקך" יוּכח
כשעינְךָ שוב תיפָּקח.
"הוא" יזכה ב"היא",
קץ לַבֶּכי ולַנְהי,
כל סוס ישוב לאורוותו, וסוף טוב יְהִי.
(יוצא)
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
| < אחורה | חלום של לילה בלב קיץ -
מערכה 3, תמונה 2 |
קדימה > |