שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס
הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - קדימה >

הנפשות הפועלות

חלום של ליל קיץ

A MIDSUMMER NIGHT'S DREAM

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

תֵזֶאוּס, דוכס העיר

הִיפּוֹלִיטָה, מלכת האמזונות, מאורסת לתֵזֶאוּס

לִיסַנְדֶר, דֶמֶטְרִיוּס, אצילים צעירים, מאוהבים בהֶרְמִיָה

הֶרְמִיָה, מאוהבת בלִיסַנְדֶר

הֶלֶנָה, מאוהבת בדֶמֶטְרִיוּס

אֶגֶאוּס, אביה של הֶרְמִיָה

פילוסטראטוס, שר הטקס של תֵזֶאוּס

אוֹבֶּרוֹן, מלך הפיות

טִיטַנְיָה, מלכת הפיות

פיה, בשירות טִיטַנְיָה

פּק, או רובין גוּד, לץ וסגן של אוֹבֶּרוֹן

אפונִי, קוּר, עש-לילה, חרדל, בני פיות, בשירות טִיטַנְיָה

מוט, נגר. פרולוג במחזה

תחת, רפד. פּירָמוּס במחזה

זמש, סנדלר. תיסבי במחזה

שפיץ, פחח. חומה במחזה

סיד, צבעי. אריה במחזה

שרוך, חייט. אור ירח במחזה

עוד פיות ובני פיות, בשירות אוֹבֶּרוֹן וטִיטַנְיָה. אצילים ובני לוויה לתֵזֶאוּס והִיפּוֹלִיטָה.

מערכה 1, תמונה 1 -

נכנסים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, פילוסטראטוס ומלווים.

 

תֵזֶאוּס: עכשיו ליל כלולותינו מתקרב

          בצעדֵי ענק, הִיפּוֹלִיטָה 

          יפה. עוד ארבעה ימים תזרח

          הלבנה החדשה. אך – אוֹה! –

          כמה לאט נדמה לי הַיְשָנָה

          הזאת דועכת! היא חוסמת את 

          דרכִּי כמו אלמנה או אֵם חורגת

         שמייבשות תִקְווֹת של איש צעיר

         לָרֶשֶת כסף.

הִיפּוֹלִיטָה:                ארבעה ימים   

          חיש יִצְללו בְּלילה. ארבעה 

          לילות ישכיחו את הזמָן מהר         

          בחלומות. ואז הלבנה,                 

          דְרוּכה כמו קֶשת-כּסף חדשה                    

          בַּמְרומים, תשקיף על לֵיל החג                

         שלנו.

תֵזֶאוּס:         פילוֹסְטְראָטוס, לך תדליק

          לחגיגות את צעירֵי העיר.

          הבְעֵר שִמְחה קופצת חצופה.

         את העגמומיים שְלח לִלְוויות.

          חָבֶר חיוור – אין לו מקום בַּנשף.

        (יוצא פילוסטראטוס)

          חיזרתי אחרייך בחרבִּי;

          בכדי לכבּוֹש לבך פגעתי בך,

          הִיפּוֹלִיטָה; אך אתחתן אתך

          בִּצְליל אחר, סוּלם אחר: עם הוד

          מלכוּת, עם חגיגוֹת, עם קרנבלים.

        (נכנסים אֶגֶאוּס עם בתו הֶרְמִיָה, ולִיסַנְדֶר ודֶמֶטְרִיוּס)

אֶגֶאוּס: ברכות שמחה, תֵזֶאוּס דוכסנו!          

תֵזֶאוּס: תודה, אֶגֶאוּס. מה חדש אתך?

אֶגֶאוּס: כולי רותח באתי הנה, עם               

          תלונה על הילדה שלי, בִּתִי

          זו הֶרְמִיָה. דֶמֶטְרִיוּס, עמוֹד

          פה. אדוני, האיש הזה קיבל 

          את בִּרְכּתי לשאת אותה. לִיסַנְדֶר,

          עמוֹד פה. ודוכס יקר, הוא, זה,

          כישף לה את הלב לילדתי.

          אתה, אתה, לִיסַנְדֶר, חרוזים 

          חרזְת לה, החְלַפְת מַשְכּוֹנים

          של אהבה עם ילדתי. לְאור

          ירח בחלון זימרְת לה

          בלַחש זֶמר אהבה של כַּחש,

          גנבְת את הדַעת התמימה

          שלה בְּתלתלים, בְּטבעות,

          צְמידים, זֵרים, זוּטוֹת מנצנצוֹת -

          כל מה שמכוֹפֵף נפש רכּה      

          שלא חוּשלה עוד. בעורמה את לב

          בִּתִי שדדְת, והפכְת את

          צייתנותה, המחויבת לי,

          לאטימוּת עיקשת. אם, דוכס

          גדול, היא לא תסכים כאן לפנֵיך

          לשאת לְבעל את דֶמֶטְרִיוּס,

          אני דורש שתינתן לי זכוּת-

          האב העתיקה: היא בת שלי,

          ורק אני רשאי למסוֹר אותה;

          ואמסרנה לאדון הזה

          או לְמוֹתה, על פי חוקֵי העיר.

תֵזֶאוּס: מה את אומרת, הֶרְמִיָה? זִכרי,

          יפה שלי, אביך אמור להיות לך

          כמו אֵל, הוא שיָצר את כל יופייך,

          את בעיניו רק דמות של שעווה

          שהוא פיסל - ובכוחו לִפְסוֹל.

          דֶמֶטְרִיוּס אדון ראוי מאד.

הֶרְמִיָה: וגם לִיסַנְדֶר.                                

תֵזֶאוּס:                 כן, כשלעצמו.

          אך בַּמִקְרה הזה, ללא אישוּר

          אביך, זה האחֵר ראוי יותר.

הֶרְמִיָה: הלוואי אבי יִראה מתוך עיני.

תֵזֶאוּס: מוטב שאת תִראי כראוּת עיניו.

הֶרְמִיָה: בבקשה, כבודו, יסלח לי. לא

          יודעת מה הכוח שנותן

          לי כוח, או עד כמה זה הולם

          את צניעותי בְּמעמד כזה

          לתת קול רם לַמחשבות שלי,

          אך אנא תן לי שאדע, אדון,

          כמה כבד העונש שייפול

          עלי אם אסרב לשאת לי את

          דֶמֶטְרִיוּס לבעל.

תֵזֶאוּס:                      עונש מוות,

          או הִתנזרוּת לַנצח מחֶברת

          גברים. אז, הֶרְמִיָה יפה, חִקרי

          את תשוקותייך, בּחנִי טוב את

          דמך ושאלי את עלומייך

          אם יש בך כוח, בְּמִקְרה שאֶת

          בְּחירת אביך לא תכבדי, לסבּוֹל

          גלימה של נזירה, להתכווץ

          בְּצִלְלֵי מִנְזר לַעַד, לִחְיות

          צחיחה ועקרה שָם כל

          ימייך, מְזַמֶּרת הִמְנונים

          לִלְבנה קרה בלי פרי. קדוֹשה

          מי ששולטת בדמָה החם

          ומסוגלת למסע בתולים

          כזה. אך שושנה שנקטפה

          וזוּקְקה לבוֹשם, בָּעולם הזה

          שְמֵחה יותר מזו אשר קְמֵלה

          על חוֹח בתולים – גדֵלה, חיה           

          ומתה טהורה, אך בבדידות.

הֶרְמִיָה: ככה אגדל, וכך אֶחְיה וגם

          אמות, אדון, ולא אשעבּד

          את בּתוּלַי לְאיש שנִשְמתִי

          לא מסכימה למרוּתוֹ.

תֵזֶאוּס:                          קחי זמן

          לחשוב - עד הירח החדש,

          היום אשר יחתום ברית עולמים

          ביני לבין אהובתי. בַּיום

          ההוא הכיני את עצמך למוּת

          על סַרבנות לְאבא, או לשאת

          לך את דֶמֶטְרִיוּס, כרצונו,

          או על מזבֵּח של אֵלת בתולים

          לִנְדוֹר פְּרישוּת, חיֵי בְּדידוּת לַנצח.

דֶמֶטְרִיוּס: וַתְרי, הֶרְמִיָה מתוקה. לִיסַנְדֶר,

          אל תתהדר בִּרְכוּש של איש אחר.

לִיסַנְדֶר: אתה זכית באהבת אביה.

          תן לי את הֶרְמִיָה, ותתחתן

          אתו.

אֶגֶאוּס:         תלעג, לִיסַנְדֶר. זה נכון:

          אהבָתי שלו; והיא תִתֵן

          לו את אשר שלי; והיא שלי.

          כל זכוּת שיש לי בה אני מפקיד

          בידי דֶמֶטְרִיוּס.

לִיסַנְדֶר:                         אני, אדון,

          שווה לו בְּמוצָא, ובִנְכסים;

          אהבָתי גדולה יותר; ערכִּי

          אינו נופל כלל מערכּוֹ, אם לא

          עולה עליו; אבל מה שחשוב

          יותר מכל הִתְרברבוּת, אותי

          אוהבת הֶרְמִיָה הנפלאה.

          אז למה לא לתבוע את זכותי?

          דֶמֶטְרִיוּס, אני טוען זאת מול   

          פניו, עָגב על הֶלֶנָה, הבת

          של נֵדָאר, ושָבה את נִשְמתה.

          והיא, העדינה, כְּרוּכה, כְּרוּכָה

          באדיקות, כרוכה עד לסגידה

          בַּבוגדני ההפכפך הזה.

תֵזֶאוּס: אני מודה שזה מה ששמעתי,

          והתכוונתי לדבר על כך עם

          דֶמֶטְרִיוּס; אבל טרוּד מדי

          בעניינַי, פָּרח מזִכְרוני.

          אך בוא, דֶמֶטְרִיוּס, ובוא, אֶגֶאוּס;

          תלכו אתי, אה? יש לי עם שניכם

          סיפור פרטי לסגור. אַת, הֶרְמִיָה

          יפה שָם, תתאמני איך להתאים

          את חשקייך לרצון אביך;

          אחרת חוק העיר ידוּן אותך –

          ולא ניתן שום הנחה – לְמוות,

          או נדר נזירוּת. בואי, הִיפּוֹלִיטָה

          שלי; מה, מה לך, יקרה?

          דֶמֶטְרִיוּס, אֶגֶאוּס, בואו איתנו. 

          אני רוצה להשתמש בכם

          בעסק שקשוּר לחתונה

          וגם לדון במשהו אשר   

          נוגע לשניכם.

אֶגֶאוּס:                   בחפץ לב.

        (יוצאים כולם חוץ מלִיסַנְדֶר והֶרְמִיָה)

לִיסַנְדֶר:  מה, מתוקה? למה לֶחְיֶך כל כך

          חיוורת? איך דהוּ בה הוורדים                   

          כל כך מהר?                      

הֶרְמִיָה:                אולי מחוֹסר גֶשם.

          כי אם סוּפת עינַי היתה פורצת

          איזה מבול היה שוטף אותם!

לִיסַנְדֶר: אוי לי! מכל מה שקראתי או

          שמעתי בעל-פה או בַּספרים,  

          נְתיב האהבה אף פעם לא

          חָלק. או שיש פּער בַּמוצא –

הֶרְמִיָה: זה בּוץ! גַדלוּת נִצְמדת לְדלוּת!  

לִיסַנְדֶר:  או שהֶפְרש הגיל לא הגיוני -    

הֶרְמִיָה:   זה בּוֹר! זִקְנָה נִדְבֶּקת לִנעורים!

לִיסַנְדֶר:  או שהמשפחה היא שלחצה -  

הֶרְמִיָה: זה קוֹץ! לִבְחוֹר דרך עינֵי זרים!

לִיסַנְדֶר:  או, אם כבר הזיוּוג עולה יפה,

          אז מוות, מלחמה או מחלה

          סוגרים עליו, הופכים אותו רִגְעִי

          כמו צליל, מהיר כּצֵל, קצר כמו

          חלום, חטוּף כמו הבּרק בְּלֵיל-

          פחם, אשר מאיר בזעמו

          שמיים וגם ארץ, ולִפְנֵי

          שעוד תספיק לומר "תִרְאו!" נִטרף

          במלתעות החושך. ככה כל

          ניצוץ בזק נבלע בתוך התוהו.      [/ נבלע בְּאנדרלמוסיה.] 

הֶרְמִיָה: אם אוהבים תמיד עומדים בפנֵי

          מִכְשוֹל, זה צו גורל. אז בוא נִלְמד

          לִחְיות עם זה, זה עונש הכרחי

          שמִתְלווה לַאהבה כמו שאר

          הנִסְפּחים שלה – גניחות, תפילות,

          דְמעות, וניחושים וחלומות.

לִיסַנְדֶר: טיעון יפה. אז, הֶרְמִיָה, שִמעי

          טוב: יש לי דודה אלמנה, עם הון

          גדול, בלי ילדים – בֵּיתה נמצא

          שלושים-וכמה קילומטר מן

          העיר, והיא רואה בי בן ממש.

          שם, הֶרְמִיָה שלי, תהיי אשתי,

          ולא ירדוף אותנו שם אף חוק        

          קשוּח עירוני. אם את אוהבת

          אותי, מחר בלילה התחמקי   [/ התגנבי]

          מבית אביך, וליד העיר, בַּיער –

          נפגשנו עם הֶלֶנָה פעם שם

          לחגוג את בוא הקיץ – אחכּה לך.

הֶרְמִיָה: לִיסַנְדֶר, לב יקר, אני נשבַּעַת

          בְּקֶשת קוּפּידוֹן החזקה,

          בַּחֵץ החד שלו, מוּזְהב הראש,

          וּבְיוֹנֵי אֵלָת האהבות,

          ובכל מה שקוֹשר בין לבבות,

          בַּגברת ששָרפה עצמה באש

          כשראתה את אהובה נוטש,

          בכל שבועת-שווא שגברים המציאו -

          וזה יותר מכל מה שנשים השמיעו -

          שָם בַּמקום שקבעת, וּבַזמן,

          אמתין בלב מסוּר ונאמן.

לִיסַנְדֶר:  זִכְרִי, הִבְטחת. תראי – הֶלֶנָה באה.

        (נכנסת הֶלֶנָה)

הֶרְמִיָה: כל טוב, הֶלֶנָה היפה. לאן?

הֶלֶנָה:  יפָה קראתְ לי? לא יָפֶה. עד כאן.       

          דֶמֶטְרִיוּס חולם רק על יופייך. יפֶה לך!

          יש לך עיניים כוכבים, וּפֶה לך

          שלַאוזניים מִתְנגן ורך הוא

          משיר זָמיר כְּשצץ ניצן בַּאחוּ.

          מחוֹלִי נדבּקים; למה מחֵן לא?

          הַלְוואי חִינֵך ידביק אותי; זה יתכן, לא?   

          שאדַבֵּק בַּקול שלך, ובְעֵינך,

          שלשוֹני תחלֶה בְּנוֹפֶת לשוֹנך.

          אם העולם כולו יובטח לי, רק הוא לא,

          אלבּש דמותך - וקחי את העולם כולו.

          לַמְדי אותי להיות אַת. באיזו שיטה 

          את לב דֶמֶטְרִיוּס את מרטיטה?

הֶרְמִיָה: אני מְעקמת אף - הוא אוהב על אף כך. 

הֶלֶנָה:  לַמדי אותי גם לעקם תַ'אָף כך. 

הֶרְמִיָה: מכל קללה שלי הוא מלבלב.

הֶלֶנָה:  לאף תפילה שלי הוא לא שם לב.

הֶרְמִיָה: ככל שאתעב, הוא מתקרב.  

                            [/ שונאת אותו יותר, הוא מתקרב עוד.]

הֶלֶנָה:  ככל שאחבּב, הוא מתעב.         

                                 [/ אוהַב אותו יותר, הוא מתעב עוד.]

הֶרְמִיָה: בטירופו אני לא אשמה.

הֶלֶנָה:  יופְיֵך אשֵם. תנו לי אַשְמָה דומה!

הֶרְמִיָה: תתעודדי, כי בפנַי שוב לא יחזֶה הוא;

          לִיסַנְדֶר ואני בורחים וזהו.

          לפני שדמות לִיסַנְדֶר נתגלתה לי

          העיר הזאת גן-עדן נראתה לי.

          איזה כוחות יש לָאהוּבי - כמו אֵל:

          גן עדן הוא הפך לעזאזל!

לִיסַנְדֶר:  נחשוף לך את סודנו, הֶלֶנָה:

          מחר בלילה, כשהלבנה

          תִרְאֶה פָּנֵיה במֵי-כסף משתקפים, 

          תשפוך פנינים על גבעולים שמזדקפים -    

          זמן שמסתיר בּרִיחות של אוהבים -   

          נחמוק בשער העיר כמו גנבים.                   

הֶרְמִיָה:   כן, ובַיער שבּו לעתים תכופות

          שכבנו לנו שתֵינו בין הרקפות,

          לחשנו זו לזו סוד מְרַגֵש -                

          לשָם נצא, הוא ואני, וניפָּגש.

          ולא נביט לַנצח חזרה.

          נִמְצא מקום אחֵר, חֶברה זרה.

          שלום, חברת יַלדוּת, בָּרְכִי דרכּי,

          והלוואי שבדֶמֶטְרִיוּס תִזכּי.

          מחר, לִיסַנְדֶר! אז נגיע מורעבים

          לִטְעוֹם שנית מָזוֹן של אוהבים.

          (יוצאת הֶרְמִיָה)

לִיסַנְדֶר:  נשבע! – הֶלֶנָה, אני מאחל לך

          שכפי שאת כְּמהה אליו, הוא יְיַחֵל לך.

          (יוצא)

הֶלֶנָה:  אח, יש מאושרים על אחרים!

          אני יפה כמותה, כולם אומרים.

          אז מה? דֶמֶטְרִיוּס אינו סבור.            

          הוא לא רואה מה שלכולם ברור.  

          הוא בטעות נִתְלֶה בהֶרְמִיָה          

          ממש כמו שאני עליו תלויה.         

          מכל דבר בזוי, נִקְלה, עקוּם,              

          האהבה עושה פִּסְגת הַיְּקוּם.

                                  [/ לכל דבר עקום, מחריד, נורא, 

                                האהבה נותנת תואר וצורה.]

          לא בָּעיניים אהבה רואה                  

          כי אם בַּלב; הדמוּת הידועה

          של קוּפּידוֹן כפי שהיא מצוירת

          יש לה כנפיים - אבל היא עיוורת.

          לָאהבה גם אין שיקול או דעת:

          בלי חישובים היא טסה לה, מופרעת.

          לכן אומרים האהבה היא ילד,

          כי הבחירה שלה היא מבולבלת,

          אומרת "כן" ו"לא" כמו זאטוט,

          היום נִשְבּע, מחר אומר "זאת שטות".

          לפנֵי שהואיל את הֶרְמִיָה לִרְאוֹת    

          דֶמֶטְרִיוּס הִמְטיר עלַי שבוּעות.        

          קצת חוֹם של הֶרְמִיָה – פּסקו המִמְטרים;

          האיש נָמַס, וגם הנדרים.

          אלך ואספר לו על תכניותיה;

          ואז מחר בַּלילה הוא בעקבותיה

          יֵצא לרדוף. ולי על המֵידע

          הוא בַּמִקְרה הטוב יגיד תודה.

          אך ללבִּי יוּקל בּכְאבוֹ:

          אֶראהוּ בצֵאתוֹ - ובשוּבוֹ.

          (יוצאת)

מערכה 1, תמונה 2 -

נכנסים מוֹט הנָגָר; וסיד הצבּעי; ותחת הרָפָּד; וזַמְש הסנדלר; ושְפּיץ הפֶּחח; ושְרוֹך החייט.

 

מוט:     כל הלהקה שלנו כאן?

תחת:    כדאי שתקרא להם אחד-אחד באופן אִינְדִיווידוּ-כּלָלִי לפי רשימת הנְפָשים הפועלים.

מוט:     הִנה קָטלוֹג השֵמות של כל איש בְּמרכז העיר והפרברים שנחשב מוכשר לשחֵק בַּהצגה שלנו לפנֵי הדוכּס והדוכסית, בְּיום החתונה שלו בַּלילה.

תחת:    קודם כל, מר מוֹט, חָבֶר-נָגָר, תגיד בְּמה המחזה מטפּל; אחרי זה תקרא את השמות של השחקנים; ואז תסכּם למסקנה.

מוט:     שימו לב, המחזה שלנו הוא "הטרגדיה המרה ביותר, והמוות האכזרי ביותר של פּירָמוּס וְתִיסְבּי".

תחת:    חתיכת עבודה אל"ף-אל"ף, תאמינו לי, ועליזה גם. עכשיו, מוט חבר-נגר, תְנַקֵּב בַּשֵמות של השחקנים שלך לפי הרשימה. רבותי, תעמדו ברווחים.

מוט:    כשאני קורא לכם – תתפּקדו. חבר-רָפָּד, מר תַחַת?

תחת:   מוכן. תגיד על איזה תפקיד אני מופקד, ותמשיך.

מוט:    אתה, מר תחת, חבר-רפד, רשוּם בְּתור פּירָמוּס.

תחת:   מה הוא פּירָמוּס? מאהב, או עריץ?

מוט:    מאהב, שהורג את עצמו באופן אבירוּתי מאד בשם האהבה.

תחת:   זה ידרוש קצת דמעות בשביל לשחק את זה משכנע. אם אני עושה את זה, שהקהל ישמור טוב על העיניים שלו: אני אקים סופות, אני אקונן כהוגן. הלאה. למרות שהכשרון שלי זה להיות עריץ. יכולתי לשחק את הֶרְקוּלֶקֶס בצורה פֶנומֶנְטַלִית, או איזה תפקיד מחריש-עיניים, שמרסק הכל.

             סלעים יכו     

                 ברקים יוּרקוּ

                 וִיְפַרְקְקו

                 סוּגַר וכלוּב.   

                 ובהיכלו

                 אַפּוֹ-הוֹ-לוֹ               

                 ירים קולו:     

                 "גורל עלוב!"

       זה היה נשגב. עכשיו תכריז על יתר השחקנים. - זה סגנון של הֶרְקוּלֶקֶס, סגנון של עריץ: מאהב הוא יותר מייבּב.

מוט:    מר זַמְש הסנדלר?

זמש:   כאן, חבר-נגר מוט.

מוט:    מר זמש, אתה חייב לקחת עליך את תִיסְבּי.

זמש:   מה זה תיסבּי? אביר נודד?

מוט:    זה הגברת שפּירָמוּס צריך לאהוב.

זמש:   לא, בבקשה, אל תיתן לי לשחק אשה: כבר כמעט גודל לי זקָן.

מוט:    אח, זה לא חשוב: אתה תשחק את זה במסכה; ואתה תצטרך לדבר בקול הכי דק שאתה יכול.

תחת:   אם אני אסתיר את הפרצוף שלי, תן לי לשחק את תיסבּי גם-כן. אני אדבר בקול דק ענק: "תִיזִי, תיזְבּוּש!" – "הו פּירָמוּס, אהוב שלי-שלי! אני היא תיסְבְּךָ שלך-שלך, וגְברת-נפשך שלך-שלך!"

מוט:    לא, לא, אתה חייב לשחק את פּירָמוּס; וזמש, אתה תיסבי.

תחת:   נו טוב, תמשיך.

מוט:    חבר-חייט שרוך?

שרוך: כאן, מוט, חבר-נגר.

מוט:    מר שרוך, אתה חייב לשחק את אמא של תיסבי. חבר-פחח שְפּיץ?

שפיץ:  כאן, מוט, חבר-נגר.

מוט:    אתה - אבא של פּירָמוּס. אני בעצמי אבא של תיסבּי. חבר-צבעי סיד, אתה בתפקיד האריֵה. ואני מקווה שיש לנו ביד הצגה סגורה.

סיד:    יש לך את הַבְּתַפקיד-האריֵה בכתב? בבקשה, אם יש לך, תן לי אותו; כי אני כְּבַד-לימוד.

מוט:    אתה יכול לאלתֵר את זה חופשי, כי זה רק לִשְאוג.

תחת:   תן לי לשחק גם את האריה. אני אשאג שזה יעשה לכל בן-אדם טוב בַּלב לשמוע אותי. אני אשאג ככה שהדוכס יגיד: "שישאג לי שוב; שישאג לי שוב! בּיס! שייתן לי בּיס!"

מוט:    אם תעשה את זה מחריד מדי, אתה תפחיד את הדוכסית ואת הגבָרוֹת, שהם יצרחו: וזה יספיק שיתלו את כולנו.

כולם:  יתלו אותנו, כל בן-אדם-וחווה.

תחת:      נכון, חברים, אני מודה שאם נפחיד את הגברות ככה שהם יאבדו כל עֶשְתוֹן, הם יִתְלו אותנו בלי שום דִיסְקְרֶטיקָה. אבל אני אשאג לְךָ בְּקול חֲריש-מַחְריד-אוזניים, אני אשאג לך ממש יונה יונקֶת; אני אשאג לך בקול ממש זמיר.

מוט:    אתה לא יכול לשחק שום תפקיד חוץ מפּירָמוּס: כי פּירָמוּס הוא איש מתוק-פנים; איש יפה כמו שרואים ביום של קיץ; איש מאד מקסים וג'נטלמני: לכן אתה חייב לשחק את פּירָמוּס.

תחת:   טוב, אני אתמודד עם זה. עם איזה זקָן הכי טוב שאני אשחק?

מוט:    עם איזה? איזה שתרצה.

תחת:   אני אבצֵע את זה או בזקָן צֶבע קש, או בכתוֹם-בהיר, או באדום כּהה, או בזקָן בגוון מַטְבּע צרפתי, זָהוֹב-זִיו.

מוט:    יש צרפתים שנָשר להם כל הזקָן ונהיָה להם פרצוף זָהוֹב-זִיו עקב זיבָה, אז עזוֹב. אבל רבותי, הנה התפקידים שלכם; ואני מפציר בכם, מבקש בכם ודורש בכם להשתלט עליהם עד מחר בלילה גג; ולפגוש אותי ביער של הארמון, מחוּץ לעיר, לאור הירח; שָמה נעשה חזרה, כי אם ניפגש בעיר, ינדנדו לנו אנשים, וההפתעה שלנו תתגלה. בינתיים אני אכין רשימה של אביזרים שנחוצים למחזה שלנו. אני מבקש לעמוד בזמנים.

תחת:   אנחנו ניפגש, ושם נוכל לעשות חזרה עמוקה ואמיצה. תשקיעו, ותדעו בעל פה. שלום שלום!

מוט:    נפגשים ליד האלון של הדוכס.

תחת:   מספיק; מי שלא עובד - שיתאבּד.

          יוצאים.

מערכה 2, תמונה 1 -

נכנסים פֵיָה מצד אחד, ופַּק מצד שני.

 

פַּק:     רוח, הֵי! לאן את משוטטת?

פיה:              על גבעות, מורָדות,

                      דרך קוץ ודרדר,

                   על גדרות, בין שָדות, 

                      דרך אש ומטר,

                        אני אפלוש לכל פינה

                   מהר מִקֶרן הלבנה;

                        גְבִרְתי מלכּת פֵיות. אין סוף לַ-

                   דֶשֶא שְבְּטַל אשטוֹף לה. 

                   רקפות סְביבה קדוֹת

                   בִּמעיל זהב עם נקודות.

                   הנקודות – פנינים כְּשוּפוֹת,

                   שַי של פיות לָרקפות.

          עכשיו טיפות של טל אני אוספת

          לתלוֹת טיפה על אוזן כל רקפת.      

          הלכתי, גולם-רוח! המלכה

          עם צְבא פֵיות שלה יהיו פה תוך דקה.

פק:     המלך פה יִנשוֹף את נְשפָיו הלילה.

          שלא יִראה את המלכה, זה לא כדאי לה.

          כי אוֹבֶּרוֹן שְטוּף זעם וחרוֹן

          שיש לה בפמליה נערוֹן

          מקסים אשר נִגְנב ממֶלך הוֹדוּ.

          החטוּפוֹן הזה מתוק מאד הוא;

          ואוֹבֶּרוֹן, קנאי, חָפֵץ בַּנער

          שכְּנושֵא כֵּלָיו יָשוּט איתו בַּיער;

          אך היא דְבֵקָה בַּילד האהוב,

          כֶּתר פרחים נתנה לו, וכל טוּב.

          עכשיו לא ייפגשו כבר בְּצֵל עץ,

          על פֶּלג, או לְאור כוכב נוצץ,

          מבלי להתקוטט; והמשמר ביחד

          נֶחְבָּא בְּאצְטרוּבּל, רועד מפַּחד.

פיה:    או שאני טועה בְּמה אתה ומי

          או שאתה הוא השדון הערמומי

          והפוחֵח רוֹבּין גוּד. זה לא אתה,

          שבִּבְתולוֹת הכּפר זורֵע בְּעָתָה,

          מחמיץ חלב, שורף ת'מַחְבתות

          ומשגע את המשרתות,

          הופך-שופך קומקום, סיר ותרווד,

          מסיט ממסלולו את הנווד

          בַּלילה, נהנֶה לִצְחוק לאֵיד?    

          אלה שמכנים אותך לץ-שֵד,

          או פָּק-מַמְתק, איתם אתה נחמד:       

          נותן להם מזל, מושיט גם יד. 

         זה לא אתה?

פק:                       מודה ולא שולֵל.                         

          אני הלֵץ שמשוטט בלֵיל;

          מצחיק את אוֹבֶּרוֹן, ומְחַלֵץ

          מדַל שפתיו חיוך כשאאלֵץ

          סוס מפוּטם, אחרי הארוחה,

          לצהוֹל בקול של נקבה סְיָחָה;

          או שאני אורב בְּסיר דַיסָה 

          של איזו רכלנית מטבח גסה;        

          כשהיא גומעת - על שפתיה אנתֵר,

          והדיסה נשפכת לה על הסַנְטֵר.

          הדודה הטובה שמספּרת

          מעשיה מרה ומצמררת,

          רואה בי מין שרפרף בטעוּתָה;

          אני חומק לי תַחַת תַחַתָהּ,

          היא מתמוטטת אַרְצָה וצועקת

          "אמא!" ובשיעולים נחנקת.

          כולם אז נשנקים מצחוק סביבה,

          צורחים ומוכנים להישבע      

          שלא היה בַּבּית מעולם

          בידור כל כך עליז, כל כך מושלם.

          אך הנה אוֹבֶּרוֹן. לגוּז, פֵיָה, לגוּז.      

פיה:    והנה גם גבירתי. הלוואי שהוא יזוּז.

          (נכנסים אוֹבֶּרוֹן מצד אחד, עם פמלייתו, וטִיטַנְיָה מצד שני, עם פמלייתה היא)

אוֹבֶּרוֹן:   פגישה רעה לאור הלבנה,                 

          טִיטַנְיָה יהירה.

טִיטַנְיָה:                   מה, אוֹבֶּרוֹן-

          קנאי? פֵיות, נא לקפֵּץ מכאן. 

          נשבעתי: הוא ומיטתו מחוץ

          לַתחוּם.

אוֹבֶּרוֹן:               מופקרת חצופה, עצרי!

          אני לא אדונך?

טִיטַנְיָה:                    אם כן, אני

          רעייתך האהובה. אבל

          כשהתעופפת ממלכוּת פיות 

          בדמות רועה, חיללת כל היום 

          על גבעולי-קש וזימְרַרְתָ שיר 

          של אהבה – אני יודעת, כן! -

          לְבת רועים נחמדת. מה אתה

          עושה כאן, למה באת מקצה הודו

          אם לא בגלל, סליחה, הספורטאית

          האָמָזוֹנָה, הפילגש השרירית                            

          שלך, המאהבת הלוחמת?

          היא מתחתנת עם תֵזֶאוּס, אז

          הִגעת לְברֵך את מיטתם?

אוֹבֶּרוֹן:   את מעיזה, טִיטַנְיָה, להשמיץ

          אותי ואת הִיפּוֹלִיטָה? – בושה! - 

          כשאַת יודעת מה אני יודע

          עלייך ותֵזֶאוּס! מה, לא את

          מָשַכְת אותו בְּלילה מהבהב

          מפֶּריגוּנָה, העלמה שהוא

          כבש? לא את הִכְרחת אותו לנטוש

          את אֶגְלֶס, אַרִיאַדְנֶה, אַנְטִיוֹפּה?

טִיטַנְיָה:  הכל שִקְרֵי דיבּה מתוך קנאה.

          עוד לא קרה מאז תחילת הקיץ

          שנתאסף בְּתל, גיא, חורש, כר

          של דשא, פלג מרוּצף צדפים,

          נחל אפוף קְנֵי סוּף, או על חוף ים,

          לרְקוד במעגל לקול שריקת

          הרוח, בלי שבַּקטטות שלך

          הרסת לנו את השעשוע.    

                       [/ פגמת לנו בשעשועים.]

          לכן כל הרוחות, אשר שרקוּ                               

          לנו לשווא, הקימו מן הים

          כִּנְקָמָה אֵדים של מַגפה;

          כשהם צנחו לארץ, כל נהר    

          זוּטר גָאָה עד שהציף את שתֵי

          גְדותיו. לכן השוֹר מָשַך לַשווא

          מַשָּא, חוֹרש לַשווא יָגע, דגן

          ירוק נִרְקב לִפנֵי שעלומיו

          צימְחוּ זקָן; הַדִּיר עומד שומם

          בְּתוך שָדה מוּצף, והעורבים 

          הִשְמִינו על פְּגרים מוכּים בְּדֶבֶר;

          מִגְרש המִשְחקים כּוּסָה בְּבוץ,

          קווי שבילים בַּדֶּשא נִמְחקו,

          כי אין רגליים שדורכות בהם.

          סגריר וחורף בעולם, לֵילות

          קרים, בלי נחמה, בלי אח חמה.     

                         [/ קרים, בלי הד של שיר, בלי נחמה.] 

          הלבנה, מלכּת גאוּת ושפֶל,

          חיוורת מרוב זעם, מציפה

          את האוויר בְּשִגָרוֹן, לחוּת

          ומחלוֹת. וּבְטֵרוּף הַמֶּזג

          של מזג-האוויר כל העונות     

          מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור

          צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;

          על כתר-קרח דק של שר-החורף

          נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי

          אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו

          פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים

          מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי

          לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי

          הוא מי. ושורש האסון הזה -

          הריב שלנו, הסכסוך שלנו. 

          אנחנו ההורים והמקור.         

אוֹבֶּרוֹן:   תַקְני את זה אפוא. בך זה תלוי.

          למה צריכה טִיטַנְיָה להמְרוֹת את         

          פי אוֹבֶּרוֹן שלה? אני בסך

          הכל מפציר שילד שְלל-פיות    [/ שילד אסופי] 

          קטן יהיה המשרת שלי.

טִיטַנְיָה:  בוא תירגע: מַמְלֶכת הפיות

          כולה את הילדון ממני לא

          תִקְנה. אמוֹ היתה מן הסוגדות

          לי. באוויר התבלינים של הודו                         

          בַּלילה לְצִדִּי ריכלה לא פעם;

          ישבה אִתי על חול זהוֹב של ים,

          לראות ספינות סוחר על הגלים;

          צחקנו איך המִפְרשים תופחים

          שם, איך הרוּח המופקר מכניס אותם

          להריון; והיא חיקתה אותם

          בצַעד קל, גוֹלש – רַחְמָה היה              

          מלא כבר אז בַּמְשרְתוֹן שלי -             

          שָטה לה על החוף למצוא לי כל

          מיני זוטות, ושָבה עמוסה

          כל טוּב כמו מהפלגה. אך בת-

          תמוּתה היתה, ובַלֵידה היא מתה.

          ולמענה גידלתי את הילד;

          ולמענה לא אפּרד ממנו.

אוֹבֶּרוֹן:   לכמה זמן בַּיער את חונָה?

טִיטַנְיָה:   אולי עד אחרי יום החתונה.

          אם ברצונךָ לִרקוֹד בַּמעגל

          איתנו, ולצפות בְּהילולוֹת

          הלבנה שלנו, בוא. אם לא,

          עזוב אותי, ולא אטריד אותך.

אוֹבֶּרוֹן:   תני את הילד, ואבוא איתך!

טִיטַנְיָה:   בשום מחיר. פיות, להתנדף!

          אם אשאר נתחיל עוד רגע לגדף.      

          (יוצאים טִיטַנְיָה והפמליה שלה)

אוֹבֶּרוֹן:   טוב-טוב, לכי לך בדרכייך. לא

          תצאי מן החורשה הזאת לפני

          שאַעֲנֶה אותך על העלבון.

          בוא הנה, פּק ענוג שלי. אתה

          זוכר איך שישבתי פעם על

          שן-סלע ושמעתי בתולת-ים

          על גב דולפין אשר זימרה שיר כה

          מתוק, עָרֵב לאוזן, שהים

          הפרא התרכך, וכוכבים

          זינקו ממסילתם לשמוע את

          שירה?

פק:               אני זוכר.

אוֹבֶּרוֹן:                        ראיתי אז

          (מה שנבצר ממך) את קוּפּידוֹן,

          חָמוּש ועף לו בין יָרח קר

          לָארץ. הוא מצא לו מטרה,

          עלמה יפה שנשבעה להיות

          בתולה, יושבת על כס מערב,

          דָרך קשתוֹ ואז צָלף בה חץ 

          של אהבה, בכוח שיִקְטול

          גם מאה-אלף לבבות. אבל

          ראיתי איך קרנֵי הלבנה

          הטהורים כַּמים מְכבּים

          את חץ האש הזה. והעלמה

          פסעה, שקועה בהרהורֵי צניעוּת,

          חפּה משִגְיונות, ונעלמה.

          אך שָמְתי לב היכן נחת החץ

          הקוּפּידוֹני. הוא נחת לו על

          פּרח קטן, צח כחלב לפני

          כן ועכשיו אדום כַּדם כולו

          מפֶּצע אהבה. בתולות קוראות

          לו "רוֹדֶם אהבה". הָבֵא לי את  

          הפרח. זה הצֶמח אשר פעם

          הראיתי לך. כשהעסיס שלו

          מונח על עפעפיים ישֵנים,

          לב כל אשה או גֶבר יִשָבֶה

          עד שגָעון בַּיצור החי שהם

          יראו ראשון בהקיצם. הָבֵא

         לי את הצֶמח, ותחזור לִפְני  

          שלִוויתן יספיק לִשְחות פרסה

          אחת.

פק:               מקיף בחגורה את כל

          האדמה תוך ארבעים דקות. 

          (יוצא)

אוֹבֶּרוֹן:   כשהעסיס יהיה פה, אארוב

          לה לטִיטַנְיָה כשהיא ישֵנה,

          ואטפטף לה את הצוּף לתוך

          עיניה. הדבר הבא שהיא

          תִראה בהקיצה – אריה, דוב, או

          זאב או שור, קופיף טרחן או בן-

          שימפּנְז קופץ – היא תתאהב בו עד

          כְּלוֹת הנשמה. וטרם שאסיר

          את הכישוף  - עם זן אחר של צמח –

          היא תוותר לי על המְשרתוֹן.

          אבל מי בא? אני רואה ולא

          נראה. אקשיב קצת לשיחה הזאת.

          (נכנס דֶמֶטְרִיוּס, והֶלֶנָה בעקבותיו)

דֶמֶטְרִיוּס: לא, לא אוהֵב אותך, עזבי אותי.        

          איפה לִיסַנְדֶר והֶרְמִיָה יפה?

          אחד אני ארְצח, אחת רוצחת

          אותי. אמרת לי שבָּרחו לַיער.

          אז הִנה אני פה, אובד עצות    

          בין העצים כי אני לא מוצֵא

          את הֶרְמִיָה שלי. די, תסתלקי,

          אל תיצָמדי אלַי יותר.

הֶלֶנָה:                            אתה

          מושך אותי, מַגְנֵט עם לב של אבן –

          אך אתה לא מושך מתכת כי

          לבי נָמֵס כמו שעווה. וַתֵּר

          על כוח המשיכה שלך ולא

          יהיה לי כוח עוד לרדוף אותך.

דֶמֶטְרִיוּס: אני קורץ לך? מפתה? אומֵר

          מלים של נועם? אני לא אומֵר

          לך בפירוש שאני לא אוהֵב

          אותך, ולא יכול?

הֶלֶנָה:                         ורק על זה

          אוהַב אותך יותר. אני כלבלב

          מַחְמָד שלך, דֶמֶטְרִיוּס, תרביץ

          לי עוד ואלקק אותך יותר.

          עשֵה בי כמו בכלבּתך, תִרְמוס,

          תבעט, תזנח אותי, אבּד אותי;

          רק תן ללכת אחריך כמו 

         סמרטוט. לְמה אני כבר מתחננת?

          להיות הכי פחותה באהבה     

          שלך - לי אין דבר אשר ינעם

          מזה - שתעשה בי כמו בכלב.

דֶמֶטְרִיוּס: אל תְגָרי מִדי את שנאתי;

          אני חולה כשאני רק מביט בך.

הֶלֶנָה:  ואני חולה כשלא אביט בך.

דֶמֶטְרִיוּס: את מסכֵּנֶת את השם הטוב

          שלך, לצאת כך מן העיר, לִמְסור

          עצמך לִיְדֵי אחד שלא אוהב

          אותך, לתֵת לְלילה מְזָמֵן-

          הזדמנויות ולְמַחשבות-חטא של

          מקום שומם את מטמוני בתולייך.

הֶלֶנָה:  הגינותְך היא הערבוּת שלי.

          אין לילה כשאני רואה אותך,

          לכן נדמה לי שסביבי לא לילה;

          וגם היער לא שומם, עולם

          ומלואו הוא, כי אתה אצלי

          כל העולם. אז איך אני לבד,

          כשהעולם כולו פה להביט בי?

דֶמֶטְרִיוּס: אברח ממך להתחבא בִּסְבך

          שיחים, אשאיר אותך כאן לחַסְדֵי                

          חיות טורפות.

הֶלֶנָה:                     לאף טורף אין לב

          כמו שלך. בְּרח אם אתה רוצה.

          כל סֵדֶר העולם כאן מתהפך:

          צַיָּד נָס מן הטֶרף ויונה

          רודפת נשר, איילה רכה

          דוהרת אחרי נמר – מרוץ

          שאין לו שום תכלית: הפחדנות

          רודפת והעוז בורח.

דֶמֶטְרִיוּס:                      לא

          מקשיב עוד לַחידות שלך. תני לי

          לזוז, כי אם את באה אחרי,

          נשבּע, אני אפגע בך לְרעה

          ביער.

הֶלֶנָה:           כן-כן, במקדש, בַּעיר

          או בַּשדה אתה פוגע בי.

          בושה מה שאתה עושה! בושה

          לַטֶבע הנשי! על אהבה

          אנחנו לא בנויות להילחם.

          אנחנו מחוּזרוֹת, לא מְחזְרוֹת כמוכם.

          (יוצא דֶמֶטְרִיוּס)

          אלך אתְךָ לקראת גן-עדן של כאב:

          תגמור אותי יד שלבִּי אוהב.

          (יוצאת)  

אוֹבֶּרוֹן:   שלום, יפה; עד שיבוא לַלילה סוף  

          אַת תברחי ממנו, הוא אותך ירדוף.

          (נכנס פק)

          הפֶּרח שם? ברוך הבא, נודד! 

פק:     כן, הנה הוא.

אוֹבֶּרוֹן:                    בבקשה, תן, תן לי.

          ישְנה גָּדָה בה קורָנית פראית נושבת,

          שִפְתֵי-שור שם צומחים, רקפת מלבלבת,

          תחת חוּפּה של יַערָה תִשְכּוֹן, מוּצֶלת,

          שושן וחבצלת לה מָחְצלת.

          שם נמה לה טִיטַנְיָה בַּלילות,

          על עריסת פרחים, בין מחולות;

          שם בת-נחש תשיל עוֹרה כלא היה,

          לְבוּש רחב מספיק כדי לעטוף פיה;

          אמְרח שם על עֵינה את העסיס,

          והזיוֹת זוועה פרועות הוא בה יתסיס.

          קח גם לך טיפה; חפּש בַּיער גברת         

          בת-עיר יפה שנשמתה בוערת

          לְבחוּרוֹן שאת חייה ממרר.

          מְשח את עיניו; אך שים לב שכשיתעורר

          יִרְאה אותה מולו. תכיר את הצעיר

          כי הוא לבוש לפי אופנת העיר.

          עשה זאת בקפידה, שהוא יאהב        

          אותה יותר מכפי שהיא כמהה אליו.

          ופגוש אותי עד שהתרנגול יקרא.

פק:     אל דאגה, אדון; המשימה ברורה.     

          (יוצאים)

מערכה 2, תמונה 2 -

נכנסת טִיטַנְיָה מלכת הפיות, עם פמלייתה.

 

טִיטַנְיָה:   קדימה – מעגל ושיר פיות.

          ואז לִשְליש-של-הֶרֶף-עַין – צאו.       

          אַתן לִקטוֹל תולעת בַּוְרדים;

          אַתן לִבְזוֹז כַּנְפֵי עטלפים,

          שנעשֶה לגָמָדַי מעיל;

          אַתן צאו להדוֹף את הינשוף

          הרעשן שבִּצְווחות כל לילה

          מפריע לִבְנֵי-רוח עדינים.

          עכשיו נא לְרָדֵּם אותי בְּשיר,

          ואז לַמלאכה, ותנו לנוח.

          הפיות שרות.

פיה ראשונה:   נחָש וצֶפע כְּפוּל לשון,

                 קיפוד קוֹצָן, אל תֵרָאו;          

                 סַלָמַנְדְרוֹת, תנו לישון, 

                 בְּמַלכּתנו אל תִגעו.  

מקהלה:   בוא, זמיר, זמֵר, סַלְסֵל

            את שיר הערש המְערְסֵל.

             נוּמי, נוּמי, נוּמי נוּם; נומי, נומי, נומי נום.

              שֶבר לא תדעי או הֶרס, 

              אף כישוף, קללה או אֶרס.

              לילה טוב לך בשיר-עֶרש.                

פיה ראשונה:   עכביש טוֹוֶה קוּרים,

               לֵך כי לא תִטְווה טובה!

                   חיפושית, שְרָצים שחורים,

                  אל תבואו לסביבה!              

מקהלה:   בוא, זמיר, זמֵר, סַלְסֵל,

            את שיר הערש המערסֵל.

              נומי, נומי, נומי נום; נומי, נומי, נומי נום.

              שֶבר לא תדעי או הֶרס, 

              אף כישוף, קללה או אֶרס.

              לילה טוב לך בשיר-עֶרש.

          (טִיטַנְיָה ישנה.)

פיה שניה:   ללכת! השעה יפה.

            אחת שם תישאר זקיפה.

          (יוצאות הפיות. נכנס אוֹבֶּרוֹן, וסוחט את הצוף לעפעפיה של טִיטַנְיָה)

אוֹבֶּרוֹן:          מה שתִרְאי בִּיקיצתך

                    אליו תִבְער אהבתך,

                    לִבּך יִבְכּה ויֵחַתך.

                    יהא זה דוב, חתול, נמר,

                    בַּרְדלָס, חזיר סוֹמֵר,

                    כשתִפְקחי עינייך שוב

                    הוא יֵרָאה לך כְּאהוּב.

                    קומי כשיתקרב תֵעוּב.

           (יוצא. נכנסים לִיסַנְדֶר והֶרְמִיָה)

לִיסַנְדֶר:  יפָה, מרוב שיטוּט אַת כבר תשושה.

          והאמת - הלכתי לאיבוד.

          ננוח, הֶרְמִיָה, בבקשה,

          נמתין לַשמש, היא תיתן עידוד.

הֶרְמִיָה: טוב, אז חפּש לך מיטה, ומְצא.

          לי הַגָּדה הזאת תהיה מַצָע.

לִיסַנְדֶר:  כר-דשא זה יהיה לשנינו כר, כרית:

          מיטה אחת, שני לבבות בִּבְרית.

הֶרְמִיָה: לא, לא, לִיסַנְדֶר טוב; למעני, חמוּד,

          תשכב רחוק יותר, ולא כל כך צמוּד.

לִיסַנְדֶר:  לא לסובב מה שאמרתי בְּתוֹם לב!

          האהובה צריכה לתפוש דברי אוהב!

          אמרתי שלבי בתוך לבך נִטְמע,                  

          עכשיו שניהם מהוּת אחת שלמה.

          זו ברית של חַד-חָזֶה וחַד-חָזֶה.            

          יוצֵא מִזה לדוּ-חָזֶה חוֹזה.    

          אז אם אשְכּב פה לצידך, כבודך מובטח:

          אני בַּצד שלך, לא צד אותך. 

הֶרְמִיָה: צד-זה, חד-זה! חידוד מבריק ומפותח!

          אבוי להֶרְמִיָה אם לְדקה        

          בְּכַוָונוֹת לִיסַנְדֶר פִּקְפּקה!

          אבל, מתוק, אני בכל זאת מבקשת:

          תִשכּב רחוק, כפי שהצניעות דורשת;

          מרחק שלא יִפְגע בַּתהילה

          של איש רווק הגון וּבְתולה.

          ולילה טוב, חבר מתוק; אהבתך

          בל תשתנה או תתהפך עד יום מותך!

לִיסַנְדֶר:  אמן, אמן; שיסתיימו חיי

          בַּיום שמְסירוּתי תאמר לך די!

          פה מיטתי; דעי בַּשינה כל מנוחה.   

הֶרְמִיָה: חֲצִי בְּרכָה לי, וחֲצי לְךָ.

          (הם ישנים. נכנס פק)

פּק:     כל פינה ביער תָּרְתי,

          את הבחור עוד לא אִתַּרְתי

          כדי לבדוק אם יש בָּסיס

          לַמוניטין של העסיס.

          דממה ולילה – מי פה, מי?

          בֶּגד עירוני רשמי!...

          עליו דיבר מלכי, נו מה!        

          זה הוא שבּז לה לעלמה!                 

          והנה היא, לישון שכבה        

          על אדמה לחה, טחובה.         

          נפש יפה! פחדה לנוּח

          ליד קְשה-לב אכזר גס-רוח.

          בּרבּר! בעינֵיך אני שָֹם                           

          עכשיו את כל מקסם הַסַּם.     

          כְּשתקִיץ בְּאהבה

          לא תדע יותר שַלְווה.

          אז התעוֹרר בְּהִסְתלקי.

          אני לאוֹבֶּרוֹן מלכּי. 

(יוצא. נכנסים דֶמֶטְרִיוּס והֶלֶנָה, בריצה)

הֶלֶנָה:  גם אם תִרצח אותי, עצוֹר, דקה!

דֶמֶטְרִיוּס: אל תיטָפלי אמרתי, עלוּקה.

הֶלֶנָה:  לא תעזוב אותי פה כשמחשיך!

דֶמֶטְרִיוּס: תקחי סיכון; אני לבד ממשיך.

          (יוצא)

הֶלֶנָה:  הו אין לי כבר אוויר! ריצה כה מטופשת.

          ככל שאתפלל אני רק מתייאשת.

          רק הֶרְמִיָה שְמחה, לאן שלא הלכה:  

          עיניה הן מושכות, שופעות ברכה.

          ממה הן כה זורחות? לא מדִמְעה;

          הרי אני בכיתי פי מאה.

          לא-לא, אני דוחה כמו דוב או בהמה,

          חיות טורפות בורחות ממני בְּאֵימה.

                                [/ לא-לא, אני דוחה כמו מין דוב מגושם, 

                       / טורפים רואים אותי – נסים חיש על נפשם.]

          אז אין שום פלא שדֶמֶטְרִיוּס

          נס מפני כמו מתִפְלָץ מִאוּס. 

                                               [/ כמו מתִפְלָץ מָאוּס.]

          איזה ראי רָשָע של רְמִיָה

          יַשְווה ביני לבין עֵינָהּ של הֶרְמִיָה?

          אך מי זה פה? לִיסַנְדֶר על הארץ? מת?

          ישן? אין פֶּצע, אין דם ששותת.

          לִיסַנְדֶר, איש, אם אתה חי, קום, פקח עיניים!

לִיסַנְדֶר (מתעורר): לרוץ למענך באש ומים!

          הֶלֶנָה, את שקופה! הו איזה פלא זה!

          לבּך מאיר - הִנה! - מבַּעד לחזה!

          איפה דֶמֶטְרִיוּס? את שמו המקולל

          אֶמְחה, חרבּי תפּיל אותו חלל!

הֶלֶנָה:  לא, אל תאמר זאת, אל תאמר זאת, לא אשְמע!

          אם הוא אוהב את הֶרְמִיָה שלך - אז מה?

          היא מאוהבת רק בך; אמור תודָה.

לִיסַנְדֶר:  תודה על הֶרְמִיָה? כולי סלידה

          מכל שעה שסתם בִּזבּזתי על ידה.

          מה הֶרְמִיָה? את הֶלֶנָה אני אוהב.

          מי לא יבחר יונה במקום עורב? 

          צריך לשמוע בקול התבוּנה,

          וזו אומרת: אַת הראשונה.

          הפרי מבשיל רק בָּעוֹנה הנכונה;

          הייתי ילד, לא היתה לי הבנה;

          עכשיו, כשיש לי כושר אבחנה,

          אני רואה ברור את התמונה,

          והיא מַפְנָה אותי בתוך עינֵך לקרוא

          את סֶפר סוד האהבה על כל עושרו.

הֶלֶנָה:  למה נולדתי שתזרוק בי עלבונות?

          ומה עשיתי שתִנְעץ בי פגיונות?

          זה לא מספיק, זה לא מספיק, בחור צעיר,

          שלא הֵערתי ואף פעם לא אעיר

          אצל דֶמֶטְרִיוּס מבט של רוך,

          אז גם אתה צריך לִרְמוֹס אותי, לדרוך?

          זה עוול, בחיי, זה עוול רציני

          ללעוג לי בְּחיזור בוז לֵיצני.               

          אבל כל טוב. אני מודָה, חבל,  

          חשבתי שאתה ישר יותר, אבל... 

          חרפּה! אשה שבִּיְדֵי גֶבר הושלכה

          תהיה לְאיש אחֵר שק חבטות, בדיחה.          

          (יוצאת)

לִיסַנְדֶר:  לא ראתה את הֶרְמִיָה.

         (להֶרְמִיָה הישנה)        כן, כן, שִכְבי-אַת,

          ואל לִיסַנְדֶר שוב אל תתקרבי-אַת.

          מעוֹדף ממתקים שזוללים

          חוטפים בְּחילה ונעשים חולים;

          וּלְדת כּופרת אין אויב יותר רותח 

          ממאמין לשעבר שהתפכּח.   

          אַת הבּחילה שלי, אַת אמוּנה טְמֵאָה,

          ועל כולם – וביחוד עלי – תהיי שנואה!

          את כל עוצְמת אהבָתי אגבּיר            

          להיות חייל בִּצְבא הֶלֶנָה, ואבּיר!                 

          (יוצא)

הֶרְמִיָה (מתעוררת): לִיסַנְדֶר, בוא, הצילו! בוא עזוֹר לי!

          את הנחָש מהחזה עקוֹר לי!

          אוי לי! איזה חלום של חלחלה!    

          תראה, אני רועדת עוד מבּהלה!

          הָיה נחָש, שאת לבי אכל.

          אתה ישבְתָ וחייכת כשזָחל.

          לִיסַנְדֶר! מה, איננו? היי, לִיסַנְדֶר? מה?

          הוא לא שומע? אין... שום קול... דממה.

          איפה אתה? דבּר, ענֵה לי אם תשמע,

          אהוב שלי! עוד אתעלף פה מאֵימה!             

          לא? איפה אתה, מה, אם לא אִתי?

          אמצא מייד אותך או את מותי.

          יוצאת. טִיטַנְיָה נשארת שם, ישנה.

מערכה 3, תמונה 1 -

(טִיטַנְיָה ישנה עדיין.) נכנסים מוט, תחת, סיד, זמש, שפיץ ושרוך.

 

תחת:   כולם הגיעו?

מוט:    על השעון, על השעון. והנה מקום נוח בלתי רגיל לחזרה שלנו. החֶלְקָה הירוקה הזאת תהיה הבּמה שלנו, והַשיח-עוּזְרד הזה - אחורי הקלעים; ונעשה את זה מָלֵא, כמו שנעשה את זה מול הדוכס.

תחת:   חבר מוֹט!

מוט:    מה אתה רוצה להגיד, תחת-חומד?   

תחת:   יש בַּקומֵדִיָה הזאת של פּירָמוּס ותיסבּי כמה דברים שבחיים לא יעבדו. אל"ף-כל, פּירָמוּס צריך לִשלוֹף חֶרב להרוג את עצמו; מה שהגברות לא יוכלו לסבול. מה אתה אומר על זה?

שפיץ:  בְּחַי אלוהים, סיכון פחד. 

שרוך:  לדעתי אנחנו צריכים לוותר על הַלהרוֹג, בסופו של דבר.

תחת:      ממש לא; יש לי טריק שיפתור את הכל על הצד הכי טוב. תכתוב לי פּרולוג, ותדאג שהפרולוג כאילו-יגיד שאנחנו לא נעשה שום שֶמץ נזק עם החרבות שלנו, ושפּירָמוּס לא נהרג באמת; וליתר בטחון, תספר להם שאני, פּירָמוּס, בעצם לא פּירָמוּס, אלא תַחת הרָפָּד. זה יסלק להם את הפּחד.

מוט:       טוב, נארגן כזה פרולוג; והוא יהיה כתוב בפרוֹזה אבל מחוֹרז.

תחת:      לא, אולי תעשה את זה בחְרוֹזָה אבל מְפוֹרז.

שפיץ:     הגברות לא יפחדו מהאריה?

שרוך:     אותי הוא מפחיד, תאמין לי.

תחת:      רבותי, אתם צריכים לשקול את זה טוב-טוב; להכניס - אלוהים ישמור - אריה בין גברות זה דבר מאד איום-ונורא; כי אין עוף טורף מפחיד יותר מאריה חי; ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון.

שפיץ:     בשביל זה צריך עוד פרולוג שיגיד שהוא לא אריה.

תחת:      לא, אתה צריך להגיד את השם המפורש שלו, וחצי מהפרצוף שלו צריך להיראות מבעד לַצוואר של האריה; והוא בעצמו צריך לדבר מִבְּתוֹכוֹ, ולהגיד כך, או בערך בסגנון כדלהלן בדיוק: "גבירות", או "גבירות יפות, הרשו-נא-לי-נא לבקש" או "הרשו-נא-לי-נא להציע" או "הרשו-נא-לי-נא להפציר, לא לפחוד-נא, לא לרעוֹד-נא: חיַי תחת חיֵיכֶן! אם אַתם חושבות-נא שבאתי הלום בתור אריה, אוי לחיים שלי. לא, אני לא דבר כזה כלל-ובכלל; אני בן-אדם, כמו הרבה אחרים"; והנה, זה המקום שהוא יגיד את השם המפורש שלו, ויספר להם בְּפשטוּתִיוּת שהוא סיד הצבּעי.

מוט:       טוב, אז ככה נעשה. אבל יש שני דברים קשים: דהיינו, להכניס את אור הירח לתוך אולם; כי אתה יודע, פּירָמוּס ותיסבי נפגשים לאור הירח.

שפיץ:     הוא זורח בַּלילה שאנחנו מציגים את ההצגה?

תחת:      לוח-שנה, לוח-שנה! תסתכל בלוח; תבדוק, תבדוק!

מוט:       כן, הוא זורח בלילה הזה.

תחת:      אז זהו, אתה יכול להשאיר את החלון באולם הגדול, שבו אנחנו מציגים, קצת פתוח; והאור יוכל לזרוח דֶרֶך.

מוט:       אפשר; או לחילופין שמישהו ייכּנס עם שיח קוצים ופנס, ויגיד שהוא בא בתור גילוּם או שיחוּק של הירח. חוץ מזה יש עוד משהו: אנחנו חייבים חוֹמה בָּאולם הגדול; כי פּירָמוּס ותיסבי, אומר הסיפור, דיברו מבעד סדֶק של חוֹמה.

שפיץ:     בַּחיים לא תוכל להביא חומה. מה אתה אומר, תחת?

תחת:      איזה איש זה או אחר צריך לייצג את החומה; ושיהיה לו קצת מֶלט, או קצת טיט, או קצת טיח על עצמו, לסַמֵּל חומה; ושיחזיק את האצבעות שלו ככה, ודרך החריץ הזה פּירָמוּס ותיסבי יִלְחשו.

מוט:       אם זה אפשרי, אז הכל בסדר. קדימה שְבוּ, כל בן-אדם-וחווה, ותחזרו על התפקידים שלכם. פּירָמוּס, אתה מתחיל: אחרי שאתה גומר את הנאום שלך, תיכנס לשיח הזה; וכל אחד לפי התור שלו כנ"ל.                      

          (נכנס פק, מאחור)

פק:     איזה פּשוּטֵי פּשְתָּן פָּשטוּ לְפה,

          קרוב כל כך לעריסת מלכת פיות?

          מה, מחזה בְּחזרות? אני אהיה

          צופה; אולי שחקן גם, אם אֶראה סיבה.

מוט:    דבר, פּירָמוּס; תיסבי, לעמוד.

תחת:   תיסבי, כל ציץ מַפְליץ ניחוח -

מוט:    מֵפיץ! מֵפיץ!

תחת:                    מֵפיץ ניחוח עֵדֶן;

          כמו פִּיך, הו תיסְבָּתִּי היקרה,

          אך הס! מה? קול נִשְמע! חכי לי כאן,  

          צוֹב-אתייצב מוּלך שוב בִּמהרה.  

        (יוצא)

פק:     כזה מין פּירָמוּס השֵד עוד לא בּרא.

        (יוצא)

זמש:   אני צריך לדבר עכשיו?

מוט:       כן, בטח, צריך. כי אתה צריך להבין, הוא רק הלך לראות איזה רעש שהוא שמע, והוא אמור לחזור.

זמש:    הו פּירָמוּס זוהר, לבן וכה שמֵימי,

             עורְךָ אדום כמו שושן על חוח,  

             הו עֶלם עולמי וחֶלם חלומי, 

             מסוּר כְּסוס שלא יֵדע מנוֹח.

             אפגוֹש אותך ליד קִבְרו של סינוּס.

מוט:       נִינוּס, בן-אדם! זה מיתולוגיה! וחוץ מזה, את המשפט האחרון אתה עוד לא צריך להגיד; זה אתה עונה לפּירָמוּס. אתה אומר את כל התפקיד שלך בבת-אחת, בלי הִתְחשבות בַּדיאלוג. - פּירָמוּס, כּנֵס! פִסְפסת את הכניסה שלך. כשאתה שומע "שלא יידע מנוֹח" תיכנס.

זמש:       אה. – מסוּר כְּסוס שלא יֵדע מנוֹח.

          (נכנסים פק ותחת, עם ראש חמור)

תחת:      אם יש בי יופי, תיסבי, רק שלך אני.

מוט:       אאא זוועה! אאא סיוט! שדים רודפים אותנו! אדונַי, רבותַי, אחרַי, רבותַי! אַיי, הצילו!

        (יוצאים מוט, סיד, זמש, שפיץ ושרוך)

פק:        אלֵך אִתכם, אוביל אתכם סחוֹר סחוֹר,

            בין עץ לבין בּצָה, או בּוֹץ, וקוץ.

            פעם אהיה חזיר, כלב שחור,

            ופעם דוב בלי ראש, אש, סוס מרוץ.

            אצהל, אנבח, אנהם, אשאג, אשרוף,

           כמו דוב, חזיר, סוס, כלב, אש, בלי סוף.

          (יוצא)

תחת:   למה הם בורחים? הם עושים לי תעלול בשביל להפחיד אותי.

          (נכנס שפיץ)

שפיץ:  איי תחת, השתנית! מה אני רואה עליך?

תחת:   מה אתה רואה, ראש חמור!

          (יוצא שפיץ. נכנס מוט)

מוט:    אלוהים ירחם, תחת, אלוהים ירחם! איך התהפכת! הופְגַמְתָ! עוּבַּדְתָ ותוּרְגַמְתָ!

          (יוצא)

תחת:   אני מבין את התעלול שלהם: הם רוצים לעשות ממני חמוֹר, להפחיד אותי אם הם יכולים. אבל אני לא אזוז מהמקום הזה, שיעשו מה שהם רוצים. אני אתהלך לי פה ימינה-שמאלה, ואשיר, שהם ישמעו שאני לא פוחד.

     (שר):          ציפור קיכלי, שחור כולו,

                     מקור כתום-צהוב,

                     זמיר לֵילי שבקולו

                    כל טוֹן וְתו הוא טוב -            

        (הזימרה מעירה את טִיטַנְיָה)

טִיטַנְיָה:  איזה מלאך מעיר אותי מערֶש דֶשא?

תחת (שר):    זרזיר ודרור וקוקייה

                      ששרה שיר בּוֹכים,

                   והגברים כולם, יָה יָה, 

                      איתה לא מתווכחים -   

          כי האמת מי קוּקוּ להתווכח עם קוקייה? מי יגיד לה "שקט, קוּקי" כשהיא צועקת "איפה אשתך, תוכּי?"

טִיטַנְיָה:  הו אנא, בן-תמותה ענוג, שיר שוב:  

                           [/ הו בן-תמותה ענוג, זמר לי שוב:]

          אוזנַי שטוּפוֹת בְּעונג מצלילֵיך;

          עיני מכוּשָפוֹת מצוּרתך;

          אתה מושלם, אז תֵן לומר בכל לשון   

          שהתאהבתי ממבט ראשון.     

תחת:   תשאלי אותי, גברת, אין לך הרבה סיבות מבחינת הגיון. מצד שני, אם להגיד את האמת, הגיון ואהבה כמעט שלא נפגשים בימינו. חבל שאיזה שָכן טוב לא דואג לְשדֵך אותם אחד לשני. לא, סתם, אני לפעמים ככה מרביץ בדיחות.

טִיטַנְיָה:   אתה חכם כשם שאתה יפה.  

תחת:    גם זה לא; אבל אם היה לי מספיק שכֶל לצאת מהיער הזה, היה לי מספיק שכל שאני צריך.

טִיטַנְיָה:  מתוך היער אתה לא יוצא.

          פה תישאר, תִרצֶה או לא תרצה.

          בין הרוחות אני מלכה גדולה,

          הקַיץ מציית לי - כל מילה,

          אבל בך בחרתי. בוא, חמוּד.

          פֵיות יתנו לך שירות צמוּד;

          ידלו לך מעומק-ים פנינים,

          ישירו כשתנוּם בין שושנים;

          כל מום אֱנוֹש בך כבר אטַהֵר,

          עד שתצעד כמו רוח קל, זוהר.

          אפוּנִי! קוּר! עָש-לילה! וחרדל!

אפוני:  מוכן.

קור:           כנ"ל.

עש-לילה:                כנ"ל.

חרדל:                          כנ"ל.

כולם:                                    לאן?

טִיטַנְיָה:  שָרְתוּ, פּנקוּ את האדון הזה.

          דלגו בעקבותיו, וצאו לו במחול;

          משמש ואוּכמנית תתנו לו לאכול,

          וענבים, ותות, וּתְאֵנָה בְּעוֹנג,

          מן הדבורים גִנְבוּ לו דבש, ודוֹנג

          כדי להתקין נֵרות לו לְשעָה לֵילית,

          ולהדליק אותם עם גחלילית,

          יָנוּם, יָקוּם לו אהובי כמו שליט.

         תִלשו כּנפי הפרפרים, ובִמְניפוֹת

          סַלקו קוּרים מעל עיניו העייפות.

          קדימה, בני פיות, לקוד קידות יפות.

אפוני:  שלום רב, בן-תמותה!

קור:    שלום!

עש-לילה: רב!

חרדל:  רוב שלומות!

תחת:   אני מודה לכם, מכובדי, מעומק הלב. כבודו יואיל לומר לי-נא את שמו?

קור:    קוּר.

תחת:   אני אשמח להכיר אותך מקרוב, מר קוּר יקר. אם תיחתך לי האצבע, אני אשתמש בך לעצוֹר את הדם. שמך, אדוני הנכבד?

אפוני:  אפוּנִי.

תחת:   בבקשה תמסור ד"ש ממני לאמך גברת קִטְנִיָה, ולאביך אדון תרמיל. אדון אפוני טוב, אני אשמח להכיר אותך מקרוב גם-כן. שמך בבקשה, אדוני?

חרדל:  חרדל.

תחת:   מר חרדל יקר, אני יודע טוב מה שאתה צריך לעבור. הנתחים הענקים הפחדנים האלה של בשר-שור שמוגשים על צלחת חיסלו הרבה מהמשפחה שלך. תאמין לי שהקרובים שלך מילאו לי את העיניים בדמעות לא פעם ולא פעמיים. אני אשמח להכיר אותך יותר מקרוב, מר חרדל.

טִיטַנְיָה:  טַפּלוּ בו. קחו אותו אלי אל השיחים.

          נדמה לי, הלבנה בוכה מעל.

          כשהיא בוכה, כל הפרחים בוכים

          על איזה תום טהור שמחוּלל. 

          קשרו את לשונו של אהובי,

          שהוא יובא בשקט לָערסל. 

          יוצאים.

מערכה 3, תמונה 2 -

נכנס אוֹבֶּרוֹן, מלך הפיות.

 

אוֹבֶּרוֹן:   טִיטַנְיָה קמה כבר? זה מעניין.

          ואם כן, מה היא ראתה ראשון,

          עליו היא תִמָּרַח בְּשגעון.

          (נכנס פק)

         שליחי מגיע. מה, רוח-פרצים?

          ממְשֶלת לילה איזה דין חוֹרֶצת?

פק:     גבירתי אוהבת, אל תִשְאל, מפלצת!

          ליד פּינת סודה, בין הצללים,

          כשהיא יָשְנָה עמוק על העלים,

          מין חבוּרת לֵצים של פועלים גסים

          שאיכשהו בעיר מתפרנסים,

          עשתה שם חזרה על מין מופע-קרקס

          לכבוד יום הכלולות של הדוכס.

          הגולם הראשי בִּגְדוּד הַדִיקְט הזה,

          שמְשחק את פּירָמוּס במחזה,

          נִכְנס לַשיח כדי לשוּב לַהצגה.

          קפצתי על ההזדמנות כמו משוגע:

          שמתי לו ראש חמור על הצוואר.

          טוב, הנה תיסבּי מדבּרת כבר,

          והמוקיון שלי נכנס. בלי להגזים,

          כשהם רואים אותו, כמו אווזים

          אשר כשמתגנב מולם צַיָּד      

          צורחים, וּכְשיוֹרֶה הוא הם מייד

          לכל כיווּן פורחים, מתעופפים,

          ככה בּרחוּ לו כל השותפים.

          וּרקיעות רגלַי שָם את כולם הפילו.

          אחד צורח "רֶצח!", השני "הצילו!"

          כשהם התערערו כל כך ונבהלו

          גם עצמים בלי גוף בּהם התעללו:

          את בגדיהם תפסו חוחים, קוצים;

          תולשים שרוול, בְּכובע ננעצים.

          סובבתי אותם ככה באֵימה,

          כשפּירָמוּס בוהה כמו בְּהמה.

          ובאותה שניה, תן לי להישבע,

          טִיטַנְיָה קמה, וּבְחמור התאהבה.

אוֹבֶּרוֹן:   יצא יותר טוב מהתִכְנוּנים.

          וּלְבן-העיר ההוא בָּאישונים

          הִכְנַסְת מיץ של אהבה, כמו שאמרתי?

פק:     נִתְקלתי בו ישֵן – כן, גם את זה סגרתי -

          ולצדו שְרוּעה הנערה.

          כשיתעורר יראה אותה, כן, אין ברירה.        

          (נכנסים דֶמֶטְרִיוּס והֶרְמִיָה)

אוֹבֶּרוֹן:  הנה הגֶבר. תסתתר פה חיש.

פק:     זאת האשה, אבל זה לא האיש.

          (הם עומדים בצד)

דֶמֶטְרִיוּס: הו למה לך לִגְעור בְּגבר שאוהב?

          שִפְכִי מִלים קשות כאלה על אויב.

הֶרְמִיָה: בינתיים רק נזפתי במלים קלות,

          אך יש לי כל סיבה לזרוק בך קללות.  

                             [/ אך יש לי גם עילות לזרוק בך קללות.]

          כי אם רָצחְת את לִיסַנְדֶר כְּשנִרְדם,

          אתה יכול בלי קושי, איש צְמא דם,

          גם להרוג אותי.

          השמש לא היה מָסוּר לַיום

          כמו הוא אלַי. מה, הוא יחמוק פתאום

          מהֶרְמִיָה שנָמה? בהן צדק,

          לפני זה תיבָּקַע האָרץ, ובַסֶדק

          יפּול יָרח אל הקוטב הנגדי

          ויהפוך שָם יום לְלילה מיידי.

          רצחְת את לִיסַנְדֶר, זה מובן.

          ככה נראֶה רוצח: קר, לבן.

דֶמֶטְרִיוּס:  ככה נראה נִרְצח, הבּיטי בי:

          את בלי רַחם דוקרת את לבי. 

          אך אַת זוהרת כל כולך, רוצחת,

          כמו וֶנוּס שם-למעלה שזורחת.

הֶרְמִיָה: אבל לִיסַנְדֶר איפה הוא? תקשיב לי,

          דֶמֶטְרִיוּס, תן לי אותו! תשיב לי!

דֶמֶטְרִיוּס: אשְמח לתת את גווייתו לגדוד כלבים.

הֶרְמִיָה: לֵך, כלב! עוד שניה אשכח מה מצווים

          צניעוּת וטעם! אז רצחְת אותו, מה?

          אתה לא בן אדם, מפלצת איומה.

          אמור אמת, למעני, אמת דבּר!

          יכולת להביט בו ככה, עֵר,

          ולהרוג אותו ישֵן? גיבור ממש!

          לא כך עושים תולעת או נחָש? נחָש

          עשָה זאת: לא נולד הצֶפע – או האיש –

          שבְלָשוֹן כּפוּלה כמו שלך הכּיש!

דֶמֶטְרִיוּס: את מבזבזת זעם בלי סיבה:

          בַּדם שלו איני אשֵם, נִשְבּע. 

          אם תשאלי אותי, הוא גם לא מת.

הֶרְמִיָה: אמור לי שהוא חי טוב באמת!

דֶמֶטְרִיוּס: ואם אומַר זאת, מה תתני, גברתי?

הֶרְמִיָה: טובה גדולה: שוב לא לראות אותי.

          אתה דוחֶה. אני הולכת, תסתכל.

          בין אם הוא חי או מת, בי שוב לא תיתקֵל.

          (יוצאת)

דֶמֶטְרִיוּס: אין מה לרדוף אותה בזעמה.

          אם ככה אשאר כאן לזמן מה.

          תוּגוֹת הן שִבְעתיים עצובות

          כשהשֵינָה בְּגֵרָעוֹן וּבְחוֹבות.

          אפְרע קצת מן החוב, ולמַפְרֵעַ

          אניח רגע ראש ואשְתרֵעַ.

          (שוכב ונרדם. אוֹבֶּרוֹן ופק יוצאים ממחבואם)

אוֹבֶּרוֹן:    פָּק, מה עשית? איי, איזו טעות! לַשווא

          בְּאהבה כּישפְתָ מי שמאוהב.

          עכשיו אוהב-אמת יהיה אוהב-אכזב,

          בִּמקום שהכּוֹזב אל האמת יוּסב.

פק:     אז הגורל ניצֵח שוב. על פי הסֶקר

          על כל שבועת אמת, מיליון שבועות של שקר.

אוֹבֶּרוֹן:    בַּיער שוּט מהר מרוּח וגלה-נא

          בת עיר אחת, עלמה ששמה הֶלֶנָה.

          חולָה מאהבה הגברת, היא חיוורת,

          מאנחות נִגְמֶרת ונִקְבֶּרת.

          באיזו אשליה הבֵא אותה לכאן.

          אני אקְסוֹם עיניו. הוא יהיה מוכן.

פק:     קוֹפץ קוֹפץ בלי למצמץ,

          מהיר יותר מנֵץ, מגֵץ, מחֵץ.

          (יוצא)

אוֹבֶּרוֹן (סוחט את העסיס על עפעפי דֶמֶטְרִיוּס):

                  פֶּרח של כישוּף עם צוּף

                   שהאהבה צָלְפָה,

                   בְּאישון עֵיניו תצוּף.             

                   כשאהובתך תשוב

                   תהיה כּולְך שָטוּף         

                   בְּקִסְמֵי יופְיָה, גוּפה,    

                   כמו אל מול כוכב כסוף.

                   כְּשתקִיץ, מלא כּיסוּף,

                   בּקֵש מן היפָה תרוּפָה .

          (נכנס פק)

פק:               מְפָקֵד פֵיות, הבּט:               

                   הֶלֶנָה קְרֵבה כעת.      

                   וזה שבו טעיתי – כן! -   

                   מִתחנן שהיא תִתֵּן.

                   שנבּיט בַּקשקוּשים?

                   איזה טפשים האנוֹשים!

אוֹבֶּרוֹן:          בוא נסתתר. הם יצעקו 

                   כל כך שהבחור יקום.      

פק:               אז שְנַיים יִרדפו אחת.

                   זה יהיה מִשְחק מושחת!

                   אני הכי מת ושָפוּך              

                   על כל מה שיוצא הפוּך.        

          (הם מתחבאים בצד.

         נכנסים לִיסַנְדֶר והֶלֶנָה)

לִיסַנְדֶר:  לועג לך? מה פתאום? בוז מלגלג

          אף פעם לא הגיע עם דמעות.

          תִראי אותי: נִשְבּע, בּוכה, זולג -

          ורק שְבוּעוֹת אמת כך הן נראות.

          איך זה שלך הכּל נראֶה כמו בוז,       

          כשיש חותמת של אמת מאה-אחוז?

הֶלֶנָה:  לא, לָעוֹרְמָה שלך כבר אין גבולות!  

          שתֵי אמיתוֹת-שְקרים – בא להקיא, לא? 

          מה, השְבוּעוֹת להֶרְמִיָה – מבוטלות?

          תִמְדוד אותן בְּיחד – אֶפס קילו.

          את נְדרֵיךָ לה ולי שים על משקל -

          שניהם שוקלים שווה: מִשְקל קל-קל.

לִיסַנְדֶר:  כשנשבעתי לה הייתי לא שקוּל.

הֶלֶנָה:  וכשהפרְתָ רק החמיר עוד הקלקול.

לִיסַנְדֶר: דֶמֶטְרִיוּס אוהב אותה, ולא אותך.

דֶמֶטְרִיוּס (מתעורר): הֶלֶנָה, אלוהית, שמֵימית, מושלמת!

          לְמה אַשְווה את שתֵי עֵינייך, מְהמֶמֶת?

          בְּדוֹלח מוּלן בוץ. ושפתייך מְפתוֹת,

          דובדבנים של נשיקות כה לוהטות!

          לובֶן של הר מושלג בִּכְפוֹר צורֵב

          מול יד שלך נראֶה כמו עורב.

          הו תני לי לנשק אותה, את הנסיכה

          הטהורה הזאת, את סֵמֶל השִמְחָה!

הֶלֶנָה:  אח רֶשע! עזאזל! כולכם בְּבוּז פּושע,

          אני רואה, החלטְתם בי להשתעשע!

          אילו הייתם בני-אדם, עם נימוסים,

          אז לא הייתם משפילים אותי, רומסים.

          מה לא מספיק לשנוא אותי, לִמְחוֹק?

          צריך ביחד לעשות ממני צחוֹק?

          גברים ממש ולא כמותכם שמִתְחזים,

          לא נוהגים כך באשה, לא מְעֵזים:

          לִקְשור קְשָרים, להִתְחרוֹת בִּנְדרים 

          כשאתם שונאים אותי בלי מְצָרים.  

          על הֶרְמִיָה הם יריבים כאוהבים;         

          עכשיו על הַשְפָּלָת הֶלֶנָה הם רָבים.    

          כל הכבוד, מבצע גַבְרִי מופלא

          להתעלל בְּמִסְכֵּנוֹנֶת אומללה,

          שהיא תִבְכּה! אף נפש אצילה

          לא תְבזַה כך בתולה, בלי שום חֶמלה,

          רק כדי שתִתְבּדרו שעה קלה!

לִיסַנְדֶר:  זה מכוער, דֶמֶטְרִיוּס, תודֶה, אה?

          אתה אוהב את הֶרְמִיָה, מי לא יודע?

          אז כאן, מכל הלב, לךָ, ובלי טינות,

          את מקומי אצלה הַרְשה לי לְפנוֹת;

          פַּנה לי את הֶלֶנָה מצידך אתה.

          אני אוהֵב, ועד מותי אוהַב אותה.

הֶלֶנָה:  בדיחה כזאת סוטָה עוד לא היתה.

דֶמֶטְרִיוּס: לִיסַנְדֶר, שְמור על הֶרְמִיָה, כולה שלך.

          אהבָתי לה, אם היתה לי - אין, הלְכָה.

          לבִּי שָכַן בה כמו אורח זר,

          עכשיו הביתה להֶלֶנָה הוא חזר,

          ויישאר.

לִיסַנְדֶר:               הלן, הכל שקרים.

דמטרִיוּס: שלא תשמיץ אמת של אחרים,

          פן תשלם על זה כהלכה.

          הנה מתוּקתך, החמודה שלך.

          (נכנסת הֶרְמִיָה)

הֶרְמִיָה:   לילה אפל, את חוש העַין הוא שודד

          אבל את חוש האוזן מחדד;

          בָּרְאִיָה אמנם פּוֹגֵע לרעה,

          אך מְפצֶה כָּפוּל את הַשמיעה.

          לִיסַנְדֶר, לא בזכות עינִי אני מוּלְך;

          אוזנִי, שתבורך, הלְכָה אחר קולך.

          אבל למה נטשְתָ אותי כך בַּבוץ?

לִיסַנְדֶר:  כשאהבה קוראת, מי יישאר לרבּוֹץ?

הֶרְמִיָה: איזו מין אהבה קוראת לִנטוֹש אותי?

לִיסַנְדֶר:  האהבה שמלהיבה את נִשְמתי –

          הֶלֶן, שמזהיבה את  שְחוֹר לֵילנוּ

          יותר מכל עֵינֵי האוֹר שמעלֵינו.

          למה חיפשְת אותי? מוחֵך, מה, לא קולט

          ששִנְאָתי אותך דחקה בי "הִמָלֵט"?

הֶרְמִיָה: אתה לא מתכוון לזה. דיברת סתם.

הֶלֶנָה:  היא שותפה לַקנוניה איתם!

          ברור לי, הם כרתו ברית, השלושה,

          כדי לשחק בי, להמיט עלי בושה.

          פושעת, הֶרְמִיָה! כפוית טובה!

          חבַרְת לְאֵלֶה וזממת איתם

          איך להשפיל אותי בלעג מר?

          כל השיחות שלנו יחד, עם

          שבוּעוֹת של אחיוֹת, כל השעות

          בהן פִּטְפּטנוּ וקיללנו את

          הרֶגע בו צריך לומר שלום –

          כל זה נִשכּח? החברוּת מבית-

          הספר, תוֹם יַלְדוּת? היינו כמו

          זוג תאוֹמות-אֵלות, בוראות יחדיו

          פֶּרח אחד על בד רִקְמה אחד,

          יושבות על כר אחד, מסלסלות

          בשתיים שיר אחד ובסולם

          אחד, כאילו צלעותינו, שתי

          ידינו, וקולֵנו ומוחֵנו

          היו כגוף אחד. צָמַחנו כך

          יחדיו כמו זוג דובדבנים, שונים

          ויחידים אבל מאוחדים,

          יפים בִּשניים על גבעול אחד;

          כן, ככה – שני גופים אך לב אחד;

          שני אבירים תחת דגל אחד.

          את תְנפְּצי כך את האהבה

          הנושנה שלנו לְשלֵב

          יד עם גברים בְּבוז לחָברְתֵך

          המסכנה? לא, זה לא חברִי;

          זה לא נשי. כל בנות המין שלנו,

          לא רק אני, בך ינזפו על זה,

          אך את הפֶּצע רק אני ארגיש.

הֶרְמִיָה: אני נדהמת מן ההתקפה.

          אני לא בזה לך. את בזה לי.

הֶלֶנָה:  לא אַת שָלַחְת בְּלַעג את לִיסַנְדֶר

          בעִקְבוֹתי שיְהלל את שתֵי

          עֵינַי ואת פּנַי, ואז שִסִּית

          את אוהב בי"ת שלך, דֶמֶטְרִיוּס,

          שרק עכשיו בָּעַט בי בְּתֵעוּב,

          לקרוא לי אלוהית, שמֵימית, מלאך,

          כְּליל השלמוּת? ולמה שיקרא כך

          לזאת שהוא שונא? למה לִיסַנְדֶר

          כאן מתכּחֵש לָאהבה שלו

          אלייך, שנפשוֹ מוּצֶפת בה,

          ומעתיר עלי חִבָּה כזאת 

          אם לא בשליחותך, באישורך?

          אז מה אם אני לא ברוכה כמוך,

          מוּרְעֶפֶת אהבה, ובת מזל

          כמוך, אלא האומללה מכל,

          אוהבת בלי שתֵאָהֵב? היית

          צריכה לחמול על זה, ולא לבוּז.

הֶרְמִיָה: אין לי מושג למה את מתכוונת.

הֶלֶנָה:  כן, כן! תמשיכו! תזייפו

          מבט נוגה, ומאחורֵי גבִּי

          עשו לי פרצופים ותקרְצוּ;

          תתמידוּ במִשְחק המְבדֵר

          הזה; הוא ייכּנס עוד בהחלט

          לסֶפר ההיסטוריה. אם היו

          לכם חֶמלה, נימוס ואצילות

          לא הייתם עושים אותי מַטְרת

          בְּדיחוֹת. אבל שלום, כל טוב. חלקית

          זו אַשְמָתִי, אבל אם איעלם

          או אם אמות זה יתוקן מהר.

לִיסַנְדֶר:  חכי, הֶלֶנָה מתוקה! שמעי לי,

          אהבָתי, חיי, נפשי, הֶלֶנָה!

הֶלֶנָה:   אדיר! 

הֶרְמִיָה:   מתוק, די, אל תלעג לה ככה.

דֶמֶטְרִיוּס: היא מפצירה, אני אכְפֶּה בְּכוֹח.

לִיסַנְדֶר:  בכוח לא תצליח, והיא לא

          בְּהַפְצרוֹת. האיוּמים שלך

          חסרֵי אונים יותר מתחנוניה.

          אני אוהב אותך, הֶלֶנָה, אֶת

          חיי אקריב למענך, ואז

          נִראה מי מכנה אותי שקרן.

דֶמֶטְרִיוּס: אני אוהב אותך, אני אומר,

          יותר מכפי שהוא יכול.

לִיסַנְדֶר:                          אתה

          אומר? אז בוא תשלוף, תוכיח.

דֶמֶטְרִיוּס:                                  בוא,

          עכשיו!

הֶרְמִיָה:             לִיסַנְדֶר, מה כל זה מביע?

לִיסַנְדֶר:  תעופי, נבלה!

הֶרְמִיָה:                   לא, לא!

דֶמֶטְרִיוּס:                             גיבור

          גדול! בוער להסתער אבל

          רק מְדבּר! שפן פחדן חיוור!

לִיסַנְדֶר: עִזבי אותי, קוץ, חתולה! טינופת!

          תרדי כבר או שאנפנף אותך

          ממני כמו נחָש.

הֶרְמִיָה:                     למה אתה

          אלים וגס פתאום? מה השינוי

          הזה, אהוב שלי מתוק?

לִיסַנְדֶר:                            אהוב?

          'סְתלְקִי, כּלבּת רחוב! 'סתלקי! 'סתלקי

          כבר, רעל מרוּכּז! בְּחילה וגועל!

הֶרְמִיָה: אתה לא מתלוצץ?

הֶלֶנָה:                       בָּרור. גם אַת לא.

לִיסַנְדֶר:  דֶמֶטְרִיוּס, הִבְטַחְתי – אקיים.

דֶמֶטְרִיוּס: חבל שלא חָתַמְנו על חוזה,

          כי הַבְטָחוֹת שלך, ראינו מה הן.

          לא מאמין לאף מילה שלך.

לִיסַנְדֶר:  אני צריך מה, להכות אותה?

          לפצוע? להרוג? גם אם אני

          שונא אותה – לא, לא אפגע בה ככה.

הֶרְמִיָה: איזו פגיעה היא נוראה יותר

          מן השנאה? שונא אותי? על מה?

          אוי לי! מה הִשְתנָה, אהוּב? אני

          לא הֶרְמִיָה? ואתה לא לִיסַנְדֶר?

          אני יפה עכשיו ממש כמו קודם.

          הלילה עוד אהבְתָ; והלילה כבר

          עזבְתָ. אז עזבְתָ – אלוהים! –

          עזבְתָ – באמת?

לִיסַנְדֶר:                       כן, באמת!

          ולא רוצה לִראות אותך אף פעם.

          שלא יהיו לך שום תקווֹת, סְפקות

          או שאלות. תדעי בטוח, אין

          נכון מזה, לא בִּבְדיחה: אני

          שונא אותך, אוהב את הֶלֶנָה.

הֶרְמִיָה: אאא, לא!  - (להֶלֶנָה): נוכלת משוכללת-אַת,

          גָנֶבֶת אהבה! נחָש בגן!

          מה, באת בַּלילה וגנבְתְ לך את

          הלב של אהובי?

הֶלֶנָה:                      אח יופי, בראבו!

          אין לך טיפת צניעות, תום בתולים,

          שֶמץ בושה? בכוֹח את רוצה

          לשלוף תשובות גסוֹת מהלשון

         העדינה שלי? שתתביישי

         לך, חתיכת זיוף! בּובּה אחת!

הֶרְמִיָה: בובה! אה ככה, כן? זה מתדרדר

          לשָם! על הבדלי הגוֹבה היא

          החליטה לשחק! מָתְחָה לו את

          כל המֶטְרָאז' שלה זאת  הג'ירפה,

          ככה גורֶדת-השחקים הזאת

          קנתה אותו עם הצורה שלה,  

          צורה-לה. כן, כּבשְתְ אצלו מקום

          גבוה כי אני כה גָמָדית

          ונמוכה? אה, כמה  נמוכה

          אני, תורן-בלי-דגל? בואי דבּרי,

          אה? כמה נמוכה? לא נמוכה

          כל כך שלא אגיע לך ישר

          לתוך העַין עם הציפורניים.

הֶלֶנָה:  בבקשה, גם אם אתם עושים

          ממני צחוק, גברים-שם, אל תתנו

          לה שתִפגע בי. אין לי פה גדול.

          אף פעם לא היה לי כּשָרון

          להיות מִרשעת; לא: עלמה רכּה

          לְכל דבר, כולל הפחדנות. 

          שלא תרביץ לי, טוב? אולי נדמה

          לכם שאם היא נמוכה ממני

          אוכל להשתוות לה.

הֶרְמִיָה:                         נמוכה?

          שמעתם? עוד-פּ'ם!

הֶלֶנָה:                          הֶרְמִיָה טובה,

          אל תהיי כל כך קשה אתי.

          תמיד אהבתי אותך, הֶרְמִיָה,

          הייתי בת סודך, שום עוול לא

          עשיתי לך, רק זה שמאהֲבָת

          דֶמֶטְרִיוּס גיליתי לו שאת

          בורחת פה לַיער. הוא יצא

          בעקבותייך, ומאהבה

          אני יצאתי אחריו. אך הוא

          גרש אותי בעלבונות, איים

          שגם ירביץ לי, ויבעט בי – לא,

          שיהרוג אותי גם. ועכשיו,

          אם רק תרשוּ לי לעזוב בשקט,

          אשא את טפשותי בחזרה

          לָעיר, ולא אלך שוב אחריכם.

          תנו לי לצאת. אתם רואים כמה

          פשוטה אני ומטופשת.

הֶרְמִיָה:                             נו,

          תלכי כבר! מי זה שעוצר אותך?

הֶלֶנָה:  לב אווילי שאני משאירה פה.

הֶרְמִיָה: אצל לִיסַנְדֶר?

הֶלֶנָה:                  לא. דֶמֶטְרִיוּס.

לִיסַנְדֶר: אל פחד, הֶלֶנָה, היא לא תִפגע בך.

דֶמֶטְרִיוּס: לא, אדוני, גם אם תגן עליה.

הֶלֶנָה:  כשזאת כועסת, היא חדה כתער.

          כבר בְּבית-ספר היא היתה קְסָנְטִיפּה,

          וגם אם היא קטנה, היא חית-טרף.

הֶרְמִיָה: "קטנה" שוב? כל הזמן רק "נמוכה",

          "קטנה"! למה אתם נותנים לה כך

          לירוק עלי? תנו לי לבוא אליה!

לִיסַנְדֶר:   עופי, גמדת! מיניג'וּקית-מינוּס,

          פִּצפּונֶת-גוֹבה-דֶשא, פִּשפּשית,

          בַּלוּטה, ג'וּלה!

דֶמֶטְרִיוּס:                   שְמע, אתה מגזים

          בהגנה על מי שלא רוצה

          את שירוּתְך. עזוב את הֶלֶנָה.  

          אל תתייצב פה לצידה; כי אם

          תַרְאה ולו טיפונת אהבה

          לה, תשלם על זה.

לִיסַנְדֶר:                        עכשיו היא כבר

          לא מחזיקה בי. אם אתה מעז,

          בוא אחרַי, נראה למי יש זכות -

          לך או לי – לִזְכּות בה בהֶלֶנָה.

דֶמֶטְרִיוּס: אִתְך, לא אחריך! ראש בראש!

          (יוצאים לִיסַנְדֶר ודֶמֶטְרִיוּס)

הֶרְמִיָה: אַת, גברת, כל המהומה הזאת

          היא בגללך. לא, אל תנוסי!

הֶלֶנָה:                                 לא

          אסמוֹך עלייך, ולא אשאר      

          בחֶברתך המקוללת עוד.

          ידייך מתלקחות מהר לְכוח;

          אבל רגלַי הן ארוכות יותר לברוח.

          (יוצאת)

הֶרְמִיָה: אין לי מה להגיד. רֵיק לי במוח.

          (אוֹבֶּרוֹן ופק מתקדמים)

אוֹבֶּרוֹן:   זה פרי הרשלנות שלך: אתה

          ממשיך לטעות, או שבכוונה

          אתה קוֹנְדֵס פה מעשי קוּנְדס.

פק:     לא, האמן לי, מלך הצללים,

          טעיתי. לא אמרת שאכּיר

          אותו כי הוא לבוּש כמו עירוני?

          בינינו, אני חף מפֶּשע עקרונית:

          טִפְטפְתי צוּף לְעַין עירונית.

          ממש בינינו: זה יצא טוב בשוגג,

          כי כשהעסק מסתבך - אני חוגג.

אוֹבֶּרוֹן:   הם מחפשים מקום, השניים, לִקְטטה.

          רוץ, פּק, שפוֹך על הלילה עלטה.

          כּסה את שמֵי הכוכבים בערפל

          שחור כארץ המתים, כבד, אפל,

          את היריבים הובֵל בָּאף, בּלְבֵּל, סַכֵּל,

          שזה-בּזה זה וגם-זה לא ייתקל.         

          דבּר בקול כמו של לִיסַנְדֶר וקלל

          כדי שדֶמֶטְרִיוּס יזעם וישתולל;

          אז כדֶמֶטְרִיוּס תצרח ותִתְלהם,       

          וכך תרחיק איש מרעֵהו את שניהם,

          עד שתיפול על עיניהם שינה כבדה,   

          בִּגְדָהּ כְּנף עטלף, עוֹפרת צעדהּ.      

                                        [/ עד שתרדים אותם כמתעלפים

                                / שינה כבדה, כהה ככנף עטלפים.]

          על אישונֵי לִיסַנְדֶר צֶמח זה תסחט;

          לַצּוּף שלו סגולה גדולה אחת:

          ליטול בכוח כל קמצוץ שגיאה,  

          עד שיִרְאה הכל כפי שתמיד ראה.        

          כשהם יקומו, יזְכְּרו במין טשטוש

          את כל זה כחלום, מין מחזה קשקוש;

          ואז העירה יחזרו ארבעתם

          בִּבְרית שלא תוּפר עד יום מותם.

          אני אגש אל מלכתי ואבקש

          את הילדון ההוֹדי - היא לא תתעקש! -

          ואז את שתי עיניה אשחרר

          ממִקְסמֵי חמוֹר, ושקט ישתרר.

פק:     אדון פֵיות, צריך לרוץ, לא סתם ללכת,

          מרכֶּבת לילה כבר בעננים חותכת,

          הנה איילת-שחר מאותתת,

          ולקִברהּ תשוב כל רוח משוטטת.

          רוחות של מתאבדים, בלי מצבות,

          שבמצולות הים או בַּדרכים שוכבות,

          חזרו כבר אל תולעת ורימה,

          פן ייתפסו בִּכְלימתן לאור חמה.

          בְּמוֹ ידם כִּבּו כל אור, ובלית בררה

          רק שְחור הלילה הוא להם חֶברה.

אוֹבֶּרוֹן:   אבל אנו רוחות מזן אחר.

          לא פעם בַּבקרים, אני זוכר,

          איילת-שחר ואני, באור חמים,

          השתעשענו יחד בנעימים.

          ולא אחת, כמו יערן, אצעד ביער,

          כשבמזרח נפתח, אדום, השער

          כדי להכניס קרני פז אהובות

          שגַל ירוק בים הן מזהיבות.

          אבל בכל זאת רוץ, אין מה לישון.

          נוכל לגמור הכל עד אור ראשון.

          (יוצא)

פק:               מַעְלָה-מַטָּה, מַעְלָה-מַטָּה,

                   הם ירוצו מַעְלָה-מַטָּה.

                   אני אֵימת כל בן-תמותה-תה.

                   שד, סובב אותם, שמעְתָ?

          הנה אחד מהם.

          (נכנס לִיסַנְדֶר)

לִיסַנְדֶר: איפה אתה, דֶמֶטְרִיוּס שחצן?

פק:     מוכן, עם חרב, כאן. איפה אתה, ליצן?

לִיסַנְדֶר: מגיע.

פק:              אז בוא אחרי. כאן קצת צפוף,

          מלא עצים.

          (יוצא לִיסַנְדֶר, כהולך אחר הקול.

            נכנס דֶמֶטְרִיוּס)

דֶמֶטְרִיוּס:                לִיסַנְדֶר! הי, פרצוף שפוף,

          שפן, ברחת? לא יכול יותר?

          דבּר! באיזה שיח אתה מסתתר?

פק:     אתה משוויץ לכוכבים שם מעליך,

          או מספר לַשיח על מעלליך,

          ומתחבא בו? צא, עכבר! בוא, ילד! גור!

          אצליף בך עם שוט. בזבוז גמור

          לשלוף חרב מולך.

דֶמֶטְרִיוּס:                                 אני כבר בא לנקום!

פק:     לך אחרֵי קולי. נמצא מקום.

          (יוצאים. נכנס לִיסַנְדֶר)

לִיסַנְדֶר:   הוא לפנַי, הוא שם, הוא מִתְגרה.

          כשאני בא - אין קול ואין קורא.

          המנוול זריז ממני לנתר.

          רצתי מהר, אך הוא מהר יותר.

          כאן דרך מכשולים... וחשכה...

          אנוח כאן מעט.

          (נשכב)

                            עלִי, זריחה.  

          כשאור אפור יקום ולילה ייעלם,

          אמצא אותו, והוא כבר ישלם.

          (ישן.

       נכנסים פק ודֶמֶטְרִיוּס)

פק:     הי, הי! פחדן! תבוא! אתה לא בא, מה?

דֶמֶטְרִיוּס: חכה לי אם תעז. ברור לי למה

          אתה רץ הֵנה-שָמה לכל עבר,

          לא מתייצב מולי אֵיתן כמו גבר.

          איפה אתה עכשיו?

פק:                             כאן! בוא! אל תחכה!

דֶמֶטְרִיוּס: צוחק עלי! או-הו אתה תִבְכּה

          כשבאור מלא תהיה לנו פגישה.

          תלך עכשיו. צנחה עלי חולשה.  

          אשכב פה על מיטה קרה, לחה.

        (נשכב)

            אבל עם בוא היום – מה מחכה לך!

         (ישן.

     נכנסת הֶלֶנָה)

הֶלֶנָה:  לילה מתיש, ארוך, שאין לו קץ,

          בוא התקצר! מִזְרח, שְלח נחמה

          כדי שאחזור באור לעיר, ואיחלץ

          מן השונאים אותי מכל הנשמה.

          שינה, שאסונות לרגע משכיחה,

          קחי אותי מעצמי קצת למנוחה.

       (שוכבת וישנה.)

פק:     רק שלושה? מי לא בא?

          איפה היא? שלוש-ארבע!

          הנה: עגומה, כמושה...

          קופידון שד מרושע,

          משגע כל אשה!   

       (נכנסת הֶרְמִיָה)

הֶרְמִיָה: מותשת, הרוסה, שְטוּפה בְּטל,

          נקרעת מקוֹצים ומעוּנָה,        

          לא יכולה לזחול, ללכת כלל,  

          הגוף ממריץ, הרגל לא עונה.

          אנוח פה עד שהיום יחזור לו.

        (שוכבת)

            לִיסַנְדֶר, אם נִלְחָם, האל שיעזור לו.

          (ישנה).

פק:                       על אדמה

                           נום תְנוּמָה:            

                           על העפעף

                           תטופטף

                           תרופה יפה, אוהב יקר.

          (סוחט את העסיס על עיני לִיסַנְדֶר)

                          כשתתעורר

                          תסתנוור

                          ותשתאה

                          למראה

                         אהובתך לשעבר.

                         הפתגם הלא-נשכח

                        "שְמח בחלקך" יוּכח

                         כשעינְךָ שוב תיפָּקח.

                        "הוא" יזכה ב"היא",

                         קץ לַבֶּכי ולַנְהי,

                         כל סוס ישוב לאורוותו, וסוף טוב יְהִי.

          (יוצא)

מערכה 4, תמונה 1 -

לִיסַנְדֶר, דֶמֶטְרִיוּס, הֶלֶנָה והֶרְמִיָה עדיין ישנים.

נכנסים טִיטַנְיָה מלכת פיות, ותחת; אפוני, קור, עש-לילה, חרדל ופיות אחרות; אוֹבֶּרוֹן המלך מאחור, לא נראה.

 

טִיטַנְיָה:  בוא, על מיטת פרחים שְכב, תימָרח,

             כשאלטף את לחייך המתוקות,

          אקיף בְּשושנים את כל ראשך הרך,

             ואנשק אוזניים ארוכות.

תחת:   איפה אפוני?

אפוני:  מוּפן ומזומן.

תחת:   תגרד לי את הראש, אפוני. איפה מוסְיֶה קוּר?

קור:    מסוּר ומקוּר.

תחת:   מוסיה קור, מר-מוסיה טוב, תְפוס את הנשק שלך ביד, ותהרוג לי דבורה מזמזמת על קצה שיח קוצים; ומר-מוסיה טוב, תביא לי את תרמיל הדבש. אל תקרע את עצמך לקורים בַּמבצע, מר-מוסיה; ומר-מוסיה טוב, תיזהר שתרמיל הדבש לא יתפוצץ; מאד יצער אותי אם תוצף או תדשדש בדבש, מר-סיניור. איפה מוסיה חַר-דֶה-דָל?

חרדל:  לא אחדל לחרדלְךָ.

תחת:  תן לי את האגרוף שלך, מוסיה חר-דֶה-דָל. לא-לא, אין צורך לקוד, מר-מוסיה טוב.

חרדל:  מה ברצונך?

תחת:   שום דבר, מר-מוסיה טוב, רק שתעזור לַקָוָולֶרְיוֹ שם לגרד. אני צריך ללכת לַספָּר, מוסיה, כי נדמה לי שאני שעיר-פחד סביב הפנים. ואני כזה חמור רגיש, אם השיער רק מתחיל לדגדג לי, אני חייב להתגרד.

טִיטַנְיָה: מה, תרצה לשמוע קצת מוזיקה, אהוב מתוק שלי?

תחת:   יש לי אוזן די טובה במוזיקה. אני אוהב כלי נשיפה מקש. תנו לי איזה אוֹפּוּס-קוֹפּוּס בְּקונְטְרָה-קש וקָשְקָנְיֶטוֹת.  

טִיטַנְיָה: או אולי תגיד, אהוב מתוק, מה מתחשק לך לאכול?

תחת:   האמת, איזה מנה בריאה של מספוא. הייתי בשמחה מכרסם קצת שיבולת שועל. יש לי ממש חשק לחסל איזה בקבוק מחציר טוב; חציר ישן-נושן, חציר מתֶבן טוב, אין לו מתחרים, והוא לא עושה חמוֹרמורת.

טִיטַנְיָה:  יש לי פֵיה נועזת שאשְלח

          לִגְנוב מן הסנאי מְלאי אגוזים.

תחת:   הייתי מעדיף שק אפונים

          מיובשים. אבל בבקשה,

          תאמרי למשרתים שלך שלא

          יציקו לי. נפל עלי מין חשק

          לחרופּ לי בִּנחירה וּבִנעירה.

טִיטַנְיָה:  תנוח, אהובי, בזרועותי.

          פיות, צאו לסיבוב חביב סביב. 

          (יוצאות הפיות)

          כך מִשְתרגת גפן על ענף

          בְּרוֹך; וכך עוטף קיסוס נָשִי

          את גֶזע האלון. אני אוהבת

          אותך כל כך! כרוכה, שפוכה כל כך!

        (הם ישנים.

       נכנס פק)

אוֹבֶּרוֹן (צועד קדימה): ברוך הבא! רואה איזה מראה

          מתוק, פק? רחמי כבר נכמרים

          על חמוֹרִיוּתה. רק לא מזמן

          נתקלתי בה בפאתי היער,

          שם היא חיפשה לה מתנות יפות

          למטומטם הזה. נזפתי בה

          קשות; כי היא עיטרה את רקותיו

          השעירות בזר פרחים בְּשומים

          רעננים. וכל אגלי הטל

          שפעם נצצו על ניצנים

          כמו פנינים, עמדו להם עכשיו

          בלב עיני הפרח כמו דמעות,

          שעל קלונן מקוננות, בוכות. 

          קנטרתי, ולעגתי לה יפה,

          ואז בִּקשתי שתיתן לי את

          החטוּפוֹן; והיא מייד נתנה,

          שלחה פֵיה שלה להביאוֹ

          אל הנווה שלי בארץ-כֶּשף.

          עכשיו כשהילדון שלי, אסיר

          את העיוות הזה משתי עיניה.

          ו, פק מתוק, קרקֵף מהר מראש

          הגולם פה את החמוֹרִיאדָה.

          כשיתעורר, עם כל האחרים,

          ישובו אל העיר, ויזכרו

          את כל התאונות של לילה זה

          כְּלא יותר מסיוטי חלום.

          אך קודם אשחרר את מלכתי.

          (סוחט את העסיס לעיניה)

                   היי כפי שתמיד היית;

                   ראי כפי שתמיד ראית;

                   צוף זה לכל הוזה פוקח

                   את עיניו, שיתפכח.

          עכשיו מלכה שלי, טִיטַנְיָה, קומי.

טִיטַנְיָה (מתעוררת): הה אוֹבֶּרוֹן שלי! מה שאני

          חלמתי! לא, היה נדמה לי ש...

         הייתי מאוהבת בְּ... חמור!...

אוֹבֶּרוֹן:    הנה הוא, אהובך.

טִיטַנְיָה:                        איך זה קרה?!

          תראה אותו! איזה כיעור! אח, גועל!

אוֹבֶּרוֹן:   שקט רק רגע. פק, קפֵּד ראשו.

          טִיטַנְיָה, מוזיקה! מהר! שהם

          יוכו בְּתרדמה כבדה ממוות.

טִיטַנְיָה:  תנו מוזיקה! שמפילה תנומת כישוף! 

          (מוזיקה רכה מתנגנת)

פק (מסיר את ראש החמור מתחת):

      עם אור תשוב להיות חמור, רק בלי פרצוף.   

אוֹבֶּרוֹן:  נגני, המוזיקה!          

          (מוזיקה)

                            מלכה, נרקוד, תני יד,

          ועריסת הארץ לישנים תרעד.  

          (אוֹבֶּרוֹן וטִיטַנְיָה רוקדים)

          כעת אנחנו שוב בלב אחד,

          ובחצות מחר בהוד נכבד

          בבית דוכס העיר נקרא הידד,

          נרקוד ונברך זרעו לעד.

          ושם כל זוג וצמד יאוחד

          בנשף חתונה צוהל, נחמד.   

                                 [/ בנשף הילולות-כלולות נחמד.]

פק:               הקְשב! כבר בוקר, אדוני.

                   אני שומע עפרוני.

אוֹבֶּרוֹן:           בואי, מלכה. שקטים, צלולים,

                   נדלוק, נרוץ אחר צללים.

                   כי להקיף תבל נוכל

                   בזמן שהלבנה תזחל.

טִיטַנְיָה:          וכשנעוף כך, צד בצד,

                   סַפֵּר לי מה קרה, כיצד

                   נמצאתי ככה בתנומה

                   עם בני אדם על אדמה.

          (יוצאים אוֹבֶּרוֹן, טִיטַנְיָה ופק. האוהבים ותחת עדיין ישנים.

          נשמעות קרנות. נכנסים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, אֶגֶאוּס ופמלייה.)

תֵזֶאוּס: אתה, חפֵּש לי את היערן;

          קידמנו כַּיאה את פְּנֵי הקַיץ

          בחגיגות של לילה בלב יער,

          אבל מוקדם עדיין, רק מציץ

          השחר. אז אהובתי תשמע

          עכשיו את מוזיקת כלבי הציד

          שלי. הַתירו את הקולרים

          בעמק המערבי ותנו

          להם לרוץ. קדימה, למהר!

          ולך תמצא לי את היערן. –

          אנחנו נעלה, מלכה, אל ראש

          ההר, ונאזין להמולה

          המוזיקלית של כלבים והד.

הִיפּוֹלִיטָה: אני יצאתי פעם אל היער

          עם הֶרְקוּלס וקָדְמוס בּכְּרֵתים,

          הם צדו דוב שם עם כלבים מסְפָּרְטָה.

          אף פעם לא שמעתי נביחות

          אֵימים כה נעימות. בין העצים,

          בַּנחל, בַּשמיים, כל פינה

          כמו הִדְהדה בִּצעקה אחת;

          עוד לא שמעתי מעודי צרימה

          כה מוזיקלית, רעם כה מתוק.

תֵזֶאוּס: כל הכלבים שלי הם גזעיים

          סְפָּרְטָנים: לְסָתות אימתניות,

          צֶבע אפוֹר, ומן הראש תלויות

          אוזניים ארוכות שמטאטאות

          את טל הבוקר; עקומי ברכיים

          ונפוחי צוואר כמו פָּרים

          יווניים; קצת איטיים לרדוף,

          אך הם נובחים ביחד – מקהלת

          פעמונים, כל תו מבָּס ועד

          סופראנו: להקה כזאת עוד לא

          זינקה לקול קרנות בּסְפָּרְטָה, או

          כְּרתים או איפה-לא. את תשפטי

          לבד. אבל – מי הנימפות האלה?

אֶגֶאוּס: אדון, זוהי בתי כאן, ישנה,

          וזה לִיסַנְדֶר; זה דֶמֶטְרִיוּס;      

          הבת של נֵדָר הזקן, הֶלֶנָה.

          מה הם עושים כולם ביחד כאן?

תֵזֶאוּס: ודאי קמו מוקדם, לחגוג את בוא

          הקיץ, ושמעו שגם אנחנו,

          אז באו לבָרך. אבל, אמור לי,

          אֶגֶאוּס, לא היום על הרמיה

          בתך להכריז מה היא בוחרת?

אֶגֶאוּס:                                     כן,

           היום, אדון.

תֵזֶאוּס: יעירו אותם ציידים בקרן.

        (רעש מבחוץ, קרנות. האוהבים מתעוררים בבהלה.)

          אה, בוקר טוב. דרורים מתייחמים

          בפברואר. וציפורי היער

          האלה מתחילות להזדווג רק

          עכשיו?

לִיסַנְדֶר:              סליחה, אדון.

          (האוהבים כורעים)

תֵזֶאוּס:                                בבקשה

          לקום. אני יודע ששניכם

          אויבים בנפש: איך נוצרה פתאום   

          הרמוניה עולמית, שהשנאה        

          בלי שום חשד שוכבת לה לישון

          עם האויב בלי פחד מאֵיבה?

לִיסַנְדֶר:   אדון, אני אשיב לך בְּהלם,

          לא ער ולא ישן. אבל אני

          נשבע בכל זאת, אני לא יכול

          לומר ממש איך... איך הגעתי הנה.

          אבל נדמה לי – כי אני רוצה

          לומר אמת רק – ועכשיו נדמה

          לי, כן: אני באתי עם הֶרְמִיָה

          לכאן; הכוונה היתה לצאת

          מתחוּם העיר, כדי שנוכל אולי,

          כשנהיה רחוק מיד החוק –  

אֶגֶאוּס: מספיק, מספיק, אדון! מספיק שמעת!

          אני קורא לדין, יונחת עליו

          דין צדק! הם היו בורחים, היו

          בורחים, דֶמֶטְרִיוּס, ומנשלים

          אותך, אותי: אותך מאשתך,

          אותי מזכות ההכרעה, זכותי

          לִבְחור שהיא תהיה לאשתך.

דֶמֶטְרִיוּס: אדון, הֶלֶנָה היפה סיפרה לי

          על בריחתם, ומה הם זוממים

          ביציאתם ליער; ואני

          עקבתי אחריהם בזעמי,

          הֶלֶנָה היפה באהבה

          עקבה לה אחרי. אבל, אדון,

          איזה כוח עשה זאת לא יודע –

          אבל פעל כאן איזה כוח – כל

          אהבתי להֶרְמִיָה נָמְסה

          כַּשלג ועכשיו נראית לי כמו

          מין זיכרון רחוק של צעצוע

          טפשי שבַּיַלְדוּת היה יקר לי.

          וכל לבי, מסירותי, כולי

          להֶלֶנָה, רק היא שמחת חיי.

          לה, אדוני, הייתי מאורס

          לפני שהֶרְמִיָה הגיעה; אך

          כמו איש חולה מאסתי בַּמזון

          הזה; אבל עכשיו, כאיש בריא,

          כשחוש הטעם הטבעי חוזר

          אלי, אני רוצה אותו, אוהב

          אותו ומשתוקק לו, ולעַד

          אמשיך להיות לו נאמן, רק לו.

תֵזֶאוּס: איזו פגישה ברוכה, מאוהבים

          יפים; נמשיך לדון בזה אחר כך.

          אֶגֶאוּס, את החלטתך אני

          פוסל. ובַמִקדש איתנו עוד

          מעט, שני הזוגות פה יִקָשרוּ

          לעד. כעת, כשכבר כמעט נִשְחק

          הבוקר, את הציד נבטל.

          קדימה, אל העיר, שלוש ועוד שלושה,

          ונערוך שם חגיגה שמחה, קדושה.

          בואי, הִיפּוֹלִיטָה.

        (יוצאים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, אֶגֶאוּס והפמליה)

דֶמֶטְרִיוּס: כל מה שהתרחש נראה קטן

          ומעורפל, כמו הרים אי-שם

          רחוק שנהפכו לעננים.

הֶרְמִיָה: נדמה לי שאני רואה את זה

          בעין מטושטשת, והכל

          נראה כּפוּל.

הֶלֶנָה:                  גם לי נדמה כך, כן.

          אני מצאתי את דֶמֶטְרִיוּס

          כמו יהלום אבוד – שלי ולא

          שלי.

דֶמֶטְרִיוּס:        אנחנו באמת ערים?

          נראֶה לי שאנחנו ישנים,

          חולמים עדיין. באמת היה

          כאן הדוכס, והוא הזמין אותנו?

הֶרְמִיָה:   כן, ואבי.

הֶלֶנָה:               וגם הִיפּוֹלִיטָה.

לִיסַנְדֶר:  והוא הזמין אותנו למקדש.

דֶמֶטְרִיוּס: אז כן, אנו ערים. בואו נלך.

          ונספר בדרך מה חלמנו.

          (יוצאים)

תחת (מתעורר): כשיגיע התור שלי לעלות לבמה, תקראו לי ואני אכנס. השורה הבאה שלי זה "הו פּירָמוּס-יפה-כּה". היי! חבר מוט? זמש הסנדלר? שפיץ הפחח? סיד? בְּחַי אלוהים! התעופפו-התחפפו, והשאירו אותי יוֹשן! היתה לי הִתְגלות לא רגילה. היה לי חלום, זה מעל ומעבר למוח של אדם להגיד איזה מין חלום זה היה. הבן-אדם הוא חמוֹר אם הוא יתחיל בכלל לנסות לתאר את החלום הזה. היה נדמה לי שהייתי – לא, אף אחד לא יכול להגיד מה. היה נדמה לי שהיה לי – אבל הבן-אדם הוא מוקיון עם תעודות אם הוא יעיז להגיד מה חשבתי שהיה לי. עין לא שמעה, אוזן לא ראתה, יד לא יכולה לטעום, לשון לא יכולה לדמיין ולב לא יכול לדווח מה היה החלום שלי. אני אושיב את חבר מוט לכתוב בלדה מהחלום הזה. יקראו לה "חלומו של תחת", כי זה חלום שאין לו תחתית. אני אקריא אותה קריאת-תחת, ואשיר אותה בחלק האחוֹרי של ההצגה, לפני הדוכס. או אולי, כדי להוסיף לזה אצילוּת, אני אשיר אותה כשתיסבי גוססת.

         (יוצא)

מערכה 4, תמונה 2 -

נכנסים מוט, זמש, שפיץ ושרוך.

 

מוט:  שלחתם מישהו לבית של תחת? הוא חזר הביתה כבר?

שרוך: לא שמעו ממנו. זה אין ספק שהוא נחטף באופן בלתי הפיך.

זמש: אם הוא לא חוזר, המחזה בצרות. הוא לא יוצג, אה?

מוט: בלתי אפשרי. אין לך אף בן-אדם בכל העיר שיכול לְגַלְמֵן את פּירָמוּס חוץ ממנו.

זמש: לא, הוא יש לו הכי הרבה טִילִיגְנַצְיה מכל אנשי המלאכה בעיר.

מוט: כן, וגם יש לו הופעה הכי מרשימה. ויש לו קול מתוק שאף אח-וָרֵע לא יכול לְהִתְחָרֵע אתו.   

זמש:  אתה צריך להגיד "להִתְחרוֹת", כי להִתְחרֵע זה, אלוהים ישמור, מילה אי-תרבותית.       

         (נכנס סיד הצבעי)

סיד:  רבותי, הדוכס מגיע מהמִקְדש, ויש עוד שתיים או שלושה אדונים וגברות שהִתחתְנו נוסף אתו. הבידור שלנו, בחיי, אם היינו משחקים אותו, היינו משחקים אותה.

זמש: איי תחת-פֶּרח! ככה הוא הפסיד קִצְבָה של שש פֶּני פֶּר-יום לכל החיים. לא היו נותנים לו פחות משש פֶּני פֶּר-יום. אם הדוכס לא היה נותן לו שש פֶּני פֶּר-יום על השיחוּק של פּירָמוּס, אני צלַחַת ולא זמש. והיה מגיע לו. שש פני פר-יום על פּירָמוּס, או כלום!

           (נכנס תחת)

תחת:  איפה הבחורים האלה? איפה הנשמות האלה?

מוט:   תחת! אח איזה יום אמיץ! אח איזה שעה מוצלחת!

תחת:  רבותי, אני יכול לספר לכם נסים וכופְתאות. אבל אל תשאלו אותי מה. כי אם אני אספר, אני לא בן-אדם. אני אספר לכם הכל, בדיוק כמו שזה התגלגל.

מוט:   תביא לשמוע, תחת חומד.

תחת:  מהפה שלי אף הגה. כל מה שאני אספר לכם זה – שהדוכס כבר אכל. תארגנו את כל הציוד שלכם, עם חוטים טובים בשביל הזקָנים, סרטים חדשים לנעליים. ניפגש תיכף בארמון. כל אחד שיעבור על התפקיד שלו. כי בשני מִלים, בשורה התחתונה ובקיצור נִמלץ - המחזה שלנו יוצג מאה אחוז! על כל מקרה, שהתיסבי ילבש תחתונים נקיים, וזה שמשחק את האריה שלא יגזור את הציפורניים. ושחקנים יקרים שלי, אל תאכלו בצל או שום, כי אנחנו צריכים לדבר במֶתק פֶּה. ואין לי שרץ של ספק שנשמע אותם אומרים, זוֹתי מותק של קומדיה. אף מילה יותר! קדימה! ללכת, קדימה!

             (יוצאים)

מערכה 5, תמונה 1 -

נכנסים תֵזֶאוּס, הִיפּוֹלִיטָה, אדונים ומלווים, ביניהם פילוסטראטוס.

 

הִיפּוֹלִיטָה: מוזר, אדון, מה שהאוהבים

             האלה מספרים.

תֵזֶאוּס:                        מוזר, נכון,

             רק לא נכון. אני לא מאמין

             בכל האגדות העתיקות

             האלה או בקשקושֵי פיות.

             לְאוהבים וְלִמְטורפים

             מוח קודח ודמיון יוצר

             צורות, מלא בְּכוונה אך לא

             נתפס בַּהבנה. המשוגע,

             המשורר והאוהב, שלושתם

             בנויים ונוֹצָקים רק מדמיון.

             אחד רואה שדים יותר מכפי

             שיש בַּגיהינום. זה המשוגע.

             חולה האהבה, טָרוּף ממש

             כמותו, רואה בפנֵי צועניה

             הדר מלכה. עינֵי המשורר,

             מתגלגלות באש תזזית, קופצות

             מאֶרץ לִשְחקים ומִשְחקים

             לַאָרץ שוב. וכשם שהדמיון

             נותן בשר וגוף חי לִדברים

             שלא נודעו, העט של המשורר

             לשה להם צורה, מעניקה

             ללא-כלום שנולד מן האוויר

             מקום וכתובת, שם ודמות.

             דמיון עז הוא רב תחבולות כל כך

             שאם הוא חש רק רֶמז לְשִמחה

             הוא כבר ממציא את שורש השמחה.

              ואם בלילה פחד דמיוני תוקף,

             שיח נראֶה לו בקלוּת כמו דוב טורף!

הִיפּוֹלִיטָה: אבל סִפּור הלילה כפי שהם

          חזרו עליו, והמהפכות

          אשר התחוללו בלב כולם     

          ביחד, מעידים על משהו  

          יותר מדמיונות שווא, וגדלים  

          להיות דבר מוצק וממשי,

          אם כי, אמנם, מוזר ודי מדהים.

          (נכנסים האוהבים: לִיסַנְדֶר, דֶמֶטְרִיוּס, הֶרְמִיָה והֶלֶנָה)

תֵזֶאוּס: הנה האוהבים, כולם שמחה

          וצהלה. שמחה, רעים טובים,

          שמחה ויממות של אהבה

          שיְלָוּו תמיד את לבבכם!

לִיסַנְדֶר:  ועליכם שמחה כפולה, בשעת

          טיול, ובַשולחן, ובַמיטה.

תֵזֶאוּס:   יפה! באילו מופעֵי במה

          או מחולות נוכל כאן להרוג

          שלוש שעות בין זמן זלילה

          לשעת מיטה? איפה הממונה

          על הבידור? אילו שעשועים

          בשער? אין פה איזה מחזה

          כדי להמתיק את שעת הייסורים?

          לקרוא לפילוֹסְטְרָאטוס!

פילוסטראטוס (מתקדם):   כאן, דוכס.

תֵזֶאוּס: מה יש לך כדי למלא את הערב?

          מופע? קונצרט? איך נעביר שעות

          מתות כאלה בלי תענוגות?

פילוסטראטוס: זאת רשימת המלאי של הבילוי.

          כבודו יבחר במה ירצה לפתוח. (נותן לו נייר)

תֵזֶאוּס (קורא): "קרב מיתולוגי אכזרי, מושר

          בפי סריס עם נֶבל"?  - לא, תודה.

          שהסריס לא יצייץ ולא

          ישלוף לי. - "אדיפוס המלך עם

          בלט ופזמונים". דבר חדש!...

          ראיתי את זה עוד בתיאטרון

          לִילדים, עם אמא (היא בכתה!)...

          "קינת המוזות על ההשכלה

          שמתה ברחוב, בפשיטת רגל".

          טוב, זאת איזו סאטירה חתרנית

          וחריפה של יפי-נפש. לא מתאים

          לטקס ממלכתי. "תמונה קצרה

          ומתישה של פּירָמוּס העלם

          ותיסבי נשמתו, קומי מאד

          טראגֵדִי"? גם מתיש וגם קצר?

          מצחיק וטראגי? שלג חם, אפשר

          לומר. קרח שחור לבן. איך זה

          יכול להיות צורם וגם זורם?

פילוסטראטוס: יש מחזה, כבודו, שיש בו רק           

          עשר מלים - במחזה קצר

          כל כך עוד לא נתקלתי; רק שיש

          בו, איך לומר, עשר מלים יותר

          מדי, מה שעושה אותו מתיש.

          כי בכל המחזה אין אף מילה

          אחת קולעת, או שחקן אחד

          מתאים. ובאשר לטראגי – כן,

          זה טראגי, אדוני, כי פּירָמוּס

          הורג שם את עצמו, וכשאני

          ראיתי זאת בחזרה, אני

          מודה, דמעות עמדו לי בעיניים;

          אבל דמעות כה עליזות הצחוק

          עוד לא שפך.

תֵזֶאוּס:                   מי הם האנשים

          שמציגים?

פילוסטראטוס: אנשי עמל קשֵי-יום מבּנֵי העיר,

          שעד היום מוחם אף פעם לא

          עמל, אך סחטו כעת כמו

          לימון את דמיונם המנוּון

          בַּמחזה הזה לכבוד החג

          שלך.

תֵזֶאוּס:           אם כן נשמע אותו.

פילוסטראטוס:                          לא-לא,

          אדון, הוא לא מתאים לך. אני

          שמעתי את כולו, ואין בו כלום,

          ממש שום-כלום-שהוא, אלא אם כן

          תצחק לראות כמה הם משתדלים,

          מותחים את יכולתם ומתענים

          למענך.

תֵזֶאוּס:            תן את המחזה

          הזה. כי מה שנעשָה בתום

          ובכנות אף פעם אין בו נזק.

          הַכְנס אותם. ושבו-נא, גבירותי.

          (יוצא פילוסטארטוס)

הִיפּוֹלִיטָה: לי לא נעים לחזות בְּעליבוּת

          כורעת תחת עומס מאמץ.

תֵזֶאוּס: את לא תראי דבר כזה, יפָה.

הִיפּוֹלִיטָה: לא? הוא אמר פה שהם לא טובים

          בכלום.

תֵזֶאוּס:            כמה טובים אנחנו, כי 

          נודה להם על כלום. כל מה שהם  

          יצליחו לבלבל ולקלקל         

          אנחנו נהלל ונמלל.

          הם מוגבלים, אנחנו אצילים,

          והעיקר הכוונה.

          במסעותי, מלומדים גדולים    

          הגיעו לבָרְכני בסגנון

          משכיל, נשגב. הו, איך הם רעדו,

          החווירו, בלעו רוק וגמגמו,

          חיפשו מלים, או נשנקו בלב

          המליצה, ולבסוף בלעו

          את הלשון כמו אִלמים ולא

          ולא בּרְכוּני. האמיני לי, יפה,

          שבשתיקה הזאת מצאתי לי

          ברכה, העֲנָוָה שנתייראה

          דיברה אלי יותר מלשונות

          מתגלגלות בצחצוחי שפה

          בלי רסן, בחוצפה. האהבה,

          והפשטות, בֵאֶלם ובכובד פֶּה,

          דוברות מעט אבל אומרות הרבה.      

          (נכנס פילוסטראטוס)

פילוסטראטוס: טוב, ברשותך, איש הפרולוג מוכן.

תֵזֶאוּס: שייכנס.

          (נכנס מוט, לפרולוג)

פרולוג: אם תיפּגעו כוונתנו היא.

          שלא לפגוע חס וחלילה. 

          כי אם בתום לב לְנסות לָהי.

          לוּלה לִתרוֹם אז הבה נגילה.

          זִכרו אֵפוֹא שבאנו הנה לא.

          לתת לכם עינוי רק הנאה. 

          צְרופה לךָ גם לךְ גם לה גם. לוֹ

          וְלא כדי שתְבַכּו את השעה     

          השחקנים. כבר כאן עומדים הכֵן

          כּמהים למצוא. בעיניכם רק חן.

תֵזֶאוּס: הבחור הזה עסוק בריסוק הפיסוק.

לִיסַנְדֶר: הוא דהר על הפרולוג שלו כמו סוס פרא. אין לו מעצורים. מוסר השכל, אדוני: לא מספיק לדבר, צריך גם לדבר נכון.

הִיפּוֹלִיטָה: הוא באמת שיחק את הפרולוג כמו שילד מנגן על חלילית: הוא פולט צליל אבל לא שולט בַּכּלי.

תֵזֶאוּס: הנאום שלו היה כמו שרשרת שהסתבכה: אין נזק, אבל יש הרבה בלגן. מי הבא בתור?

        (נכנסים, עם חצוצרן לפניהם, תחת כפּירָמוּס, וזמש כתיסבי, ושפיץ כחומה, ושרוך כאור הירח, וסיד כאריה)

פרולוג: אם המראה נראה לכם עמוּס,

          הוא ייראה מובן בעוד דקה.

          הגבר לפניכם הוא פּירָמוּס,

          הגברת פה היא תיסבי המתוקה.      

          האיש הזה עם טיח ועם גיר

          הוא קיר שבין שניהם ניצב חוצץ.

          בְּסדק צר אשר נוצר בַּקיר

          התלחשו שניהם, אני לא מתלוצץ.

          האיש עם הפנס שם בפינה

          הוא אור ירח, כי – זה מרגש! –

          בקבר נינוּס לאור לבנה

          הזוג קבוֹ-קָבע להיפגש.

          חיה רעה זו, המכונה אריה  -

          חסר לי כאן חרוז, או-יֶה-יֶה-יֶה –

                               [/ חסר לי כאן חרוז, אויה, או-יֶה - ]

          אָרב לתיסבי בְּבוֹאה – הצילו! –

          הפחיד אותה וגם הבהיל אפילו.

          כשהיא ברחה, שמטה את גלימתה,

          שהאריה הכתים בְּדם (זה נבלה!) 

          מר פּירָמוּס מגיע לו עתה,

          מוצא את הגלימה בְּדם טבולה. 

          או אז, בעוֹז, בְּזיז חרבּו אחז,  

          התיז, הקיז, גָזז-בָּזז חזהו.

          ותיזְבּי, שבַּצל חסְתָה עד אז, 

          שָלְפה את פגיונו ומתה, זהו.

          אריה, ירח, קיר, זוג, אהבה

          יציגו זאת עכשיו בהרחבה.

      (יוצאים הפרולוג, פּירָמוּס, תיסבי, אריה, ואור-ירח)

תֵזֶאוּס: מעניין אם האריה ידבר.

דֶמֶטְרִיוּס: למה לא. אם חמוֹרים מדברים, למה שהאריה ישתוק?

קיר:    בַּמחזה הזה, הרשו לי להזכיר,

        אני - שמי שפיץ – מציג חומה, או קיר;

        וקיר כזה – זכרוּ, זִכרי וזכוֹר –

        שיש בו סֶדק, או חריץ, או חור.

        תיסבי ופּירָמוּס בשחור לֵילי

        היו מתלחשים בַּחוֹר שלי. 

        הטיט יעיד, אבן הגיר תסגיר

        שאנוכי, כפי שהכרזתי, קיר.

        וזה החוֹר, שכה שחור הוא כּה,

        אשר הזוג יבוא ללחוש דרכּו.

תֵזֶאוּס: שמעתם אי פעם בּלטה מדברת יפה יותר מזה?

דֶמֶטְרִיוּס: זה החריץ הכי חריף שאני שמעתי מימי.    

          (נכנס פּירָמוּס)

תֵזֶאוּס: פּירָמוּס מתקרב לחומה. שקט! 

פּירָמוּס: הו לילה שְחוֹר-גוֹני! לֵיל אפלולי!

          הו לילה שתמיד בא כשהיום איננו!       

          הו לילה, לילה, אללי-לִי לִי,

          הַשָכְחה תיסבּי את פגישתנו?

          והו אתה, קיר, קיר מתוק, יקר,  

          בין בית אבי ובית אביה העריץ,

          אתה הו קיר יקר, יקיר, מוכר,

          תן להציץ בך מבעד לחריץ.

        (הקיר מפשק את אצבעותיו)

         תודה, קירִי. הו מה נחמד חוֹרְךָ לי. 

         אך מה שם? תיסבי לא שם. את ראשי אטיח!

         הו קיר מופקר, שלא מראה בְּרָכָה לי,

         קללה על כל בָּלַטוֹתֵיךָ פּלוּס הַטִּיחַ!  

תֵזֶאוּס: הקיר, אם יש לו דם, צריך לקלל אותו בחזרה.

פּירָמוּס: לא, תאמין לי, אדוני, הוא לא צריך. "פּלוּס הטיח" זה הסימן לתיסבי: היא צריכה להיכנס עכשיו, ואני צריך לראות אותה דרך הסדק. תראה שזה ייפול בול כמו שאמרתי לך: הנה היא באה.

        (נכנסת תיסבי)

תיסבי:   הו קיר, למה את אהובי תסתיר,

          תכופות אותי שמעתָ מייללת,        

          לכל אבן בְּךָ נָשקתי, קיר,

          וגם אכּיר, קיר, כל איטוּם של מֶלט.   

פּירָמוּס:  אני רואה שם קול. ארוּצה הַחָרִיצָה,

          כדי שאת פְּנֵי אהובתי אשמע.

          תיסבי?

תיסבי:            זה אהובי, סבוּרְתָני. צוּץ-אציצה.

פּירָמוּס:  אמת סבוּרְתָנֵך. זה אני, נו מה.

         לבי הוֹמה, לא מרמֶה-הוֹ, כמו רומֵאוֹ.

תיסבי: לבִּי לַלב של יוּלִי-יָה דומֶה-הוֹ.     

פּירָמוּס: נַשְקיני כאן בַּחוֹר, בּינֵינו אך כְּפֶשע.

תיסבי: אֶנְשק לחוֹר, אך את שפתיך אפספֵסָה.

פּירָמוּס: בְּקֶבר ניני תִפְגְשִינִי? הו עֲנִיני!

תיסבי: אם לא אז מה לי, מֶה לי, מי לי, מי אני-ני.

          (יוצאים פּירָמוּס ותיסבי, לשני כיוונים מנוגדים)

קיר:    כאן תם לו תפקידי בתור חומה,

          וכך הקיר עוקר עצמו מן הבמה.

          (יוצא)

תֵזֶאוּס: והנה נפלו המחיצות בין השכנים.

דֶמֶטְרִיוּס: תראה מה שהולך כשלַכּותל יש לא רק אוזניים, גם שפתיים.

הִיפּוֹלִיטָה: זה המחזה הכי אידיוטי ששמעתי אי פעם.

תֵזֶאוּס: גם המחזות הכי טובים הם רק צל חולף. והטובים-פחות הם לא גרועים-יותר, אם הדמיון משלים את החסר.

הִיפּוֹלִיטָה: במקרה הזה זה הדמיון שלך, לא שלהם.

תֵזֶאוּס: אם נראה אותם בַּדמיון כמו שהם מדמיינים את עצמם, הם יכולים להיחשב מצוינים אפילו. הנה מגיעות שתי בהמות נעלות – בן-אדם ואריה.

        (נכנסים האריה ואור-ירח)

אריה:    גבירות מעודנות מוּגוֹת-לֵבָב,

          שמוּג לִבּן גם מעכבר קטן הוא מָג,

          אתן ודאי מתחלחלות בְּחיל עכשיו

          אל מול אריה טורף שפּה ישאג.

          אז דעו: אני סייד ולא לביא.

          אמי לא לביאה, כפיר לא אבי.

          כי אם הייתי כְּאריה פורץ פה פנימה,

          אוי לחיי ואיזה פחד, אמא. 

תֵזֶאוּס: טורף מאד עדין, עם מצפון יפה.

דֶמֶטְרִיוּס: עוד לא ראיתי איש כל כך בעל-חיים.

לִיסַנְדֶר: האריה הזה אמיץ כמו שועל.

תֵזֶאוּס: נכון, ונבון כמו אווז.

דֶמֶטְרִיוּס: לא בדיוק, כבודו, כי האומץ שלו לא יכול לכרסם בַּשכל שלו –אין שם הרבה בשר -  והשועל, מכרסם באווז.   

תֵזֶאוּס: לדעתי גם השכל שלו לא יכול לכרסם באומץ שלו – אין שם הרבה מיץ – והאווז לא מכרסם בשועל. לא חשוב. תנו לו שיתמודד עם זה, והבה נאזין לירח.    

ירח:    העששית הזאת - ירח עם קרניו –

דֶמֶטְרִיוּס: נראה לי כמו ירח עם קרנף.

תֵזֶאוּס: קרנף? הוא כל כך מצומק, היְרֵחוֹן הזה, פחות מחצי-סהר.

ירח:    העששית הזאת - ירח עם קרניו,

           ואנוכי האיש שבירח.

תֵזֶאוּס: זאת הטעות הכי גסה מכל השאר: האיש צריך להיות בתוך העששית. אחרת איך הוא האיש שבירח?

דֶמֶטְרִיוּס: הוא לא מעז להיכנס לעששית בגלל האש. כי אתם רואים שהוא כבר נמֵס ממילא.

הִיפּוֹלִיטָה: אני התעייפתי מהירח הזה. שיכסה אותו איזה ענן.

תֵזֶאוּס: מבחינה שכלית הוא באמת כנראה המאור הקטן, והוא גם הולך ודועך. אבל למען הנימוס נחכה עד לַליקוי.

לִיסַנְדֶר: ירח, שוּט.

ירח:   כל מה שיש לי להגיד זה לספּר לכם שהעששית היא הירח, אני האיש בירח, השיח-קוצים הזה הוא השיח-קוצים שלי והכלב הזה הכלב שלי.

דֶמֶטְרִיוּס: כל אלה צריכים להיות בתוך העששית, כי הם כולם בירח. אבל שקט: הנה באה תיסבי.

          (נכנסת "תיסבי")

תיסבי: זה קבר נינוּס הבַּבְלי.

          אך איפה האהוב שלי?

אריה:  הוווו!

          (האריה שואג. תיסבי, כשהיא שומטת את גלימתה, יוצאת בריצה)

דֶמֶטְרִיוּס: יפה שאגתָ, אריה!

תֵזֶאוּס: יפה רצתְ, תיסבי!

הִיפּוֹלִיטָה: יפה זרחתָ, ירח! באמת, הירח זורח בטוב-טעם.

          (האריה משתעשע בכפותיו בגלימה)

תֵזֶאוּס: יפה קיוְצַ'צְ'תָ, אריה!

דֶמֶטְרִיוּס: ואז בא פּירָמוּס –

          (האריה יוצא)

לִיסַנְדֶר:  והאריה נגוֹז.

          (נכנס פּירָמוּס)

פּירָמוּס:  תודָה, ירח, על אור-שמש טוב;

          תודָה על אור אשר אתה מתיז בי,

          כי לזִיוְךָ הזך, זוהר, זהוֹב,

          אראה עוד רגע לפני את תיזְבּי.

                   אך מֶה, אך מָה!

                   אסון, אימה! 

                      הו עין, לוּ שגית!

                   אך את רואה,

                   שואה, זוועה!

                      יונה שלי, פרגית!     

                   זה לא כזב!

                   דמה כאן זב!

                      מגלימתה פורץ!

                   גורל, הרבּץ,

                   קִצִי הקֵץ!

                       נפֵּץ, רוצֵץ, פּוצֵץ!

תֵזֶאוּס: סערת רגשות כזאת, בתוספת למוות של חבר טוב, כמעט עושים את הבן-אדם עצוב.

הִיפּוֹלִיטָה: שכה יהיה לי טוב, אבל אני מרחמת על האיש.

פּירָמוּס: הו למה בין חיות אריה נברא?

          אריה מושחת טימֵא תוֹם תַמָּתִי.

          היא שהיתה – היתה! מילה מרה!-

          שִמחת חיי, שמחת נפשי, שמחת זקנתי!

                   דמעה, זִלְפי!

                   חרבי, שַסְפי

                      פטמת פּירָמוּס לָך!                

                   ציץ שמאל שבּוֹ

                    קופץ לבו.

                      אמות כאן כך, כך, כך!             

                   אני מת כבר.

                   זמני עבר.      

                       נפשי אל על תשוט!

                   אור פי דעך.

                   ירח, ברח.  (הירח יוצא)

                      אז מוּת, מוּת, מוּת, מוּת, מוּת.

          (הוא "מת") 

דֶמֶטְרִיוּס: אח איזו דמוּת, דמוּת, דמוּת, דמוּת, דמוּת.  

לִיסַנְדֶר:  בתחרות המוות בינתיים אחת-אפס לפּירָמוּס.

תֵזֶאוּס: בעזרת רופא הוא עלול עוד להתאושש, ולצאת חמוֹר.

הִיפּוֹלִיטָה:  איך זה שהירח הלך לפני שתיסבי חוזרת ומוצאת את אהובה?

תֵזֶאוּס: היא תמצא אותו לאור הכוכבים.

          (נכנסת תיסבי)

          הנה היא באה, והקינה המרגשת שלה תגמור את המחזה.

הִיפּוֹלִיטָה: לדעתי אין לה מה להאריך בקינות על פּירָמוּס כזה. אני מקווה שהיא תקצר.

דֶמֶטְרִיוּס: פּרוּר יכריע את הכף מי משניהם, פּירָמוּס או תיסבי, טובים יותר. הוא בתור גבר אלוהים-שיעזור. והיא בתור אשה אלוהים-ישמור.

לִיסַנְדֶר:  היא כבר שמה עליו עין עם העיניים המתוקות האלה.

דֶמֶטְרִיוּס: ולְהַלָּן הקוּבְלנה, לטיפולכם.

תיסבי:           ישֵן, מושמוש?

                  מה? מת! זוּז! מוּש!

                      הו פּירָמוּס, נסה!

                  דבּר! כּפוֹר קוֹר!

                  מת, מת! בּור-חור

                      עיניך יכסה.

                      אתה פּאסֶה. 

                   שִפְתֵי שושן,

                   אף דובדבן,

                      מצח צהוב כּוֶרד,

                   מתות פניו,

                   מתות עיניו

                      התכלכלות כּתֶרד.

                   הו בוא מלאך

                   המוות, הך

                      וּטְרח בי בַּקלשון.

                   לא, אל תחוס,

                   שלד בלי סחוס,

                      ושרוף-נא בַּכִּבְשוֹן.

                   לשון, שתקי.

                   חרב, הכי,

                      לא עוד אנשום, אחיה.

                   רעָי, אויבָי,

                   שלום וּבַיי,

                      אדְיֶה, אדיה, אדיה!

          ("מתה".)

תֵזֶאוּס: אור-ירח ואריה נותרו כדי לקבור את המתים.

דֶמֶטְרִיוּס: כן, וגם קיר.

תחת (מתרומם): לא, תן לי לומר לך: החומה נפלה. הקיר שהפריד בין האבות איננו. (שפיץ קם) תרצו לראות את האפילוג, או לשמוע ריקוד כפרי בנוסח בֶּרְגָמוֹ בביצוע שניים מהלהקה שלנו?

תֵזֶאוּס: בלי אפילוג, אני מבקש. כי המחזה שלכם לא צריך התנצלות. לעולם אל תתנצלו. כי אם השחקנים כולם מתים, אין את מי להאשים. בינינו, אם זה שכָּתב את זה היה משחק את פּירָמוּס, ותולה את עצמו עם הגרביונים של תיסבי, זאת היתה טרגדיה מצוינת – וזו טרגדיה מצוינת, באמת, ומבוצעת באופן - יוצא דופן באופן – אין מִלים. אבל קדימה, תנו את הריקוד שלכם. דלגו על האפילוג.

(נכנסים מוט, סיד, שפיץ ושרוך, שניים מהם רוקדים את הריקוד. אז יוצאים בעלי המלאכה, לרבות זמש ותחת)

          לְשוֹן ברזל בַּפעמון אמרה

          "חצות" כבר. אוהבים, אל המיטה.

          כבר שעת פיות כמעט. אני מרגיש

          שנאריך לישון מחר בבוקר

          כשם שהארכנו את הלילה.

          המחזה הגאוני הזה

          עיכב יפה את כובד צעדו

          של שר-הלילה. חברים טובים,

          אל המיטה. בִּנשפים וארוחות

          נחגוג שבועיים לילה-לילה, לא פחות.

       (יוצאים. נכנס פק)

פק:     עכשיו אריה רעב שואג,

          זאב צורח מול ירח,

          חורש נוחר ולא דואג, 

          תם יום עמל, הוא לא טורח.

          עכשיו נוצץ בול-עץ בָּאח,

          לילית וגם ינשוף צווחים,      

          ולַחולה המדוכדך

          הם מספרים על תכריכים.

          עכשיו זו שעת הליל, הָעֵת

          שבּה פוער לועו הקֶבר,

          ופולט כל רוח מת      

          לחמוק בלילה לכל עבר.

          ואנו, בני פיות, שדים,

          אשר בורחים בִּשְעָטָה          

          מאור השמש, וצמודים

          כמו חלום לָעלטה,  

          עכשיו נחגוג. עכבר זעיר

          בית קדוש זה לא יעיר.

          אותי שלחו עם מטאטא      

          לִגְרוֹף אבק לפני משתה.     

          (נכנסים אוֹבֶּרוֹן וטִיטַנְיָה, מלך ומלכת הפיות, עם כל פמלייתם)

אוֹבֶּרוֹן:   הבית בהבהוב יוצף            

          מול אח נרדמת וכבויה,

          וכמו ציפור מן הענף              

          יְקפֵּץ כל בן-פיה.

          שירו אתי את הצלילים         

          בצעדי ריקוד קלילים.  

טִיטַנְיָה:  לימדו זאת בעל פה תחילה, 

          מִלה מִלה וצלצולה.

          תנו יד, פיות, ובְהמנון

          נברך את המעון.    

          (אוֹבֶּרוֹן מוביל, ובני הפיות רוקדים ושרים)

 אוֹבֶּרוֹן:  עכשיו, עד יעלה האור,         

          שוטו, פיות, בכל פרוזדור.     

          אל מיטת כלה נלך,

          לקדש ולברך.

          הזֶרע שבּה ייטמן

          בּרוּך יהיה לעד, אמן.

          אהבת ששה בני זוג              

          לא תימוג ולא תפוג;                         

          הטבע לא יטיל אף מום           

          בַּצאצא אשר יקום:                       

          שום שומה, בועה, בּהֶרֶת      

          או צרה צרורה אחרת                    

          המעוררת דאגה                           

          בילדיהם כלל לא תיגע.                  

          עם טל שדות בָּרוּך, טהור,

          ייצא כל בן-פיה לדהור

          בַּחדרים, בַּאולמות,             

          ולברכם ברוב שלומות.          

          אדון הבית בִּברכה

          יידע בִּטחה, ומנוחה.

            צאו לסיבוב, ללא עיכוב,

             פִגשו אותי עם שחר שוב.

          (יוצאים כולם, חוץ מפק)

פק (לקהל): אם קצת הגזמנו, בני הצל,          

        יורשה-נא כך להתנצל:                                                   

        חישבו שכל זה רק היה

        אשליה והזיה.

        מחזה שולי פּעוּט,

        רק חלום, לא מציאוּת,          

        אין שום נזק לספּר.

        תסלחו – וּנְשפּר.

        אז אם הצלחנו לעצור את  [/ אז אם הצלחנו לעקור את] 

       זעמה של הביקורת,             

       אני נשבע - מילה של פּק! -    

        שנשפר תיק-פּק צ'יק-תק.     

        קראו לפק שקרן אם לא.

        אז לילה טוב לָךְ וגם לו.          

        תנו כף בלב טוב, בלי איפוק.   

        פּק יְתקן, ללא פִּקְפּוּק.

          יוצא.

אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו
< אחורה הדפסת הטקסט חלום של לילה בלב קיץ - מערכה 5, תמונה 1