| < אחורה |  המכשפה מאדמונטון -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסת קתרין; מיטה נדחפת קדימה, ועליה פרנק סורני, בתנומה.
קתרין: גיס, פרנק! שינה כה עמוקה? זה טוב.
פרנק סורני: לא, לא אני. זה שפצוע פה, (מצביע על לבו)
כמוני... כל שאר הפצעים שלי
סתם עקיצות יתוש עלוב - אבל
זה שדימם ולוּ רק פעם פה
חסוּך מרפא לנצח.
קתרין: אח יקר,
(כי אחותי עכשיו צריכה לגדול
בך) על אף שאובדנה מכה
אותך קשות, וגם אותי לעומק,
אנא אל תהיה אכזר, כי גם
אותי זה יהרוג, לראות אותך
גווע מיגון חסר אונים.
[/ גווע מרוב צער חסר ישע.]
יקר אהוב, בוא שב, ואם תמצא
לעצמך מרפא, יהיה גם לי
טוב.
פרנק סורני: אשתדל.
קתרין: אני מודה לך.
מה אתה מחפש סביב?
פרנק סורני: כלום, כלום;
אבל חשבתי, אחותי.
קתרין: מה, לב
יקר, מה?
פרנק סורני: מי חוץ מטפש יהיה
כך מרותק אל המיטה כשיש
כל כך הרבה מקום להתהלך בו?
קתרין: למה אתה מדבר כך? באמת
אולי תישן.
פרנק סורני: לא, אני לא הוזה.
כוונתי היא - אם נשדדתי כך,
למה לנשמתי, שהתחתנה
איתה, לחיות בְּגירושין, במקום
לרוץ בעקבותיה? למה לא
אלך יד ביד עם המוות כדי
למצוא את אהובתי?
קתרין: זה באמת
יהיה יפה, כששעתך תגיע.
כשיִשָּׁלַח המוות לְזַמֵּן
אותך, תפגוש אותה בלי שום ספק.
פרנק סורני: ולמה לא ללכת בלי זימון?
קתרין: כן, אח, יכולת, אילו כאן הכל
היה נגמר. השאלה היא רק
לאן תלך אחר כך.
פרנק סורני: צדקת, אחות.
גם אם אדם נדד מאה שנים
פה על גשר הזמן המתנודד,
הוא לא השלים אלפּית ממסלולו.
כל החיים - רק נדודים למצוא את
הבית. כשאנחנו מסתלקים,
הגענו. כמה שאדם היה
שמח אילו כאן היה הסוף
של המסע. אז לא היה נדרש
לתת חשבון כמה טוב או כמה
רע הוא ניווט את נשמתו על פי
מצפן שמיים או הגיהינום;
איך כשנִתֵב מנע מן הספינה
חוף טוב, עד שבנמל החטא עגנה;
עד כמה בציוד יקר חיבל;
ועד כמה חרג כרב-חובל
מסמכותו. זה צדק טוב מאד,
לשדוד ולא לשמוע על כך עוד.
אך אז אדם הוא כמו חיה - פחות!
דמי-מוות הם תשלום ברוך, אחות.
קתרין: ברוך או מקולל. והלוואי
שאשלם - ואשלם, אני
יודעת - כמגיע לבוגד
הזה, לסומרטון השד הזה,
שפעם בעיני נראָה מלאך.
מי חוץ מהנבל הזה שפעם
אהב אותי, היה, עם הנשמה
של וּוֹרְבּק, ממשכן את נשמתו
בגיהינום לנקום באחותי
המסכנה?
פרנק סורני: חלאות! זוג של חלאות
בלי רחמים! אל תדברי בהם עוד.
קתרין: כל הדיבור הזה, נראֶה, מכאיב
לך.
פרנק סורני: הוא לא עושה לי טוב, בטוח.
אני משלם על זה בכל מקום.
קתרין: הפסקתי, די. תאכל, אם אתה לא
יכול לישון. יומיים כבר שלא
טעמת כלום. - ג'יין, זה מוכן כבר?
פרנק סורני: מה
מוכן? אה, מה מוכן?
(נכנסת משרתת עם עוף)
קתרין: הכנתי לך עוף צלוי. מתוק,
תאכל?
פרנק סורני: מין תיאבון בריא פתאום; כן -
יש פה אחד בבית, מנגן
יפה - ילדה טובה, בואי גם נשמע
אותו, אה?
קתרין: בטח, אח יקר.
(יוצאת המשרתת)
אילו ניגנתי, איזו נעימה
הייתי מנעימה לך באוזן.
(מוזיקה מתנגנת)
חכה, סדר את הכרית שלך,
ותתרומם טיפה יותר גבוה.
פרנק סורני: אני עכשיו מדי גבוה, לא,
אחות?
קתרין: לא, לא, זה טוב; זלול, זלול. - סכין.
פה אין סכין. תן לי למצוא, אח, את
שלך.
(היא מרימה את מעילו.
נכנס הכלב, מצטמרר כמו משמחה, ורוקד)
פרנק סורני: אחות, הו לא, אחות, אני
מרגיש פתאום נורא, לא מסוגל
כלום לאכול.
קתרין: לא, ועוד-איך תאכל.
מחוֹסר של מזון אתה כל כך
חלש. (מגלה סכין) הה! - אין בכיס שלך. אני
אלך, אביא סכין.
פרנק סורני: כן? טוב, הכל טוב.
(היא יוצאת. הוא מחפש בכיס אחד, ואז בכיס השני. הסכין נמצא. הכלב רץ החוצה.
פרנק סורני שוכב על צידו. רוחה של סוזן אשתו השניה באה אל מיטתו. הוא נועץ בה את מבטו, ובפנותו לצד השני, היא נמצאת גם שם. בינתיים, וויניפריד כנער-משרת נכנסת, עומדת לרגלי מיטתו בעצב. הוא, מבוהל, מתיישב, זקוף. הרוח נעלמת)
מי זה?
וויניפריד: יצור אבוד.
פרנק סורני: כן, גם אני. -
ווין? הו, הבּן-בת-לוויה שלי!
וויניפריד: למענך נשאתי על עצמי
צורת זיוף, אבל אני נושאת
לב נאמן לך כמו זה שלך.
פרנק סורני: אילו שלי גר עם שלך בבית
אחד! כרעי פה ברך על ידי.
בצד הזה עכשיו! איך, איך העזת
לבוא ללעוג לי משני הצדדים
של המיטה?
וויניפריד: מתי?
פרנק סורני: מה, לפני רגע;
לנעוץ בי עין, להישיר אלי
מבט ובתנוחות כה מוזרות,
לטרוף לי את הנפש עם פרצוף
שמצוירות עליו אלף רוחות
שזה עתה זינקו מתוך הקבר
כדי להשליך אותי לְתכריכים.
וויניפריד: לא, האמן לי, התקרבתי רק
עד כאן, למראשות המיטה שלך,
קיבלתי את רשות הבית - כי
הצגתי את עצמי בתור סייס
שלך - לבוא לראות את אדוני
במחלתו.
פרנק סורני: אז זה היה חלום
תעתועים, טחנת-רוח של
המוח מחוֹסר שינה.
וויניפריד: הלוואי
שלא אישן לעד אם רק תנוח.
אבל אתה הפלת רעם על
ראשך, שאת קולו אין להשתיק
בן רגע. איך יכולת לְרקֵד
בחתונת אשה שניה, כשעוד
לא נפרדה ממך המוזיקה
שהתנגנה בחתונה שלי? הה,
זה היה רע! מי שמבקש כך יד
ועוד יד - כל הגוף בסוף יחסר
לו.
פרנק סורני: וויניפריד, הדלת שם סגורה?
וויניפריד: כן.
פרנק סורני: אז שבי, ואחרי שתשמעי
אותי, שפכי ים של דמעות. אבל
אני, כדי להציל את שתי עינייך
אלה מבְּכי, כשבאתי כדי לכתוב
ספור על שנינו, במקום דיו, טבלתי
עט מר בדם; אז, כשאמרתי לך
שלום, יצאתי כמו שודד לבזוז
כל כסף שאוכל לשים בכיס.
כדי לשמח אב הרגזתי אֵל.
ליצוק שתי טבעות לתוך אחת חתרתי,
עשיתי עבודה רעה, בלי כלום נותרתי;
איבדתי גם אותה וגם אותך.
וויניפריד: ידוע לי, היא מתה, אך אני
שלך עדיין.
פרנק סורני: לא, אותה רצחה
היד הזאת, וכך איבדתי גם
אותך.
וויניפריד: אוי לי!
פרנק סורני: שקט, כי אַת העד
שלי, המושבעים והשופט.
אז שקט, שבי, ואספר הכל.
(כשהם מתלחשים, נכנסים בקצה אחד של הבמה קרטר הזקן וקתרין, הכלב בקצה השני, מלטף בכפותיו ברכות את פרנק סורני.)
קתרין (לקרטר הזקן): רצתי כמו משוגעת מעלה-מטה
למצוא אותך, כי אני עמוסה
בחדשות הכי כבדות שאי-
פעם נשאה הבת שלך.
קרטר הזקן: מה, הוא
מת, הבחור?
קתרין: מת, אדוני! הו אבא,
אנחנו מרוּמים. אומרים לך
שהרוצח שר "שלום" בכלא,
והוא כאן, צוחק. תראה את זה, תראה -
(מראה את הסכין במעיל של פרנק סורני)
סכין עם דם בכיס שלו.
קרטר הזקן: אוי, תנו
לי סבלנות, שמיים!
פרנק סורני: הסכין,
סכין, סכין!
קתרין: איזה סכין?
(יוצא הכלב)
פרנק סורני: לחתוך את התרנגולת,
תרנגולת שלי. אבא, תהיה
אתה פורס בשר שלי.
קרטר הזקן: בבקשה.
קתרין (הצידה): השד נותן לפשע מצח נחושה.
פרנק סורני: התיאבון והראיה מסתלקים לי; משהו לא בסדר אתי.
קרטר הזקן: מאמין לך, ילד; אני שראיתי כל כך הרבה ירחים תוקעים את הקרניים שלהם במצח של אחרים להכות אותם בשגעון, ואת שלי ניצל ונשאר בריא; אני שאף פעם לא הוצאתי פרוטה על בדיקת שתן, ונשארתי יציב כמו מצפון של בן-אדם כשהוא הולך למות, אני הייתי צריך לזעוק כמוך "משהו לא בסדר אתי" אם הייתי מרגיש את שק הרעל של המורסות שלך. איי, נבל מסכן! איי, ממזר פצוע שלי! אני רק מצטער שעכשיו יש לי מעט תקווה בשבילך.
פרנק סורני: אז הרופא אומר שהפצעים
שלי מסוכנים?
קרטר הזקן: כן, כן, ואין
שום דרך בשבילך חוץ מאחת.
פרנק סורני: אח, אילו רק פתח אותם!
קרטר הזקן: אני אלך לקרוא לו. זה יהיה יום חג בשבילי לראות אותך כמו שהייתי מתפלל.
(יוצא להביא שוטרים)
פרנק סורני: זקן יוצא-מן-הכלל טוב.
וויניפריד (הצידה): פשע שחור כפליים לנצל
את טוב לבו. (בקול רם): אדון, איך המרגש?
פרנק סורני: די טוב עכשיו, ילד. יש לי בבטן
דגדוג כזה מוזר. בא לי לטרוף.
ילד, תחתוך לי.
וויניפריד (הצידה): בי חתכת, זה
בטוח. (בקול רם): רגל או כנף, סר?
פרנק סורני: לא,
לא, לא; כנף. (הצידה): לו רק היו גם לי
כנפיים לעופף אל המגדל שם.
כדור ברזל מכביד עלי.
(נכנס האב קרטר הזקן, עם גופתה של סוזן בארון, שנישא בידי שני משרתים)
מה זה?
קרטר הזקן: זה? מה? אה, עכשיו אני רואה אותה; זה הנקבה הצעירה שלי, הבת שלי, 'סתכל-אתה, ובגלל שהיא שמעה שאתה ממזר גדול בלהקיז דם, היא מביטה מהמעון שלה החוצה וקוראת "הצילו! הצילו! עצרו את האיש הזה! אותו אני צריכה, או אף אחד!"
פרנק סורני: בשם הרחמים, סלק אותה.
תראה, עין אחת שלה פקוחה
ולא מרפה מהפנים שלי.
קרטר הזקן: אתה עוצם לה שתיים, מנוול. אבל תראה, היא מוכנה להלוות לך אחת שוב כדי למצוא את הרוצח, וזה אתה.
פרנק סורני: זקן, זה שקר מסריח! [/ זקן, זה שקר אסור!]
קרטר הזקן: אתה תסריח בבית-סוהר! [/ אסור אתה תהיה] – רוצי להזעיק שוטרים.
קתרין: הו זוהמה בלי רחמים!
היא כבר היתה, גם אם לא נטמנה עוד,
בקבר בשבילי; אבל אתה
פרצת אותו שוב לשלוף את הגופה;
עיני טבעו, והנה באה עוד סופה.
קרטר הזקן: קראי לשוטרים.
(יוצאת קתרין)
פרנק סורני: בשביל מי?
קרטר הזקן: בשבילך, שרץ, שרץ! יש סכינים שחרוט עליהם איזה חרוז מטופש, אבל על שלך יש פזמון תועבה. תביט! הו, הוא מצופה בדם-הלב של אשתך השנואה, הבת האהובה שלי. מה אתה אומר על הוכחה כזאת? היא לא חדה? היא לא חותכת? אתה לא יכול לענות ביושר בלי לב רועד על החידוד הזה, החידוד החד מתער ושותת דם.
וויניפריד: אנא ממך, סר,
די להכות בו; הוא כבר מת, תראה.
קרטר הזקן: הו, אדוני, אתה שמרת לו על הסוסים. אתה פושע מנוול כמוהו. על הרגליים, גם אתה הולך.
פרנק סורני: אם אתה גבר, אל תזרוק את כובד
רודנותך על האשה הזאת.
קרטר הזקן: איך! איך! אשה? זה נהיה אופנה בעולם שאשה תלבש מכנסי סייס?
וויניפריד: אני לא מה שמספר הבגד,
לא משרת שלו, אלא אשתו
הראשונה, היחידה, בדין.
קרטר הזקן: איך! איך! עוד אש בקש!
וויניפריד: העוול שנפל בבת אחת על
בתך נופל עלי כפליים. היא
איבדה חיים, אני איבדתי בעל
וגם אני אובַד לנצח אם
תשלח אותו לדין על מעשיו.
קרטר הזקן: אז הוא עשה את זה?
וויניפריד: כן, באוזני הוא התוודה כך.
פרנק סורני: את
בוגדת בי?
וויניפריד: הו סלח לי, לב יקר!
אני מטורפת לאבד אותך,
ולא יודעת מה אני אומרת;
אך אם עשית זאת, אני חייבת
להאשים אב זה בשני פשעים,
ניאוף ורצח.
(נכנסת קתרין)
קתרין: אדוני, הם כאן.
קרטר הזקן: תאשימי אותי במה שאת רוצה, כל אחד במחוז והסביבה יחתום שאני איש ישר, אבל אף אחד בשוק והסביבה לא יחתום שאת אשה ישרה. קום, שרץ, שים עליך את הציוד; תיערך לגרדום, או שאני אגרור אותך לשמה על הגב. הזנוּנית שלך תלך אתך לכלוב. שם יש מספיק ציפורי כלא יפות כמוה שיצייצו לו. מוגלה על הפצעים שלו!
פרנק סורני: על שירותי זה זמן הפירעון.
הלוואי רק אנצל מדיראון.
(יוצאים)
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
| < אחורה | המכשפה מאדמונטון -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |