| < אחורה |  המכשפה מאדמונטון -
מערכה 3, תמונה 3 |
קדימה > |
(נכנס הכלב)
כלב: עכשיו רֶשע מוקדם - ופתאומי.
המוח כבר בשל. דחיפה אחת
ממני, והגוף יטוס קדימה.
(נכנסים פרנק סורני וסוזן)
פרנק סורני: ביקשתְ - קיבלתְ. אז תעזבי כבר?
סוזן: מה?
כל כך בזעף? אני אשאר
לעד, רק לא להיפרד ממך
עם צליל כזה.
פרנק סורני: את כמעט מכעיסה
אותי. בבקשה, לכי. אין לך
ליווי; מוקדם מאד; איזה אסון
עלול לקרות לך עוד בדרך.
סוזן: שה!
אני לא מפחדת. לעזוב
אותך זה האסון הכי נורא
שמסוגל לקרות לי. חוץ מזה,
לדעתי אביך ואבי
הולכים לפגוש אותי בדרך, או
לתפוס אותי אתך. הם כבר
עמדו לצאת כשבאתי אחריך.
זה בטח לא ייקח להם הרבה זמן.
פרנק סורני (הצידה): אז ככה, מחכות לי עוד צרות.
(הכלב מתחכך בו)
תודה על זה. אם כך אפתור הכל
בבת אחת. זה ייעשה עכשיו,
מה שאף פעם לא חשבתי כלל.
(לסוזן): את לא חוזרת.
סוזן: מה? לבוא אתך?
זה שיר מתוק!
פרנק סורני: לא, למקום יותר טוב.
סוזן: אני - לכל מקום. אני בבית
איפה שרק אנעים לך.
פרנק סורני: בבית?
אני אשאיר אותך במעונך
האחרון. אני צריך לרצוח
אותך.
סוזן: יפה מאד! סלק אותי
בהפחדות, אה?
פרנק סורני: את רואה שלא
היתה לי כוונה. אני לא חמוש.
זה צו הרגע, וזה חייב לקרות.
'בקשה! זה יעשה זאת.
(שולף סכין)
סוזן: לא אֶפנה
מזה, אם אתה רציני, סר. אך
תוכל לומר לי למה תהרוג
אותי.
פרנק סורני: בגלל שאת זונה.
סוזן: הנה כבר
פצע עמוק אחד - זונה? מזה
תמיד הייתי רחוקה יותר
גם מן המחשבה על שעת השְחור
הזאת. זונה?
פרנק סורני: כן, ואני אוכיח,
ואת תודי בזה. את הזונה
שלי. אשתי אַת לא. כי המילה
הזאת לא מכירה כפילוּת. הייתי
נשוי עוד קודם לאחרת, היא
אשתי עדיין. אני לא מפיל
עלייך את החטא; כולו שלי.
חתונתך היתה גניבה שלי,
כי לכספך נישאתי, וקיבלתי.
לא התכוונתי להוסיף על זה
גם רצח; לא השד פיתה אותי.
ממש עד רגע זה יכולת לחזור
בבטחון; עכשיו כבר לא. היית
כלב הציד של מותך.
(דוקר אותה)
סוזן: והוא
מגיע לי. שגורלי היה
נהיר אני שמחה. דחפה לזה
רוח טובה. למות? הה, בדיוק
בזמן! כמה שנים יכולתי עוד
לישון בחטא? ועוד החטא הכי
שנוא עלי, ניאוף!
פרנק סורני: לא, באמת,
הרוב היה מאחורייך, כי
לא התכוונתי לעולם לשוב
אחרי פרידה זו.
סוזן: אז אני
מודה לך כפליים. באהבה
נהגת, כשאתה עוזב למסור
אותי כך לאחֵר. מוות, אתה
הוא בעלי, ואחבק אותך
בכל האהבה שיש לי. שכח
את כתם החטא-בלי-יודעין שלי,
ואז אבוא אליך בתולה
של בדולח. נשמתי הטהורה
תדאה עזת כנף בשערי
החסד, כי התום בן לווייתה
תמיד.
פרנק סורני: עוד לא בת-מוות? לא רוצה
למשוך לך זמן, וגם לא להשאיר לך
לשון כדי לקשקש.
(דוקר אותה שוב)
סוזן: שלא תדע רע בגללי! אף פעם
כלל לא שיערתי שהמוות כה
מתוק, או שאוהַב אותו כל כך.
למות יותר טוב לא יכולתי, לו
גם התכוננתי ארבעים שנה,
כי אני מפויסת ושלמה
עם העולם כולו. תנו לי להיות
פעם אחת דוגמה לכם, שמיים.
ברכו-נא איש זה, כי אני סולחת.
הלוואי יחיה וגם ימות בנחת.
(היא מתה)
פרנק סורני: גמוּר, ואני עד הצוואר! טיפה
נצמח מעל עצמנו, כבר נבוז
לעמוקה בתהומות. עכשיו
צריך למחות את הפצעים שלה
במריחת הנשק: זרוע, יד,
מותניים, כל מקום, בלי למצמץ.
(פוצע את עצמו)
שריטות קלות, אבל פוצעות לעומק.
עד כמה שאוכל - לקשור את עצמי
לעץ הזה. עכשיו הסערה,
שאם תחלוף, ימים יפים יבואו.
(הכלב קושר אותו)
כן, כך, אני קשור. לא האמנתי
שאני יכול כל כך טוב לסדר
דברים. בָּרע יש לפעמים תועלת
וגם ברכה. - הצילו! היי הצילו!
רצח, רצח, רצח!
(יוצא הכלב.
נכנסים קרטר הזקן וסורני הזקן)
קרטר הזקן: הה! למי מצלצל הפעמון?
פרנק סורני (נאנק): אה! אה!
סורני הזקן: אוי לי! ברור מדי על מה זה;
הבן שלי, הילד.
קרטר הזקן: סוזן-בת,
ילדה! מה, אף מילה לאבא? הה!
פרנק סורני: אח, תעזרו לי פה להצטרף
לאומללה הזאת!
סורני הזקן: בוא ונרדוף
את הרוצחים. דבּר כל עוד אתה
יכול, עוד רגע יהיה מאוחר
מדי. אני פוחד שגם עליך
יושב כבר אות המוות.
פרנק סורני: את שניהם
אני מכיר, אבל שבועה כזאת
נשבעתי שתמשוך עלי קללה
אם היא תופר. פוחד לנקוב בשמם.
כי אנשים בלחץ יעשו
הכל.
סורני הזקן: מה, לְרוצחים לשמור
שבועה? מצפון כזה נותן מקלט
לַשד.
פרנק סורני: לא, אבא, לתאר אותם
אוּכל; זה יסמן אותם ממש
כמו שמם, כן. הגבוה מן השניים
לבוש עכשיו במעיל סאטן לבן
אדום ביטנה, מכנס שחור, גלימה
של אודם -
סורני הזקן: וּוֹרְבּק, וּוֹרְבּק, וּוֹרְבּק!
(לקרטר הזקן): סר,
אתה שומע את כל זה?
קרטר הזקן: כן, כן,
אני מקשיב לך. פה אין כלום מה
לשמוע.
פרנק סורני: לַשנִי גלימה שיש בה
רקמת קטיפה, שחורה, ריפוד קטיפה
לחליפה.
סורני הזקן: הבנתי: סומרטון,
סומרטון! נקמה כפולה כל זה.
בוא, אדוני, דבר ראשון - לרדוף
את הרוצחים, אחרי שנעביר
מכאן את הגופים המדממים
האלה.
קרטר הזקן: סר, קח את הגווייה הזאת שם, תן לי
את זה. אני לא רוצה אותה עכשיו,
אין לה אתי שום חלק. לשחק בי
בהצגה אילמת? לא, אני
מעדיף חיים. גם זה בן בשבילי,
וכל עוד יש בו קצת חיים, אז הוא
חצי שלי. קח בעדו חצי
מהשתיקה הזאת. כשאני מדבר
אני מצפה שיענו לי. אח,
זנזונת רשלנית!
סורני הזקן: איי, מה יכול
האבל לעולל! בוא, אדוני,
אקח אתי את המטען הזה
של צער.
קרטר הזקן: כן, קח, ואני את זה. -
סר, מה שלומך?
פרנק סורני: הו, רע מאד, סר.
קרטר הזקן: כן,
נראה לי כך, אבל טוב שאתה
יכול עוד לדבר. אין מוזיקה
אם אין צליל, צליל חייב להיות. אני לא
בכיתי כבר עשרים שנה, וזה
היה לפני שהילדה הזאת
נולדה, לדעתי. אבל עכשיו,
נדמה, אם רק אדע איך, איילל,
כל כך מלא הלב שלי, יומם וליל.
(יוצאים, עם גופת סוזן)
| < אחורה | המכשפה מאדמונטון -
מערכה 3, תמונה 3 |
קדימה > |