| < אחורה |  השחקן הרומאי -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים פארתניוס, יוליה, דומיטילה וקייניס.
פארתניוס: זה אפשרי? מה, פאריס?
יוליה: לא הבחנתָ -
גלוי לעין - בסערת רוחה
כשבדמות איפיס הוא איים בְּשל
הבוז שלךְ, אנאקסרט יפה,
שהוא יתלה עצמו?
פארתניוס: כן, שמתי לב
לזה; אך לא הייתי מדמיין
שזה יעיר בה אי-ריסון כזה
של רגשות - להתאהב בו.
דומיטילה: חי
כל תקווֹתַי, לדעתי כלום לא
אכפת לה, גם אם כולם פה ראו
ושמו לב לזה. היא בטוחה
שביכולתה ללוש את רצונו
של הקיסר כיצד שמתחשק לה,
גם אם אנחנו וכל המלשינים
ביחד יזממו לטמון לה פח.
קייניס: ובאיזו להיטות - בתירוצֵי
בריאות ומנוחה - הבוקר היא
הפצירה בקיסר שיעזוב
אותה.
דומיטילה: ובשניה שהוא יצא
ישר קראה "גמדת!" (ככה היא
מכנה אותי בבוז) "שימי לי את
הסנדלים; תביאי עט ודף,
אני רוצה לכתוב"; ובמבטים
מבולבלים, עוד בחלוק, קצרת
רוח מכדי שיזרקו עליה
גלימה, חתמה אני-לא-יודעת-מה,
אך זה יועד "לפאריס האהוב
שלי".
יוליה: תוסיף לזה, אני שמעתי
אותה אומרת, כשמשרת לקח
את זה, "שיחכה לי, בזהירות,
בַּשביל אשר קוראים לו 'המחבוא
שלנו', שקיסר, מפַּחד פן
יפְגע, אף פעם לא נכנס אליו
בלי שיוזמן."
פארתניוס: אם זה בטוח (כי
אלה יותר מחשדות בעלמא)
למה אתן, בנות משפחה קרובות
כאלה, לא חושפות את זה?
דומיטילה: אוי לי,
אנו לא מעזות. זה ייתפש
כהשמצה זדונית כדי להסיר
את הכבלים אשר גאוותה
כפתה עלינו. אבל אם תואיל
אתה לשבור את הקרח, נסתכן
גם בטביעה ונאשר.
פארתניוס: הייתי
תומך בכן, אך אני מצוּוה
לתפוס ולהביא ללא דיחוי
את אַסְקְלֵטָארְיו הכשדי, אשר
הורשע בהיעדרו בגין בגידה,
על שחישב את הורוסקופ קיסר,
וֹבפרטי פרטים חזה בכל
הביטחון מתי ימות מוות
אלים. אבל אם עצתי נראית
לכן, כדאי מאד שתספרו
לארטינוס מה שלי גיליתן.
הוא מטבעו ממילא מרגל,
וגם על בסיס חשד קלוש יקפוץ
לעסק, לא לשם צדק וטוּב
(עם אלה מעולם עוד לא נפגש)
כי אם להאדיר את הבילוש
ואת הכוננות שלו בכל
מה שנוגע לקיסר, וקצת
על מנת לחגוג על הרס פאריס זה,
שבסנאט ניצב נגדו.
נכנס ארטינוס.
הנה הוא,
עם חוטם באוויר; אם אני לא
טועה, הוא כבר מריח איזה ציד.
ההוראות גוזרות עלי לזוז,
גבירות גדולות, אבל אני משאיר
את תפילותי אתכן.
ארטינוס (לעצמו): אז מה, נפלתְ
לי במלכודת, הוד כבירותך,
אוגוסטה הגאה שלי?
דומיטילה (ליוליה): במה
הוא שט?
ארטינוס (לעצמו): והשחקן הרומאי
הכה-דגול שלי! זה ככה? שום
תבשיל נחוּת יותר לא טוב לחיך
התאוותן שלךָ - רק זאת שאיש
אינו מעז לטעום חוץ מקיסר?
זה טוב מאד. אני על התגלית
הנדירה הזאת צריך לפרוח; אך
הגמול על המידע שלי מביא
אותי לחשוב שיש לי כבר עכשיו,
על פי צו מקיסר, סמכות לדרוך
על הצוואר של רומא-בת-עבדות,
ולחלק מִשְרות ומחוזות
לחברי, קרובי ולקוחות.
דומיטילה (ליוליה): לא אופייני לו.
יוליה (קוטעת את חלומו בהקיץ): ארטינוס?
ארטינוס: איך?
שום הוקרה ושום יראת כבוד
לא מגיעות לי חוץ מ"ארטינוס"?"
מודה שכשהייתן שליטות
גדולות והכל סר לפקודתכן
אז תואר זה נחשב חסד גדול;
אבל בתור שפחות תחת מרוּת
אשה גאוותנית (זאת העבדות
הכי גרועה) אתן צריכות לסגוד
לזה שבא חמוש בכוח כדי
לשבור את כבליכן, כמו עבדים
חותרי ספינות מול הגואל אותם
מן המשוט. אני לא בא ללכוד
אתכן, אלא מכריז בקול צלול -
נחלצתן; ולהמתיק את חירותכן,
אתן תצפו בנפילתה של זו
(הקיסרית הזאת, דומיטיה זו,
מה שתרצו) שעל פורענותכן
רקדה.
דומיטילה: אילו רצית להוכיח
את אישומיך ברצינות, כי אז
יכולתי להושיט איזו עזרה.
קייניס: וגם אני.
יוליה: וגם אני.
ארטינוס: לי - אף
פרור. עינַי, אוזנַי בכל מקום;
הכל אני יודע - עד לָאות
ולַפעולה בַּהצגה אשר
שָבוּ אותה; המהירות שבּה
כיסתה על שקיקתה בְּעצבים
הבוקר; את הנער שמסר
את המכתב שִיחדתי, ולאחר
עיון, חתמתי בַּמעטפה שוב.
ידוע לי על כעסכן ועל
טינותיכן; שפאריס מזומן
אליה, ועד כמה יְפוּתה.
דומיטילה: כל זה מפליא מפּלא.
ארטינוס: הזהב
שלי - הוא מחולל פלאים גדולים
יותר מלהשחית שרצים
ושרתים. הנה פה, השתתפו.
(מראה דף)
זוהי תלונה אל הקיסר. זה מה
שיהרוס אותה, וירומם
אתכן. הכנסתם לָאישום כבר את
שמכן? (הנשים חותמות על הדף)
יוליה: ונאשר מה שחתמנו.
קייניס: בתוקף רב.
דומיטילה: אני אמסור את זה.
ארטינוס: אם כך השאירו לי את כל היתר.
(נכנס קיסר עם המשמר שלו)
קיסר: ישיגו לנו נצחונות קצינינו
כשאנו מתענגים בבית על
שלום. ובטוחים מכל אויב
פְּנימי, המסוכן מכל יריב
זר, חשדות ופחד, יִזָּרעו
כל השמיים בכוכבי שביט,
שאסטרולוגים טפשיים קוראים
בהם אותות בטוחים למוֹת מלכים
וחילופי שלטון, אנו, בלי פחד,
ובחסות הרעם בְּרוּא ידנו,
נקרא תיגר גם עליהם וגם
על הגורל, כי אנו חמושים
חזק מכדי שיפצעו אותנו.
ארטינוס: קיסר -
יוליה: כיוון שאתה רם מבן-
אדם -
קייניס: אל-נא תיתן לרגשותיך
למרוד בתבונתך -
(העתירה נמסרת)
דומיטילה: אלא קבל
מבחן זה לַיציבות שלך שווה-נפש
כאילו באת אל או שַבְתָּ מן
הקפיטול, מודה לאל על כל
נצחונותיך.
קיסר: הה!
דומיטילה: הואל לבלום קצת
את ברק עיניך אשר בני-תמותה
פשוטים לא מעזים להסתכל בו.
ארטינוס: כל וריד שמזדקף בך בזעם
הוא לנו רעש אדמה.
דומיטילה: שאם
לא ייבלם בהבלגה יותר
מאנושית, יבלע אותנו תוך
שניה בלב האדמה.
קייניס: לא כי
אנו ממורמרות מלשרתה
אנו מאשימות אותה.
יוליה: אלא כי
התדרדרה לשפל שכזה -
ארטינוס: ובידינו ראיות חותכות -
דומיטילה: שיחשפו כי היא לא ראויה
אף לניצוץ הכי קלוש בָּאש
האלוהית שהענקת לה.
קיסר: אני תוהה ולא יודע איך
להתייחס לזה. בתקיפתכן
המרושעת על מזבַּח התום
והאמת שלה, לשווא עמלתן
סתם לטנף גלימת שְלמוּת זכה
שהקנאה שחורת הלוע לא
מסוגלת להקיא עליה כתם.
אבל אני אשמוט לרגע את
האלוהוּת שאתן מתאמצות
לגזול ממני כאן, ואנשל
אתכן מכל סבירוּת בְּטיעונים
כאילו שאני אדם. עלי
להאמין שהיא, אשר שואבת
את כל אורה ממני, ויודעת
איך לנצלו, תסגיר לידיעתכן
את מחשכיה? תגלה ברור
מה שאתמול, בסערת רוחה
מהצגה, נראָה חשד בלבד?
ולא תמצא מי לנצל בכדי
לסלול לה דרך - רק אתכן, שְפָחוֹת
שלה, הווה אומר שונאות אותה?
או ארטינוס, אשר מימים
ימימה היא מכירה אותו בתור
יועץ להנהגה - יותר מזה:
בתור מפתח לסודות קיסר?
כלום העלה אותה יופְיָה לְרוֹם
כה מסחרר בכדי שנפילתה
תדהים כפליים? או שהנקמה
על תשוקתי לה ועל פגיעתי
בלאמיה אמורה ליפול ממנה,
וגם עליה, אשר לשתיהן
הובילה? היא תנטוש את המיטה
הקיסרית שלנו כדי להיכרך
אחרי שחקן פומבי?
ארטינוס: מי-זה יעז
לסתור שלל טיעונים הגיוניים
ממוח אנושי, אשר יודעים
איך להלביש לחטא נקלה בגדים
מפוארים של תום?
דומיטילה: היא טוב מאד
ידעה באיזה כוח ורהיטות
יגן עליה הפטרון שלה,
וביומרתה, מעודף-בטחון
נפלה כך, בלי לפחוד מקטיגור,
ולא מן האמת אשר תוצב
נגדה, שחסדך ואהבתך
אף פעם לא יבדילו מן השקר.
קיסר: איני מוכן לשמוע הברה
נוספת שתקרא לי לשנות
את דעתי עליה. אתם פה
באגדה הזאת (שבשבועה
קראתם לה ספור אמת) הערתם
בי מלחמה עזה שלא יכלה
לפרוץ גם אילו כל גדודַי לפתע
מרדו ובאו חמושים נגדי.
פה בנייר הזה - החרבות
שנועדו להשמידני; הנה
כּוכְבי גזירה שמאיימים בְּיותר
מאבדון; וזהו ראש המוות
אשר יוכיח לי, אם היא כוזבת,
שאני בן-תמותה - מה שהתקף
של חום כמעט גורר אותי לחשוב
ולהודות מרוב רפיון. אבל
עכשיו, כשבביטחון מלא ברור לי
עד כמה היא תושפל אם על סמך עֵד
אחר מלבדי אחשוד בה כי
אינה נאמנה, שבה אלי
כל קשיחותי. קדימה, מפלצות,
אם חייכם שווים לכם אַשְּרוּ
שהיא כולה שְלמוּת, כשם שאתם
כולכם טינופת, כי אם היא סרחה
יצעק כל היקום שבועה בוטה:
אין אשת-איש תמה, ולא היתה.
יוצאים כולם.
| < אחורה | השחקן הרומאי -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |