שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסים ליקטורים, אָרֵטִינוּס, פולקיניוס, רוּסְטִיקוּס, סורה, פאריס, לאטינוס ואזופוס.

 

אָרֵטִינוּס: אבות העיר, לו יהיה כינוס

          זה טוב לממלכה ולקיסר.

ליקטורים:  שקט!

אָרֵטִינוּס:           מטרת סנאט מלא קהל זה

          היא להודות, ראשית כל, לאלים

          של רומא, שלמען צמיחתה

          של האימפריה העניקו לנו

          איש שימשול בה בדיוק כמותם.

          בגובה אומץ, רוחב הבנה,

          וכל המעלות המייחדות

          שליט דגול, מושלנו דומיציאנוס

          עולה על קדמוני הרומאים.

          את מגילת שבחיו איני יכול

          למנות. איזה אדם טוב וידיד

          של האמת יטיל בחוצפתו

          ספק שיש בו משיקול הדעת     

          של פאביוס עם האומץ של מרצלוס

          שחניבעל הגדירו "החץ

          של רומא, והחרב"? אבל לו

          יש עוד, וכל קו אופי - רומאי

          יותר: הדרת כבוד כמו של פומפאוס,

          פאר אוגוסטוס, נדיבות אנטוניוס

          ומזלו של יוליוס הגדול

          עם הנחישות של קאטו. באוקיינוס

          מעלותיו אני טובע. במילה,

          כל המצוינויות של אנשים

          טובים מתאחדות בו, ושום שמץ

          מן הפגמים.

רוּסְטִיקוּס (הצידה): לא, זאת לא חנופה!

סורה (הצידה): שים לב, עוד ישמעו אותך.

אָרֵטִינוּס:                                            על כן

          יאה שאנו - המחויבים

          לגמול בשירותי אמת כמו

          בנים טובים לאבא של ארצנו

          על הברכות שהוא ממטיר עלינו -

          לא ניתן יד לִמְזימות, ולא

          נִרְאה את ממשלו נרמס

          ומבוזה בידי הנמושות

          שחייבות רק לסובלנותו      

          ולחסדו את היותן.

פאריס (הצידה):                       עכשיו

          הוא מכוון אלינו.

אָרֵטִינוּס:                   נא לקרוא

          למְשָחֵק הטראגי פאריס.

פאריס:                               כאן!

אָרֵטִינוּס: צְעד לפנים. הריני מאשים

          בך, כראש לבני מקצועך,       

          את העיסוק בפשע הבגידה,

          כמשמיצי קיסר והמדינה.

פאריס:  אישום בלבד איננו הוכחה,

          אדון. במה אנו עבריינים?

אָרֵטִינוּס: אתם הם אלה שנוברים בתוך

          סודות הדור, ומציגים בשם

          בדוי על הבמה שלל מעשים

          שאין לגעת בם, ומוציאים

          דיבת אישים מכובדים תופסי

          עמדות מפתח משני המינים,

          ובהלצות סאטיריות מרות

          הופכים את הסנאטורים עצמם

          למגוחכים מול ההמון. [/ למגוחכים בפני העם.]

פאריס:                            אם לא

          אצליח לטהר את שמי (וכך

          את שאר בני מקצועי) מטענות

          שווא אלה, ואוכיח שתופשים

          כהכפשה מה שהמשורר

          כתב בתור בידור, וכך שוחק,

          אז מן הצדק להטיל עלינו 

          את הכבד בעונשים.

אָרֵטִינוּס:                       אתה

          על הבמה עכשיו, לפתוח פה

          כזה?

פאריס:          אם העולם כולו במה

          הוא, למקום הזה אין פטור, ואני

          כה משוכנע בצדקתנו עד

          שצר לי שקיסר (אשר בשמו

          הרם כלולים כל המלכים) אינו

          יושב כאן כשופט לשמוע את

          טענתנו - ושהוא יכריע.

          אם לתאר אדם שליצריו

          הוא עבד, ומבזבז את מטמוני

          זמנו ורכושו בבטלה

          מופקרת, ולאיזה סוף עגום

          יגיע איש עלוב שמתמכר כך,

          כדי להרתיע בדוגמה זאת את

          הנוער קל-הדעת מדרכי

          פריצות, ולחשוף את מלכודות

          הסרסורים והערמומיוּת

          המנוולת של זונות צמרת,

          אם זה ראוי לתוכחה, מדוע

          כל עקרונות הצדק שלכם

          שפילוסופים חשובים כתבו

          כדי ללמד אותנו איך לבחור

          בדרך המוסר ולא בנתיב

          התענוג - מדוע לא גוזרים

          לשרוף אותם באש?

סורה (הצידה):                        בזה יש עומק.

                                             [/ זה די עמוק.]

פאריס:  אך אם תשוקת כבוד היא הבסיס

          אשר עליו מגדל אימפריית רומא

          צמח אל-על כל כך; אם להדליק

          בנוער אציל-נפש להבה

          שאפתנית לסבול כפור סכנות,

          אפילו מוות, ולהיות זכאי

          לזר דפנה במעשי גבורה -

          אם זה ראוי להוקרה או פרס

          מטעם המדינה, לשחקנים  

          מגיע לא פחות מכל אסכולות

          הפילוסופים. אלה, בפסוקים

          קרים (שיתכן שלא קוראים

          אותם הרבה), מתארים כמה

          זה מכובד לפעול על פי מוסר.

          אך האם זה מפיח אש בדם,      

                                  [/ אך האם זה מצית גם אש בדם,]

          או מנפח כל וריד בתשוקה

          להיות גם טוב וגם עז-רוח, כמו

          מה שמוצג בתיאטרון אצלנו?

          תנו לשחקן מוצלח במחזה

          רב שגב להראות את הרקולס

          זוכה לגמול כשהוא מגיר זיעה

          בשתים-עשרה המטלות שלו;

          או את קאמילוס הנועז אוסר

          שרומא תיפָּדה מהשפלת

          הגאלים תמורת כסף; או את סקיפּיו

          אחרי ניצחונותיו מטיל מס על

          קרתגו שהובסה. אם זה עשוי

          אמין, אז כל מי שיש בו ניצוץ

          של רומאי – כאילו הוא ראה

          את עלילות הסכנה שלו

          עצמו שם, והיה שותף איתם

          לגמוּל – יזנח עצלות וריקבון

          וישתדל להיות כמו מי שהם

          הציגו.

רויסטיקוס (הצידה): הוא השתיק וגם שיתק

          את כל הקונסולים.

פאריס:                       אך טוענים

          שאנו משחיתים את בני הנוער

          ומכפישים בכירים. מתי קרה

          שהעלינו חטא בלי עונש על

          במה? האם אנחנו מלמדים,

          בסיפורים על הצלחות פשעים,

          ללכת בדרכים מקולקלות?

          אף פעם לא הראינו תזנונים

          תוצרת לידיה, רעלים קורינתים

          או חנופה פרסית בלי עונש כה

          כבד בסוף שגם אותם צופים

          אשר נטו לזה, הולכים הביתה

          כאנשים שהשתנו. אשר

          לְהכפשת אלה שמעלינו,

          וחשיפה פומבית של פשעיהם

          הסודיים, בזה אנו חפים

          מפשע כמו כאלה שנולדו

          אילמים. כשאנו מציגים יורש

          אשר זומם נגד חיי הורה

          יקר, שכל שעה משעות חייו

          עולה לו על העצבים, אם יש

          בין הצופים אחד שמצפונו

          אומר לו שגם הוא שייך לְזן

          כזה ממש - טוב, זאת לא אשמתנו.

          או כשנראה על הבמה נואפת

          מופקרת שבתאווה בולעת

          כל מה שגבר מתהולל מוציא

          עליה ושופך, אך לנדרי

          מיטה חוקית היא מניחה לרעוב

          בינתיים, אם גבירה, ולא חשוב

          כמה גדולים הם מוצאה, הונה

          ותאריה, אשמה בחטא

          כל כך מזוויע, וזועקת "זה

          כָּתוּב עלי" - טוב, זאת לא אשמתנו.

          או כשנדגים אדם חמדן, שאת

          עושרו לוח הכפל לא ימנה

          ואת נחלותיו גם נֶשֶר לא

          יחצה ביום אחד, אך נשמתו

          קפוצה וקמצנית כל כך שהוא

          מונע מעצמו את המעט

          ההכרחי לחיות, אם איש נכבד

          (אפילו קונסול רם) נפגע מזה

          עד עומק נפש - זאת לא אשמתנו.

          או כשנתאר שופט, שהוא מושחת,

          ופסיקותיו מוטות לפי האיש,

          לא העניין, מציל את האשם

          אם הוא מבני חוגו, ובאותה

          מידה מרשיע חף מפשע סתם

          מתוך רִתְחָה, אם מישהו מתוך  

          האספה הנעלה הזאת - אפילו     

          אתה בעצמך, אדון, צלמו         

          של הקיסר בהיעדרו - מרגיש

          בלב מין משהו אשר מזכיר

          דברים מזמן עבר, או תכניות

          לזמן עתיד - טוב, זאת לא אשמתנו.

          אני דיברתי, רבותי. עכשיו

          הרשיעו או תשחררו אותנו

          עם מחיאות כפיים.

לאטינוס:                      כל מילה

          בסלע! בחיי, אף פעם לא

          ראיתי אותו משחק נואם.

אזופוס:  יכולנו לשלם כפול עשרים 

          לראש המרגלים של הקיסר,

          ולא היינו מקבלים ייצוג מוצלח

          מזה.

          צעקה מבחוץ. נכנס פארתניוס.

אָרֵטִינוּס:         על מה הצעקות?

פארתניוס:                            קיסר,

          מושלנו, וחתן להצלחה,      

          שב מנצח.

פולקיניוס:                בואו נזדרז

          לפגוש אותו כולנו.

אָרֵטִינוּס:                     לפזר

          את הכינוס! נשמור לו את הזכות

          לפסוק בעסק זה.

כולם:                        יחי קיסר!

          יוצאים כולם.




< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >