נכנסים פילארגוס ופארתניוס.

פילארגוס: בני מלמד אותי? תדע להיות

          צייתן, אל תבקר את רצוני.      

פארתניוס: אדון, אילו הייתי מישהו

          שהמחסור כופה עליו לחשוק

          ברכושך, או אם הייתי בן

          גילך, או לו חשבתי שחיית

          יותר מדי, היו לך סיבות

          לחשוב עלי דברים רעים. או אם

          הצעתי היתה נוגעת לי,

          לא מכוּונת רק לטובתך,

          הייתי, לו סירבת, מתיישב,

          שותק ולא לוחץ עליך עוד

          אף פעם.

פילארגוס:             בשם פלוטו, מה אתה

          רוצה שאעשה?

פארתניוס:                   עשה צדק

          לעצמך, או תן לי לעשות זאת.

          נראה לך שכובע מכוער

          כזה, עם הגלימה המרופטת, 

          הנעל הקרועה ולבנים

          דוחים הולמים אדון עשיר מופלג

          כמותך, שאמצעיך הרבים

          (גם לו הייתי נטל כלכלי)

          יכלו להלבישך משי פרסי

          הכי יקר, ומשובץ פנינים

          שנבזזו ממחוזות כבושים,

          ולהחליף כל יום גלימת פאר

          תוצרת צוֹר?

פילארגוס:                מספיק אתך! כְּספָי

          שבקופּות-שם נמסים כשהם

          שומעים אותך. החוצה, בזבזן!

          שאעשה מן החייט שלי

          יורש? או שהתכשיטן שלי

          יחיה כמו מלך? לא, אני שונא

          כל גאווה.     

פארתניוס:             אבל קצת טעם לא

          יזיק. נגיד שאתה לא מוכן     

          להשתנות כלפי חוץ, לפחות

          תרשה לי לשכנע - אל תמנע

          מבטנך תזונה, ואל תחשוב

          שהשתוללת בזלילות כשהיא

          מלאה בלחם שעורה עבש,

          בצל, שום ומשקה של עבד: מים.

פילארגוס: אתה רוצה שאהיה איזה

          מזיל ריר גרגרן, ואכלה

          את ממוני ברוטב הוללות?

          הטבע החכם - הוא מסתפק

          במעט, ואם אלך בעקבותיו

          כמורה-דרך, לא אוכל לטעות.

פארתניוס: אבל אתה משמיד אותו, מזניח

          (אני מסמיק לראות ולהגיד זאת)

          לא מְתָחְזק את בריאותו ואת

          מִרצו כשאתה מתיר (כדי לא

          לקנות תרופות חלילה) לְנזלת,

          צינון, כאב בעצמות, מחלות עור,      

          להתפתח, ומרוב חסכון

          מאיץ את קץ חייך כשתפריט

          בריא, סם הקאה וחוקן זול

          יכלו להאריך אותם. תרשה לי

          רק להזמין לכאן את הרופא 

          של הקיסר.

פילארגוס:                     קודם ישאו אותי

          חצי רקוב לָאש אשר תאכל

          אותי! גלולות שלו, אבקות שלו,

          דייסות ושיקויים ותמציות

          שהוא סוחט מקרן של חד-קרן 

          לא ייכנסו אלי לבטן. פי

          יהיה חור של ביוב לפני שזה

          יקרה. בלי ויכוחים. לא, אני לא

          אקטין את הגבעה היקרה,

          גבעת-זהב שלי, אשר מדי

          יום מחדשת בי את עלומי

          ואת מרצי, אך אם תוּפְחָת קצת, אז -

          אז יישבר לבי, מסכן. תן, תן

          לי ליהנות ממנה, להגות

          בה כל עוד אני חי, כי היא חיי,

          נפשי, היא כל כולי. אך כשאשוב

          אל העפר, ואפרד ממה

          שאני מעריך יותר מכל

          בני האלים שרומא מקטירה

          להם במזבחות, תירש אַתָה

          את סגידתי לזה, ותעבוד

          את האליל שלי כמוני.

          יוצא פילארגוס.

פארתניוס:                              איך

          שקמצנות היא העינוי שלה                             

          עצמה! מי יסתכל על מחזה

          סיגוף כזה ולא יבין את המשל

          על טַנְטָאלוס, שנאלץ לראות

          לעד בריכה של מים ואשכול

          של ענבים רחוק מהישג יד?

          או החמור אשר גבו נשבר

          תחת צרורות בשר אך הוא ניזון

          מדרדרים? אני חייב למצוא

          מין דרך להסביר לאבא כמה

          הוא מתעלל בו בעצמו.

          נכנס פאריס.

פאריס:                               אדון,

          סליחה, אני מעז לשאול במה

          חפץ קיסר; כיוון שהוא ציווה

          עלינו להופיע, כִּמְקורב

          אליו תוכל אולי להדריכנו

          מה ברצונו שנשחק הערב.

פארתניוס: פאריס אהוב שלי, אתה יודע

          היטב שאתה לא צריך תיווך

          שלי בכדי לפנות אליו, לךָ

          אוזנו תמיד כרויה.

פאריס:                         מודה שהוא

          מוחל בנדיבותו לחולשותי,

          ושיכה אותי ברק למוות

          אם אנצל זאת לרעה אי פעם!

          החסד שהוא בטובו מטה לי

          (אני יכול לומר בלי שחצנות)

          אף פעם לא שימש כדי להזיק

          לאיש ישר, או לעורר בו זעם.

פארתניוס: ידוע, בזכותך זכו רבים

          בנחלות שלא קיוו להן 

          בחלומם - וגם בחייהם

          אשר תלויים בחרונו. אם לא

          נמצאתָ כאן, הייתי מכביר עוד

          מלים.

פאריס:            תמיד היית לי פטרון טוב,

          ולו היה זה בכוחי, היית

          רואה איך העלוב בלקוחות

          שלך משיב לך תודה ככל שרק

          יכול הוא.  

פארתניוס:            מאמין. פגשת את

          אבי?

פאריס:            כן, אדוני, ומצער

          לראות אותו כך. אין מה שישפיע

          עליו להיות עצמו?

פארתניוס:                    אח, פאריס, זה

          עול שרובץ בכובד פה, (מצביע על לבו) ואם

          אבדן יד זו היה מסיר זאת, היא

          היתה נקטעת ומייד. אך הוא

          חירש לשכנועים.

פאריס:                        אדון, תרשה 

          לי הצעה, במחילה. הייתי

          עֵד פעם, בטרגדיה ששיחקנו,

          שבה הוצג רצח נאמנה

          כמו בחיים, כיצד צופה אשם

          נדחף מייסורי מצפון פצוע

          לחשוף מה שאפילו עינויים

          לא יחלצו ממנו. יתכן 

          אולי שגם אביך, אם יצפה

          באיש חמדן מוצג על הבמה

          כמו בְּמראָה, עשוי לראות פתאום

          את העיוות שלו ולתעב זאת.

          עכשיו, אם תשכנע את קיסר

          לראות את הקומדיה שנקראת

          "מָרְפּא לקמצנות", ולצוות על

          אביך שיצפה בה, הוא ינותח

          על הבמה באופן אנטומי,

          ושם יִראה חיקוי כה מדויק

          שלו, וגם תיאור כה אמיתי

          של עליבות השרץ האומלל

          המענה עצמו, שיש לי כל

          תקווה כי השיקוף הזה יעיר

          בו חרטה.

פארתניוס (נותן כסף): זה השכר שלך.

          עצה טובה יותר עוד לא קניתי.

          עמדו היכון. השאר עלי.

פאריס:                                 אדון,

          אנחנו ערוכים להיכנס

          כשרק תודיע. - הקיסר, אדון.

          יוצא פאריס. נכנסים הקיסר, אָרֵטִינוּס ומשמר.

קיסר:  רוטן נגדנו?

אָרֵטִינוּס:                        ויותר מזה,

          או שהמודיעים שלי אשר

          עוקבים אחריו צמוד מוסרים מידע

          שגוי. (נותן לו מסמך) זאת רשימת ממורמרים,

                                             [/ זאת רשימה של נרגנים,]

          כמו יוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס, פַּלְפוּרְיוּס סוּרָה,

          וְאליוס לאמיה זה, המזמזמים

          שכל נצחונותיך הצגות,

          ובמפגשי חצות הם מבקרים

          את צדק משפטך (אני מגדיר

          כך מה שהם קוראים לו עריצות)

          במות פָּטֵאוס תרסייה, כביכול

          כל המוסר נרצח אתו ביחד.

          הם גם לא שוכחים את אָגְרִיקוֹלָה,

          אשר על שירותיו בהכנעת

          בריטניה, לטענתם, חוסל

          ברעל, ואולץ לנקוב בך

          בתור יורש-שותף ביחד עם

          בתו, כדי שצוואתו תוכר,

          אחרת תבטל אותה. נוסף

          על כך אהבתך ליוליה, בת

          אחיך, מגוּנָה בתור גילוי

          ערווה, ותועבה כלפי טיטוס,

          אחיך המנוח. אך ברגע

          שמוזכרים הגירושים שלאמיה

          הוכרח לחתום לזו אשר כיבדת

          בתואר של אוגוסטה, הם קובעים

          שבדמך נותר דבר אחד

          מכל היסטוריית רומא: תאווה

          כמו זאת של הקיסר אונס לוּקְרֵצְיָה

          טארקווינוס.

קיסר:                    כן, האש שלו, ובוז

          לאלה שחושבים שאת כוחנו

          הלא מוגבל ניתן לִתְחוֹם. לאמיה

          מעז להתיימר ולגלות

          עניין במה שאני מכנה

          שלי? מעז לזכור שהיא היתה

          בכלל שלו אי פעם, זאת שהיא  

          רכוש שלי? תביאו אותו הנה.        

          המשמר יוצא.

          אתן לו שלל סיבות להצטער

          שהוא זוכר את שמו ולא רק על

          שהוא הזכיר את שמה. אותי יגבילו?

          מי שחסר לו כוח להצדיק                 

          את מעשיו, אפילו הם רעים,

          שיתרץ, יסתיר או יסייג

          את הפשעים שלו. מה שמרשים

          לי תשוקותי וזכויותי, גם אם

          הוא נגד כל צו אלוהי או חוק

          מטעם המייסדים של רומא, הוא

          קדוש.

אָרֵטִינוּס:            אחרת תיסדק הדרת

          כבוד הקיסר.

קיסר:                    האם אני אדוֹן

          שלושים-ושניים לגיונות, אימת

          כל האומות שבעולם כבוש,

          אבל צריך לרעוד כשמישהו

          מזעיף פרצוף? לתת דין וחשבון

          לאיש פרטי מה מתחשק לי? קודם

          שרומא תיכחד, ויתכווצו

          כתפיו של אטלס הנושאות את כל

          תבל, שתתמוטט כיפת שמיים, 

          שיְאַבְּדו השמש, הירח,

          הכוכבים כל אור וחום נעים -

          לפני זה לא אודה שאיזה פגם

          שלי נתון כלל למחלוקת!

אָרֵטִינוּס:                              כך

          תשמור על כוחך כמו שאתה

          צריך, על פני הארץ כל יכול

          כמו יופיטר מעל.

          נכנס פארתניוס, כורע על ברכיו, לוחש לקיסר.

קיסר:                       מבוקשך

          ניתָן, יהיה מה שיהיה, פארתניוס,

          על שירותיך בעניין אוגוסטה.

          מה, זה הכל? שטויות. צווה עליו

          לבוא. אם הקומדיה לא תבריא

          אותו, אני ארשום לו משהו

          שילמד אותו לשכוח את

          הכסף ולחשוב קצת על עצמו.

פארתניוס: הלוואי שזה יצלח, כוונותי

          הן טהורות.

          יוצא פארתניוס.

קיסר:                    החלטתי בדיוק

          כיצד לפעול, אז, אָרֵטִינוּס, אל

          תחקור עוד. לך לקיסרית, אמור

          לה שאני מפציר (כי היא שולטת

          בזה שכל היתר מצייתים

          לו) שתואיל לתת קולה בשיר

          שם בחלון ההוא כשאושיט

          יד ככה.

          יוצא אָרֵטִינוּס.

                      אשלב קצת לעג עם

          האכזריות, אחרת אין לה עוקץ.

          הנקמה, כשהיא אינה צפויה,

          תנחת בכפל כוח. ושנאה

          מוסווית בחיוכים מכה לפתע,

          ומשתקת באימת זוועה את

          השרץ האומלל שלא חולם

          לפגוש בה.

          נכנס לאמיה עם המשמר.

                        לאמיה היקר שלנו,

          שלום. אנו חבים לך כל כך 

          על שי שמרצון טוב הענקת, 

          שכל מעיינינו נתונים

          (כי לא נוכל לחיות כבעלי חוב)               

          לַסוגיה איך להחזיר לך.

לאמיה:   בספר גורלך לא ייכתב

          שום חוב, אתה אשר ידך עצמה

          היא סמל הנדיבות.

קיסר:                          תשובה נאה;

          אך אין לפתור זאת ככה. האימפריה,

          אם היא תושם על כף מאזניים, לאמיה,

          ביחד ולחוד, אין לה משקל

          כלל לעומת המתנה שלך -

          דומיטיה היפה. אתה יכולת

          ליטול חלק בכל ההנאות

          שבעולם, כי היא מכילה את כל

          מלאי התענוגות היקרים,

          אך התנדבת בלי כפיה למסור

          אותה כפרס שהקיסר ראוי

          לו. ועיניך, בדמעות שמחה,

          לא צער, מוכיחות כמה לבך

          גא בתפארת פועלך.

לאמיה:                            גם לעג!

          זה, אדוני, יותר -      

קיסר:                          יותר מכפי

          שביכולתי לגמול - ידוע, לאמיה,

          כן. כל טיפת צוף שאני טועם

          מזוג שפתיה, יש בה הבטחה

          של נצח לזוכה המבורך;

          אם כל לִוְויות החן שלה, על פי

          ערכן האמיתי, היו נקנות

          בתואר קונסול, זה היה בזול.

          קולה כה מכשף ותנועתה    

          מושכת שהייתי מוותר   

          על כל חושי האחרים אילו

          לעד אראה אותה, אשמע אותה.

          לא אספר על נועם המיטה

          שלה אפילו לאוויר, לרוח,

          כי זה יוריד את האלים, מרוב

          קנאה במזלי, להילחם

          בי.

לאמיה:           קצת חמלה עלי, והתאפקות

          מחגיגות על אסוני, שהוא

          לך סתם שעשוע, יְרָצוּ

          את האלים שהתגרית בם

          יותר מהמנוני חילול הקודש

          שאתה שר לתהילתה.

קיסר:                                 אני

          שר את תהילתה? לא מתיימר

          אפילו לקוות, כי זהו חוב

          שרק היא מסוגלת להטיל,

          ושום לשון אחרת לא תוכל

          לפרוע.

          הוא מסמן. מוזיקה למעלה, ושיר מושר מפי דומיטיה.

                       שמע! הַחְלָטָתִי שעוד

          פעם אחת תשמע אותה זרזה

          אותה לפצוח בזמרה. דממה

          מוחלטת שתשכון פה! מוות מר

          בעינויים לכל מי שיעז

          לפצות פה ולהפריע!

          בתום השיר, קיסר ממשיך.               

                                   מי ישמע זאת

          ולא ייפול לארץ בסגידה?

          בדמיוני, מול אל המוזיקה

          אפולו כשופט, זימרה כאן עם

          חליל שנהב (רק קצת פחות יפֶה)

          קאליופה, מוזה בהירת שיער, על

          שבחי אלת החקלאות ועל

          אֹנס בתה בידי מלך השאול.

          קצב כוכבי הלכת משתבש

          כשרק נשמע מפיה צליל. תגיד,

          לאמיה, תגיד, לא מלאכִי הקול

          שלה?

לאמיה:                 לאוזנך. אני, לצערי,

          שקט.

קיסר:               תשתוק לנצח, אם אתה

          שומע אותה בלי להתפעל.

          צרות העין באושרי מכה

          אותך באלם; ועל תקוותך

          או תפילתך שוב לאחוז במה

          שאני אוהב יותר מממלכה,

          אני מכריז עליך כבוגד. -

          לכרות לו את הראש! - אתם בוהים?

          בשם הפטרונית שלי, מינרבה

          (שלפסלה אני סוגד יותר

          מלכל אל) אם יחיה כדי לענות,

          אז תשלמו על זה בחייכם.

          המשמר מוביל את לאמיה החוצה, וחוסם את פיו.

          עכשיו חלפו-פרחו פחדי ממנו,

          וזה שחי כדי לייסר אותי

          על עוולתי, על חטא שלא יכול

          היה אי פעם לשער, סולק

          עם חוצפתו. (לדומיטה) רדי, אוצר שלי.

          ריבוי של בעלים שוב לא יעיר בך

          קנאה או פקפוקים. וזה בוצע

          בלי בעיה ובקלות כאילו

          הרגתי זבוב.

נכנסת דומיטיה, שאָרֵטִינוּס מכניס אותה, גלימתה המלכותית נישאת בידי יוליה, קייניס ודומיטילה.

                         עכשיו את מופיעה,

          ובהדר אשר את ראויה לו,

          והמשפילות קומה מולך, כבודן

          יגדל כך. יוליה, תשכחי שטיטוס 

          היה אביך; קייניס ודומיטילה,

          אל תזכרו עוד את סאבינוס או

          את וספאסיאנוס. להיות שפחות

          שלה - זוהי חרות גדולה יותר

          מלהיות מלכות של פארתיה או

          של אסיה. כמו אותם כוכבי משנה

          שמלווים את הלבנה במלוא

          אורה, אַתֶן בהשוואה אליה.

          אז כך אני מושיב אותך לצד

          קיסר, גוזר שאלה שהיו 

          תפארת והערצת הדור

          (כדי להוכיח לעולם שהן

          כפופות לך) לרגלייך ישרתוך.

דומיטיה:  זה רצונך ולא גאוותי.

          אך כשאני חושבת שאני

          שלך, כל מס שאלה ישלמו

          לי אקבל כְּמתבקש לזו

          אשר הואלת לכבד.

          נכנס פארתניוס עם פילארגוס.

פארתניוס:                      פקודת

          קיסר קוראת לך לכאן, אסור

          לך להתנגד לה.

פילארגוס:                   לבזבז

          זמן על משחק בידור? אני צריך

          גם לשלם על העוגמת-נפש

          שלי?

פארתניוס:         לא בארמון; זה על חשבון

          קיסר.

פילארגוס:          זה יעזור לי לעמוד

          בייסורים.

קיסר:                    זה יתכן, פארתניוס,

          שהדבר הנאלח הזה הוא

          אבא שלך? אין אף שחקן אשר

          יצליח לגלם אותו. הייתי     

          חושב שזו בדיה לא אפשרית

          בתיאטרון, לולא ראיתי את

          חומר הגלם. - שמע-נא, שב בשקט

          ושים לב; אם רק תְּנַקֵּר, תישן

          סופית. - שיוותרו על הפרולוג

          וכל הגינונים שמגיעים

          לי, ויתחילו במערכה

          האחרונה, כשהרופא מראה

          שהתרופה עובדת. - הדקות

          המהירות נראות לי כמו שנים,

          דומיטיה, כשהן מרחיקות אותך

          מחיבוקי. היצר שלי רק       

          מגיע לסיפוק - כבר הוא גדל שוב,

          וכל עונג אחר נראה משְמִים

          ומדכדך. נשקי אותי. עוד פעם. (הם מתנשקים)

          אם להט נעורים היה חסר לי,        

          האש הזאת יכלה גם להפשיר את   

          הדם הקר של הישיש פְּרִיאָמוס,

          ולהדליק אותו עד שיוליד   

          הקטור שני כדי להגן על טרויה. 

דומיטיה: אין לך גבול. די, תתאפק. תן לי

          לצפות בהצגה.

קיסר:                      תתחילו שם!

          נכנסים פאריס כרופא, אזופוס כבן, לאטינוס מובל ישן על כיסא, בפיו מפתח.

אזופוס:  הו-הו, אדון רופא, אין לו תקומה.

          תרדמת אחזה בו, אך על אף

          שהוא ישן כמת, דאגתו

          הקנאית לשמור על האוצר,

          שלא יעז להשתמש בו, עוד

          פועלת חזקה בנשמתו.

פאריס:   מה זה שהוא לופת כך בין שיניו?

אזופוס:  מפתח כספות ברזל שלו,

          גדושות זהב ארור, אשר החליד

          מרוב שנות מאסר. לא צייתנות

          של בן ולא אמון בחברים,

          כלום לא יביא אותו להפקידו

          ביד מהימנה.

פילארגוס (הצידה):          אדם חכם.

          שנינו עוצבנו מאותו החומר.

אזופוס (לפאריס): האיש אוכל איתו, וכשקוראת

          לו אדיקות ללכת אל מקדש

          האל ממון, היחידי שהוא

          סוגד לו - כך, כשהמפתח בין

          שיניו, יאמר תפילה. הוא לא יסכים

          להיפרד ממנו, גם אם כל

          הון רומא יינתן כעירבון      

          שהוא יוחזר.

פילארגוס (הצידה):         ממש, ממש כמוני!         

                                                     [/ גם זה, גם זה כמוני!]

          אם הוא אוהב את הזהב שלו,

          שום עירבון איננו בטחון

          טוב.

פאריס:            אנסה לשלוף את זה בכוח.

          (הוא מנסה לעקור את המפתח)

            לא, אין סיכוי. מוחו חולה-הכסף,

          כמו איש טובע בנהר, פוקד

          שהוא יאחז במה שבחייו

          היה הכי יקר לו, ולוּ רק

          ניתן, היה לוקח לעולם

          הבא אתו.

פילארגוס (הצידה):     אני - לגיהינום,

          ורק לא להשאיר את זה.

אזופוס:                               הוא לא

          מת?

פאריס:               מת למעשים טובים עבור

          עצמו או לאחר, שלמענם

          כל איש חכם חפץ לחיות. אתה

          יכול לצבוט אותו בלי פחד; או

          לתקוע תחת ציפורניו סיכות;

          הוא לא יזוז; הפחד לאבד

          מה שנפשו דבוקה בו מחסן

          את בשרו מכל תחושה. צריכים

          למצוא איזו שיטה כדי לעורר

          את עשתונות מוחו הישנים;

          שָם התרדמת. בוא, קח חצוצרה

          ותקע בה באוזנו. (תוקעים בחצוצרה) לא יעזור;

          גם נפץ רעם לא יעיר אותו.

          אך אין להתייאש; עוד תחבולה

          אחת נותרה לי.

אזופוס:                       מה?

פאריס:                               אני אתן לו

          שיחלום איזה סיוט אימים,

          ואז אחריד אותו בַּפלצות 

          שהחלום הביא; ואשחרר

          כך את גופו.

דומיטיה (הצידה):           בחור פיקח, זה.

          לו באמת היה רופא, כמו שם

          במחזה, הייתי מחתימה

          אותו, שהוא ישלוט בי בשינה,

          ויטפל בי כשאני ערה.

          מכניסים תיבה.

פאריס:   אם זה נכשל - אני מרים ידיים.

          עכשיו באלימות וכוח פְּרוֹץ

          תיבת ברזל זו, כי חייו שוכנים בה,

          כבולים באזיקים, וכשיגן

          על היקר לו אף מהם - ישובו

          וימלאו כל וריד ועורק.

          (אזופוס פותח את התיבה ברעש)

                                       עוד!

          עוד רעש! היא פתוחה, הוא זז קצת כבר;

          שים לב באיזה קושי.

          (לאטינוס מתמתח)

פילארגוס (לקיסר):                אם אתה

          קיסר, הגן עליו, ישר חסכן

          כזה! הם גנבים, באו לשדוד

          אותו.

פארתניוס:          שה! הקיסר מקמט מצח.

פאריס (לאזופוס): עכשיו את השקים שפוך לשולחן;

          קח את התכשיטים, המטבעות.

          ושוב: צלצל שוב בזהב. עיניו

          פקוחות, והוא נועץ מבט כאילו

          ראה מפלצת והפך לשיש.

          עוד פעם.

לאטינוס:                 רצח! רצח! הם באים

          לרצוח אותי! בני  במזימה? -  

          אתה! גרוע מרוצח-אב!

          אם להשמיד גוף אב זה חטא ראוי

          למוות, כלום יספיקו עינויי

          השאול כולם לך, המתנקש

          בנשמתי? המטבעות שלי!

          זהב שלי! התכשיטים שלי!

          כואב לך שעוד אחזיק בהם

          שמח בימים שעוד נותרו לי,

          שבאת לכבות את נר חיי?

פאריס (לאזופוס): עשה כאילו אתה לא שומע.

לאטינוס: האם, כדי להותיר אותך עשיר,

          מנעתי מעצמי כל תענוג?

          גירדתי ואגרתי לי מטמון

          שלמראהו קורח ייראה

          דלפון? אבל אני, בשקדנות

          להגדילו, כשבני מעי דקרו

          מצום תמידי, סתמתי את אוזני

          לשאון נפיחתם, כאילו אם

          אוציא גם אגורה לשימושם

          יורשי יקללני. ובכדי

          לחסוך בהוצאות על קישוטים

          חיצוניים, חשפתי את גופי,

          עירום, לְקור החורף ולחום

          חורך בקיץ. לא! כשמחלות

          שָרְצוּ והתרבו בי, ותשלום

          זעום היה קונה לי החלמה,

          אמרתי: מעדיף שייחתם

          אֶפְרי בכד, ושאחיש עלי

          את גורלי, ורק לא להפחית

          את הזהב שבני הבזבזן

          (בימי חיי עוד!) מפזר בלי שום

          חשבון.

אזופוס:                אולי כבר תתפגר וזהו!

          אז רוחך תרגיש בגיהינום

          שזה אשר היה לך אדון

          אצלי הוא עבד.

פילארגוס (הצידה):       לך לעזאזל,

          חלאה!

פאריס (ללאטינוס):     ומה בסוף יקרה אחרי

          כל טרחתך וכל הסגפנות

          שלך? העלם המייחל הזה

          ישתין על קברך, ולא יזכור

          בכלל כמה סבלת בשבילו.

          ולשותפיו להוללות וחשק

          הוא יספר איזה מין גיהינום

          עברת פה על פני האדמה

          כדי להותיר לו את האמצעים                 

          להיות זולל סובא ולפנק

          בנשפים פרועים את כל חושיו

          בבת אחת - בילוי שלעצמך

          אף פעם לא הרשית. הזהב

          שלך, אפוא, אשר הושג בקושי,

          נשמר ביגע, יפרנס דירי

          מרזח, סרסורים ובריונים

          שיקללו את נשמתך עם כל

          כוסית על שחיית כה הרבה כאן.

לאטינוס:  כך זה יהיה! אני רואה! הו, לו

          יכולתי רק לפדות זמן שעבר!

          הייתי חי ומת כפי שאני,

          ומנצל טוב מה שבחריצות

          השגתי!

פאריס:                 איש חמדן, רגל אחת

          בקבר, ככה תקונן לעד.

          אך אם בכוח המדע שלי

          אוכל עוד לרפא את מחלתך

          הממאירה, להאריך את שנות

          חייך בתריסר ולשקם

          בריאות גופך, תסכים להתמסר

          ולתקן את נפשך?

לאטינוס:                            אחיה

          אז ככה שיורשי לא יתלונן כי

          זמן רב מדי חייתי כקמצן

          כלפיו או התאכזרתי לעצמי.

פאריס:   קבל את חפצך. אם יעזור לי

          אפולו, אשקם את הבניין

          של בריאותך ההרוסה. ואל

          תחשוב שיש לך בן ששונא

          אותך; לא, האמת היא שטיפול

          זה הענקתי כאן באישורו,

          כדי שתהיה דוגמה והוכחה

          כי יש לקמצנות מרְפא ברכה.

          יוצאים פאריס, לאטינוס ואזופוס.

פילארגוס:     טיפש זקן, נתן שיסובבו

          אותו! לו מת כמו שאני נשבע

          לגווע - בלי להשתנות! - היה                       

          נגמר גדול.

קיסר (לדומיטיה):          איך התרשמת, יפָה,

          מן הסיפור ומן השחקנים?

דומיטיה: התוכן - אני לא אוהבת; הוא

          גנוב מהסאטירות של הוראציוס - 

          לא, בספרות אני די מתמצאת.

                                       [/ אני קראתי לא מעט סופרים.]

          אבל זה ששיחק את הרופא

          עשה את זה יפה, חי ונוס! יש

          לו פֶּה ערב והגשה מהוקצעת.

          רק שלדעתי יותר מתאים לו

          תפקיד של מאהב. בבקשה,

          קיסר - כי התעייפתי - בוא נראה

          מחר את "איפיס ואַנָאקְסָרֵט".

קיסר:  כל מה שיענג אותך, דומיטיה.

          לכי לנוח לך, עד שאבוא

          כדי להפריע לך. - לוו אותה. -

          יש עסק שאני צריך לסגור

          וכבר אני איתָךְ.

          יוצאים אָרֵטִינוּס, דומיטיה, יוליה, קייניס ודומיטילה.

פארתניוס:                   עכשיו, אדון

          כביר, הואל לפעול.

קיסר:                             ככה או ככה

          אנחנו נרפא אותו, שלא

          יהיה לך ספק. - אז מה, פילארגוס,

          שרץ עלוב, ראית את חרפת

          התועבה שלך? תפשת כמה

          שהוא בזוי היצור הזה - קמצן

          חמדן? אתה חש נקיפות מצפון

          אמיתיות בִּפְנִים, עם החלטה

          להיות אדם חדש?

פילארגוס:                   הגוף הכּה-

          חלש הזה הוא רכוש קיסר, אבל

          מוחי -

קיסר:              אל תדגדג לי את הזעם.

          אתה יכול להשתמש יפה

          במה שפה הוצג, ולחקות

          באמצעות שינוי חד בחייך 

          את העשיר המתועב הזה

          אשר שיקף אותך כמו בבואה

          ממש?

פילארגוס:           בבקשה תן לי רשות

          למות כפי שחייתי. אל תכפה

          שאפרד מן הזהב שלי.

          הוא החיים שלי. אני חשוך

          מרפא.

קיסר:               לא. חי מינרבה, אתה לא

          תרגיש יותר טיפה של קמצנות,

          טיפונת. - קחו אותו מכאן ותלו         

          אותו מייד. - אם יש בגיהינום

          זהב, שתיהנה. שלךָ פּה, עם

          חייך יחד, מוחרמים.

פילארגוס:                          לזה

          קראו לי הנה?

פארתניוס:                  רחמים! על כל

          השירותים שלי, קצת רחמים,

          קיסר!

קיסר:                 שיסנגר עליו גם יופיטר -

          נגזר שהוא ימות, וגם כל מי

          שיצייץ מילה כדי להשפיע 

          עלי; אז אל תתחיל, אה? זה דין צדק:

          מי שעל עקשנות מותו נגזר

          הוא האשם, לא הקיסר אכזר.

          יוצאים.