שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס ברוטוס בגן שלו.

ברוטוס:   היי, לוציוס, הֵנה!

          לפי הכוכבים אין לי מושג

          כמה קרוב היום. - לוציוס, אמרתי!

          הלוואי עלי לישון כל כך עמוק –

          נו, לוציוס, מה? תקום כבר, מה זה, לוציוס!

          (נכנס לוציוס)

לוציוס:    קראת, אדוני?

ברוטוס:   תדליק לי בַּחַדֲר העבודה

          נר, לוציוס. כשידלוק, תבוא תקרא לי.

לוציוס:    טוב, אדוני.

          (יוצא לוציוס)

ברוטוס:   אין דרך, רק מותו. אישית אין לי            

          סיבה לבעוט בו, רק בשם הכלל. הוא

          רוצה להיות מוכתר. איך זה ישנה

          לו את האופי, זאת השאלה.

           נחש מגיח באור יום בהיר, 

           לכן צריך ללכת בזהירות.     

          ניתֵן לו כתר, אז, אני מודה,   

          ניתֵן לו עוקץ שאתו יוכל 

          כל רגע להזיק. שלטון הופך

          מושחת כשהוא מפריד מצפון מכוח.

          חייב לומר שאצל קיסר לא

         ראיתי עוד שיצריו גברו

         לו על ההיגיון. אבל זה לא

         חדש שהצטנעות היא הסולם

         של קרייריסט מתחיל, ממנה הוא

         מרים ראש לטפס; אבל כשהוא

         מגיע כבר למעלה, הוא מפנה

         גב לַסולם, מביט לָעננים,

        יורק על השלבים הנמוכים

        דרכם עלה. זה יכול לקרות עם קיסר.

        כדי שזה לא יקרה, הקדם תרופה. 

       ומכיוון שהטענה היא לא  

       נגדו כפי שהוא בָּהווה, אמור כך:   

       מה שטמון בו, אם יתפח, יגדל

       לממדים כאלה וכאלה.

       לכן חשוֹב עליו בתור בֵּיצת

       נחש, שאם יִבקע ממנה, הוא

       יגדל, על פי טבעו, בְּרוע, אז

       הרוג אותו עוד בַּקליפה.

       (נכנס לוציוס)

לוציוס:   הנר בוער בחדר, אדוני.

          כשחיפשתי אבן-צוֹר להדליק אותו,

          מצאתי בחלון את הנייר

          הזה, ככה, חתוּם, ואני בטוח –

          כשהלכתי למיטה הוא לא היה שם.

ברוטוס:  עלה על המיטה שוב, עוד לא בוקר.

          מחר, ילד, לא האחד במרְץ?

לוציוס:   אנ' לא יודע, אדוני.

ברוטוס:   תבדוק בַּלוח ותודיע לי.

לוציוס:    טוב, אדוני.

          (יוצא)

ברוטוס: המטאורים באוויר נותנים

          כל כך הרבה אור שאפשר לקרוא.

          (פותח את המכתב וקורא)

          "ברוטוס, אתה ישן; תקום, תִּראה

          את עצמך. האם דין רומא לְ–

       שלוש נקודות. דבּר, הכּה, תקן."

       "ברוטוס, אתה ישן. תקום."

       קריאות דירבּוּן כאלה מצניחים לי       

       בכל מיני מקומות.

       "האם דין רומא לְ-שלוש נקודות."

       נשלים את המשפט. האם דין רומא

       להיחנק תחת מרות של איש

       אחד? איך - רומא? אבותי גרשו

       מהרחובות של רומא את טארקינוס,

       כשקראו לו מלך בשעתו.

       "דבּר, הכּה, תקן". מה, מפצירים

       בי לדבר ולהכות? איי רומא,

       אני מבטיח לך, אם יש תיקון,

       כולו יובא לך מידו של ברוטוס.

       (נכנס לוציוס)

לוציוס:  חצי ממרץ עבר כבר, אדוני.

         (דפיקות מבפנים)

ברוטוס:  זה טוב. תיגש לשער שם. דופקים.

              (יוצא לוציוס)

        מאז שקסיוס אז השחיז אותי    

        כנגד קיסר, לא ישנתי.

       בין הביצוע של דבר נורא             [/ בין דחף ראשוני למעשה

        והדחף הראשון, זמן הביניים      נורא עד ביצועו, זמן הביניים]

      כולו כמו הזיה, חלום מחריד.          

       לבך וגורלך מנהלים                     [/ שר הגורל ולב אדם שקועים

       משא-ומתן, והישות ששמה           / בדיונים, והישות ששמה]

       "אדם", כמו מדינה קטנה, מוּכֵּית

       גלים של התקוממויות.

       (נכנס לוציוס)

לוציוס:    אדון, גיסך קסיוס בדלת, הוא

          רוצה לפגוש אותך.

ברוטוס:                              הוא בא לבד?

לוציוס:    יש אתו עוד, אדון.

ברוטוס:                              מכיר אותם?

לוציוס:  לא, אדוני, הכובעים שמוטים         

       להם עד לָאוזניים, וחֲצי

       פנים קבורות בְּעומק הגלימות,

       אז לא יכולתי לזהות מי הם 

       על פי שום אות היכר.

ברוטוס:                                 שייכנסו.

       (יוצא לוציוס)

       זאת המחתרת. קנוניה, מה, גם

       בלילה, כשהרוע שט חופשי,

       את מתביישת להראות ת'מצח

       המאיים? איך תִמְצאי בָּאור

       נָקיק מספיק חשוך להסתיר לך ת'

       פרצוף המפלצתי? אל תְּחפְּשי.

       תסתירי, קנוניה, את הפנים  

       בְּחיוכים וחביבוּת. כי אם

       תלכי בַּצֶּלם הטבעי שלך,

       לַגיהינום עצמו אין מספיק חושך

       להסתיר אותך מפני סיכּוּל.      [/ להסתיר אותך מחשיפה.]

(נכנסים הקושרים: קסיוס, קסקה, דֶקיוס, צינה, מֶטֶלוס וטְרֶבּוֹנְיוס)

קסיוס:   אולי חוצפה שאנחנו מפריעים

          למנוחה שלך. בוקר טוב, ברוטוס.

          אנחנו מטרידים אותך?

ברוטוס:                                 אני

       ער, כל הלילה ער. אני מכיר

       ת'אנשים האלה שאתך?

קסיוס:   כן, את כולם. וכל אחד מהם

          רק מכבד אותך, וכל אחד

          רק מייחל שתחשיב את עצמך

          כמו שמחשיב אותך כל רומאי 

       אציל. זהו טְרֶבּוֹנְיוּס פה.

ברוטוס:                                 ברוך

       בּוֹאוֹ.

קסיוס:           זה – דקיוס.

ברוטוס:                             גם, ברוך הבא.

קסיוס:   פה קסקה, צינה, זה מֶטֶלוּס ציְמבֶּר.

ברוטוס: ברוך בואם כולם.

          ואילו דאגות חירום הפרידו

          בין עיניכם והלילה?

קסיוס:                                שְמע מלה?

       (הם מתלחשים)

דקיוס: זה המזרח. מפה האור עולה, לא?

קסקה: לא.

צינה:   סליחה - כן, והקווים האפורים 

          ההם שנשזרים בעננים –

          שליחי אור יום.

קסקה:                      אתם שניכם טועים.

       פה, בַּכּיוון שאליו חרבי פונה,

       עולה השמש, היא פולשת לה

       דרומה בָּעונה הצעירה

       של השנה. בעוד חודשיים אש

       הבוקר-אור שלה תתחיל יותר 

       למעלה בַּצפון, והמזרח          

       הוא – כמו הקפיטול – בדיוק פה.

ברוטוס (חוזר קדימה עם קסיוס):  תתנו לי יד כולכם, אחד אחד.

קסיוס:   ובואו נישבע לַבְּרית שלנו.

ברוטוס: לא, בלי שבועה. אם הפָּנים של בני-

          אדם, המצוקה בנשמותינו,

          ההשחתה של התקופה, אם כל

       המניעים האלה חלשים –

       אז ניפרד, איש איש למיטתו

       הבטלנית. ושהרודנות

       תמריא לה, ותפיל אחד אחד

       בְּהגרלה. אבל אם בָּעילות

       האלה יש – ואני בטוח, יש –

       דַי אש להצית גם פחדנים, לנסוך

       פלדה בְּנפש מתמוססת של

       נשים – אז, בני מולדת, איזה מין 

       תמריץ נדרש חוץ מצִדְקת הדרך

       כדי לדרבן אותנו לפעולה?

       איזו ערבוּת-ברית חוץ מרומאים

       שומרי סוד שנתנו מלה ולא

       יתנדנדו? איזו שבועה לבד

       מיֹושֶר מחוּיב לְיושֶר, כך

       יהיה או שניפול תוך מעשה?

       מוגי לב, כוהני דת נשבעים,

       פגרים חיים חלשלשים, פוסחים

       על סעיפים וּנשמות סובלות

        שמקבלות כל עוול: יצורים

       שמי-יסמוך-עליהם נשבעים, 

       ולמטרות מפוקפקות. אבל

       אל תְּטמאו את טוהר המבצע,

       או את רוחנו שלא תנוצח,

       בְּמחשבה שמטרתנו או

       הפעולה צריכות שבועה, כשכל

       טיפה של דם שרומאי נושא,

       ונושא באצילות, היא ממזרה

       בת-אלף אם יפר חלקיק זעיר

       של איזו הבטחה שהוא מחויב לה.

קסיוס:   אבל מה עם קיקרו? נבדוק אותו?

          הוא יכול להיות חיזוק משמעותי.

קסקה: לא נשאיר אותו בחוץ.   

צינה:                               בשום פנים.

מטלוס:  אח, בואו נצרף אותו, שֵיער

          שיבה כזה ישיג לנו תמיכה,

          יקנה קולות שיהללו אותנו.  

          יאמרו שהשיקול שלו הדריך;

          לא ניחשב לְנוער חמום מוח;

          כובד-הראש שלו ייתן חסות.

ברוטוס:  עִזבו אותו. לא נגלה לו כלום,   

          כי הוא לא יצטרף למשהו

          שאחרים התחילו.

קסיוס:  אז הוא בחוץ.

קסקה:                   נכון, הוא לא ראוי.

דקיוס: באף איש חוץ מקיסר לא נוגעים?

קסיוס:   דקיוס, נקודה טובה. לדעתי

          זה לא נכון שאנטוניוס, האהוב

          על קיסר עד כדי כך, ישרוד אחריו.

          נמצא שהוא תחְבּוּלָטוֹר קטלני.

          והאמצעים שבידו, אם הוא

          ינצל אותם טוב, עלולים לגרום

          נזק רב לכולנו: אז כְּמֶנע,

          שיפלו ביחד קיסר ואנטוניוס.

ברוטוס:   דרכנו, קאיוס קסיוס, תיראה

          מדי צמאת-דם, לערוף ת'ראש

          ואז לקצוץ את הגפיים – כמו

          רֶצח מזעם וקנאה אחר כך;     

          כי אנטוניוס הוא רק זרוע קיסר. בואו

          נהיה מַעֲלֵי קרבן, לא קצבים.

          אנו קמים כנגד רוח קיסר,

          וּבָרוח של האנשים אין דם.

          לו רק יכולנו לטפל בָּרוח

          של קיסר בלי לחתוך את קיסר! אח!

          אבל צריך שקיסר ידמם.

          וחברים יפים, בואו נהרוג

          אותו באומץ - אבל לא בזעם;

          נפרוס אותו כמו תבשיל בשביל

          אֵלים, לא נשסע כמו גווייה

          בשביל כלבים. ושהלבבות שלנו

          יהיו כמו אדונים מתוחכמים,

          שמסיתים את עושי דברם לשפוך

          את חֲמתם ואז נוזפים בהם

          למראית עין. ככה תיראה

          כוונתנו הכרחית ולא

          זדונית, ואם כך הציבור יתפוש זאת,

          הם יקראו לנו מטהרים

          ולא רוצחים. בקשר לאנטוניוס,

          אין מה לחשוב עליו, הוא לא

          יכול לעשות יותר מזרוע קיסר

          אחרי שנחתך הראש של קיסר.

קסיוס:                                        בכל זאת

          פוחד ממנו, כי באהבתו

          העמוקה לקיסר -

ברוטוס:                             קסיוס טוב,       

          די, אל תחשוב עליו. הוא אוהב את קיסר -

          אז הוא יכול לפגוע רק בעצמו:

          להתעטף בְּצער ולמות

           למען קיסר. וגם זה יהיה

          הרבה מאד אצלו, כי הוא מכור

          לספורט, להתהוללות ולחברה.

טרבוניוס:  אין בו שום סכנה. שלא ימות,

          כי הוא יחיה ויצחק על זה אחר כך.

          (השעון מצלצל)

ברוטוס:    ששש! תספרו ת'צלצולים.

קסיוס:                                       שלוש.

טרבוניוס:   צריך לזוז.

קסיוס:                        בכלל ספק אם קיסר

          יופיע בציבור היום, כי יש

          לו אמונות טפלות לאחרונה,

          רחוק מדעותיו כל השנים

          על חלומות, פנטזיות, טקסי דת.

          אולי תופְעות-הטבע שנראות פה,

          אֵימות הלילה המשונה הזה,

          ירחיקו אותו מהקפיטול היום.

דקיוס: לא, אל תדאג. אם ככה הוא יחליט,

          אני אטה אותו, כי הוא אוהב

          לשמוע איך לוכדים חד-קרן עם

          גזע של עץ, דובים בנצנוצי

          מראה, פיל בְּשוּחָה, אריה בְּרשת    

          ואדם בחנופה. אבל כשאני

          אומר לו שהוא חנפנים שונא,        

          הוא אומר "שונא", וזה הכי מחניף לו.

          תן לי לעבוד.

          אני יכול לסובב לו את המוח,

          ואני אביא אותו לקפיטול.

קסיוס:   לא-לא, נהיה כולנו שם לקרוא לו.

ברוטוס:   בשמונה, כן? לכל המאוחר?

צינה:  לכל המאוחר, ולדייק.  

מטלוס:  ליגארִיוס נוטר קשות לקיסר, 

          שירד עליו כי הוא דיבר טוב על

          פומפיאוס. איך איש לא חשב עליו?

ברוטוס:   מֶטֶלוס יקירי, תעבור אצלו.

          הוא אוהב אותי, נתתי לו סיבות.

          דְאג שיבוא - ואני אלוש אותו כבר.

קסיוס:   עוד רגע בוקר. ברוטוס, ניפרד.

          אחים, להתפזר – אבל זִכרו

          את דבריכם, והַראו שאתם באמת

          בני-רומא.

ברוטוס:                    רבותי, נא להיראות

          רעננים, עולצים. שהמראֶה

          שלנו לא יציג ת'כוונות.

          ננהג כמו שחקני רומא שלנו,

          ברוח ערנית והזדהות

          עם התפקיד. אז בוקר טוב כולכם.

          (יוצאים כולם חוץ מברוטוס)

           ילדון! לוציוס! ישן? לא משנה.  

          שתיהנה מטל שינה כמו דבש

          כבד. לך אין הזיות, תעתועים

          שדאגות שותלות בראש. לכן

          אתה ישן טוב. 

       (נכנסת פורציה)

פורציה:                    ברוטוס, בעלי.

ברוטוס:   איך, פורציה? למה את ערה עכשיו?

          אסור לך להפקיר את הבריאות

          החלשה לְקור נושך של בוקר.

פורציה:  וגם לך אסור. חמקת בגסות,

       ברוטוס, ממיטתי; ובָארוחה

       אמש קמת פתאום, והתהלכת,

       תְפוּש מחשבות, ונאנח, בְּשילוב

       זרועות; וכששאלתי מה קרה

       נתת בי מבט רע וקשה.

       המשכתי עוד ללחוץ; גֵרדתָּ את

       הראש, רקעת בחוסר סבלנות

       בָּרגל. התעקשתי שוב, שוב לא

       ענית אבל בנפנוף כועס

       של יד סימנת שאעזוב אותך.

       עזבתי, כי פחדתי להגביר

       את אי-הסבלנות שנראתה

       כל כך דלוקה, וגם מתוך תקווה

       שזה רק מצב רוח, כמו שיש

       לכל איש לפעמים. זה לא נותן

       לך לאכול, או לדבר, גם לא

       לישון. ואם זה היה משפיע גם

       על צורתך כמו על ההתנהגות,

       לא הייתי מזהה בך את ברוטוס.

       יקר, שתף אותי במה שאוֹכֵל

        אותך.

ברוטוס:             אנ' לא מרגיש טוב, זה הכל.

פורציה: ברוטוס אדם נבון: אם לא היה

        בריא, היה מוצא איך להחלים.

ברוטוס:  ואני עושה כך. פורציה יקרה,

          לכי לישון.

פורציה:                      ברוטוס חולה – וזו

       תרופה להסתובב חֲצי לבוש,

       לשאוף לחות של בוקר? מה, ברוטוס

       חולה? ומתגנב מן הבריאות

       של מיטתו לצאת אל זיהומֵי

       הלילה? לפתות לֵיחות אוויר

       לא מטוהר להוסיף למחלתו?

       לא-לא, ברוטוס שלי, יש מין רעה

       חולה בתוך הנפש אצלך, 

       שיש לי זכות בשל מעמדי

       לדעת מה היא; ועל הברכיים

       אני פה משביעה אותך, בשם

       יופיי המהולל לשעבר,

       וכל שבועות אהבתך, ואותה

       שבועה גדולה אשר איגדה ועשתה

       אותנו לאחד, שתגלה לי –

       לעצמך, לְחֶצְיְיךָ – על מה

       אתה כל כבד – ומי היו

       האנשים שביקרו אותך הלילה:

       כי היו פה איזה ששה-שבעה, והם

       הסתירו את פניהם אפילו מן

       החשכה.

ברוטוס:               לא על ברכיים, פורציה

       האצילית.

פורציה:                  לא היה לי צורך לוּ

       אתה היית ברוטוס אצילי.  

       בחוזה הנישואים, תגיד לי, ברוטוס,

      ישנו סעיף שאוסר עלי לדעת

       אף סוד פרטי שלך? אני

       בשרך ועצמך רק לכאורה,

       בערבון מוגבל? לספק חברה 

       בארוחה, וקצת חום במיטה,

       ולהחליף מדי פעם מלה? 

       מה, אני גרה באיזה פרבר

       של חיבתך? אם זה הכל, אז פורציה

       היא הזונה של ברוטוס, לא אשתו.

ברוטוס: אשתי, האמיתית, אשת כבוד,

          היקרה לי כמו טיפות הדם

          בַּלב רב-העצבות שלי.

פורציה:  אם זה היה נכון, הייתי כבר

          יודעת את סודך. נכון, אני

          אשה: אבל בכל זאת אשה של ברוטוס.

       נכון, אני אשה: אבל בכל זאת

       אשה עם מוניטין, הבת של קאטו.

       'תה לא חושב שאני חזקה

       מבנות מיני עם אבא שכזה,

       עם בעל שכזה? ספר לי את

       מחשבותיך, לא אסגיר אותן.

       לַיציבות שלי יש הוכחה –

       חותכת: מרצוני פצעתי את

       עצמי, כאן בַּיָּרֵך. את זה אוּכל

       לשאת בסבלנות, ואת הסודות

       של בעלי לא?       

ברוטוס:                   אח, אֵלים, שרק

       אהיה ראוי לה, היא אשה גדולה.

       (דפיקה)      

       שמעי, דופקים שם. פורציה, תיכנסי

       לרגע, עוד מעט חיקך יחלוק

       את כל סודות לבי.

       כל מה שלקחתי על עצמי אבהיר לך,  

       כל מה שאומר העצב על פני.

       עזבי מהר.

       (יוצאת פורציה. נכנסים לוציוס וקאיוס ליגאריוס)

       היי, לוציוס, מי דופק?

לוציוס:  פה איש חולה, רוצה לדבר אתך.

ברוטוס: ליגאריוס, שעליו דיבר מֶטֶלוּס.

          ילד, עמוד בצד. - ליגאריוס! מה?

ליגאריוס:  קבל ברכת יום טוב מפֶּה חלוש.

ברוטוס: בחרת לך זמן, ליגאריוס גבר,

          להתעטף בצעיפים! הלוואי

          שלא חלית!

ליגאריוס:                  אני לא חולה

       אם יש לברוטוס בַּתכנון מִבְצע

       ראוי לַשם כבוד.

ברוטוס:                              מבצע כזה

          יש לי, ליגאריוס, בַּתכנון, לו היתה

          לך אוזן בריאה לשמוע  עליו.

ליגאריוס:  בשם כל אל שרומאים סוגדים לו,

          ת'מחלה שלי אני משליך

          פה. נפש רומא, בן אמיץ, נצר

          לחלציים נכבדים, אתה 

          כמו בעל אוב הֵשבְתָּ את רוחי

         המתה לחיים. עכשיו אמור

         לי רוץ – אצא כנגד כל סיכוי,

         ואנצח, כן! מה לעשות?

ברוטוס:  זאת עבודה אשר תבריא חולים.

ליגאריוס: לא נצטרך גם להחלות בריאים?

ברוטוס:   כן, גם זה נצטרך. מה זה, אחי,

          אחשוף לך בָּהליכה אל מי

       שזה צריך להיעשות לו.

ליגאריוס:                               רגל

       הרֵם, ואני בלב מחוּדש-אש

       אלך בעקבותיך אל אנ'-לא- 

       יודע-מה; אבל מספיק שברוטוס

         מוביל ת'דרך.

ברוטוס:                     אז בוא אחרי.

       יוצאים.