שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועה רמה. נכנס קליפורד פצוע [חץ בצווארו].

קליפורד: הנר שלי נשרף; כן, כאן הוא מת,

          זה שנתן למלך הנרי אור.

          אח, ממפלתך, בית לנקסטר,   

          אני פוחד כפליים מפרידת

          גופי ונשמתי. האהבה

          אלי ופחד מפָּנַי הדביקו

          אליך חברים רבים, ועכשיו

          אני נופל, הדבק מתמוסס,

          מחליש את הנרי, מחזק את יורק

          ביהירות חינם. העם שורץ

          כמו זבובי קיץ. ולאן היבחושים

          עפים אם לא לשֶמש אור? ומי

          עכשיו זורח חוץ מאויביו של הנרי?

          הו פֶבּוּס אל השמש, אילו לא

          נתת לבנך לנהוג בְּסוסֵי

          האש שלך, המרכבה אז לא

          היתה חורכת את האדמה!

          והנרי, לוּ מָשַלְתָּ דֶרך מלך,

          או כמו אביך ואביו, מבלי

          לתת אף שַעַל לְבית יורק, הם לא

          היו כך מתרבּים כמו זבובי קיץ.

          אני ועוד אלפים בְַממלכה

          האומללה לא היינו משאירים

          כאן אלמנות בְּאֵבֶל על מותנו,

          ואתה היום היית עוד שומר

          על כיסאך בשלום. כי מה מֵזִין

          טוב עשב אם לא רוח רענן?

          ומה נותן לְשודדים עוז אם

          לא עודף סובלנות? אין לַקינות

          סיכוי ואין לִפְצעַי ריפּוי. ואין

          לאן לנוס או כוח לַמנוּסָה.

          האויב אכזר, ואין לו רחמים,

          גם לא הרווחתי רחמים מהם.

          חודר לי לַפְּצעים הָאָנוּשים

          אוויר, אני נחלש מאיבוד דם.

         בואו, ריצ'רד, ווריק, יורק, את אבותיכם 

          דקרתי – קחו, חזי הוא שלכם.   [/ דקרתי – את חזי חיתכו לכם.]

     (הוא מתעלף. תרועה ונסיגה. נכנסים אדוורד, ווריק, ריצ'רד וחיילים, מונטגיו וג'ורג'.)

אדוורד:  עכשיו ננשום קצת, לורדים. המזל

          אומר שנעצור להחליק פרצוף

          זועם של קרב במבט שָלֵו. כמה

          יחידות רודפות את המלכה צמאת

          הדם שהובילה את הנרי המיוּשב,

          למרות שהוא המלך, כמו שמִפְרש

          שמתנפח ממשב מציק

          פוקד על אונייה לחתוך גלים.   [/ לצאת לים.]

          לדעתכם קליפורד ברח איתם?

ווריק:  לא, הוא לא יכול לברוח, כי, גם אם

          אומַר שִבחו בפניו, אחיך ריצ'רד

          נתן בו סימנים לַקֶבר, אז

          היכן שלא יהיה הוא בטח מת.

          (קליפורד נאנק)

ריצ'רד:  איזו נשמה יוצאת לה שם, כְּבדה?

          גניחה כמו של פְּרֵידת חיים ממוות.

          נראה מי שם.

אדוורד:                           ועכשיו שהקרב נגמר,

          ננהג בו בכבוד, אויב או רֵע.

ריצ'רד:  בַּטֵּל פְּקודת חמלה, כי זהו קליפורד,       

          שלא היה לו דַי לגזום ענף

          כשהוא כרת את ראטלנד המלבלב,

          הוא גם תקע סכין רֶצח בַּשורש

          ממנו הענף הרך צָמח - 

          באבינו הגדול, דוכס של יורק.

ווריק:  מִשַעַר יורק הורידו את הראש,

          ראש אבא שלכם, שהִציב שם קליפורד.

          ובמקומו – שזה יהיה תחליף,

          יש להשיב מִדָּה תחת מִדָּה.

אדוורד: הביאו ת'ינשוף שצָוַוח על

          ביתנו מוות, לנו וּלשלנו.

          עכשיו יעצור המוות את הצליל

         מְאיֵים-האסונות, ולשונו

          המבשרת רַע לא תדבר עוד.

ווריק:  אני חושב שהכרתו אובדת. -

          דבּר, קליפורד, יודע מי מדבר

          אליך? - מוות מעונן כהה

          מאפיל כבר על קרני חייו, הוא לא

          שומע או רואה מה אנו אומרים.

ריצ'רד:  חבל שלא! אבל אולי הוא כן.

          זה רק תכסיס שלו להתחזוֹת,

           להימנע מהתעמרות כואבת

          כמו שהוא עשה לאבינו במותו.   

ג'ורג':  זְרוק בו מלים נושכות אם 'תה חושב כך.

ריצ'רד:  קליפורד, בקש חמלה, לא תקבל.

אדוורד: קליפורד, עשֵה תשובה בלי מחילה.

ווריק:  קליפורד, תמציא תירוץ טוב לפשעיך.

ג'ורג':  נמציא בינתיים עינויים קשים.

ריצ'רד:  אהבת את יורק ואני הבן של יורק.

אדוורד:  ריחמת על ראטלנד, ארחם עליך.

ג'ורג':  איפה היא קפטן מרגרט שתָגֵן?

ווריק:  לועגים לך, קַלֵּל כמו שאהבת.

ריצ'רד: מה, אף קללה? לא, העולם קשה

          אם קליפורד לא יכול לזרוק קללה

          לְחברים. מזה ברור לי כי 

          הוא מת. וחי נפשי, לו יד ימין

          הזאת יכלה לקנות שתי שְעות חיים,

           שאוּכל לשאוג נגדו בכל הבוז,

          יד זו היתה קוטעת אותה, ו -

          בדם שהיה פורץ – חונקת את

          המנוול שאת הצמָא שלו   

          לא הִרְוּו יורק וראטלנד הצעיר.

ווריק:  כן, רק שהוא מת. חיתכו לו לבוגד

          ת'ראש, ושיונף בִּמקום ראשו

          של אביכם. ועכשיו בִּצְעָדָה

          של ניצחון ללונדון, להיות

          מוכתר שם בתור מלך אנגליה.

          משם ווריק יחתוך ים לְצרפת

          כדי לבקש לך כרעיה

         את אחותו של המלך, ליידי בונה.

          כך תשלב גידֵי שתי ארצות,

          ועם צרפת כידידה כבר לא                

          תִפְחד מן האויב המפוזר

          שמקווה לצמוח שוב. כי גם

          אם לא יוכלו לפגוע שוב בְּעוקץ,

          הם כן יזיקו בּזְמזום לָאוזן.

        קודם אֶצְפּה בָּהכתרה, ואז

         אחצה ת'יָם אל בְּריטאני ליישם

         ת'חתונה, ברשות מעלתך.

אדוורד: מה שתרצה, ווריק טוב, יהיה,

          כי את הכס שלי אני בונה

          על כִּתְפךָ, ולא אעשה דבר

          בלי עצתך והסכמתך. ריצ'רד,

          אני עושה אותך דוכס של גלוסטר;

 ג'ורג', דוכס קלארנס; ווריק - הוא, כמונו,

          יגדיל וגם יפיל [/ יגביל] כרצונו.   

ריצ'רד: תן לי להיות דוכס של קלארנס, ג'ורג'

          של גלוסטר, כי לַדוּכּסוּת של גלוסטר

          יש שם רע שמהדהד רק רצח.  

ווריק:                                        נאא,

          זו אבחנה טפשית. ריצ'רד, תהיה

          דוכס של גלוסטר. ועכשיו ללונדון,

          לראות את כל הכיבודים בְּפועל.

          יוצאים.