שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הדוקטור ופרגרין.

 

דוקטור:  עכשיו, כבודו, יואיל-נא להעיב

          על בגד המלכות עם המסווה

          הזה.

(פרגרין עוטה על עצמו גלימה וחובש כובע)         

       מלכים גדולים עשו כך כדי

        להשתחל בין בני-העם; וכך         

        תבדוק מה לאשר, מה לתקן.

פרגרין: ואפאר או אעניש קשות.

       (נכנסת זקנה, קוראת מודעה; מצטרפת אליה עלמה, עם ספר)

דוקטור:  בוא תסתתר, וּצְפה.

זקנה (קוראת): "בילוי מלכים בתחרות גדולה בין הפּרוונים והקצבים, ששה כלבים מכל קבוצה תוקפים דוב קשור בעד חמישים פאונד, ארוחה בעשר פאונד  לַכלבים ולהם. גם תראו שתי עשיריות כלבים תוקפות את הדוב הגדול".

עלמה: פוי, סבתא, פויה! כלום לא יעזור? 

          לא שכנועים, לא אִיומים ולא

          מכות? את ממשיכה בַּבילויים

          המטונפים והטמאים שלך?

          לִבהות כשמְשסים כלבים בְּדוב,

          כשאת בקושי יכולה לקרוא

          ת'מודעה עם משקפיים?

זקנה:                                     נו

          אז אין לי רְאִיה בלי משקפיים

          לדפוס יותר קטן מזה, ואין

          לי ראִיה - לא, אין לי, אין - לקרוא

          את הסידור-תפילות שלך -

          (זורקת במכה את הספר של העלמה)  

          אבל את המשחק אני יכולה 

          לראות עוד פ'ם ועוד פ'ם ולהגיד

          בלי משקפיים איזה כלב הוא

          האלוף. וגם אם לא אוּכל, אני

          אוהבת את הרעש. הוא מכניס

          בי קצת חיים, הרעש, גם הריח

          מרענן לי את הנשימה.

עלמה: תני לי להתחנן שתיגָמְלי 

          מהבידור הבהמי הזה.

          הוא חטא מהשטן.

זקנה:                           תיזהרי,

          ילדה, איך שאת מדברת. זה

          משחק של המלך.

פרגרין:                       מה משחק שלי?

דוקטור: כלבים טורפים דובים.

זקנה:                                  איך המשורר

          אומר? "סוף דוב, הכל דוב". את תינוקת,

          צעצועים עושים לך טוב חביב.  

          אני רוצה ת'דוב.  

          (יוצאת)

נערה:                          מאד אדיב.

          היא מלאה בְּיין, ועקשנית.

          לאט לאט אני אשבור אותה.

          אבל חולשות אנוֹש, מה לעשות,

          יש לכולנו.

          (נכנסים ג'נטלמן צעיר ומשרת זקן)

ג'נטלמן:                ילד, ילד.

משרת:                                   כן,

          אדון.

ג'נטלמן:            תוריד לי ת'גלימה.  

פרגרין:                                         איך הוא

          קרא לו, "ילד"?

דוקטור:                       משרת בשביל

          אדון הוא "בוא-נא", או "מה-שמו", או - "ילד".

ג'נטלמן: אני מזיע, זה כבד.

משרת:                             קח את

          שלי, שת'ייה בריא, תן את שלך.  

          (הם מתחלפים בגלימות)

ג'נטלמן:        הפוּך, דגנרט! מה 'תה מסתיר

          את זה כמו חיסכון פרטי? גלימה

          כזאת זכות הציבור לראות! פומבּי!

          תוציא אותה לאור, קוף! הו, בּוּרוּת!

משרת: תפיל על החמור שלך הכל.

ג'נטלמן: לא, אל תכעס. (מסדר לו את הגלימה)

                                 כן, ככה. ועכשיו

          נַפנף, תעשה רוח כמו פרסום

          חוצות.

פרגרין:            מנהג כזה יש גם אצלנו. 

דוקטור:  כן, מייבאים את זה מאנטי-פה.

עלמה: בחור ממתק זה. הבשר שלי

          מורד בָּרוח. מוכרחה לפנות

          אליו.

משרת:            אדון, עלמה פונה אליך.

ג'נטלמן:  יש לה טעות. אנ' לא מהקָציר-

          בָּציר שלה.  

עלמה:                  אדון יפה, תיתן

          לי קצת חֶברה?

ג'נטלמן:                      לא, בחיי, אני

          לא מהסוג שאת מחפשת. (העלמה לופתת אותו) די,

          הרחוב רחב, תורידי את היד.   

עלמה: תהיה יותר נחמד לְבּחורה

          שאוהבת אותך.

ג'נטלמן:                        יש זן כזה, אבל

          אני לא מהזן הזה.

עלמה:                           עזוב,

          אתה סתם מזייף לי את המוח,

          אל תעשה אותי בדיחה.

ג'נטלמן:                                  בְּמה

          אני עושה אותך -?

עלמה:                           עשית אותי

          כבר פעם בשתי לירות, מותק.

ג'נטלמן:                                         את        

          משכת לעצמך ת'אף רחוק! אני

          מוחה בתוקף!

עלמה:                       די, אל תתחנחן,

          סלק את המשרת שלך, תן לי

          להביא לך כוס בירה.

ג'נטלמן:                               תשמרי

          את האירוח לעצמך. אני  

          יכול להביא לעצמי כוס בירה אם

          עולה בדעתי לצאת לבית-

          מרזח. טפו!

עלמה:                  אז תן לי להביא

          לך את זה בבית ש'ך, ושם

           נעשה לנו פינוק חוּקי זוגי.  

ג'נטלמן:  אשתי תודֶה לך. אבל, המלצה

          שלי? חפשי לך מישהו מתאים

          יותר לַשירמוטים שלך; עלי

          את מבזבזת זמן, אני אומר

          את זה לטובתך.

עלמה:                        לך תתפגר,

          חְנוּן זבל, חחחח! על העצה שלך

          קבל את זה! (בועטת בו)

ג'נטלמן:                 הצילו! איי, הצילו!

משרת: סליחה, מה זה, גברתי?

עלמה:                                  וזה לךָ! (בועטת)

ג'נטלמן: הו רצח, רצח!

משרת:                        בוא נלך. היא סתם 

          זנזונת משומשת פחדנית,

          אין לה ביצים לתת מכות לאשה

          אז היא גיבורה על גבר.

     (נכנסים שוטר ואיש-משמר)

שוטר:                                 מה הולך פה?

משרת (לעלמה): אוח! אם היו לנו כוחות שווים -

איש-משמר: כן מה, מה אז? הופ הופה, תתייצבו

          מול השוטר. נו, אם היו לכם

          כוחות שווים לה, מה הייתם עושים?

עלמה: עושים? הם כבר עשו יותר מדי,

          אדון! (בוכה) עוד רגע בתולה כבר לא

          תוכל סתם לטייל בגלל זונֵי-

          רחוב כאלה, אם לא ינקטו

          נגדם בצעדים קשים.

ג'נטלמן:                               בוא שמע

          את האמת.

שוטר:                   דבר עם הבן-זוג

          שלך, אדון. לי יש אשה וגם

          בנות, אז אני מורגל ומחויב 

          לשמוע קודם-כל נשים, אם כן

          אמת או לא אמת. אז, בתולה,

          דברי, אל תִפחדי, אני אעשה  

          לך צדק.

בתולה:                  אדוני, הם נטפלו

          אלי, וכשעם דיבורים הם לא

          הצליחו, הם ניסו באלימות

          לגרור 'תי לבצע את זממם

          עד שצרחתי רֶצח.

ג'נטלמן:                         לא, אני

          נשבע, כשם שאני ג'נטלמן,

          והמשרת שלי הוא משרת

          שלי, שהיא הרביצה לנו שנינו

          עד שצרחתי רֶצח.

משרת:                            זאת האמת  

          האומללה.

שוטר:                    אתה צד בָּעניין,

          אדון, לא עֵד. מלבד זאת, אתם שניים,

          ולאֶחד יותר קל להאמין.

          כמו כן אתם הרוב, ומה הוא צֶדק

          אם לא להגן על החלש? פַּנה

          אותם לְמעצר.

פרגרין:                   לזה קוראים

          חוק צדק?

דוקטור:               באנטי-פה.

פרגרין:                                יש כאן הרבה

          מה לתקן. בחור, על תום לבך

          זכית בחסְדי. לך, בן חורין.      

          (הג'נטלמן מהסס)

דוקטור (הצידה): תלך.

ג'נטלמן (הצידה):         הוא מבלבל אותי; לפי

          הטקסט אני אמוּר פה לשחד

          את השוטר.

דוקטור (הצידה):         לא משנה, תלך.

          (יוצאים הג'נטלמן והמשרת)

פרגרין (לשוטר): ואתה, קח את הזונה החסודה

          ונעל אותה בַּכּלא עד שאשמע

          שהיא שבה למוטב. אקטוף לך

          את המִשְרה ואת האוזניים אם

          תמרה את פי.

דוקטור:                        בראשית הפגן חמלה.

פרגרין: זוהי אומה בורה, למענם

          אֶמהל קצת גזר בַּמקל. על כן,

          עלמה - היות שאת מקרה פלילי

          ראשון לי פה, וזו העֲבֵרה

          הראשונה שלך, ממה שאני

          מבין -

עלמה:             נכון, זה ככה.  

דוקטור (הצידה לעלמה):                טוב אמרתְ 

          את זה.                  

פרגרין:                לכי ואל תסטי יותר;

          זכרי, אם יִמְתקו לך רחמַי,

          לא להתאכזר לְסבתא כשהיא תחזור

          מן הדובים.

דוקטור:                   טוב-טוב, לצאת, כולם.

          (יוצאים כולם חוץ מפרגרין והדוקטור. נכנסת האשה במכנסי-העור, ראשה ופניה שותתים דם, ועוד נשים רבות, כמו מתחרוּת אגרוף)

פרגרין: מה זה?

דוקטור:            זאת בוקסרית, שבה מקְרב. נראֶה

          לי - לא הלך.

פרגרין:                      כל זה מדהים אותי.

          (הנשים חוצות את הבמה ויוצאות)

          מה בעלה עושה כשהיא כותשת?

דוקטור:   מורֶה, בחוג תפירה, שזירת פרחים,

          וכל מה שנקרא נשי אצלנו.

פרגרין: מאד פלאי, מפליא, והפלא-ופלא.

קלאפטֵער (מבחוץ): כּלבּות, מניאקות, ערסות, לא מספיק

          כיסחתן? מה, גם תהרגו? תטביעו?

נשים (מבחוץ): תצלול במים עוד פ'ם! כן, תצלול

          במים עוד פ'ם!

פרגרין:                       מה זה שם הרעש?

דוקטור:   נראֶה לי גבר שמתעללים           [/ זה גבר שסופג "אילוף סורר"

          בו שהוא קלאפטער וסורר.       / על שהוא קלאפטער פה-גדול.]

פרגרין:                                     גבר

          סורר וקלאפטער?

דוקטור:                                כבר תראה.

          (נכנסות נשים וקלאפטער)

אשה 1:                                                  טוב, טוב;

          מספיק. הוא י'ייה בשקט כבר.   

קלאפטער:                                      איך את

          יודעת, מַכשפה שהשטן

          תוקע? מי בשקט? מה בשקט?

          החוק רמס אותי, ואני צריך

          לשתוק?

אשה 2:                  רוצה לטעום שוב מהחוק?

קלפאטער: החוק זה הנהר? כן, הוא נהר,

          שהגדולים, המתוחכמים שוחים

          בו אבל עניים בלי השכלה

          צריכים לטבוע. לא, שֵדות, חלאות,

          כולרות, חארות, השופטות שלי

          והתלייניות, תאכל אתכן   

          עד האוזניים אש כזאת שכל

          המים שבלעתי בגללכן

          לא יְכַבּוּ.

אשה 2:                     תנו לו עוד נַגְלָה, הוא

          קילל אותנו!

קלאפטער:                לא! בבקשה!

          לא! מי אי-פעם התעלל ביצור

          כזה מסכן? לצלול כמו סְפוג במים,

          ללמוד להיות אילם בין הדגים,

          בלי להזיז ת'איברים שאיתם

          נולדתי,  בעיקר לא את האבר

          הכי אהוב על גבר - הלשון!

          אוי לי, איזה אומלל אני! (בוכה)

פרגרין:                                   זה גבר?

          נוזל כך, מתפתל כך, מיילל

           כך?

אשה 1:              המבול הזה ישקיט לו ת' 

          טורנאדו בלשון, הסערה

          מאחורינו.

אשה 2:                  קצת חבל. אני

          הייתי מטבילה אותו עוד פעם.

          אבל בטוח מש'ו בקרוב

          כבר יחמם אותו, ונעשה

          לו עוד יום-כֵּף בְּלוּנה-פארק-המים.

      (יוצאות הנשים, יוצא הקלאפטער)

פרגרין: בטוח שכל אלה חלומות,

          רק חלומות.

דוקטור:                     לא, בלי ספק אנו

          ערים, אדון.

פרגרין:                   איך זה, גברים, נשים,

          מסוגלים להיות כה הפוכים

          מכל מה שנחשב יאה אצלנו?

דוקטור (הצידה): יפה, נדלק בו איזה זיק שפיות.

פרגרין: יהיו דרושים הרבה זמן ומחקר

          להשליט על אלה את הערכים

          שלנו.

דוקטור:                אלה - אספסוף פשוט,  

          קל לווסת אותם. אבל עכשיו

          באים אנשי צמרת. תתבונן.    

          (נכנס אציל, סופר את כספו)

אציל 1:  אתמול היו שלושה שילינג. רק זה

          נשאר? ששה פני על הסוליות

          מעור בשביל הגרביונים משי,   

          לירה-וחצי על הפיש-אנד-צ'יפס

          בַּפּאב...

פרגרין:               אנשי-צמרת - פיש-אנד-צ'יפס?

דוקטור:  כן, ואנשי-הכפר אוכלים קוויאר.

אציל 1:  הפסדתי שש בְּדומינו... אבל

          הרווחתי בַּקליעה-לַמטרה

          חמש... (נכנס אציל 2)

                         צרבת! איפה היֶתר? מה,

          הכיס האחורי נקרע?

אציל 2:                             הלו,

          ג'ק-שְמוק! איך השלבֶּקת? מה נִשְמק!

          (בועט בו)

אציל 1:  אתה חולה, בּבּוּן! נדמה לך

          שיש לי טוּסיק מברזל? קח בום!

          (נותן לו אגרוף)

אציל 2:   שמְתָּ בי בום?   

אציל 1:                          כן, ותיקח גם טראח!

          (תופס את שערו)

אציל 2:  תנשור ידך, אמן! עזוב לי ת'

          בלורית! מה אני, סוס של אבא ש'ך?

אציל 1:  תלמד מה זה להתקיע בן-אדם

          מאחורה בלי להתריע! 

        (הם מתכתשים. נכנס אציל 3)

אציל 3:  הלו, בנים! ילדים טובים, ילדים  

          טובים. נו-נו-נו, ג'ק-ג'ק. נו-נו, ג'ון-ג'ון.                  

          (אציל 1 מפיל את אציל 2)

          לא להרביץ! פּוּס! הוא נפל!

אציל 1:                                      טוב, מה

          שפֶר פֶר.

אציל 2:                כך נופלים הגיבורים.

אציל 3:  יפה אמרת! בראבו לשניכם.

          על מה הריב? לא משהו רציני!

אציל 2: לא, מצדי זה היה משחק, בצחוק.

אציל 1: אבל אמרתי לך אלף פעם,

          אל תעשה לי משחקים מאחור.

          אף פעם לא סבלתי - מילדוּת! -

          להיות תקוע על התחת. כן,   

          והמורה שלי ידע את זה -

          אחרת כבר הייתי איזה רקטום...

          אממ, רקטור! ואתה חייב, פשוט

          חייב ל'שות לי דווקא!

          עדיף כבר שתיקח סכין ו -

אציל 3:                                      די,

          די. שוֹלם! תלחצו ידיים, סוף.

          אני אזמין אתכם בַּפּאב לבירה,

          וגם אתן לכם לקרוא פזמון

          חדש - ועסיסי מאד! הנה.

     (מוציא בלדה מודפסת)

אציל 1: מזל שלך שאתה יודע קרוא.

          הייתי גם קונה בלדות, אם

          היתה לי השכלה.

אציל 3:                           הופ-הופ, מהר.

          היום עובר, הבירה עוד תחמיץ.

          (יוצאים האצילים)

פרגרין: זאת האליטה? אלה מוקיונים

          מפונקים, זולים, גסים יותר

          מסבּלים או מובילי-סירות.

דוקטור:   אז בוא תראה: מוביל-סירות, סבּל.

          (נכנסים סבל ומוביל-סירות)

מוביל-סירות: לשירותך תמיד. 

סבל:                                 לעונג לי,

          חבר, על שפע כל הטוּב אשר

          הִרְעפת על ראשי ברוחב-לב,

          לגמול לך בְּשֵירותַי ככל 

          שרק תחפוץ. 

מוביל-סירות:               כְּמוֹתי כְּמותך. על כן

          פְּרוֹק והנח עלי כל כובד של

          פקודה ואעמוד לשירותך.

סבל:   גלֵי לבך הטוב, כמין גאוּת

          אביב, עולים ומציפים את חוף

          נדיבותך, ונפשך, שהיא

          מפל חיבה, ניתזת במתיקוּת

          רעננה על נשמתי, אשר

          היתה כאדמה צחיחה, אולם

          כעת היא מצמיחה תודה, צנועה

          אך להוטה לשרתך.

מוביל-סירות:                     לא עוד

          אשפוך זעת-אפיים בְּמשוט

          וּבְמפרש כדי לפרנס אשה

          וילדים, אטרח רק להביא

          אותך ואת דורשי שלומך אל חוף

          משאלותיך.

סבל:                    ואני אשמח

          לוּ רק אוביל, בשוט ומשרוקית,

          כל זֵד אשר דורש ברעתך

          אל הגרדום.

          (נכנס מטאטא-רחובות)

מוביל-סירות:               הבט: זה עמיתנו! 

מטאטא: מפגש עטור מזל! ----- (קידות וגינונים הדדיים) מכובדַי,

          לרגליכם אני עפר ואפר.

סבל ומוביל-סירות: אנחנו עבדיך.

מטאטא:                                      תרתִי לי

          אחר חברותא נעלָה כְּגון

          זו להסֵב לִסעודה.

סבל ומוביל-סירות:               בְּרון

          ובששון.

מטאטא:             שלושה בארוחה

          זוהי ברכה. ועם בשר מובחר,

          ויין משובח - בלי להפריז! -

          נהיה שמחים, טובי-לב בְּמידה.

          קיבלתי מכתבים מן הניכר

          גדושים בידע מאלף על מה

          שמתרחש במדינות זרות.

אחלוק אתכם את המידע.

מוביל-סירות:                       ולי

          מכל פקולטה וקתדרה יש

          בשורות מה נתגלה ומה נחקר

          לאחרונה, כה מרתק.

סבל:                                  לי יש

          באמתחתי יבול של חדשות

          טריות מן הארמון.

פרגרין:                         מן הארמון?

דוקטור: הם לא יודעים שיש להם מלך

          חדש בבית.

מטאטא:                  הו דליקטס!

          רק הרכלן המחוזי חסֵר

          עכשיו. יש לו פה חומר לשבועיים.

מוביל-סירות: לדעתי, שולחן מלא בשר  

          חם, חדשות חמות, יוביל כבר את

          חוטמו מהר לשביל.   

מטאטא:                               יוביל כבודך

          אותנו?

סבל:                  אחריך.

מטאטא:                            סלח לי.

מוביל-סירות:                                      לא

          בא בחשבון.

סבל:                        יואיל נא להוביל.

מטאטא: אבל רק בתור משרת לכם, 

          כדי להזמין את המזון. (יוצא)

מוביל-סירות:                        פרדון,

          אדון.

סבל:              אתה ראשון.

מוביל-סירות:                       בראש מורכן.

          (יוצאים הסבל ומוביל-הסירות)

פרגרין: אלה אנשי-עמל, וההם אנשי-

          שררה?

דוקטור:                כאן מקובל שהסבּל

          כותב כמו מלומד, והרוזן -

          אנאלפבית.

פרגרין:                     תִראה תוך חודש של

          שלטון איך אהפוך את היוצרות,

          או שאחליף להם בין המִשְרות.

         יש לעשות רפורמה יסודית פה.

דוקטור: בסבלנות ועם יעוץ, תצליח.

פרגרין: אולי יעוץ מארץ חדשה?

          אמריקה? מאנגליה לא תצמח        

          לי ישועה.

דוקטור (הצידה):   נו, זה איש משוגע?

          פועלת, התרופה שלי. - אתה

          נדהם שנְחוּתים שָֹמִים בַּצֵּל

          רוזנים גדולים? הבט, הוד מלכותך:

          (הנפשות הללו חוצות את הבמה בצמדים, כפי שהוא מתאר אותן)

          חולה אשר מדריך רופא; הנה

          אדם אדוק שמלמד נווד

          חוצה-אוקיינוס לשקר; זו שם,

          מוכרת עיתונים, עושָה בית-ספר

          לְאספן העתיקות הכי עתיק

          בַּממלכה.

מוכרת-עיתונים:     תקנה, החדשות

          האחרונות, טרי, תראה.  

דוקטור:  מוגבל-בַּמוח מתדרך שגריר;

          שר התרבות מסביר לְמחזאי

          פוליטי איך לכתוב סאטירה בלי

          שישללו לו את חופש המימון;     [/ שייחשב עוכר המדינה;]

            נזיר מסביר למפקד צבאי

          את עקרונות האסטרטגיה; ו -

          סנדלר מרביץ תורה בָּאפּיפיור.

פרגרין: רוצה לעשות ממני מטורף?

דוקטור:  בוא נקווה שכבר עברנו את

          גבול הטרוּף.

     (במהלך המשפט הבא נכנסים סיידשטיק, כאיש מדינה, ושלושה או ארבעה יזמים עם צרורות של ניירות)

                             עכשיו רְאה, אדון,

          שר מדיני אשר טורח על

          רַוְוחת הארץ מחוּזר בידי

          פרוייקטורים, דהיינו יזמים.

סיידשטיק: המיזמים של כולכם הם טובים;

          אהבתי, יס. ובמיוחד שני אלה:   

          ההוא, להגברת תפוקת הצמר,

          וזה, להדברת העכברים.

          מבריק, ומבוסס על הגיון.

          בקשר לשלך, על הגבלת

          שימוש בתנורים כי הם פוגעים

          בְּחינוך הנוער לגריל-על-האש

          ומַנגל, עוד נשקול זאת. - ושלך,

          כנגד שעוני הכיס, אשר

          פוגמים ביחסי-אנוש, כי סוג

          תקשורת חביבה כמו "סלח לי, מה

          השעה לדעתך" יִדְעך אם כל

          זב ומצורע יישְאו את השעה

          בַּכּיס - את זה, ואת אלה, עוד נשקול.

          כָּרגע זה, להגברת הצמר,       

         בכך שיפשטו עור לְסוסים

         חיים ויכסו בעור כבשים -

          אהבְתי; ואת זה גם: שנחזיק

          בָּעיר צְבא ינשופים מאולפים

         לקטול עכברושים ועכברים;

         זו דרך לחיסול החתולים,   

          בכדי למנוע זיהומים וגם

          כישוף.

פרגרין:             זה עסק גאוני!

יזם:                                       יואיל

          כבודו לשקול עכשיו קצת בקשות

          של מסכנים לאישורֵי פיצוי,

          תרומות צדקה מצד הממלכה,

          בעד רכוש שהם אבּדו?

סיידשטיק:                             מי הם?

          תן שאשמע.

יזם:    ראשית, זה מהמר אשר מכר

          בית ואדמה בערך של

          חמשת-אלפים, ואז על ביש-

          מזל של קובּיה איבד הכל,

          חורבן מוחלט, כי אין לו לא אשה

          לא ילדים שיתמכו.

סיידשטיק:                     רווק?

יזם:    נכון.

סיידשטיק:      והוא צעיר, בריא?

יזם:                                       אמת.

סיידשטיק: איי, זו טרגדיה! הוא ראוי להרבה

          חמלה.

פרגרין:              איך זה?

דוקטור:                            המשך להתבונן.

יזם:    זאת סרסורית, בָּעסק כבר מעל

          ששים שנה.

סיידשטיק:               בת כמה היא היתה

          כשהיא פתחה?

יזם:                           עשרים וארבע. היא

          היתה גם הסחורה גם הַסַּפָּק,

          בשר וגם קַצָּב, כמו שאומרים,

          בשתים-עשרה השנים הראשונות

          של מפעלה. כיום היא בת שמונים;

          תרמה לַשוק מעל שמונת-אלפים

          בתולות, ועוד כפול מזה ציוד

          ואביזרים, הכל איכות פירסט-קלאס.

          הנה תעודת-היושר שקִבּלה

          מבית-הדין -

סיידשטיק:                    היא במצב שפוף?        [/ ירוּד?]

יזם:    העסק מת, מוח סנילי, גוף

          רקוב, אכול מבילויים.

סיידשטיק:                     נשבר

          הלב, אשה טובה.

יזם:                              היא בזבזה

          על הילולות שחיתות, על נגנים,

          על הלוואות לחברים שטופי

          זימה שמצצו לה ת'ארנק,

         בְּתכשיטים, כספים וחפצי ערך

          יותר מששת-אלפים.

סיידשטיק:                         הכל

          יוחזר, מגיע לה, נקים לה קרן.

פרגרין: זה מפלצתי זה.

יזם:                          כאן יש עוד הרבה,

          משודדים, פורצים, נוכלים, רועֵי-

          זונות, שבַּנעורים היו להם

          הון וגם און, והכל נשפך מהר

          על יין וזונות, עד שקפצה

          זִקנה והם שותקו מפעילות.

סיידשטיק: הם זכאים על פי חוק לְקצבּה,

          לפי האזורים בהם עסקו

          במלאכתם.

פרגרין:                     קִצבּה? לְגנבים?

דוקטור:  החוק פה מעניש את השדוּד

          ולא את הגנב, כאזהרה

          וכאמצעִי מניעה. ראיתי איך

          שמצליפים במי שאיבד רכוש

          או כסף, ונותנים לַכּייסים

          אות הוקרה.

סיידשטיק:               כשם שהמדינה

          מענישה קשות על הזנחה

          את מי שהתרושש עקב שריפה,

          אסון ימי וכיוצא באלה,

          בשוט, מוט מלובּן, קיצוץ אוזניים,

          כלא, גלות או מוות - כך היא גם

          דואגת לִרווחה וּמחסה

          לְאלה שהתפרנסו משוד

          ורמאות.

פרגרין:               זה מתדרדר! מחריד!

          זוועה!

יזם:                הנה אחד במיוחד,

          כבודו, אשר על שירותיו נודע

          לתהילה, ועכשיו הוא מחזה

          נוגע ללב.

סיידשטיק:             מי הוא?

יזם:                                   הקפטן של

          הכייסים, אלוף חותכי-ארנק

          שלא היה כמותו בָּאמנות

          הזאת - נפל, אויה, אל ציפורני

          הפרקינסון, בשתי ידיו, והוא

          מפציר לִסכום פיצוי נדיב.

סיידשטיק:                              אשיג

          לו. 

פרגרין:         לא תשיג לו! מה, להעניש

          בְּשוט, בְּמוט, בְּמוות, קרבנות

          שריפה, ספינה טרופה, על שאִבּדו

          רכוש שהושג ביושר, ולתת

          פרסים לְרמאים, לסרסורים,

          לגנבים? אני אתלה את כולכם.

סיידשטיק: רחם, מלך גדול!

כולם:                              הו רחמים!

סיידשטיק: אל-נא תפיל על בּוּרוּתנו את

          זעמך עד שנבין מה הם חוקי

          הוד מלכותך. פעלנו רק על פי

          הנוהג והצו של קודמך

          המנוח. רק אמוֹר מה טוב בעינֵי

          כבודך, תמצא שהמדינה תחליף

          בְּצייתנות מנהג, חוק, דת, הכל,

          כדי להתאים לפקודותיך.

פרגרין:                                     זה

          יפה; ורחמַי נעתרים

          לכם. הַצדיקו זאת והסתגלו.

סיידשטיק: נצדיק, אדון גדול, ונסתגל.

          (לה-טריק, דיאנה ומרלי מופיעים למעלה)

          ולרְאָיה נשמיד את הניירות,

          ולרגליך המלכותיות

          נניח את גרוננו. 

פרגרין:                       נא לקום.

          חסְדֵנו עמכם.

       (יוצאים היזמים)

דיאנה:                     וגם חסדי!

          עוד לא נולד שחקן כמו אימפרוזָטור.

מרלי:  עופי אליו מהחלון, קדימה.  

דיאנה: כל כך קליל לי שאולי יכולתי.

מרלי:  הייתי ברצון מתיז אותך בו.

דיאנה: אם הוא יתפוס אותי, אז לא אכפת לי. 

לה-טריק:  שקט שניכם, תקלקלו הכל.

סיידשטיק (לפרגרין): כבודו מכביר - מכביר - כבודו - כלומר -

          מכביר -

לה-טריק:                כּלֶבת על המלמולים

          שלך, דְפוּק-לסת! התייבש לך

          השכל? 'תה מותש?

דיאנה:                              הוא עבד קשה,

          כבודו, מותר לו רגע להתאושש.

לה-טריק:  גם לךְ מותר להיות בשקט רגע.

דיאנה: אתה נובח גם עלי, לורד?

מרלי:                                     הה

          הה הה!

לה-טריק:           ראש דיקט!

מרלי (הצידה):                          הלוואי האש שהוא

          שופך על השחקנים תוציא לאשתי

          את אש האהבה.

דיאנה:                         לא באתי הנה

          שינבחו עלי.

לה-טריק:                      הוֹיְסָה! הטקסט

          לעזאזל. מרגע זה אנו

          זורקים ת'מחזה ועושים הכל

          בְּאימפרוביזציוֹנֶה, לטובת

          בִּנךָ, כדי לפייסו עם השפיות.

          בא לך לקלקל? 'בקשה. (לסיידשטיק): בוא, בוא,

          לֵיצנצ'יק, בוא. שכחת, קוּקי, את

          הוראותי בקשר לַנתינים

          שלו - והחתונה שלו?

סיידשטיק (הצידה):                 יש לי

          את זה עכשיו, מיי לורד.

פרגרין:                                  מה היה הקול

          הזה?

סיידשטיק:          קול מן העננים מריע

          על קבלת פני הוד רוממותך

          לַחֵיק של נתיניו האוהבים.

לה-טריק:  טוב, הוא חזר לְפוקוס. (למרלי ודיאנה): שבו, אני

          חייב לרדת לארגן ת'עסק.

          (יוצא)

סיידשטיק: קול שמודיע לי כי הבשורות

          על בואך פשטו בכל הארץ,

          וכי בבני העם שיר-זמר קם, 

          הם נוהרים לחגוג את בוא מלכם.

          (צעקות מבפנים)

          הסכת: צרחות חדווה, דיצה ורון

          חותכות אוויר, פורצות מכל גרון.

          (תופים וחצוצרות)

            הסכת: צבא רועש מכה בתוף,

          ישחט אויבים ונצחון יקטוף.

          (אבובים)

            הסכת: מכל חומה, בִּמהומה,

          למענך הוֹמה אוּמה שלמה.

          (מוזיקה רכה)

            הסכת: בִּצליל הרמוניה זך ורך

          ארמון לקראת המלך נערך.

(לצלילי המוזיקה הרכה, נכנסים זוגות-זוגות אנשי חצר; מרתה אחריהם כמלכה, בין שני נערים בגלימות, שובל שמלתה נישא בידי ברברה. כל האדונים כורעים ברך ונושקים לידו של פרגרין. כשמרתה מתקרבת, הוא נסוג לאחור, אך נדחף בידי סיידשטיק והדוקטור. לה-טריק נכנס ומתערבב בין השאר, ונראה שהוא מחלק הוראות לכולם)

דיאנה: או-הו, הנה מופע פאר! תביט,

          מר מרלי, כלתך מוצגת שם

          בתור מלכה לַבן שלך. אני

          חותמת שעכשיו יאהב אותה.

מרלי:  מלכה?

דיאנה:             כן, כן, וגברת לוגו שם

          כשושבינה ראשית עם עוד שְתי - שנֵי - -

          אולי אין שושבינות באנטי-פה...

          תראה איך הוא מקבל אותם בהוד.

 שיר

                  בריאות והון, שמחה רבה,

                הוד מלכותך, ברוך הבא.

                הלוואי שרק ברכה

                תקיף את נזרך.

                תאיר אותך שלהבת 

                של אמנות נשגבת, 

                בלבבך תמשול חדווה,

                במיטתך רק אהבה.

                ולצדך כלה טריה,

                זכה, אוהבת, פּוריה.

סיידשטיק: צְהל, אדוני, ושמח בה בַּכּלה,

          היא תהיה למלכותך חותמת.

          המדינה מוסרת לך את

          הבת היחידה והיורשת

          של שליטנו המודח, אשר

          בנשימתו האחרונה ייעד

          אותה לך.

פרגרין:                  כּתר אינו תרוץ

          לְנישואים שלא כַּחוק. לי יש

          אשה כבר.

דוקטור:                    לא, אדון. היתה לך,

          אבל היא נפטרה.  

פרגרין:                         מהיכן אתה

          יודע?

דוקטור:               ממקור מוסמך. וגם

          שנשמתה כשעפה ריחפה

          אל הנסיכה הזאת וחיה בה.

פרגרין: היא באמת דומה לה להפליא.

דוקטור: אל תהסס לנשוק לה ולחבק.

          (פרגרין מנשק אותה ומתרחק)

מרתה: הוא מנשק מתוק. וזה יותר

          ממה שבעלי עשה אי פעם.

          אבל צריך יותר מנשיקות

          כדי להביא ילדים. והוא כל כך

          דומה לבעלי, אם מסתכלים,   

          שאתו רק אבזבז תפילות וזמן.

          לא, לא רוצה אותו.

ברברה:  אני חותמת לך, הוא ימלא   

          את תפילותיך.

מרתה:                       הו, רק תנסי

          אותו אַת קודם ותספרי לי.

ברברה: שיטה די מקורית לבחור לך בעל!

          (הצידה): אם כי זו אופציה לְנפּות סְתוּמים.

דוקטור:  אדון, מה התרחקת?

פרגרין:                                מאנדוויל

          כותב על עַם ליד האנטי-פה

          ששמו הגַדְליבּירים. ואצלם,

          בְּלֵיל כלולות, שוכר הבעל איש

          אחר שיזדווג עם כלתו,

          כדי לפנות לו את השביל הזה

          המסוכן של הבתולין.

דוקטור (הצידה):                    כולרה,

            נפל שוב לפסיכוזת מאנדוויל.

פרגרין: אולי היא מן הזן הנחשי

          הזה, אשר מכיש לַמוות, כמו

          שמאנדוויל כותב.

דוקטור:                           כבודו, היא לא

          שום גדליבּירית, זה בדוק. אתה

          יכול לחנות אצלה בבטחון

          כמו אצל כל בתולה מבנות ארצנו.

          ואל תדאג, גם תקבל יעוץ

          צמוד. כרגע תקבל פּנֵיה

          והזמן אותה לחדרך.

סיידשטיק:                        בשם

          בטְחון הממלכה, אתה חייב.

      (אבובים. יוצאים, בתהלוכה, בהכוונת לה-טריק. לה-טריק נשאר)

לה-טריק: טוב, טוב, טוב, טוב. אולי פה יש תרופה -

דיאנה: תראה, הלורד-שם משחק לבד לו.

לה-טריק:  וַיֹאמֶר בתרועה מוח לה-טריק:

          הו-הו! -  מר מרלי, רד, עם אשתך,

          מהר. תורכם בא לשחק.

          (מרלי ואשתו יוצאים למעלה)

                                            כמעט

          שכחתי - אוּפּס - לשלוח אחריהם  

          ת'כומר. היי, פַּאדְרֶה, איפה אתה?

(נכנס פאלסט בתלבושת מוזרה פלוס)

פאלסט:  כאן כאן, מיי לורד.

לה-טריק:                          ואיזו מין צורה זאת?

פאלסט:  זה לתפקיד שלי, מיי לורד, שעוד לא

          בוצע.

לה-טריק:            בּוּטל. וגם ההצגה,

          לעת עתה. יש לנו עבודה

          אחרת על הראש.

פאלסט:                          אם כך הפסדת

          ביצוע -  אם תרשה לי להגיד -

          שבקושי יש דומה לו בָּענף

          שלי.

לה-טריק:        לך ותגזום קצת ענפים,   

          בדים, ותכסה אותם בַּבד

          המקורי שלך; בד שמסתיר

          יפה שטויות וגם סטיות. צ'יק-צ'ק,

          ועשה מה שיורה דוקטור קאפסול.

          (יוצא פאלסט. נכנסים מרלי ודיאנה)

            מר מרלי, 'תה שם לב לָהתקדמות

          וְלַפְּרי היפה שבוודאי

          יצמח מהחלמת בנך? שים לב

          לְאמנות הדוקטור. בראשית

          הֵסיט את מחלת הבן שלך

          מתחום השגעון אל שְֹדה השטות, 

          הביא אותו קרוב כל כך לִגְבול

          תבונה כפי שהיה רק לא מזמן

          רחוק משם. כשם שרפואה

         ראשית-כל מצמקת איש חולה

          לְשלד ורק אז מתחיל שוב עור

          בריא לצמוח בו, כך מטורף

          הופך להיות שוטה עד שהמדע

          יוכל בְּאמנות שוב לכוְונו

          אל האיזון, אל המרכז משם

          הפליג מעבר לעצמו. הדוקטור

          מבטיח לי, ממה שהוא שאב

          הן מכותבים מלומדים והן

          מנסיונו, שהמוח המסוכסך

          והמבולבל שלו, יתחיל עכשיו,

          כשהוא, טאץ' ווד, יידע אשה באמת,

          להתייצב בהדרגה, בעזרת

          דיאטה ומנוחה, כפי שיַנְחה.

דיאנה: אבל לָדַעת אשה באמת - יֶדע

          בשרים נדמה לי אתה מתכוון -

          זה מה שיעשה את זה?

לה-טריק:                                 יפה,

          יפה.

דיאנה:            יפה או לא יפה, ממש

          הייתי מתפללת, אם הוא לא

          היה הבן של בעלי, שהדוקטור

          היה עושה ממני המרשם

          שלו, שמביא את המַרפּא. 

מרלי:                                    איך, מה-זה?!

דיאנה: אולי זה ירפא גם ת'טרוף

          שלך, קנאה - לפתור הכל בבת

          אחת. (ללה-טריק): בטוח, לו הייתי רק

          עושָה ממנו ככה צחוק, היה

          זונח את השגעון שלו

          ונהיה שוב בן-אדם.

מרלי:                             שאלוהים

          ייתן לי סבלנות וישלח אותנו

          אל הכפר, הביתה!

דיאנה:                           חוץ מזה, אשתו

          של הבחור היא לא שפויה ממש

          כמוהו. אלה יחד יעשו

          שמח!

לה-טריק:             יעשו יפה, אין מה

          לדאוג. ברברה לוגו תייעץ לה,

          והוא יעניק לה בַּשרביט שלו

          סיפוק כיד המלך. (הצידה, לדיאנה): יש לי דרך

          לרפא את הקנאה של בעלך

          בעצמי.

דיאנה (הצידה):   אז אני משלימה אתך.

          הייתי ברוגז כי נבחת עלי.

לה-טריק (הצידה, לדיאנה): את מוכרחה לסלוח לי. - בוא, מרלי.

          הזוג-צעיר בדרך למיטה

          כבר. לא נפריע, נסתגר לנו

          באגף צדדי לבד. מגוריכם

          מסודרים.

מרלי:                  כבודו לא מתכוון

          לעשות לנו בית-סוהר מביתו, הה?

לה-טריק: כבודי כן מתכוון, רק להלילה.

          תראה, המפתחות אצלי ביד.

          נלכּדת, כשם שאני לה-טריק בדם.  

            אבל תזכור כמה שזה נחוץ,

          אה?, אם אתה בונה על הַחְלמָת

          בנך. בואי, גברת, אלווה אותך

          לְלשכתך.

דיאנה:                מה שתגיד, מיי לורד.

מרלי (הצידה): אני נשאר לשמור עין פקוחה.

            על מי עוד ככה זוגתו דרכה!  

            יוצאים.