נכנסים הנזיר לורנצו ורומאו.
לורנצו: שיחייכו שחקים על ברית קדושה זו
בלי לייסר בעצב בעתיד.
רומאו: אמן, אמן, אבל שום עצב לא
יהיה שְווה-ערך לַשמחה של רק
דקה קצרה במחיצתה. אַחֵד
את שתי ידינו במלים קדושות,
ואז יעז המוות הטורף
מה שיעז, אם רק אומר לה "את
שלי".
לורנצו: שמחות פרועות יש להן סוף
פְּרָאִי, וברגע ניצחונן מתות,
כמו אש וחומר נפץ - מתנשקים
ומתכלים. הדבש הכי מתוק
יכול במתיקותו גם להבחיל.
אהוֹב במתינות, אהבתך
כך לא תמות, ויתארכו ימיה:
הטס מפסיד כמו המתמהמה.
הגברת באה.
(נכנסת ג'ולייטה)
רגל כה קלה
לנצח לא תִֹּשְחק סלע כמו מים:
אוהב יכול לרכב על חוט של משי
שמרחף עצל ברוח קיץ -
ולא ליפול, כל כך קלים הבְלֵי
הלב.
ג'ולייטה: ברכה עליך, אב קדוש.
לורנצו: רומאו, בת, יודה לך בשם שנינו.
ג'ולייטה: ברכה שווה לו, שלא יתרושש.
רומאו: ג'ולייטה, אם גואה בך השמחה
כמו בי, ואת מוכשרת לזמר
אותה ממני, אז את האוויר
המתיקי בלשונך בשפע של
צלילים, פִּרשֹי את מגילת האושר
שתעניק הברית הזאת לשנינו.
ג'ולייטה: מה שעשיר בְּחומר, לא מלים,
גאה בַּתוכן, לא במליצות.
קבצן יכול לספור את סכום שוויו.
אבל אוצר אהבתי צמח
עד שנבצר לִמנות גם את חציו.
לורנצו: בואו אתי, נגמור עם זה מהר,
כי לא אוכל להשאירכם בשניים
לפני שתתאחדו כדין שמיים.
(יוצאים)
