שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - קדימה >


פיליפ מסינג'ר


                            פיליפ מסינג'ר

 

               מסינג'ר נולד ב – 1583. אביו שירת את הנרי הרברט, דוכס פֶּמְבְּרוֹק, ומת ב – 1601. ב – 1602 נרשם מסינג'ר לאוניברסיטה של אוקספורד, שם, כפי שמעיד אחד ממכריו, "הקדיש מחשבה לשירה ולרומנסות... יותר מאשר ללוגיקה ופילוסופיה".

               הפעם הראשונה ששמו נזכר ככותב היא משנת 1613, כשאנו מוצאים אותו חתום, עם עוד שני מחזאים (נייתן פילד ורוברט דַבּוֹרְן) על מכתב מן הכלא שבו הוחזק בעוון חוב, מכתב הפונה לפיליפ הֶנְסְלוֹ לעזרה, עם תזכורת שהוא חייב להם תשלום על מחזה אחד ועוד מקדמה על מחזה עתידי.

               במאמר מוסגר, פיליפ הנסלו היה המנהל של תיאטרון ה"רוז", ואישיות ססגונית מאד בפני עצמה - בנוסף לתיאטרון "הרוז", היה שותף בניהול העסקים של תיאטרונים אחרים, מספר בתי-זונות, פונדקי-שתיה וזירות לקרב דובים, השעשוע הפופולרי ביותר של התקופה (דוב קשור למוט, שמשסים בו כלבים עד שהוא משתגע ובסופו של דבר נאכל חיים). אחד המסמכים המרתקים ששרדו מן התקופה הוא מה שמכונה "יומנו של הנסלו": לא יומן במובן של ימינו, אלא רשימה של תשלומים והוצאות, שמתוכה אפשר ללמוד הרבה על הדרך שבה התנהל התיאטרון (מקדמות למחזאים, חוזים, תשלומים על בגדים, וכו'). חלק לא מבוטל מן הכספים הוצא על שחרור מחזאים מן הכלא על כל מיני הסתבכויות (בתגרות או בחובות).

               נראה שהנסלו עזר לשלישייה בעקבות המכתב, אם כי לא כולם יצאו מרוצים – דַבּוֹרְן כתב לו בהמשך ש"נדמה לי שהגיע לי לא פחות מאשר לאדון מסינג'ר".

               בתחילת הקריירה שלו כתב מסינג'ר בשותפות עם מחזאים אחרים, דבר שהיה נפוץ מאד באותה תקופה. הביקוש למחזות היה גדול, והזמן קצר: כל מחזה הוצג פעמים ספורות בלבד – אוכלוסיית לונדון מנתה כ – 200,000 תושבים, והתיאטרון הכיל כ – 3000 מקומות (אי אפשר לקרוא לזה "מושבים" שכן רבים מן הצופים עמדו). כל תיאטרון העלה כ – 40 מחזות חדשים בשנה. זו אחת הסיבות שמחזאים חילקו ביניהם את העבודה.

               יתכן שמסינג'ר גם היה שחקן, כמו מחזאים אחרים (שייקספיר, בן ג'ונסון, וגם אותם דבורן ופילד שאיתם נעצר).

               רבים ממחזותיו מן התקופה הזאת לא שרדו, ואנו יודעים רק את שמותיהם, למשל "הירושה הגורלית" בשיתוף עם פילד, או "הקדושה הבתולה" עם תומס דֶקֶר, ובין 1616-1622 כתב מספר מחזות עם ג'ון פְלֶצֶ'ר (שותפו של שייקספיר לכתיבה ב"הנרי השמיני" וב"שני קרובי-דם אציליים").

               בסביבות 1621-22 החל מסינג'ר, כנראה, לכתוב לבדו, ובעיקר ללהקת "אנשי המלך" בתיאטרון ה"בְּלֶקפְרָאיירְס". בין העובדות הידועות לנו היא שהמחזה שלו "קיסר המזרח" (כך עולה מהתייחסויות של מסינג'ר ואחרים מבני תקופתו) זכה לקבלת פנים לא נעימה (המשורר הנרי פרקר, חבר של מסינג'ר, מזכיר בפירוש "קהל שורק בוז"). לעומת זו הקומדיה "השומר" זכתה להצלחה. מסינג'ר כתב בערך מחזה בשנה; ב – 1636 הוא מתנצל, בשיר SERO AND SERIO, שלא סיפק שיר לחתונת הבן של פטרונו, שכן היה "עסוק מדי בחרוזי-במה".

               מסינג'ר מת במרץ 1640 בגיל 56, קצת לפני שהמתחים הפוליטיים שהתייחס אליהם לא מעט ביצירותיו הגיעו לשיאם: שנתיים לאחר מותו נסגרו כל התיאטרונים. ג'ון אובְּרי, כותב היומנים הידוע, כתב ש"הוא עלה על מיטתו בהרגשה טובה ומת בבת אחת – אך לא מן המגפה". במהלך חייו כתב – בשיתוף או לבד – כ – 55 מחזות, מתוכם אבדו 22, ומתוך אלה ששרדו 18 נכתבו עם מחזאים אחרים, ו – 15 לבד.

               הוא קבור בכנסיית סאוט'וורק, ושמו חקוק על מצבתו של ג'ון פלצ'ר:

 

              הקבר פה, על שניים הוא סוגר:

              על פְלֶצֶ'ר ועל פיליפ מסינג'ר.

              ביחד הם כתבו, שני חברים;

              עכשיו בקבר יחד הם סגורים.

 

               לאחר מותו התדלדל המוניטין של מסינג'ר, עד המאה ה – 19. ב"הקדמה לספרות אירופה" (1837-39) כתב הנרי האלאם שמסינג'ר הוא שני רק לשייקספיר בטרגדיה והוא משתווה לבן ג'ונסון בקומדיה. הדעה הרווחת, עם זאת, היתה שכתיבתו חסרה "אישיות". למעשה, היה בכתיבתו משהו "אובייקטיבי" ולא מתלהם; העולם כפי שתיאר אותו הוא מקום מלא תככים ומזימות, זירה פוליטית מחושבת ואכזרית. הרעיונות אצלו מבוטאים באופן לוגי, כמעט מתמטי. דווקא תכונות אלה תרמו לעניין המחודש שהתעורר במחזותיו בשלושים השנים האחרונות, והתיאטרון האנגלי שב אל מסינג'ר, המפוכח והחד. ב – 2002 הוצג "השחקן הרומאי" בהצלחה גדולה ב"רויאל שייקספיר קומפני" , בבימויו של שון הולמס ועם אנטוני שר בתור הקיסר.


ראיון עם אנטוני שר


                      מתוך לשחק את דומיציאנוס 

                          ראיון עם אנטוני שֶר

 

             

                 סר אנטוני שר, מן החשובים בשחקני התיאטרון הבריטי בימינו, שיחק בהפקה של ה – RSC (רויאל שייקספיר קומפני) בשנת 2002 את דומיציאנוס. ההצגה עלתה לראשונה בסטראטפורד, ולאור הצלחתה עברה לתיאטרון "גילגוד" בלונדון.

 

מרטין וויט (מראיין):

              בזמן ששיחקת את דומיציאנוס, כתבת מאמר בעיתון בו סיפרת כמה השפה של מחזאים שונים מן התקופה ההיא מעניקה תחושה אחרת של דיבור. תיארת שם את שפתו של מסינג'ר כ"ישירה באופן מתעתע". תוכל להרחיב?

 

אנטוני שר:

               השפה של מסינג'ר היא ייחודית באופן מובהק. אני זוכר שקראתי את "השחקן הרומאי" לראשונה והרגשתי מין אכזבה קלה מן השפה שלו – היתה בה מין פשטות, מחסור בדימויים מן הסוג שמוצאים אצל שייקספיר. זה עשוי להשלות אותך שהיא כביכול חד-מימדית, אבל לדעתי זאת באמת אשליה. למעשה מסינג'ר הוא קל לקריאה יותר מאשר כמעט כל מחזאי אחר בן תקופתו, בגלל הישירות שלו. אבל באופן משונה, כשאתה מתחיל לדבר אותו, זה נעשה הרבה יותר קשה. זה משהו שקשור למשפטים הארוכים האלה, עם כל המאמרים המוסגרים – מה שג'ון בארטון [היועץ הראשי של הרויאל שייקספיר קומפני] מזהה ומגדיר כ'דרך כמעט פרקליטית או נוטריונית להציג את הדברים'. מסינג'ר מתחיל טיעון ארוך ומפותל, אבל הכל ערוך באופן לוגי. מה שקשה פה הוא שזה יישמע ספונטני; אבל זה בעצם הדבר הקשה ביותר עם כל טקסט קלאסי – לתת את התחושה שאתה ממציא ובורא את השפה בעצמך, וחושב ומדבר כמו שאנחנו מדברים הרגע.

               מצאתי – ואני ממשיך לגלות – שמסינג'ר מתחיל את הטיעון שלו, ומתקדם באופן בהיר אל הסיכום, ואם אתה יודע מה הסיכום, איך אתה יכול 'להמציא' אותו? זה האתגר.

               אבל למזלי הוא נותן לדומיציאנוס את האופי הכי סכיזופרני שיש, כך שאפילו כשהוא מתקדם לקראת המטרה, המוח שלו רוקד לכל מיני כיוונים אחרים והוא משנה את דעתו במהירות, מדלג ומתרוצץ בין מחשבות, וזה מסעיר ומלהיב מאד כשחקן. כשקראתי את זה בפעם הראשונה, חשבתי: זה מאד מפתיע, הוא כזה רודן כל-יכול, ובכל זאת הוא פוחד, או שהוא מאוהב, או שהוא באמת ובתמים ידידותי עם השחקן הזה, דברים שהם מפתיעים לחלוטין, ואני חושב שגם זה הופך אותו למפחיד, כי אם הוא יכול להתנהג בצורה כל כך לא אופיינית באותה מידה שהוא יכול להיות אופייני בצורה כל כך מאיימת כשהוא בתפקיד העריץ, אז הכל יכול לקרות. ואני זוכר שאחד הדברים שמצאו חן בעיני בקריאה הראשונה היה שחשבתי שאני באמת ובתמים לא יודע מה הולך לקרות הלאה. זה הזכיר לי את לאונטס [המלך ב"מעשיית חורף" של שייקספיר], והצורה ששייקספיר מראה מישהו שהמוח שלו באמת נסדק בבירור. והבמאי עודד אותי לעשות את המעברים האלה הכי מהר שאפשר, כך שכמעט לא ידעתי בעצמי לאן אני הולך. ובמקומות מסויימים, כמו בהריגת פאריס (לדעתי התמונה הכי טובה במחזה) אני נשבע שלא יכולתי – ואני אומר את זה כדבר טוב – לא יכולתי להסביר לך בדיוק מה קורה אצלו במוח, והאם הוא מתכנן את זה או לא, ומתי או איפה הוא מחליט לעשות את זה.

 

מ. ו.

               דוגמה טובה למעברים המהירים הללו היא כשהוא תופס את פאריס ודומיטיה מתנשקים (מערכה 4 תמונה 2) אבל לא יכול להביא את עצמו לגזור את דינה.

 

א. ש.

               למעשה, אפילו מן הכניסה שלו בתמונה הקודמת, כשמגישים לו את העתירה, הוא משנה את דעתו שוב ושוב ושוב, כי ההאשמות שמביאים בפניו מערערות את העולם שלו. "אם היא כוזבת... אני בן-תמותה". זו כתיבה מעולה – מאד מודרנית, מאד מדויקת פסיכולוגית. אני חושב שהדמויות המלאות יותר בניגודים במחזה – דומיציאנוס ודומיטיה – הן המוצלחות ביותר, כי הן נראות לי נוהגות באופן תלת-מימדי. כמו המיטב שבשייקספיר או בצ'כוב, מסינג'ר באמת קולט את המורכבוּת של בני-האדם האלה.

               המחזה הוא מלא הפתעות, ואחת ההפתעות המוקדמות במה שקשור לדומיציאנוס היא שהוא לא סתם חושק בדומיטיה, הוא מאוהב בה, וזה מה שנותן לדומיטיה כוח כזה עליו, שרק מי שהיה מאוהב או משוגע מאהבה מכיר. וזה נהדר לתת לו את הקו הזה, כי הרי זה מה שייצור את החולשה הגדולה ביותר שלו, וזה הסדק השביר הראשון שמסינג'ר מכניס לדמות של דומיציאנוס.

 

מ. ו.

               איך אתה מפרש את מערכת היחסים המורכבת בין דומיציאנוס ופאריס?

 

א. ש.

               היה זמן בהתחלת החזרות שתהינו אם יש ביניהם איזה יחסים הומוסקסואליים, והתחלתי לשחק את זה ככה, כך שלמשל, כשאני פוגש את פאריס בפעם הראשונה על הבמה, כש"תמו המלחמות, שָמְנו / בצד את כלי הנשק. ועכשיו / פּנֵינו לתענוגות רכים", דמיינתי כאילו אני אומר לו  ש"אני לא אשכב אתך בתקופה הקרובה אם לא אכפת לך, אני עכשיו בשלב של נשים". מה שכן עשינו בסופו של דבר בתמונה הזאת הוא שאני אדבר ואהיה בטון אחר לגמרי כשאני רואה את פאריס. לפני הרגע הזה, כל מה שדומיציאנוס עשה היה כמעט רובוטי ובשליטה מוחלטת, ואז אני קורא "פאריס!" וזה בא מהערה אדירה של הבמאי, שאמר "תמצא דרך אחרת לגמרי לומר לו שלום, כך שנדע  – אפילו אם לא נבין ממש למה – שיש משהו ביחסים האלה שהוא אחר ומיוחד."

               ...עוד דבר שאני מנסה לעשות הוא, כשאני צופה בהצגות שבתוך המחזה, שפאריס השחקן יהפנט אותי, כמו ששחקנים מסוימים יכולים להפנט אותנו.

 

מ. ו.

               יש בהחלט אינטנסיביות ברגשות שלהם זה אל זה, שרק יחסו של דומיציאנוס לדומיטיה יכול להשתוות לה.

 

א. ש.

               האופן הכי חזק שמצאתי לבטא את זה הוא שדומיציאנוס הוא פשוט מעריץ של פאריס, שדומיציאנוס אוהב תיאטרון, ומצאתי בדמות צד שאפשר להגדיר אותו כ'ילדותי'. שוב ושוב הוא חוזר להתנהגות מאד אינפנטילית. למשל, בכל פעם שמשהו משתבש, הוא אומר משהו כמו "אני לא מרגיש טוב". וכשהוא צופה בהצגות, ניסיתי שהוא יהיה כמו ילד, כמו שילדים מגיבים לתיאטרון. הוא ילד שמוקסם מההופעה.

 

מ. ו.

               באיזו נקודה בדיוק דומיציאנוס מחליט [בתמונה שהוא תופס את דומיטיה עם פאריס] לעשות מה שהוא עושה?

 

א. ש.    

               אני לא יודע. זה הטריד אותי בחזרות, אבל עכשיו אני אוהב לא לדעת. ברור ששניהם יודעים איך מסתיים המחזה שהם מציגים, "משרת השקר", אבל אולי הם חושבים, או שאחד מהם חושב, שאם הוא יעשה את זה באופן סימבולי, "יהרוג" את פאריס עם חרב-העץ  הקטנה והמגוחכת – מוות מלאכותי, תיאטרלי, לא אמיתי – זה יהיה סוג של פתרון. אני חושב שהשורה הקריטית בשבילי היא כשדומיציאנוס אומר "אילו מינרבה - פטרונית חיי / וממלכתי - היתה קוראת בקול... / "קיסר, הַרְאֵה / חמלה!" ו - אני לא יודע איך - / אני נוטה לזה. עמוֹד. כלום לא / אבְטיח; אך פזר את ענני / פחדיך וטַפַּח תקוות." המלים קופצות הלוך וחזור, הלוך וחזור.

 

מ. ו.

               אז אתה אומר שדומיציאנוס לא משתעשע בפאריס, לא מהתל בו, הוא פשוט לא יודע מה הוא יעשה אתו – ימחל או יעניש?

 

א. ש.

               אני חושב שזו בחירה יותר מעניינת. אני חושב שאם הוא משחק בו, זאת דרך קצת משעממת לשחק את דומיציאנוס. אני חושב שזה הרבה יותר מעניין אם דומיציאנוס הוא קורבן של עצמו, אם אתה מבין למה אני מתכוון. דומיציאנוס אף פעם לא רוצה ולא מרשה לאנשים לענות לו או לדבר. הוא אומר למשמר שאם לאמיה "יחיה כדי לענות, / אז תשלמו על זה בחייכם." שוב ושוב, עם כל מי שהוא הורג, או עם הנשים, כשגוררים אותן, הוא אומר " סתמו את פיהן. לא אשמע / שום מענה." זה טיק פסיכולוגי ששב וחוזר, וזה חכם מאד, כי זה מסגיר איזו חולשה אצלו. אבל באופן מוזר, בתמונה שבה הוא תופס את דומיטיה ופאריס הוא נותן לשניהם הזדמנות לדבר ולשכנע אותו. הוא אומר לה "שברי שתיקה / עיקשת." והוא שואל אותה: "מה את יכולה לטעון / בכדי לבלום את נקמתי?" הוא מזמין אותה לעשות מה שלעולם הוא לא יאפשר לאחרים לעשות. ואז, אחרי שהוא מורה למשמר לחנוק את ארטינוס כי הוא גזל ממנו "שקט ושלווה", הוא פונה לפאריס, מוכן לשמוע "איך תסייג או תתרץ לי את / נכונוּתך לרוץ ולשרת / את חשק האשה הזאת". זאת התנהגות מאד יוצאת-דופן עבור דומיציאנוס, אבל הוא רוצה שהם ידברו, רוצה לשמוע אותם. הוא רוצה שהם יסבירו.

 

מ. ו.

               הרשים אותי מאד האופן שבו יצאת מהבמה אחרי שהרגת את פאריס. אתה נושא את נאום ההספד המפואר, ואז אתה עוזב כאילו לא נוגע לך כל מה שקרה, מוכן כבר לשלוף שוב את הספרון שבו אתה מסמן את אויביך. יכול להיות שהקהל היה רוצה שדומיציאנוס ילמד משהו על אובדן האהבה באופן מסוים, אבל אם הוא למד, זה משהו מופנם מכדי שהקהל יראה זאת.

 

א.ש   

               זה למעשה בא מהערה של ג'ון בארטון, לגבי זה שהדרך היחידה של דומיציאנוס להתמודד עם המצב – כי הוא עבר כל כך הרבה דברים שונים במונולוג אחרי דקירת פאריס, כל כך הרבה מעברים ופיתולים – היא להפוך את מה שקרה למיתוס, ולכן השורות האחרונות על המשוררים ש"את ארונו יפארו בַּמר / שביגונות, ותתאבל עליו / לנצח הבמה... הכתובת על / המצבה תשכיח איך ולמה." הוא חייב באופן מסוים להנציח את זה על דפי ההיסטוריה, ולהשמיט משם כמה עובדות לא נעימות.

 

מ. ו.

               הזכרת קודם את לאונטס. אתה יכול להשוות בין דומיציאנוס ותפקידים אחרים שגילמת?

 

א. ש.

               כשקראתי לראשונה את המחזה, ריתק אותי מה שמסינג'ר עשה עם העריץ הזה. זה כל כך מקורי. אני שיחקתי הרבה רודנים ועריצים, ואני לא מכיר מישהו שחשף באופן חריף כל כך את הפרנויה והנירוזה שמתחת למעטה העור של השלטון והכוח. זה הלהיב וריגש אותי כל כך שעשיתי הרבה פחות "תחקיר" על הדמות הזאת מאשר בדרך כלל. בתור מי שגם כותב, אני יודע מה זה ש"יש לך" את הדמות ואתה מרגיש שהיא מתבשלת ולובשת חיים. בטוח שזה מה שמסינג'ר הרגיש. וכשחקן כל מה שאתה רוצה באמת הוא פשוט להיכנס בזה ולנסות לממש את זה.

 

מ. ו.

               אחד מן הדברים שלא הבנתי עד שראיתי את המחזה בחזרות ואחר כך מול הקהל, הוא כמה צחוקים אפשר לסחוט מן המחזה.

 

א. ש.

               זה מן הדברים שתפסו אותי כבר בקריאה הראשונה, כמה זה מצחיק אותי. אבל אתה לא חושב שזה נכון לגבי כל המחזאים היעקובינים, שיש בהם סוג של הומור אלים ואכזרי?

 

מ. ו.

               נכון, ואחד מהדברים הנפלאים כשאתה רואה מחזה קם לחיים הוא שיש שורות שמקבלות פתאום זרקור שמאיר משהו שלא ראית על הנייר. ואותי הרשימו במיוחד רגעים שחמקו ממני בקריאה, כמו למשל כשדומיציאנוס במערכה 5 נמצא עם הטריבונים כשהאחרים בחדר בחוץ  והוא אומר "איך אני נראה?" וכמו שאתה שיחקת את זה, הקהל צחק שם. וזה נראה לי מפתיע וגם מסוכן שעשית את זה ברגע ההוא.

 

א. ש.         

               זה קשור במשהו שבאמת מרתק אותי כשחקן, והוא חוסר-העקביות שבהתנהגות האנושית. אני מודע כל הזמן לשני צדדים שמתנגשים בתוכי בכל מצב נתון, אז אני מנסה למצוא את חוסר-העקביות יותר מאשר את העקביות בכל דמות. אחת ההערות שגרמו לי את הסיפוק הרב ביותר בהצגה הזאת היתה שהצלחתי להציג את דומיציאנוס כחזק וחלש בעת ובעונה אחת. ודברים כמו הצחוק בנקודה שציינת עזרו לזה. בפעמים הבודדות שהקהל לא צחק ברגע הזה, הדמות נעשתה פשוט פסיכופט חד-מימדי. הקהל כן צריך להתקשר אליו באופן כזה או אחר, אחרת הוא רק בלתי-נסבל ואני מפסיק להאמין שהוא בן-אדם...

               כל מה שניסיתי בחלק האחרון של המחזה הוא למצוא צבעים וצדדים חדשים בו, אפילו זה שהוא הולך ומוריד את האיפור שלו בהדרגה החל מן הרגע שלאחר רצח פאריס, כדי לנסות להפוך אותו לשביר יותר.

               הרגע המכריע בהתפתחות הזאת הוא עבורי השורה "יביטו-נא / חיי-אנוש גאים על הקיסר", שחושפת את הפחד העצום שלו מכך שהוא בן-תמותה. הוא חווה עכשיו את החיים כבן-תמותה, מודע ליומרה שלו כשלקח לעצמו תואר אל.

 

מ. ו.

               דיברת על "צבעים חדשים". תוכל לומר על זה עוד משהו?

 

א. ש.

               בוא נגיד שהצבע, או איך שנקרא לזה, שסימלה גם התלבושת בכניסה הראשונה, הוא שחור. אני חושב שמה שקורה, מייד ברגע שדומיציאנוס מקבל הזדמנות עם דומיטיה, הוא לחשוף בוא נאמר צבע אנושי טרי בכך שהוא באמת ובתמים מאוהב. ואז הצבע החדש הבא שמגיע בתמונת העינויים (מערכה 3, תמונה 2) הוא  - לא יודע איך לקרוא לזה – פחד מצמית. יש לו שם שורות כמו "אף פעם לא הובסתי עד/ עכשיו", או "על פי הרעד / אני הנאשם, לא השופט." אלה תחושות חדשות לחלוטין שמטלטלות ומבלבלות אותו. ושונות לגמרי מן הזעם שחש כלפי לאמיה. לראות שני אנשים מעונים ולא מגיבים, ואז טוענים שזה בגלל אמונה פילוסופית, ואמונה בפילוסוף הגורו שלהם, זה מאד-מאד מערער את דומיציאנוס. כך שעבורי, מבחינת בניית כל התפקיד, שימושי מאד להכניס כל פעם את הצבעים החדשים האלה כדי שדומיצאנוס ימשיך להשתנות כל הזמן.


הנפשות הפועלות


   השחקן הרומאי

THE ROMAN ACTOR

  (1626)

  מאת פיליפ מסינג'ר

   תרגום: דורי פרנס

 

הנפשות הפועלות


דומיציאנוס קיסר

פאריס, השחקן הטראגי

פּארתֶניוס, עבד משוחרר של קיסר [ובן של פילארגוס]

אאליוס לאמיה, סנאטור

סטפאנוס, משרת של דומיטילה

יוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס, סנאטור

אָרֵטִינוּס קְלֶמֶנס, מרגל של קיסר

אזופּוס, שחקן

פִילָארְגוּס, קמצן עשיר

פַּלְפוּרְיוּס סוּרָה, סנאטור

פולקיניוס, סנאטור

אַסְקְלֵטאריו, אסטרולוג

סִיֶיניוס ואנְטֶלוס, קושרים

לאטינוס, שחקן

3 טריבונים

2 ליקטורים

דומיטיה, אשתו של אאליוס לאמיה

דומיטילה, אחיינית של קיסר

יוליה, בתו של טיטוס

קֵיינִיס, פילגשו של וספאסיאנוס

 

גברת, צנטוריון, חיילים, קצינים, אסירים, תליינים, משרתים, משמר


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים פאריס, לאטינוס ואזופוס

 

אזופוס:  אז מה נציג היום?

לאטינוס:                    טרוף הבָּקְכוֹת,

          עם שחיטתו של מלך תבָּי.

פאריס:                                    לא

          חשוב מה; זאת תקופת שממה, כל רווח

          בקושי יכסה את ההוצאות.

          היוונים (להם אנו חבים 

          את המצאת המסכה הטראגית

          והפרצוף הקומי) הם מושלים 

          בכל בֵּית אצולה ומשמיצים

          אותנו; והאמפיתיאטרון

          שלנו, שפּוֹמְפּאוּס הגדול

          בָּנה, ושעינג עַין ואוזן

          של חמישים-אלף צופים ביום,

          עכשיו - כמו מִדְבּר בלתי ידוע,

          או רומא בלי אף רומאי - ננטש

          לגמרי.

לאטינוס:           הנאות מסוג יותר

          נחוּת הן הלהיט היום, ואלה

          שמחרימים אותנו מתמכרים

          בַּסתר לשעשועים שגם

          בית בושת יתבייש בּם. אפיריון

          נישא בידי שמונה בני עבדים,

          לִקְנות מחלות-מין מזוֹנָה נוצצת –

          הקפדנים באצילים הרומים,

          סנאטורים אפילו, מחשיבים

          זאת כִּמְציאה.

פאריס:                   אך לנו, המשלבים

          רֶווח ותענוג ומִשתדלים

          רק לְייפּות להם את נשמתם,

          ולהראות על הבמה – נושם

          וחי – איזה כבוד צפוי לַטוב

          ולמעשים מפוארים, איזו

          בושה נִשְרכת בעקבות החטא –

          לנו חבל להם על שש סֶסְטְרֶטי,

          מחיר כרטיס.

אזופוס:                   מה שנוגע, פאריס,

          לרווחים מסחריים, זה לא   

          אכפת לנו, כי כל זמן ששמורה       

          לך אצל קיסר עמדה של חסד,          

          אנו זוכים לנתח מן השפע,

          אף רמז לְמחסור לא יתקרב

          אלינו.

פאריס:             תהילה - זו מטרתנו.

          ששמנו ייזכר לעד.

לאטינוס:                      ואם רק

          יתנו לנו - כאן מסתכמות להן

          שאיפותינו.

אזופוס:                יש לנו אויבים,

          ודי גדולים, אני חושש. אומרים

          לאחרונה: הקונסול אָרֵטִינוּס

          (המרגל של הקיסר) אמר

          בארוחה, לפני פחות מחודש

          (כי הקומדיה האחרונה שלנו     

          פגעה בו) שהוא כבר ישתיק אותנו

          לנצח.

פאריס:           לא בונה על שום טובות

          ממנו. מבטחי הוא שקיסר,

          זה דומיציאנוס הגדול, שלא

          אחת בשעת מרה שחורה שימָחְנו,    

          ישוב מהר. הוא יתקן את כל

          מה שהרס הקונסול.

לאטינוס:                      מדווחים

          בעיר שהוא הכניע את שבטי

          הקאטים והדאקים, ובקרוב

          שוב ייכנס לרומא כמנצח.

          נכנסים שני ליקטורים.

פאריס:   שיופיטר יאיץ את זה. - אלינו? -     

          עכשיו, אזופוס, אני מאמין

          לאיומי הקונסול.

ליקטור ראשון:               מזמנים

          אתכם לבוא היום אל הסנאט.

ליקטור שני: ולענות שם על הטענות

          כנגדכם.

פאריס:             אנחנו מצייתים. -

          לא, בחורים, בלי ראש מורכן. תום-לב

          צריך להיות אמיץ. אנו שעל

          במות גילמנו את הגיבורים

          העתיקים ואת נפילתם

          של שליטים, לקול תשואות רמות -

          כשמוטל עלינו לשחק את

          עצמנו, נעשה את זה ללא

          מורא, בביטחון. יהיה דיננו

          אשר יהיה, רְאו זאת כמשחק;

          גם אם נורשע, נשמע את זה בלי צער,

          כאילו שמחר נחיה שנית.

ליקטור ראשון: דיברת כראוי לך.    

          הם פונים לצאת. נכנסים לאמיה, רוּסְטִיקוּס וסורה.

לאמיה:                             לאן

          פאריס הולך?

ליקטור ראשון:              קוראים לו לסנאט.

לאטינוס: אני שמח שהמדינה

          חופשית כל כך מעניינים כבדי

          משקל שיש לה זמן פנוי לבחון

          אותנו.

פאריס:              שמוסד נשגב כזה,

          שבו נידונו גורלות מלכים

          ומחוזות, יירד ממרומיו

          כדי לבקר בדיחה או עקיצה

          שנפלטו מעט של משורר!

          כל טוב לרבותי, אנו שמחים

          שביטחונכם יציב.

          יוצאים הליקטורים, פאריס, לאטינוס ואזופוס.

לאמיה:                       אילו זמנים!

          לְמָה התדרדרה רומא? מותר

          לנו, כאן לבדנו, להגיד

          פתוח את מחשבותינו על    

          המדינה והשליט ולא

          לפחוד ממלשינים?

רוּסְטִיקוּס:                      לאמיה, אציל,

          כה מסוכן הדור, ומעשי

          זוועה מבוצעים בכל מקום, 

          שאי אפשר לישון - גם לא לחלום - 

          בבטחון. כל פעולה שלנו

          עומדת למבחן. להיוולד

          אציל - עכשיו זה פשע, ולהיות

          אדם ראוי - בגידה במדינה.

          בנים מאשימים אבות, אבות

          את הבנים. בשביל חצי חיוך

          מן המקורבים אל הצלחת,       

          הטהורות שבגברות יקריבו 

          את צניעותן. להיות איש טוב משמע

          להיות אשם. בבטחון חיים

          רק היודעים איך להשביע את    

          תיאבונו של השליט, להיות

          למשרתי תאוותיו.

סורה:                         אמת;

          וזה מפליא אותי איך שני בנים

          שונים כל כך נולדו לוֶסְפַּסְיָאנוּס        

          הטוב. היה לנו את טיטוס, אשר

          כונה "ברכה לאנושות", בצדק:

          כל יום בו לא טעם זה או אחר

          משפע הנדיבות שלו נראָה

          לו יום אבוד; דמעה תמיד היתה

          זמינה אצלו כשנאלץ לחתום

          דין מוות לפושע; איש רחוק

          כל כך מגאווה – הוא לא בחל

          סתם לפטפט עם האביון הכי 

          עני ברומא.

לאמיה:                         אבל דוֹמִיצְיָאנוּס,

          אחיו, זה שכעת אוחז בהגה,

          להוט כל כך לדם - יום לא עובר

          בלי שקושרים צוואר לְחֶבל או

          זורקים מראש הסלע. עבדיו

          המשוחררים בזים לאצולה,

          והוא עצמו, כאילו לא נברא

          בשר ודם, שוכח שהוא בן-

          אדם.

רוּסְטִיקוּס:          בצעירותו הראה כבר מה

          יהיה כשהוא יבשיל: התענוג

          הכי גדול שלו היה, כילד,

          לרצוח בסיכות חדות זבובים -

          את מקומם תפסו כעת הולכים

          על שתיים. כשניצל במלחמה

          הויטֶליאנית הוא הקים מקדש

          ליופיטר, ובשחצנות הציב

          שם את פסלו, בחיק האל. הוא לא  

          מסמיק ולא נרתע בפקודותיו

          לחתום - כאילו שהשם "קיסר"

          הוא שם גנאי - דומיציאנוס האדון

          האל.

סורה:          כותבים לי שהוא כבר בדרך,

          ומתכוון להיכנס ברוב

          תפארת. הסנאט החנפני

          ציווה לו כבוד אלים, והתנגדות

          לכך היא מוות - ועם עינויים

          מתוחכמים. מה שנוגע לי,

          אסכים ואציית לצו הזמן;

          אין מה להילחם נגד הזרם.

רוּסְטִיקוּס: טוב, בואו לסנאט, נצביע שם

          בעד, גם אם זה נגד רצוננו,

          לפני שהם יכפו עלינו זאת.

לאמיה:  ומכיוון שאי אפשר לפעול

          בהתנגדות מסוג פעיל, ננקוט         

          בהתנגדות סבילה. ולא נשכח:

          אם המדינה תמאס בו, והאל יגן,

          גם את הרע מכל ניתן עוד לתקן.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים דומיטיה ופַּארְתֵניוּס עם מכתב.

 

דומיטיה:       על בֶּרך לכבודי?

פארתניוס:                         זה, גברת, חוב

          ראוי לאהובה של הקיסר.

          כי דעי לך בשמחה, הוא ששולט

          על כל מה שהשמש מחממת

          הוא משרתך. אל תהיי נדהמת,

          התארגני לך על פי מזלך.     

                                      [/ קבלי את מזלך והתגמשי.] 

          חשבי על מעמד, גדולה, כבוד

          אשר צפויים לה לאוֹגוּסְטָה, כי

          השם הקיסרי הזה יהיה 

          שלך ובקרוב. את מפקפקת  

          עוד בעבדך; אבל כשתקראי

          מכתב זה - הכתוב וגם חתום

          ביד קיסר - תשתחררי מפחד

          ומחשד. ותני לי לבקש:

          כשכל יפהפיות האדמה

          ישתחוו לך, וסנאטורים

          יראו זאת ככבוד רב לנשק

          את הרגליים השמחות האלה

          כמותי עכשיו; כשכל חיוך מפיך

          יביא קידום, כשתפזרי שטחים

          ומחוזות לנתינים שלך,

          זכרי אותי: פארתניוס.

דומיטיה:                           קום. אני

          כמו מרחפת, לא מאמינה

          מה שמובטח כאן. מהו שגרם,

          פארתניוס טוב שלי, לכבוד קיסר

          (האל שלנו על האדמה)

          לזרוק במשרתת עלובה

          מבט של חסד?

פארתניוס:                  מה אם לא יופייך?  [/ מה חוץ מיופייך?]

          כשבתור יצירת-מופת שלו

          עיצב אותך הטבע, כתמצית

          כל המופלא שבאשה, היתה

          לו כוונה אחת: להציבך

          בכס הכי גבוה. לא אגיד

          (כי זה יריח מרברבנות

          לרמוז על שירותי כלפייך) כמה

          בחריצות הפלגתי בשבחייך,

          כיצד זימרתי המנונים על טוב

          נפשך, או איך קיסר ניצת באש

          מסיפורים עלייך. לא, שכרי

          בַּתוצאה, אני כולי שמחה

          שפועלי הניב פרות.

דומיטיה:                       אתה

          צנוע; לו היה זה ביכולתי

          הייתי בתודה גומלת. אם

          כשהייתי גברת לעצמי,

          עלמה תמה בלי כתם, הקיסר

          היה מואיל לרצות בחסדָי,

          הייתי בשמחה מוסרת את

          מבצר בתולי ברגע שהיה

          מזמין אותי לליטופיו. אבל

          עכשיו אני שייכת לאחר,

          לא לי. אתה יודע: יש לי בעל.

          בשם כבודי לא אהיה זונה

          שלו, ואיך אפשר למחוק דינים

          וחוק בכדי להיות אשתו, לי זו

          חידה.

פארתניוס:        אני יכול לפתור אותה

          מייד. כשהשררה עותרת, אז          

          החוק מושתק. ידוע לכולם

          שיש רומא אחת, קיסר אחד;

          וכמו ששלטונו הוא אינסופי,

          הנאתו בלתי מוגבלת. כן,

          מילה זו, "רצונו", שווה אלף

          סיבות.

דומיטיה:         אבל איך - אם, נאמר, אסכים - 

          איך אני יכולה בבטחון

          גם לעשות זאת? בעלי סנאטור

          עם מזג שאין להקל בו ראש.

          נכנס לאמיה.

פארתניוס: כאילו הוא יעז להיות יריב

          של הקיסר! הנה הוא; בקלות         

          אסיר את הפרור הזה.

לאמיה:                            איך! כך

          לבד? עושים לי מהבית בֵּית

          זונות! לא, איך אתה מעז, אדון, גם

          אם מגנה עליך עמדתך

          בשלטונות, להסתודד כך עם

          אשתי? - מה שנוגע לך, יונה,

          אני אדאג כבר לטפל -

פארתניוס:                          אתה

          גס וחצוף, ואין לך מושג

          עם מי אתה מדבר.

לאמיה:                        זה מצוין!

          הה!

פארתניוס:      אשתך! תעז לגעת בה,

          בלי להפגין כבוד ליקירת

          קיסר, ואז תחשוב מה זה למות.

          לא לבזבז זמן: היא בחירת לבו.

          תגיד תודה - טעמת בשבילו 

          מן השיקוי האלוהי הזה,

                              [/ תגיד תודה - שימשת לו טועם

                                          של השיקוי האלוהי הזה,]

          אבל עכשיו עליך לפנות

          את המִשְרה.

לאמיה:                 אדיר! אדם כבר לא

          יכול להיות אדון אשתו, כי היא

          יפה וצעירה, בלי לקבל

          אישור זכויות בלעדיות? אצלי

          בבית רק אני קיסר, ועל

          מה ששלי אגן. - המשרתים

          בני-כלב, איפה הם? אם תעבור

          חוצפה כזאת בלי עונש -

פארתניוס:                            הקיסר

          מקוצר רוח, לאמיה, לא הורה

          איך להשתיק אותך, ולי, בתור

          מכשיר שלו, שסמכותו שרירה

          בי גם בהיעדרו, אין כשרון

          גדול לדיונים.

          רוקע. נכנס צנטוריון עם חיילים.

לאמיה:                    משמר? מה זה,

          סימנו אותי למוות?

דומיטיה (לפארתניוס):  אם אתה

          רוצה שאֶת חסדי אטה לך -

          אל תהיה אכזר עד כדי כך.

פארתניוס:                           כל

          משאלותיך הן פקודות שמיים.

          אבל הרשי לי להפוך בכל

          זאת את רצון קיסר למעשה. (מגיש מסמך)

          הנה כתב גירושים בינךָ, כבודו,

          והגבירה הנעלה הזאת.

          אם תסרב לחתום, מרצונך

          הטוב ובלי כפיה, מתוך סיבות

          אשר שמורות לך בלבד, יתר

          על כן בלי להכתים את שמה, כאן יש

          פקידים שיכתבו זאת מחדש  

          ובמיטב דמך עד שתוכרח         

          בעינויים לחתום פה.

לאמיה:                            זה חוקי?

פארתניוס:     שליט שלא מעז חוק להפר,

          ולהצדיק זאת, הוא לא מלך, סתם שוטר.

          מסכים או לא? [/ מה, מתנגד?]

לאמיה:                     איני יודע מה

          לטעון נגד עצמי לבד מעודף

          של מסירות לה, אהבה, פינוק.

פארתניוס: תכתוב שאין לך שום כוח גברא,

          ואין לך יכולת למלא

          חובות של בעל, או שאתה לא

          שפוי; נדאג שתהיה כזה,

          אם חסרות עִילות. קדימה כבר.

          אתה יודע מה יקרה לך

          אם לא. תמסור לי. לא, על הברכיים! -

          גברתי, עכשיו את גברת לעצמך

          וחופשיה.

לאמיה:               את יכולה, דומיטיה,

          לתת לזה יד?

דומיטיה:                      זו תהיה עדוּת

          לנפש נחותה להיות שפחה

          כשביכולתי לשלוט. עכשיו אני

          של הקיסר, אבל הואיל ופעם

          שלךָ הייתי, כשאל הארמון

          תבוא (בתנאי שתהיה ראוי

          לכך בשירותיך) אז תמצא

          שאהיה לך גבירה טובה. -

          חכה, פארתניוס. ועכשיו שלום,

          לאמיה מסכן.   

          יוצאים כולם חוץ מלאמיה. 

לאמיה:                 אל האלים אני

          כופף בִּרְכָּי, כי עריצות גרשה   

          צדק מבני אדם; אם זכאים

          הם למקדשיהם ולנדרינו, 

          אז אשביעם בהכנעה שזו,   

          אשתי המחוללת, תהיה

          לדומיציאנוס הגאה קללה,

          ושבחיבוקה שום עונג לא ימצא;         

          ייפול כטרויה מהלנה הפרוצה. 

          יוצא.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים ליקטורים, אָרֵטִינוּס, פולקיניוס, רוּסְטִיקוּס, סורה, פאריס, לאטינוס ואזופוס.

 

אָרֵטִינוּס: אבות העיר, לו יהיה כינוס

          זה טוב לממלכה ולקיסר.

ליקטורים:  שקט!

אָרֵטִינוּס:           מטרת סנאט מלא קהל זה

          היא להודות, ראשית כל, לאלים

          של רומא, שלמען צמיחתה

          של האימפריה העניקו לנו

          איש שימשול בה בדיוק כמותם.

          בגובה אומץ, רוחב הבנה,

          וכל המעלות המייחדות

          שליט דגול, מושלנו דומיציאנוס

          עולה על קדמוני הרומאים.

          את מגילת שבחיו איני יכול

          למנות. איזה אדם טוב וידיד

          של האמת יטיל בחוצפתו

          ספק שיש בו משיקול הדעת     

          של פאביוס עם האומץ של מרצלוס

          שחניבעל הגדירו "החץ

          של רומא, והחרב"? אבל לו

          יש עוד, וכל קו אופי - רומאי

          יותר: הדרת כבוד כמו של פומפאוס,

          פאר אוגוסטוס, נדיבות אנטוניוס

          ומזלו של יוליוס הגדול

          עם הנחישות של קאטו. באוקיינוס

          מעלותיו אני טובע. במילה,

          כל המצוינויות של אנשים

          טובים מתאחדות בו, ושום שמץ

          מן הפגמים.

רוּסְטִיקוּס (הצידה): לא, זאת לא חנופה!

סורה (הצידה): שים לב, עוד ישמעו אותך.

אָרֵטִינוּס:                                            על כן

          יאה שאנו - המחויבים

          לגמול בשירותי אמת כמו

          בנים טובים לאבא של ארצנו

          על הברכות שהוא ממטיר עלינו -

          לא ניתן יד לִמְזימות, ולא

          נִרְאה את ממשלו נרמס

          ומבוזה בידי הנמושות

          שחייבות רק לסובלנותו      

          ולחסדו את היותן.

פאריס (הצידה):                       עכשיו

          הוא מכוון אלינו.

אָרֵטִינוּס:                   נא לקרוא

          למְשָחֵק הטראגי פאריס.

פאריס:                               כאן!

אָרֵטִינוּס: צְעד לפנים. הריני מאשים

          בך, כראש לבני מקצועך,       

          את העיסוק בפשע הבגידה,

          כמשמיצי קיסר והמדינה.

פאריס:  אישום בלבד איננו הוכחה,

          אדון. במה אנו עבריינים?

אָרֵטִינוּס: אתם הם אלה שנוברים בתוך

          סודות הדור, ומציגים בשם

          בדוי על הבמה שלל מעשים

          שאין לגעת בם, ומוציאים

          דיבת אישים מכובדים תופסי

          עמדות מפתח משני המינים,

          ובהלצות סאטיריות מרות

          הופכים את הסנאטורים עצמם

          למגוחכים מול ההמון. [/ למגוחכים בפני העם.]

פאריס:                            אם לא

          אצליח לטהר את שמי (וכך

          את שאר בני מקצועי) מטענות

          שווא אלה, ואוכיח שתופשים

          כהכפשה מה שהמשורר

          כתב בתור בידור, וכך שוחק,

          אז מן הצדק להטיל עלינו 

          את הכבד בעונשים.

אָרֵטִינוּס:                       אתה

          על הבמה עכשיו, לפתוח פה

          כזה?

פאריס:          אם העולם כולו במה

          הוא, למקום הזה אין פטור, ואני

          כה משוכנע בצדקתנו עד

          שצר לי שקיסר (אשר בשמו

          הרם כלולים כל המלכים) אינו

          יושב כאן כשופט לשמוע את

          טענתנו - ושהוא יכריע.

          אם לתאר אדם שליצריו

          הוא עבד, ומבזבז את מטמוני

          זמנו ורכושו בבטלה

          מופקרת, ולאיזה סוף עגום

          יגיע איש עלוב שמתמכר כך,

          כדי להרתיע בדוגמה זאת את

          הנוער קל-הדעת מדרכי

          פריצות, ולחשוף את מלכודות

          הסרסורים והערמומיוּת

          המנוולת של זונות צמרת,

          אם זה ראוי לתוכחה, מדוע

          כל עקרונות הצדק שלכם

          שפילוסופים חשובים כתבו

          כדי ללמד אותנו איך לבחור

          בדרך המוסר ולא בנתיב

          התענוג - מדוע לא גוזרים

          לשרוף אותם באש?

סורה (הצידה):                        בזה יש עומק.

                                             [/ זה די עמוק.]

פאריס:  אך אם תשוקת כבוד היא הבסיס

          אשר עליו מגדל אימפריית רומא

          צמח אל-על כל כך; אם להדליק

          בנוער אציל-נפש להבה

          שאפתנית לסבול כפור סכנות,

          אפילו מוות, ולהיות זכאי

          לזר דפנה במעשי גבורה -

          אם זה ראוי להוקרה או פרס

          מטעם המדינה, לשחקנים  

          מגיע לא פחות מכל אסכולות

          הפילוסופים. אלה, בפסוקים

          קרים (שיתכן שלא קוראים

          אותם הרבה), מתארים כמה

          זה מכובד לפעול על פי מוסר.

          אך האם זה מפיח אש בדם,      

                                  [/ אך האם זה מצית גם אש בדם,]

          או מנפח כל וריד בתשוקה

          להיות גם טוב וגם עז-רוח, כמו

          מה שמוצג בתיאטרון אצלנו?

          תנו לשחקן מוצלח במחזה

          רב שגב להראות את הרקולס

          זוכה לגמול כשהוא מגיר זיעה

          בשתים-עשרה המטלות שלו;

          או את קאמילוס הנועז אוסר

          שרומא תיפָּדה מהשפלת

          הגאלים תמורת כסף; או את סקיפּיו

          אחרי ניצחונותיו מטיל מס על

          קרתגו שהובסה. אם זה עשוי

          אמין, אז כל מי שיש בו ניצוץ

          של רומאי – כאילו הוא ראה

          את עלילות הסכנה שלו

          עצמו שם, והיה שותף איתם

          לגמוּל – יזנח עצלות וריקבון

          וישתדל להיות כמו מי שהם

          הציגו.

רויסטיקוס (הצידה): הוא השתיק וגם שיתק

          את כל הקונסולים.

פאריס:                       אך טוענים

          שאנו משחיתים את בני הנוער

          ומכפישים בכירים. מתי קרה

          שהעלינו חטא בלי עונש על

          במה? האם אנחנו מלמדים,

          בסיפורים על הצלחות פשעים,

          ללכת בדרכים מקולקלות?

          אף פעם לא הראינו תזנונים

          תוצרת לידיה, רעלים קורינתים

          או חנופה פרסית בלי עונש כה

          כבד בסוף שגם אותם צופים

          אשר נטו לזה, הולכים הביתה

          כאנשים שהשתנו. אשר

          לְהכפשת אלה שמעלינו,

          וחשיפה פומבית של פשעיהם

          הסודיים, בזה אנו חפים

          מפשע כמו כאלה שנולדו

          אילמים. כשאנו מציגים יורש

          אשר זומם נגד חיי הורה

          יקר, שכל שעה משעות חייו

          עולה לו על העצבים, אם יש

          בין הצופים אחד שמצפונו

          אומר לו שגם הוא שייך לְזן

          כזה ממש - טוב, זאת לא אשמתנו.

          או כשנראה על הבמה נואפת

          מופקרת שבתאווה בולעת

          כל מה שגבר מתהולל מוציא

          עליה ושופך, אך לנדרי

          מיטה חוקית היא מניחה לרעוב

          בינתיים, אם גבירה, ולא חשוב

          כמה גדולים הם מוצאה, הונה

          ותאריה, אשמה בחטא

          כל כך מזוויע, וזועקת "זה

          כָּתוּב עלי" - טוב, זאת לא אשמתנו.

          או כשנדגים אדם חמדן, שאת

          עושרו לוח הכפל לא ימנה

          ואת נחלותיו גם נֶשֶר לא

          יחצה ביום אחד, אך נשמתו

          קפוצה וקמצנית כל כך שהוא

          מונע מעצמו את המעט

          ההכרחי לחיות, אם איש נכבד

          (אפילו קונסול רם) נפגע מזה

          עד עומק נפש - זאת לא אשמתנו.

          או כשנתאר שופט, שהוא מושחת,

          ופסיקותיו מוטות לפי האיש,

          לא העניין, מציל את האשם

          אם הוא מבני חוגו, ובאותה

          מידה מרשיע חף מפשע סתם

          מתוך רִתְחָה, אם מישהו מתוך  

          האספה הנעלה הזאת - אפילו     

          אתה בעצמך, אדון, צלמו         

          של הקיסר בהיעדרו - מרגיש

          בלב מין משהו אשר מזכיר

          דברים מזמן עבר, או תכניות

          לזמן עתיד - טוב, זאת לא אשמתנו.

          אני דיברתי, רבותי. עכשיו

          הרשיעו או תשחררו אותנו

          עם מחיאות כפיים.

לאטינוס:                      כל מילה

          בסלע! בחיי, אף פעם לא

          ראיתי אותו משחק נואם.

אזופוס:  יכולנו לשלם כפול עשרים 

          לראש המרגלים של הקיסר,

          ולא היינו מקבלים ייצוג מוצלח

          מזה.

          צעקה מבחוץ. נכנס פארתניוס.

אָרֵטִינוּס:         על מה הצעקות?

פארתניוס:                            קיסר,

          מושלנו, וחתן להצלחה,      

          שב מנצח.

פולקיניוס:                בואו נזדרז

          לפגוש אותו כולנו.

אָרֵטִינוּס:                     לפזר

          את הכינוס! נשמור לו את הזכות

          לפסוק בעסק זה.

כולם:                        יחי קיסר!

          יוצאים כולם.


מערכה 1, תמונה 4 -


נכנסות יוליה, קייניס, דומיטילה ודומיטיה.

 

קייניס:  אחורה. המקום שלי.

יוליה:                        שלךְ?

          אני לא בת של טיטוס הגדול

          ואחיינית של דומיציאנוס? יש

          מי שמעז לתבוע זכות קדימה?

קייניס:   אני יותר מזה הייתי: אשת

          חיק של אביך, ובזכותו אני

          תובעת צייתנות ממך.

יוליה:                           אני

          מודה שאת היית די שימושית   

          לתיאבון שלו.

דומיטיה:               כדי לסיים

          את המחלוקת - כי איני רוצה

          שום ויכוחים – אני, אם לא אכפת

          לכן - אלך בראש.

דומיטילה:                     את, מותק?

דומיטיה:                                       כן.

          ובקרוב כולם ישתחוו

          כדי שאאיר להם פנים.

יוליה:                             מניין

          פרץ לו זרם הגדלות הזה?

דומיטיה: את תגלי מהר, לתסכולך,

          ותתחרטי אולי קצת מאוחר

          מדי, ותקמלי מרוב קנאה

          כשתראי למי קיסר מסביר

          פנים.

יוליה:            תראו תראו מה שהולך פה.

נכנסים מצד אחד מפקדים עם זרי דפנה; דומיציאנוס הקיסר במרכבת הנצחון שלו; פארתניוס, פאריס, לאטינוס, אזופוס. את אלה פוגשים אָרֵטִינוּס, סורה, לאמיה, רוּסְטִיקוּס, פולקיניוס. שבויים מובלים אחרי קיסר.

קיסר:  כרגע, בְּנָגְעֵנוּ בפסגת

          התהילה האנושית, רוכבים

          בנצחון אל ראש הקפיטול,

          שאֵלֶּה שהפכה יד זו לְבוז 

          אלת המזלות ולעבדים

          של רומא יטעמו את תחתיות

          המרורים. לכלא אשפתות

          זִרקו אותם, ושם שהם ירגישו

          כמה חדים הגרזנים שלנו.

          (יוצאים מפקדים עם השבויים)

רוּסְטִיקוּס (הצידה): כניסה של דם!

קיסר:                                      לומר לכם "הֱיו

          שמחים בשליטכם" זה לפקפק

          הן באהבתכם הן בזכותי,

          וזה יעיד על חוסר טעם. או

          להתפאר עד כמה, לא בִּיְדֵי

          שליחָי אלא במו ידָי, הרחבתי

          את האימפריה, או מאיזו תופת

          הבקיע כל חייל בפיקודי,

          כל זה יאה לפיו של החייל

          הרברבן מן הקומדיות, אך

          לא לשליט תבל הנערץ.

סורה (הצידה): וזאת לא שחצנות.

קיסר:                                      כשרק אזכיר

          את שם הדָאקים

          והגרמָאנים אפורי העין

          אשר מחצתי, אז רוחו של יוליוס

          תחוויר מרוב קנאה, הנצחונות

          של וספאסיאנוס, טיטוס (האמת

          היא חשובה יותר מאב או אח)

          לא ייזכרו יותר. אני מעל 

          לכל כבוד שאתם יכולים

          לתת לי. והתואר "אל עליון"

          שהעניק לי עָם אסיר תודה

          (בלי שביקשתי) יש לו צידוקים.

אָרֵטִינוּס: מכל כיוון, זֶבח שמימי יאה

          לכבוד קיסר, מכל ליבנו.

קיסר:                                 חן-

          חן, אָרֵטִינוּס. עוד מחבבים

          אותך. - עכשיו, כשאלי קרבות,

          דם, מוות ורעב, הוגלו מרומא

          כדי שנפרח, זכאי זה שחרבו

          חרשה בקרקע וקצרה לכם

          יבול שגשוג לטעום פרות שלום.

          אני לא מדמיין שאיש מכם

          הוא כפוי טובה כל כך, אויב

          כזה לטוּב המלבלב, שלא

          יקריב את היקר בתכשיטיו

          לשימושו של הקיסר.

סורה:                          כל מה

          שיש לנו -

לאמיה:                 חרות -

פולקיניוס:                          צאצאים -

פארתניוס:     הון כסף -

אָרֵטִינוּס:                   וצוואר, בלב חפץ

          תחת רגליך משתטחים.

רוּסְטִיקוּס (הצידה):           חרפה

          של חנופה! אח, איזה רומאי

          יוכל לשאת את זה?

קיסר:                          זה מְחלץ

          ממני את אהבתי לַכּל,

          שמתפשטת ביניכם. (לנשים): יְפות

          הדור! קבלו את הכבוד לנשוק

          לַיָּד שכשהיא מזדקפת ככה

          מחזיקה ברקים; אך בשבילכן

          היא הבטחה של רוגע. יוליה, בת

          אחי, וְקֵיינִיס, שהיית בבת

          עינו של וספאסיאנוס הזקן;

          גם דומיטילה, נסיכה קרובת

          דם.

רוּסְטִיקוּס (הצידה): זה מוזר איך שגאוותו

          לא אבירית יותר כלפי גברות

          מיוחסות כאלה.

סורה (הצידה):       אשתך 

          כאן נשכחה.

לאמיה (הצידה):        לא-לא, היא תיזכר,

          אל פחד. יעטפו וילטפו.                

קיסר:  אך כשאני מביט פה על דומיטיה

          האלוהית, נדמה לי שעלינו

          להיפגש (לקול תרועת אלי

          משנה) כמו שיופיטר, אחרי

          שאת הענקים חיסל, חיבק

          את יונו. לאמיה, זה כבוד לְךָ

          שהיא שלי.

לאמיה:                  קיסר, על גדולתך

          אין לערער.

קיסר:                   שכל מי שפוחד

          מזעפנו, או חפץ בחסד,

          בלי שאלות של למה ומדוע,

          יצדיע לה בתואר (הנשיקה

          הזאת היא תעודה רשמית) אוגוסטה.

דומיטיה:  לשירותך תמיד.

כולם:                            תחי אוגוסטה,

          הקיסרית של דומיציאנוס!

דומיציאנוס:                         פאריס!

          תן יד.

פאריס:             אלים יאירו לקיסר

          תמיד.

דומיציאנוס:      תמו המלחמות, שָמְנו

          בצד את כלי הנשק. ועכשיו

          פנינו לתענוגות רכים.

          צווה על הסופרים שינצלו

          את כל המשאבים של דמיונם

          כדי לבדר את בני הדור, אַתם

          תקפידו ליישם זאת בפעולה.

          ניתן לעם כל סוג של שעשוע. -

          דומיטיה יפתי, גם אם כולי  

          נוטף מדבש, אני לא מתחנף. -    

          קדימה לגבעת הקפיטול!

          ימות מי שיציג פרצוף קודר.

          כך ייבחן שליט: רק הוא לבד, אחד,

          ימשול בכל, ומאף נפש לא יפחד.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים פילארגוס ופארתניוס.

 

פילארגוס: בני מלמד אותי? תדע להיות

          צייתן, אל תבקר את רצוני.      

פארתניוס: אדון, אילו הייתי מישהו

          שהמחסור כופה עליו לחשוק

          ברכושך, או אם הייתי בן

          גילך, או לו חשבתי שחיית

          יותר מדי, היו לך סיבות

          לחשוב עלי דברים רעים. או אם

          הצעתי היתה נוגעת לי,

          לא מכוּונת רק לטובתך,

          הייתי, לו סירבת, מתיישב,

          שותק ולא לוחץ עליך עוד

          אף פעם.

פילארגוס:             בשם פלוטו, מה אתה

          רוצה שאעשה?

פארתניוס:                   עשה צדק

          לעצמך, או תן לי לעשות זאת.

          נראה לך שכובע מכוער

          כזה, עם הגלימה המרופטת, 

          הנעל הקרועה ולבנים

          דוחים הולמים אדון עשיר מופלג

          כמותך, שאמצעיך הרבים

          (גם לו הייתי נטל כלכלי)

          יכלו להלבישך משי פרסי

          הכי יקר, ומשובץ פנינים

          שנבזזו ממחוזות כבושים,

          ולהחליף כל יום גלימת פאר

          תוצרת צוֹר?

פילארגוס:                מספיק אתך! כְּספָי

          שבקופּות-שם נמסים כשהם

          שומעים אותך. החוצה, בזבזן!

          שאעשה מן החייט שלי

          יורש? או שהתכשיטן שלי

          יחיה כמו מלך? לא, אני שונא

          כל גאווה.     

פארתניוס:             אבל קצת טעם לא

          יזיק. נגיד שאתה לא מוכן     

          להשתנות כלפי חוץ, לפחות

          תרשה לי לשכנע - אל תמנע

          מבטנך תזונה, ואל תחשוב

          שהשתוללת בזלילות כשהיא

          מלאה בלחם שעורה עבש,

          בצל, שום ומשקה של עבד: מים.

פילארגוס: אתה רוצה שאהיה איזה

          מזיל ריר גרגרן, ואכלה

          את ממוני ברוטב הוללות?

          הטבע החכם - הוא מסתפק

          במעט, ואם אלך בעקבותיו

          כמורה-דרך, לא אוכל לטעות.

פארתניוס: אבל אתה משמיד אותו, מזניח

          (אני מסמיק לראות ולהגיד זאת)

          לא מְתָחְזק את בריאותו ואת

          מִרצו כשאתה מתיר (כדי לא

          לקנות תרופות חלילה) לְנזלת,

          צינון, כאב בעצמות, מחלות עור,      

          להתפתח, ומרוב חסכון

          מאיץ את קץ חייך כשתפריט

          בריא, סם הקאה וחוקן זול

          יכלו להאריך אותם. תרשה לי

          רק להזמין לכאן את הרופא 

          של הקיסר.

פילארגוס:                     קודם ישאו אותי

          חצי רקוב לָאש אשר תאכל

          אותי! גלולות שלו, אבקות שלו,

          דייסות ושיקויים ותמציות

          שהוא סוחט מקרן של חד-קרן 

          לא ייכנסו אלי לבטן. פי

          יהיה חור של ביוב לפני שזה

          יקרה. בלי ויכוחים. לא, אני לא

          אקטין את הגבעה היקרה,

          גבעת-זהב שלי, אשר מדי

          יום מחדשת בי את עלומי

          ואת מרצי, אך אם תוּפְחָת קצת, אז -

          אז יישבר לבי, מסכן. תן, תן

          לי ליהנות ממנה, להגות

          בה כל עוד אני חי, כי היא חיי,

          נפשי, היא כל כולי. אך כשאשוב

          אל העפר, ואפרד ממה

          שאני מעריך יותר מכל

          בני האלים שרומא מקטירה

          להם במזבחות, תירש אַתָה

          את סגידתי לזה, ותעבוד

          את האליל שלי כמוני.

          יוצא פילארגוס.

פארתניוס:                              איך

          שקמצנות היא העינוי שלה                             

          עצמה! מי יסתכל על מחזה

          סיגוף כזה ולא יבין את המשל

          על טַנְטָאלוס, שנאלץ לראות

          לעד בריכה של מים ואשכול

          של ענבים רחוק מהישג יד?

          או החמור אשר גבו נשבר

          תחת צרורות בשר אך הוא ניזון

          מדרדרים? אני חייב למצוא

          מין דרך להסביר לאבא כמה

          הוא מתעלל בו בעצמו.

          נכנס פאריס.

פאריס:                               אדון,

          סליחה, אני מעז לשאול במה

          חפץ קיסר; כיוון שהוא ציווה

          עלינו להופיע, כִּמְקורב

          אליו תוכל אולי להדריכנו

          מה ברצונו שנשחק הערב.

פארתניוס: פאריס אהוב שלי, אתה יודע

          היטב שאתה לא צריך תיווך

          שלי בכדי לפנות אליו, לךָ

          אוזנו תמיד כרויה.

פאריס:                         מודה שהוא

          מוחל בנדיבותו לחולשותי,

          ושיכה אותי ברק למוות

          אם אנצל זאת לרעה אי פעם!

          החסד שהוא בטובו מטה לי

          (אני יכול לומר בלי שחצנות)

          אף פעם לא שימש כדי להזיק

          לאיש ישר, או לעורר בו זעם.

פארתניוס: ידוע, בזכותך זכו רבים

          בנחלות שלא קיוו להן 

          בחלומם - וגם בחייהם

          אשר תלויים בחרונו. אם לא

          נמצאתָ כאן, הייתי מכביר עוד

          מלים.

פאריס:            תמיד היית לי פטרון טוב,

          ולו היה זה בכוחי, היית

          רואה איך העלוב בלקוחות

          שלך משיב לך תודה ככל שרק

          יכול הוא.  

פארתניוס:            מאמין. פגשת את

          אבי?

פאריס:            כן, אדוני, ומצער

          לראות אותו כך. אין מה שישפיע

          עליו להיות עצמו?

פארתניוס:                    אח, פאריס, זה

          עול שרובץ בכובד פה, (מצביע על לבו) ואם

          אבדן יד זו היה מסיר זאת, היא

          היתה נקטעת ומייד. אך הוא

          חירש לשכנועים.

פאריס:                        אדון, תרשה 

          לי הצעה, במחילה. הייתי

          עֵד פעם, בטרגדיה ששיחקנו,

          שבה הוצג רצח נאמנה

          כמו בחיים, כיצד צופה אשם

          נדחף מייסורי מצפון פצוע

          לחשוף מה שאפילו עינויים

          לא יחלצו ממנו. יתכן 

          אולי שגם אביך, אם יצפה

          באיש חמדן מוצג על הבמה

          כמו בְּמראָה, עשוי לראות פתאום

          את העיוות שלו ולתעב זאת.

          עכשיו, אם תשכנע את קיסר

          לראות את הקומדיה שנקראת

          "מָרְפּא לקמצנות", ולצוות על

          אביך שיצפה בה, הוא ינותח

          על הבמה באופן אנטומי,

          ושם יִראה חיקוי כה מדויק

          שלו, וגם תיאור כה אמיתי

          של עליבות השרץ האומלל

          המענה עצמו, שיש לי כל

          תקווה כי השיקוף הזה יעיר

          בו חרטה.

פארתניוס (נותן כסף): זה השכר שלך.

          עצה טובה יותר עוד לא קניתי.

          עמדו היכון. השאר עלי.

פאריס:                                 אדון,

          אנחנו ערוכים להיכנס

          כשרק תודיע. - הקיסר, אדון.

          יוצא פאריס. נכנסים הקיסר, אָרֵטִינוּס ומשמר.

קיסר:  רוטן נגדנו?

אָרֵטִינוּס:                        ויותר מזה,

          או שהמודיעים שלי אשר

          עוקבים אחריו צמוד מוסרים מידע

          שגוי. (נותן לו מסמך) זאת רשימת ממורמרים,

                                             [/ זאת רשימה של נרגנים,]

          כמו יוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס, פַּלְפוּרְיוּס סוּרָה,

          וְאליוס לאמיה זה, המזמזמים

          שכל נצחונותיך הצגות,

          ובמפגשי חצות הם מבקרים

          את צדק משפטך (אני מגדיר

          כך מה שהם קוראים לו עריצות)

          במות פָּטֵאוס תרסייה, כביכול

          כל המוסר נרצח אתו ביחד.

          הם גם לא שוכחים את אָגְרִיקוֹלָה,

          אשר על שירותיו בהכנעת

          בריטניה, לטענתם, חוסל

          ברעל, ואולץ לנקוב בך

          בתור יורש-שותף ביחד עם

          בתו, כדי שצוואתו תוכר,

          אחרת תבטל אותה. נוסף

          על כך אהבתך ליוליה, בת

          אחיך, מגוּנָה בתור גילוי

          ערווה, ותועבה כלפי טיטוס,

          אחיך המנוח. אך ברגע

          שמוזכרים הגירושים שלאמיה

          הוכרח לחתום לזו אשר כיבדת

          בתואר של אוגוסטה, הם קובעים

          שבדמך נותר דבר אחד

          מכל היסטוריית רומא: תאווה

          כמו זאת של הקיסר אונס לוּקְרֵצְיָה

          טארקווינוס.

קיסר:                    כן, האש שלו, ובוז

          לאלה שחושבים שאת כוחנו

          הלא מוגבל ניתן לִתְחוֹם. לאמיה

          מעז להתיימר ולגלות

          עניין במה שאני מכנה

          שלי? מעז לזכור שהיא היתה

          בכלל שלו אי פעם, זאת שהיא  

          רכוש שלי? תביאו אותו הנה.        

          המשמר יוצא.

          אתן לו שלל סיבות להצטער

          שהוא זוכר את שמו ולא רק על

          שהוא הזכיר את שמה. אותי יגבילו?

          מי שחסר לו כוח להצדיק                 

          את מעשיו, אפילו הם רעים,

          שיתרץ, יסתיר או יסייג

          את הפשעים שלו. מה שמרשים

          לי תשוקותי וזכויותי, גם אם

          הוא נגד כל צו אלוהי או חוק

          מטעם המייסדים של רומא, הוא

          קדוש.

אָרֵטִינוּס:            אחרת תיסדק הדרת

          כבוד הקיסר.

קיסר:                    האם אני אדוֹן

          שלושים-ושניים לגיונות, אימת

          כל האומות שבעולם כבוש,

          אבל צריך לרעוד כשמישהו

          מזעיף פרצוף? לתת דין וחשבון

          לאיש פרטי מה מתחשק לי? קודם

          שרומא תיכחד, ויתכווצו

          כתפיו של אטלס הנושאות את כל

          תבל, שתתמוטט כיפת שמיים, 

          שיְאַבְּדו השמש, הירח,

          הכוכבים כל אור וחום נעים -

          לפני זה לא אודה שאיזה פגם

          שלי נתון כלל למחלוקת!

אָרֵטִינוּס:                              כך

          תשמור על כוחך כמו שאתה

          צריך, על פני הארץ כל יכול

          כמו יופיטר מעל.

          נכנס פארתניוס, כורע על ברכיו, לוחש לקיסר.

קיסר:                       מבוקשך

          ניתָן, יהיה מה שיהיה, פארתניוס,

          על שירותיך בעניין אוגוסטה.

          מה, זה הכל? שטויות. צווה עליו

          לבוא. אם הקומדיה לא תבריא

          אותו, אני ארשום לו משהו

          שילמד אותו לשכוח את

          הכסף ולחשוב קצת על עצמו.

פארתניוס: הלוואי שזה יצלח, כוונותי

          הן טהורות.

          יוצא פארתניוס.

קיסר:                    החלטתי בדיוק

          כיצד לפעול, אז, אָרֵטִינוּס, אל

          תחקור עוד. לך לקיסרית, אמור

          לה שאני מפציר (כי היא שולטת

          בזה שכל היתר מצייתים

          לו) שתואיל לתת קולה בשיר

          שם בחלון ההוא כשאושיט

          יד ככה.

          יוצא אָרֵטִינוּס.

                      אשלב קצת לעג עם

          האכזריות, אחרת אין לה עוקץ.

          הנקמה, כשהיא אינה צפויה,

          תנחת בכפל כוח. ושנאה

          מוסווית בחיוכים מכה לפתע,

          ומשתקת באימת זוועה את

          השרץ האומלל שלא חולם

          לפגוש בה.

          נכנס לאמיה עם המשמר.

                        לאמיה היקר שלנו,

          שלום. אנו חבים לך כל כך 

          על שי שמרצון טוב הענקת, 

          שכל מעיינינו נתונים

          (כי לא נוכל לחיות כבעלי חוב)               

          לַסוגיה איך להחזיר לך.

לאמיה:   בספר גורלך לא ייכתב

          שום חוב, אתה אשר ידך עצמה

          היא סמל הנדיבות.

קיסר:                          תשובה נאה;

          אך אין לפתור זאת ככה. האימפריה,

          אם היא תושם על כף מאזניים, לאמיה,

          ביחד ולחוד, אין לה משקל

          כלל לעומת המתנה שלך -

          דומיטיה היפה. אתה יכולת

          ליטול חלק בכל ההנאות

          שבעולם, כי היא מכילה את כל

          מלאי התענוגות היקרים,

          אך התנדבת בלי כפיה למסור

          אותה כפרס שהקיסר ראוי

          לו. ועיניך, בדמעות שמחה,

          לא צער, מוכיחות כמה לבך

          גא בתפארת פועלך.

לאמיה:                            גם לעג!

          זה, אדוני, יותר -      

קיסר:                          יותר מכפי

          שביכולתי לגמול - ידוע, לאמיה,

          כן. כל טיפת צוף שאני טועם

          מזוג שפתיה, יש בה הבטחה

          של נצח לזוכה המבורך;

          אם כל לִוְויות החן שלה, על פי

          ערכן האמיתי, היו נקנות

          בתואר קונסול, זה היה בזול.

          קולה כה מכשף ותנועתה    

          מושכת שהייתי מוותר   

          על כל חושי האחרים אילו

          לעד אראה אותה, אשמע אותה.

          לא אספר על נועם המיטה

          שלה אפילו לאוויר, לרוח,

          כי זה יוריד את האלים, מרוב

          קנאה במזלי, להילחם

          בי.

לאמיה:           קצת חמלה עלי, והתאפקות

          מחגיגות על אסוני, שהוא

          לך סתם שעשוע, יְרָצוּ

          את האלים שהתגרית בם

          יותר מהמנוני חילול הקודש

          שאתה שר לתהילתה.

קיסר:                                 אני

          שר את תהילתה? לא מתיימר

          אפילו לקוות, כי זהו חוב

          שרק היא מסוגלת להטיל,

          ושום לשון אחרת לא תוכל

          לפרוע.

          הוא מסמן. מוזיקה למעלה, ושיר מושר מפי דומיטיה.

                       שמע! הַחְלָטָתִי שעוד

          פעם אחת תשמע אותה זרזה

          אותה לפצוח בזמרה. דממה

          מוחלטת שתשכון פה! מוות מר

          בעינויים לכל מי שיעז

          לפצות פה ולהפריע!

          בתום השיר, קיסר ממשיך.               

                                   מי ישמע זאת

          ולא ייפול לארץ בסגידה?

          בדמיוני, מול אל המוזיקה

          אפולו כשופט, זימרה כאן עם

          חליל שנהב (רק קצת פחות יפֶה)

          קאליופה, מוזה בהירת שיער, על

          שבחי אלת החקלאות ועל

          אֹנס בתה בידי מלך השאול.

          קצב כוכבי הלכת משתבש

          כשרק נשמע מפיה צליל. תגיד,

          לאמיה, תגיד, לא מלאכִי הקול

          שלה?

לאמיה:                 לאוזנך. אני, לצערי,

          שקט.

קיסר:               תשתוק לנצח, אם אתה

          שומע אותה בלי להתפעל.

          צרות העין באושרי מכה

          אותך באלם; ועל תקוותך

          או תפילתך שוב לאחוז במה

          שאני אוהב יותר מממלכה,

          אני מכריז עליך כבוגד. -

          לכרות לו את הראש! - אתם בוהים?

          בשם הפטרונית שלי, מינרבה

          (שלפסלה אני סוגד יותר

          מלכל אל) אם יחיה כדי לענות,

          אז תשלמו על זה בחייכם.

          המשמר מוביל את לאמיה החוצה, וחוסם את פיו.

          עכשיו חלפו-פרחו פחדי ממנו,

          וזה שחי כדי לייסר אותי

          על עוולתי, על חטא שלא יכול

          היה אי פעם לשער, סולק

          עם חוצפתו. (לדומיטה) רדי, אוצר שלי.

          ריבוי של בעלים שוב לא יעיר בך

          קנאה או פקפוקים. וזה בוצע

          בלי בעיה ובקלות כאילו

          הרגתי זבוב.

נכנסת דומיטיה, שאָרֵטִינוּס מכניס אותה, גלימתה המלכותית נישאת בידי יוליה, קייניס ודומיטילה.

                         עכשיו את מופיעה,

          ובהדר אשר את ראויה לו,

          והמשפילות קומה מולך, כבודן

          יגדל כך. יוליה, תשכחי שטיטוס 

          היה אביך; קייניס ודומיטילה,

          אל תזכרו עוד את סאבינוס או

          את וספאסיאנוס. להיות שפחות

          שלה - זוהי חרות גדולה יותר

          מלהיות מלכות של פארתיה או

          של אסיה. כמו אותם כוכבי משנה

          שמלווים את הלבנה במלוא

          אורה, אַתֶן בהשוואה אליה.

          אז כך אני מושיב אותך לצד

          קיסר, גוזר שאלה שהיו 

          תפארת והערצת הדור

          (כדי להוכיח לעולם שהן

          כפופות לך) לרגלייך ישרתוך.

דומיטיה:  זה רצונך ולא גאוותי.

          אך כשאני חושבת שאני

          שלך, כל מס שאלה ישלמו

          לי אקבל כְּמתבקש לזו

          אשר הואלת לכבד.

          נכנס פארתניוס עם פילארגוס.

פארתניוס:                      פקודת

          קיסר קוראת לך לכאן, אסור

          לך להתנגד לה.

פילארגוס:                   לבזבז

          זמן על משחק בידור? אני צריך

          גם לשלם על העוגמת-נפש

          שלי?

פארתניוס:         לא בארמון; זה על חשבון

          קיסר.

פילארגוס:          זה יעזור לי לעמוד

          בייסורים.

קיסר:                    זה יתכן, פארתניוס,

          שהדבר הנאלח הזה הוא

          אבא שלך? אין אף שחקן אשר

          יצליח לגלם אותו. הייתי     

          חושב שזו בדיה לא אפשרית

          בתיאטרון, לולא ראיתי את

          חומר הגלם. - שמע-נא, שב בשקט

          ושים לב; אם רק תְּנַקֵּר, תישן

          סופית. - שיוותרו על הפרולוג

          וכל הגינונים שמגיעים

          לי, ויתחילו במערכה

          האחרונה, כשהרופא מראה

          שהתרופה עובדת. - הדקות

          המהירות נראות לי כמו שנים,

          דומיטיה, כשהן מרחיקות אותך

          מחיבוקי. היצר שלי רק       

          מגיע לסיפוק - כבר הוא גדל שוב,

          וכל עונג אחר נראה משְמִים

          ומדכדך. נשקי אותי. עוד פעם. (הם מתנשקים)

          אם להט נעורים היה חסר לי,        

          האש הזאת יכלה גם להפשיר את   

          הדם הקר של הישיש פְּרִיאָמוס,

          ולהדליק אותו עד שיוליד   

          הקטור שני כדי להגן על טרויה. 

דומיטיה: אין לך גבול. די, תתאפק. תן לי

          לצפות בהצגה.

קיסר:                      תתחילו שם!

          נכנסים פאריס כרופא, אזופוס כבן, לאטינוס מובל ישן על כיסא, בפיו מפתח.

אזופוס:  הו-הו, אדון רופא, אין לו תקומה.

          תרדמת אחזה בו, אך על אף

          שהוא ישן כמת, דאגתו

          הקנאית לשמור על האוצר,

          שלא יעז להשתמש בו, עוד

          פועלת חזקה בנשמתו.

פאריס:   מה זה שהוא לופת כך בין שיניו?

אזופוס:  מפתח כספות ברזל שלו,

          גדושות זהב ארור, אשר החליד

          מרוב שנות מאסר. לא צייתנות

          של בן ולא אמון בחברים,

          כלום לא יביא אותו להפקידו

          ביד מהימנה.

פילארגוס (הצידה):          אדם חכם.

          שנינו עוצבנו מאותו החומר.

אזופוס (לפאריס): האיש אוכל איתו, וכשקוראת

          לו אדיקות ללכת אל מקדש

          האל ממון, היחידי שהוא

          סוגד לו - כך, כשהמפתח בין

          שיניו, יאמר תפילה. הוא לא יסכים

          להיפרד ממנו, גם אם כל

          הון רומא יינתן כעירבון      

          שהוא יוחזר.

פילארגוס (הצידה):         ממש, ממש כמוני!         

                                                     [/ גם זה, גם זה כמוני!]

          אם הוא אוהב את הזהב שלו,

          שום עירבון איננו בטחון

          טוב.

פאריס:            אנסה לשלוף את זה בכוח.

          (הוא מנסה לעקור את המפתח)

            לא, אין סיכוי. מוחו חולה-הכסף,

          כמו איש טובע בנהר, פוקד

          שהוא יאחז במה שבחייו

          היה הכי יקר לו, ולוּ רק

          ניתן, היה לוקח לעולם

          הבא אתו.

פילארגוס (הצידה):     אני - לגיהינום,

          ורק לא להשאיר את זה.

אזופוס:                               הוא לא

          מת?

פאריס:               מת למעשים טובים עבור

          עצמו או לאחר, שלמענם

          כל איש חכם חפץ לחיות. אתה

          יכול לצבוט אותו בלי פחד; או

          לתקוע תחת ציפורניו סיכות;

          הוא לא יזוז; הפחד לאבד

          מה שנפשו דבוקה בו מחסן

          את בשרו מכל תחושה. צריכים

          למצוא איזו שיטה כדי לעורר

          את עשתונות מוחו הישנים;

          שָם התרדמת. בוא, קח חצוצרה

          ותקע בה באוזנו. (תוקעים בחצוצרה) לא יעזור;

          גם נפץ רעם לא יעיר אותו.

          אך אין להתייאש; עוד תחבולה

          אחת נותרה לי.

אזופוס:                       מה?

פאריס:                               אני אתן לו

          שיחלום איזה סיוט אימים,

          ואז אחריד אותו בַּפלצות 

          שהחלום הביא; ואשחרר

          כך את גופו.

דומיטיה (הצידה):           בחור פיקח, זה.

          לו באמת היה רופא, כמו שם

          במחזה, הייתי מחתימה

          אותו, שהוא ישלוט בי בשינה,

          ויטפל בי כשאני ערה.

          מכניסים תיבה.

פאריס:   אם זה נכשל - אני מרים ידיים.

          עכשיו באלימות וכוח פְּרוֹץ

          תיבת ברזל זו, כי חייו שוכנים בה,

          כבולים באזיקים, וכשיגן

          על היקר לו אף מהם - ישובו

          וימלאו כל וריד ועורק.

          (אזופוס פותח את התיבה ברעש)

                                       עוד!

          עוד רעש! היא פתוחה, הוא זז קצת כבר;

          שים לב באיזה קושי.

          (לאטינוס מתמתח)

פילארגוס (לקיסר):                אם אתה

          קיסר, הגן עליו, ישר חסכן

          כזה! הם גנבים, באו לשדוד

          אותו.

פארתניוס:          שה! הקיסר מקמט מצח.

פאריס (לאזופוס): עכשיו את השקים שפוך לשולחן;

          קח את התכשיטים, המטבעות.

          ושוב: צלצל שוב בזהב. עיניו

          פקוחות, והוא נועץ מבט כאילו

          ראה מפלצת והפך לשיש.

          עוד פעם.

לאטינוס:                 רצח! רצח! הם באים

          לרצוח אותי! בני  במזימה? -  

          אתה! גרוע מרוצח-אב!

          אם להשמיד גוף אב זה חטא ראוי

          למוות, כלום יספיקו עינויי

          השאול כולם לך, המתנקש

          בנשמתי? המטבעות שלי!

          זהב שלי! התכשיטים שלי!

          כואב לך שעוד אחזיק בהם

          שמח בימים שעוד נותרו לי,

          שבאת לכבות את נר חיי?

פאריס (לאזופוס): עשה כאילו אתה לא שומע.

לאטינוס: האם, כדי להותיר אותך עשיר,

          מנעתי מעצמי כל תענוג?

          גירדתי ואגרתי לי מטמון

          שלמראהו קורח ייראה

          דלפון? אבל אני, בשקדנות

          להגדילו, כשבני מעי דקרו

          מצום תמידי, סתמתי את אוזני

          לשאון נפיחתם, כאילו אם

          אוציא גם אגורה לשימושם

          יורשי יקללני. ובכדי

          לחסוך בהוצאות על קישוטים

          חיצוניים, חשפתי את גופי,

          עירום, לְקור החורף ולחום

          חורך בקיץ. לא! כשמחלות

          שָרְצוּ והתרבו בי, ותשלום

          זעום היה קונה לי החלמה,

          אמרתי: מעדיף שייחתם

          אֶפְרי בכד, ושאחיש עלי

          את גורלי, ורק לא להפחית

          את הזהב שבני הבזבזן

          (בימי חיי עוד!) מפזר בלי שום

          חשבון.

אזופוס:                אולי כבר תתפגר וזהו!

          אז רוחך תרגיש בגיהינום

          שזה אשר היה לך אדון

          אצלי הוא עבד.

פילארגוס (הצידה):       לך לעזאזל,

          חלאה!

פאריס (ללאטינוס):     ומה בסוף יקרה אחרי

          כל טרחתך וכל הסגפנות

          שלך? העלם המייחל הזה

          ישתין על קברך, ולא יזכור

          בכלל כמה סבלת בשבילו.

          ולשותפיו להוללות וחשק

          הוא יספר איזה מין גיהינום

          עברת פה על פני האדמה

          כדי להותיר לו את האמצעים                 

          להיות זולל סובא ולפנק

          בנשפים פרועים את כל חושיו

          בבת אחת - בילוי שלעצמך

          אף פעם לא הרשית. הזהב

          שלך, אפוא, אשר הושג בקושי,

          נשמר ביגע, יפרנס דירי

          מרזח, סרסורים ובריונים

          שיקללו את נשמתך עם כל

          כוסית על שחיית כה הרבה כאן.

לאטינוס:  כך זה יהיה! אני רואה! הו, לו

          יכולתי רק לפדות זמן שעבר!

          הייתי חי ומת כפי שאני,

          ומנצל טוב מה שבחריצות

          השגתי!

פאריס:                 איש חמדן, רגל אחת

          בקבר, ככה תקונן לעד.

          אך אם בכוח המדע שלי

          אוכל עוד לרפא את מחלתך

          הממאירה, להאריך את שנות

          חייך בתריסר ולשקם

          בריאות גופך, תסכים להתמסר

          ולתקן את נפשך?

לאטינוס:                            אחיה

          אז ככה שיורשי לא יתלונן כי

          זמן רב מדי חייתי כקמצן

          כלפיו או התאכזרתי לעצמי.

פאריס:   קבל את חפצך. אם יעזור לי

          אפולו, אשקם את הבניין

          של בריאותך ההרוסה. ואל

          תחשוב שיש לך בן ששונא

          אותך; לא, האמת היא שטיפול

          זה הענקתי כאן באישורו,

          כדי שתהיה דוגמה והוכחה

          כי יש לקמצנות מרְפא ברכה.

          יוצאים פאריס, לאטינוס ואזופוס.

פילארגוס:     טיפש זקן, נתן שיסובבו

          אותו! לו מת כמו שאני נשבע

          לגווע - בלי להשתנות! - היה                       

          נגמר גדול.

קיסר (לדומיטיה):          איך התרשמת, יפָה,

          מן הסיפור ומן השחקנים?

דומיטיה: התוכן - אני לא אוהבת; הוא

          גנוב מהסאטירות של הוראציוס - 

          לא, בספרות אני די מתמצאת.

                                       [/ אני קראתי לא מעט סופרים.]

          אבל זה ששיחק את הרופא

          עשה את זה יפה, חי ונוס! יש

          לו פֶּה ערב והגשה מהוקצעת.

          רק שלדעתי יותר מתאים לו

          תפקיד של מאהב. בבקשה,

          קיסר - כי התעייפתי - בוא נראה

          מחר את "איפיס ואַנָאקְסָרֵט".

קיסר:  כל מה שיענג אותך, דומיטיה.

          לכי לנוח לך, עד שאבוא

          כדי להפריע לך. - לוו אותה. -

          יש עסק שאני צריך לסגור

          וכבר אני איתָךְ.

          יוצאים אָרֵטִינוּס, דומיטיה, יוליה, קייניס ודומיטילה.

פארתניוס:                   עכשיו, אדון

          כביר, הואל לפעול.

קיסר:                             ככה או ככה

          אנחנו נרפא אותו, שלא

          יהיה לך ספק. - אז מה, פילארגוס,

          שרץ עלוב, ראית את חרפת

          התועבה שלך? תפשת כמה

          שהוא בזוי היצור הזה - קמצן

          חמדן? אתה חש נקיפות מצפון

          אמיתיות בִּפְנִים, עם החלטה

          להיות אדם חדש?

פילארגוס:                   הגוף הכּה-

          חלש הזה הוא רכוש קיסר, אבל

          מוחי -

קיסר:              אל תדגדג לי את הזעם.

          אתה יכול להשתמש יפה

          במה שפה הוצג, ולחקות

          באמצעות שינוי חד בחייך 

          את העשיר המתועב הזה

          אשר שיקף אותך כמו בבואה

          ממש?

פילארגוס:           בבקשה תן לי רשות

          למות כפי שחייתי. אל תכפה

          שאפרד מן הזהב שלי.

          הוא החיים שלי. אני חשוך

          מרפא.

קיסר:               לא. חי מינרבה, אתה לא

          תרגיש יותר טיפה של קמצנות,

          טיפונת. - קחו אותו מכאן ותלו         

          אותו מייד. - אם יש בגיהינום

          זהב, שתיהנה. שלךָ פּה, עם

          חייך יחד, מוחרמים.

פילארגוס:                          לזה

          קראו לי הנה?

פארתניוס:                  רחמים! על כל

          השירותים שלי, קצת רחמים,

          קיסר!

קיסר:                 שיסנגר עליו גם יופיטר -

          נגזר שהוא ימות, וגם כל מי

          שיצייץ מילה כדי להשפיע 

          עלי; אז אל תתחיל, אה? זה דין צדק:

          מי שעל עקשנות מותו נגזר

          הוא האשם, לא הקיסר אכזר.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים יוליה, דומיטילה וסטפאנוס.

 

יוליה:  לא, דומיטילה, אם תשווי רק את

          מה שאני סבלתי לפגיעות

          שאת ספגת (והן גדולות, מודה)

          הן תיראנה כמו תל נמלים

          מול האולימפוס.

דומיטילה:                         לפצעים שלך

          את רגישה, וכך את מאבדת

          כל חוש וכל תחושה של סבלותי

          שלי. גילוי העריות שהוא

          פשע איתך בו, והכריז עליו

          קְבל עם, בבוז למה שמגנה

          כל העולם - אפשר נאמר למצוא

          לו הצדקה: שהוא פשוט נסחף

          לזה כגבר כדי להתענג על

          חמודותייך. חוץ מזה, שבועות

          השקר שהוא יעניק לך את

          תואר אוגוסטה די קנו אותך,

          וסירובך בפה רפה נראָה

          כהסכמה לכל דבר, אישור

          לפיתויים שלו. אבל אני  

          המסכנה, שלא הסכמתי כך

          להתמסר, אבל באלימות

          נכפיתי לספק את יצריו,

          ובצורה שגם טיבריוס לא

          ברא, על מצפוני אין שמץ כתם

          שישמש נגדי כנשק; לא, 

          אני חפה מפשע.

סטפאנוס:                        נסיכות

          גדולות, תרשו לי להעיז לומר

          לכן, בינינו: בבזבוז זמן על

          קינות ילדותיות אתן בוגדות

          בַּדָּם שמתוכו צמחתן, כי

          ברומא מצפים מבת של טיטוס

          והיורשת של דודו לקצת

          יותר מבכיינות נשית על עוול

          שגם הרחמים לא יסלחו לו.

          אבל אתן תאמרו שידיכן

          הן חלשות, ואם רק תנסו

          לנקום על פי הצדק בְּמפלצת

          לא אנושית זו, לחיית-אדם

          זה, דומיציאנוס הצמא לדם,

          יש חרבות דרוכות לפקודתו,

          כמו גם אִיִים כדי להגלות אתכן,

          ולסלק ממנו כל חשש או פחד,

          אם יתעורר בו החשד הכי

          קל שתכננתן איזו מזימה

          נגדו.

יוליה:            נכון, סטפאנוס. הגדודים

          אשר החריבו את ירושלים

          תחת פיקוד אבי נאמנים לו,

          אותי כבר לא זוכרים.

דומיטילה:                          ולאבד

          עצמנו בתקוות דמיוניות

          זה שגעון נואש.

סטפאנוס:                     אל תיחפזו

          למסקנות. זרוע אחת בלבד

          שבעליה לא פוחד ממוות  

          תוכל לגבור עליו, חרף שומריו.

          הייתי עבד שלך, גברת, אַת

          הפטרונית הנדיבה שלי;

          כספי וחרותי הם מתנה

          ממך; וגם אם אני לא חייל,

          שמר המוות לא נראֶה לו כה

          נורא - בגלל הֶרְגל או אידיאל -

          אני מעז למות כדי לשרת

          אותך בצדק נקמה. יאה

          גם לכבודכן גם למוצאכן

          ליפול בִּן רגע מאשר לחיות

          לנצח כִּשְפָחות לְגאוָות

          הקיסרית שלו אשר יורקת

          על סבלכן הסבלני. תאמרי

          לי רק "קדימה!" ואגיע

          ישר ללב שלו, או אכָּחד

          במשימה נכבדת.

דומיטילה:                       הצעה

          כזאת בהתנדבות היא הוכחה

          להכרת-תודה שלך, פיצוי

          גדול יותר מכל חוב שאתה

          חייב; אבל אסור לי לסכן

          בעסק לא בטוח מְשָרת

          אסיר תודה וטוב כל כך. כוחות

          הנצח מגנים על כל שליט,

          גם אם השתעבד למעשים

          טמאים, והם נראים מנמנמים

          עד שפשעיו השואגים יעירו

          את חוש הצדק שלהם; אך אז,

          בהביטם למטה, ובעין

          לא משוחדת, על הבוז שלו

          לדת ולכל הטוב האנושי,

          במשפטם החשאי גוזרים

          הם להפקיר אותו לרשעותו,

          וזו תטביע אותו כשירגיש

          הכי בטוח.

יוליה:                    האכזריות

          שלו בסוף חייבת להפוך

          אותו מאוס על ידידֵי נפשו,

          על חייליו ועבדיו כשם

          שכבר המאיסה אותו בסנאט;

          ואז, נָטוּש, ללא תומכיו, סיוט

          גם לעצמו ולזו שהוא עכשיו

          כרוך כל כך אחריה, נְבָצֵע

          מה שברגע זה אפילו אי

          אפשר בבטחון ללחוש.

סטפאנוס:                           אני

          מוכן עדיין לעשות כשרק

          תואילו לצוות, כי אין לי כל

          ספק שהגואל ארצו מידי

          עריץ נחשב יותר מן המציל

          אזרח.

          נכנסת קייניס.

יוליה:                 או, הנה קייניס.

דומיטילה:                                  מהיכן

          את באה?

קייניס:                    מן הקיסרית; נראה

          שהיא לא מרוצה משרותכן.

          גאוותה צמחה כל כך שהיא

         מואסת בַּמשרתות האישיות

          שלה ומרגישה מוזנחת אם

          בנות מלכים אינן דרוכות כל רגע

          לזחול לפקודתה בכל עניין

          בזוי.

דומיטילה:        ואיפה היא בגדולתה?

קייניס:    קשה להאמין לאן ירדה

          כדי לקשט בנוכחות שלה 

          את המקום ואת יושביו.

דומיטילה:                          דברי;

          איפה היא?

קייניס:                        בין השחקנים; ושם,

          בלי שום הדר מלכות, היא מבררת

          מי משחק תפקיד זה או אחר,

          באיזו תלבושת. היא מאשימה

          את אחראית המלתחה בחוסר

          ביגוד מרהיב, ומרותקת עד

          כדי כך לצורתו של השחקן   

          הטראגי פאריס, שישחק תפקיד

          של מאהב - לרגע זה נראָה

         לי שהיא תחזר שם אחריו.

דומיטילה: איך מעביר קיסר בינתיים את

          הזמן?

קייניס:             כפי שעשה תמיד גם קודם,

          בהתאכזרות לאנשים חפים

          מפשע, שלמעלותיהם הוא

          קורא פשעים, ורק הבוקר, אם

          זה אפשרי, הוא התעלה גם על

          עצמו: גזר דין מוות, בהמלצה

          של אָרֵטִינוּס המלשין שלו, על

          פַּלְפוּרְיוּס סוּרָה ויוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס,

          שני אנשים טובים, אשר יושרם

          ידוע בכל רומא - על שום עוול,

          רק כי הם קוננו על גזר הדין

          האכזרי שלו לפאטוס תרסיה

          הפילוסוף, מורם ומדריכם.

סטפאנוס: מה, יופיטר רואה זאת ושותק?

דומיטילה: קליגולה ונרון רק ציוו

          על מעשי זוועה, אך הקיסר

          שלנו נהנה לראות אותם.

יוליה:  מה שאיננו יכולים למנוע,

          מותר לנו לבכות עליו בשקט.

קייניס:   קוראים לנו. גבירתנו הגאה.

דומיטילה:  אנחנו חייבות לסבול בינתיים.

סטפאנוס: חוסן אמת הוא לעמוד יציב

          מול כל הטלטולים של הגורל,

          כשמוג הלב נופל, מת, מוותר,

          מפּחד שאולי יסבול יותר.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים קיסר ופארתניוס.

 

קיסר:  אז הם כבולים?

פארתניוס:                 כבולים. רק ש -

קיסר:                                           רק מה?

          רוצֶה את המחשבות שלך. תן לי

          אותן.

פארתניוס:          אני אתן. אבל תמיד

          כפוף לרצונך האלוהי,

          שאין מה ללמדהו -

קיסר:                           לעניין.

פארתניוס: כמו כן אַל יאמין הוד מלכותו

          המקודש כי משרתו, אשר

          ראה בעין יבשה כיצד 

          אביו נגרר בפקודתך למוות, 

          יש לו יכולת לרחם על אלה

          שמעזים בחוצפתם למתוח

          ביקורת על מה שציווית.

קיסר:                                 וְ?

          קדימה.

פארתניוס:            להיטותי לדאוג תמיד

          שיסגדו לחסדך, היא זו

          שמפיחה בי אומץ להציע

          את עצתי. אבוי, אני יודע,

          אדון, שרוּסְטִיקוּס ופַּלְפוּרְיוּס סוּרָה,

          המשכילים האלה, ראויים

          לכל עינוי. אבל לדעתי,

          כיוון שהם זוכים לאהדה,

          וההמון מריע בצווחות       

          את שבחיהם על יושר מטופש

          וחוש מוסר עלוב, נבון יותר

          שיחוסלו באופן חשאי,

          בעינויים מתוחכמים ככל

          שמתחשק לך - לא משנה -

          רק בלי לזרוק את גופתם לתהום

          מול הציבור. כי יש יסוד לחשוש

          שהמראה המצער יעיר

          חמלה באספסוף ההפכפך,

          ויקים רעש שעלול להיות

          לך מטרד.

קיסר:               שתוק, לב חיוור, פחדן!

          נשפיל עצמנו לחזר אחרי    

          חיבת העם או לפחד ממה

          שהוא שונא? מה, אלה שהם כמו

          אבק מול הסופה של רצוננו

          ושל כוחנו יהוו איזה

          שיקול אצלנו? או אולי נדמה

          לך, אם יש אלים למעלה, או

          אלות (חוץ ממינרבה האלָה

          שלי, צור בטחוני) יש להם פנאי

          לפרוש את חסותם הנכבדה

          על המפלצת המרובת-ראשים?

          המין האנושי חי דרך מְתֵי

          מעט - השליטים עם עוצמתם

          ואלה השווים להם. וכל

          גדודי הכוכבים המפוארים

          שמקשטים את המרום, אשר

          מונו רק לשרת ולשפוך אור 

          על מעשי מלכים וקיסרים -

          הם גלגלים רבים שמניעים

          את המעטים. - תקרא לנידונים

          העלובים האלה. רק תָרְאה לי

          חולה-נפש אחד שירחם

          פה עליהם - גם אם כלואות מיליון

          של נשמות בתוך בשרו, קרסי

          התליינים שלי כבר יתלשו

          אותו וישחררו אותן. קיסר

          אמר זאת.

          יוצא פארתניוס.

          נכנסים פארתניוס, אָרֵטִינוּס והמשמר, תליינים גוררים פנימה את רוּסְטִיקוּס וסורה, כפותים גב לגב.

אָרֵטִינוּס (למשמר):    משאלתו של הקיסר

          הרם שתפקחו שבע עיניים

          על הקהל. הסתערו על כל

          אדם שבמלמול או אנחה

          יביע צער לכאורה על מות

          שני הבוגדים האלה. רצונו

          הוסבר, בָּצְעוּ.

קיסר (הצידה):         זה כלב ציד טוב,

          ושימושי לי.

סורה (לקיסר):           תן לנו רשות

          למות, רודן אימים.

רוּסְטִיקוּס:                       כי אין לך

          שליטה מעבר לגופנו.

קיסר:                               יש;

          אני ארדוף גם את נשמותיכם,

          אריץ אותן מחרחרות לְחוף

          המוות, השמור למנאצֵי

          כוחם של שליטים, שהם אֵלים

          על פני האדמה. חישבו ברעד           

          איזה חלום מחריד ממתין לכם

          אחרי תנומת המוות.

רוּסְטִיקוּס:                            זה איוּם

          לאשמים, לא לנו, שיודעים

          מה זה למוּת, שכן היטב למדנו 

          מן המופת של זה שלמענו

          נסבול. במחשבתי אני רואה

          את חומר הנשמה הטהורה

          והזכה של תראסיה, המורֶה

          שלנו, נעשֶה כוכב, אשר

          קורא לנו בזֶמר (כשנצא

          מתל הסחי של רומא שהפכְתָ

          לתופת) שנלך בעקבותיו

          השמימיים, ולמעלה בכיפת

          הבדולח נתאחד לגוף גרמֵי

          שמיים.

קיסר:             תעלו אותו באוב עם

          כל אמצעי העזר שנתן

          טוהר חייו ללקוחות חסדו -

          הם לא יצילו את עורכם. כלבים,

          אתם מגחכים? - ענו אותם.

          התליינים מענים אותם, הם ממשיכים לחייך.

          אז מה, קחו דף מסֶנֶקָה מטיף

          הסטואיות עכשיו, ותבדקו 

          אם יהפוך אתכם לאדישים

          לְמה שרק מתחיל כעת. עכשיו    

          קצת שֶמן שיופק מעקרונות

          הסטואים הקפואים שיכולים

          לָאש היה מועיל לכם. עוד, עוד!

          אתם משחקים לי. אף גניחה?

          כל חמתי לשווא? איזה כישוף

          ארור מגן שם עליהם?! לחפור

          עמוק יותר, מנוולים. מי, מי

          מחוויר? ומי חושב שאני אכזר?

ארטינוס: רחמן מדי. הכל רק החולשה

          שלך, אדון.

פארתניוס (הצידה):    אני לא מעז לתת

          אף אות של צער, אבל מתכווצים

          בי הוורידים, המחזה כל כך

          מחריד.

קיסר (הצידה):    אף פעם לא הובסתי עד

          עכשיו. (לרוסטיקוס וסורה): למעני, רק תשאגו קצת,

          תוכיחו שאתם בשר-ודם,

          לא רוח ואוויר. זה לא מספיק?

          בשם מינרבה, זאת גסות ללעוג

          לְזעם זה שהעולם קורא

          לו כל-יכול. - זה מענה אותי

          שהם לא מתייסרים. בהשוואה

          לזה, את הסִפּור על מריוס שישב

          בלי נוע כשמנתחים פִּקחים חתכו 

          את העורקים והוורידים שלו

          כדי לרפאו משגרון, אסור

          אפילו להזכיר. - הם לא מתים?

          אם כן, - הפכנו לְכוּשִי עורו.

סורה:                                      לא,

          אנו חיים.

רוסטיקוס:                חיים בכדי לבוז

          לך, הַבְלגתֵנוּ השלווה

          דורכת כאן על גרון העריצות.

          אם בבטחה, כאילו זו תנומה

          רכה, אנו עומדים בָּעינויים

          המשוכללים של תלייניך, זה

          שְכרה של פילוסופיה חמורה

          אשר לימדה אותנו כי הגוף

          הוא רק הבֶּגד לנשמה; וגם

          אם הוא יוצא מן האופנה, נזרק,

          נקרע, נתלש, כמו בשרנו, היא,

          שיש בה מניצוץ האלוהות,

          זוהרת במיטב מחלצותיה.

          אך אנשים כמותך, שאין להם

          תקוות מעבר להווה, כל סתם

          שריטה קטנה, חוסר שינה, או חום

          מופרז או קור, שלוחשים להם

          שהם רק בני-תמותה, חותכים

          אותם מראש ועד כף רגל.

קיסר:                                   לא

          נקשיב יותר.

רוסטיקוס:                  רק זה, אני מזהיר

          אותך: גם אם אתה רוצה לכתוש את                    

          האדמה הזאת עד דק, לגודל

          אטוֹמים - ולפזר אותם בים -

          הם יתקבצו וייאספו שנית

          בנשמה שלך; וכשמבצר

          החול של גדולתך יקרוס תחת

          כובדו שלו, אתה תִרְאה אותי

          כפי שאתמול הייתי, כי אני

          אופיע לאימה.

קיסר (הצידה):             על פי הרעד             

          אני הנאשם, לא השופט.

          (למשמר): לגרור החוצה את המכשפים 

          הארורים האלה, נביאי

          הזעם, שכמו אֵל כְּפול-פרצופים

          קופצים עלי לאן שרק אביט

          בתור שֵדֵי נקם! סלקו אותם!

          למוות קודם כל, ואז שלא

          תשאירו מאפרם שריד וזכר.

          אני אשים את הגורל ללעג.

          יוצאים התליינים עם רוסטיקוס וסורה.

          מלים יפחידו את מי שצבאות

          שלמים סביב לו? לא, לא, הקדחת  

          כבר מתחילה להסתלק ממני.

          נכנסות דומיטיה, יוליה, קייניס; סטפאנוס אחריהן.

          וגם לוּ היא ממארת, מעיָן

          חיים זה יחדש בי עלומים

          ומרץ, יקימני לתחייה. -

          אַת, הוד שלי! חיים שלי! צווי!

          הכּל-מכּל שלי!

          הם מתחבקים ומתנשקים.

דומיטיה:                    כמו שאתה לי.

          שמעתי שאתה עצוב; הכנתי

          לך בידור שיגרש תוגה.

          שמע-נא, קיסר (אני ממש גאה

          בזה), הדרכתי את השחקנים

          איך לשחק, וכדי לחתוך כל מה

          שמיותר, כיווצתי את הטרגדיה

          לרצף של תמונה אחת. יש לי

          הכישרון לזה, וזה מרשים

          אותי יותר מכל יֶדע אחר

          שיש לי - חוץ מלאהוב אותך.

קיסר:   אין, אין כמוך, פקחית, ומתוקה -

דומיטיה:  כשאנחנו במיטה, אודה על

          ביקורת חיובית. אתה תראה

          עכשיו כזה ביצוע של דמות איפיס

          מפאריס שלך! ו - כדי להוריד

          לדומיטילה את האף, גם אם היא

          אחייניתך (אתי היא מתרשלת) -

          הכרחתי אותה לשחק פה את

          תפקיד אַנָאקְסָרֵט. זה לא מרגיז

          אותך?

קיסר:               כל מה שמענג אותך

          גורם לי אושר; כל סמכויותי

          וכוחותי - שלך.

דומיטיה:                        תודה לך.

          ברשותך, נשב. - שייכנסו, בלי

          עוד גינונים.

          אחרי תרועה קצרה, נכנס פאריס כאיפיס [עם לולאה של תליין]. 

                          איך העיצוב הזה

          מוצא חן בעיניך? לי נראה

          שזה מאד קולע לחזות

          של מאהב נואש. והדמעות

          על הלחיים, המלאכותיות,

          טריות-כאילו - רעיון שלי.

קיסר:      מאד מוצלח.

דומיטיה:                    עכשיו נשמע אותו.

פאריס:   שהיא יפה (וזה ביטוי נקלה

          מלתארה) או אצילת מוצא,

          או עשירה, או בת-מזל, כל אלה

          הן אמיתות ברזל, וברכתו

          של איפיס האומלל. אך איך מכלול

          שְלמוּת כזה הושחת, ואיך שתל

          אכזריות וגאווה בלב

          אַנָאקְסָרֵט בת השמיים, זו

          לנשמתי שמאהבה גוועת

          חידה, קשָה לפִתְרונים מזו

          אשר הציבה המפלצת סְפִינְקְס   

          מראש סלע תלול לאֶדִיפּוּס.

          הו קופידון, קיסר האהבה,

          כשם שלְמזבּחות העָד שלך

          הקדיש איפיס, מאמינך הלא

          נלאה, מַעשרות של אנחות,

          כולו דמעות צורבות, והעדיף

          את כוחך, ואת כוחה של ונוס,

          על רעם יופיטר, על נפטון או

          על פלוטו (בני סאטורנוס שחָלקו

          את העולם ועל הכל שלטו,

          אך מול תֹקף חציך נאלצו

          לסגת וללחום תחת דגליך) -

          בָּרך את קרבני האחרון

          הזה של אהבה והכנעה.

דומיטיה: הוא לא משחק את זה נפלא? תִרְאה

          באיזה רגש הוא נושא תפילות

          לקופידון; לבי נמֵס מזה.

פאריס:   ומאשפָּת חיציך הגדושה

          טוֹל חץ מוזהב לנעוץ בתוך לבה,

          אַלְצֵנָה לאהוב כמוני, או

          רָפּא לי את פִּצְעִי עם חץ קהה,

          שיעורר בי שכחה וגם

          שנאה לָאלילה שלי כרגע.

          אבל אני חוזר בי מתפילה זו;

          במשאלה פזיזה חיללתי קודש.

          אני הלא-ראוי, אך היא כולה

          רק מעלות, ורשאית לתבוע

          בשם כליל שלמותה לא אהבה

          כי אם סגידה. אבל הֱיו עֵדָי,

          כוחות יודעי הכל, אני מביא

          אתי, כמו סנגור נקי כפיים,

          לב נאמן עם להבות קדושות

          וטהורות, שאש של תאווה

          טמאה אף פעם לא טינפה אותו.

          וכשאני נוגע בַּמִּפְתן

          שלה (שבדמעות, כשכל גופי

          שוּתָק מקור, שטפתי) בשפתי

          המאושרות אנְשָק לאדמה זו,

          המתגאה שטעמה מכף

          רגלה הענוגה לא פעם דבש.

דומיטיה: קיסר שמיים, הוא בוכה! ואני

          בקושי יכולה לא להצטרף

          אליו.

פאריס:             בית ברוך, אם בצעדים

          חוטאים אותך זיהמתי אנא סלח לי.

          עלָי לדפוק בדלת, כן, באומץ! אך

          אני עושה זאת בּיִרְאָה ורעד, 

          וזרועותי פשוטות כמו בתחינה

          מול זעם האלים, שהם יחוסו

          על ממלכה. - הי שם בפנים! תצא

          איזו בריה שמימית אל בן-אנוש

          נואש!

          נכנס לאטינוס כשוער.

לאטינוס:              הה! מי דופק שם?

דומיטיה:                                       איזה מין

          מראה גס יש ליצור הזה!

לאטינוס:                                 אה, זה      

          אתה, פרצוף? הגעת לייבב

          וליילל? תעוף! מהר! אחרת

          יעיף אותך מכאן שוט כלב.

דומיטיה:                                  שד

          גס-רוח! אם זה לא היה מפריע

          להצגה, הייתי מנקרת

          לו, בחיי, את העיניים.

קיסר:                                 זה רק

          בצחוק, דומיטיה.     

דומיטה:                          אני לא אוהבת

          צחוק כזה; אם הוא לא היה עבד

          עם לב של אבן, לא היה יכול

          ללבוש צורת כיעור של מישהו

          כזה. איך מתנפח הקרפד

          מול קסם הצניעות של השני!

קיסר:  זה התפקיד שלו; תני שימשיכו.

דומיטיה:  תפקיד של מנוול; שיידבק

          אליו לעד.

פאריס (כורע):             כיוון שיש לךָ,

          אדון מתוק, העונג (כשתרצה)

          לשלוח עין ביצירת מופת של

          הטבע, מצוירת פרט לפרט

          בדמות אַנָאקְסָרֵט הנעלה 

          מבני אנוש, לעבדךָ אל-נא

          תלעג כשבידיים מפצירות

          יתפוס את שתי ברכיך, וישביע -

          כשם שאתה אדם, ולא ינקת

          חלב מזאבים או נמרים

          או אֵם קשוחת-מזג יותר - מצא-

          נא אפשרות עבור עיניים אלה,

          לפני שיִימָחו בִּבְכִי, לראות

          את גבירתך. אתה מוכן, ברוב

          טובך?

לאטינוס:             גם אם אפסיד את משרתי,

          איני יכול להתנגד יותר.

דומיטיה: עכשיו הוא מתמוסס; עוד יש תקווה

          קלושה שהוא ימות אדם ישר.

לאטינוס (קורא):  גבירתי!

          נכנסת דומיטילה כאַנָאקְסָרֵט.

דומיטילה:                         מי זה קורא? מי זה המה-

          שהוא הזה?

דומיטיה (לקיסר):       הדודנית שלך

          לא מוותרת על הדרת כבודה;

          נדמה לי שליהקתי טוב מאד

          את התפקיד.

דומיטילה:                     מה, לא ציוויתי לא

          לראות את הדבר הזה יותר?

פאריס:   אני אכן כל מין-דבר שאת

          רוצה, תולעת שזכותך לדרוך

          עליה. לא יכול ליפול נמוך

          יותר כדי להפגין לך צייתנות

          עד שהבוז שלך יכרה בור-קבר

          כדי לכסות גוף זה באדמה

          נשכחת; כשאדע את גזר דינך

          (האכזרית שבנשים) אמְחה

          במוות מרצון את ה"דבר"

          הזה, מטרד עינייך.

דומיטילה:                          שרץ! לא

          תעז! זה השרות הכי גדול

          והסופי אשר אהבתך

          בדביקותה תוכל להתפאר בו.

          איזה טיפש בלי שכל חוץ ממך

          יחמיא עוד לעצמו בתקוות שווא

          שמישהי שווה לי במוצא,

          בעלומים והון תשפיל קומה

          לזרוק מבט בנמיכות שלך?

          ועוד: לקָחַת לי בתור אדון

          אחד שלא הייתי מסכימה

          גם לקבל כעבד. נשמתי

          לא תתכופף עד שמה.

דומיטיה:                             זה טבעה

          האמיתי, לא הצגה של בוז.

דומיטילה: זה כתם לערכי רק להחליף

          מבט או הברה עם מישהו

          שכל כך מתחתי.

פאריס:                             רק הישמרי

          לך, הישמרי מגאווה, שִקְלִי

          היטב כמה פריך הוא הבסיס

          שאת טורחת כך לבנות עליו.

          גאָה בַּשֶפע של רחְמָה, נִיוֹבֶּה

          הקניטה את לָאטונה האֵלָה

          על זוג צאצאיה, אבל מה

          קרה לה? היא נותרה אֵם שכולה

          והתאבלה עד שהפכה לשיש.   

          היופי שאת מתבּרֶכת בו

          מִדָי עשוי להשתנות למוּם

          כיעור; הכסף לשלל גנבים;

          לרגע הֶקוּבָּה היתה מלכה,

          אז טרויה נשרפה - והיא שפחה

          של יוליסס. אך את האהבה

          אשר אני מביא לך לא יוכלו

          זמן, מחלה או גנבים פרועים

          לשדוד.

דומיטיה:            נביא יכול לתת עצה

          טובה יותר?

פאריס:                       אמרי, לא תתרצי

          עדיין? תבטלי את גזר מותי?

          או שעלי לפעול כפי שגזרת?

          החליטי; כל עיכוב מטריף אותי.

דומיטילה: אז פְּעל. אני אביט על הטרגדיה

          שלך באדישות, אולי אצחק

          אפילו, בעיני זאת תהיה

          קומדיה.

דומיטיה:              אח שטן, שטן!

פאריס:                                   אם כן

          אני נפרד כך פעם אחרונה.

          כל קִלְלות האוהבים יפלו

          עלייך; ומכאן והלאה כל

          איש שיושפל כמוני, וינסה

          למצוא בייסורי נפשו כינוי

          לגברת מְבזָה ואכזרית,   

          שרק יאמר: "אשת דמים זו

          היא לי מה שהיתה אַנָאקְסָרֵט

          לאיפיס האומלל!" שתתהולל

          ותתהלל נפשך העריצה

          עכשיו בהרס שעשית. במקום

          כבלי כלולות שיאחדו אותנו,

          יכריז החבל הנורא הזה

          על גירושינו. בדלתך, בתור

          מזכרת לגאוותך ולמר

          סבלי, אתלה עצמי בן רגע.

דומיטיה:                                לא,

          בשום מחיר! אתם רוצים לחיות -

          אז תעצרו אותו!

קיסר:                          ממה נִסְחפְת

          כל כך, דומיטיה? זאת רק הצגה;

          וגם אם זה היה ברצינות,

          את לא צריכה להתרגש כל כך.

פאריס:   לא התכוונתי, גברת, לעשות

          זאת באמת, אך אני קד לפני

          דאגתך וטוב לבך כלפי.

דומיטיה (לקיסר): הרשה לי לבקש את סליחתך,

          אדון. מה שראיתי כאן מוצג

          סחף אותי מעבר לעצמי.   

קיסר:   חזרי לשבת, ותראי מה הלאה.

דומיטה:  לא, את הסוף אני יודעת; חוץ

          מזה, פתאום מאד לא טוב לי.

קיסר:                                          אז

          אל המיטה; אני אהיה רופא

          שלך שם.

ארטינוס (הצידה):       יש פה משהו יותר

          מרֶגש, ואני חייב למצוא

          מה זה, אחרת המידע יפסיק

          לזרום בצינורות שלי.

דומיטיה:                         תבוא

          אלי, פאריס, מחר, שאשלם

          לך.

          יוצאים כולם לבד מדומיטילה וסטפאנוס.

סטפאנוס:        תקשיבי, פטרונית: ואת

          לא תתבעי את השכר שלך?

          את משלימה עם זה - ועוד דקה

          אראה אותך כבר מכרכרת כמו

          זונה ספרדייה.

דומיטילה:                    קצת סבלנות.

          אם לא נשברתי, גם עכשיו לא אשבר;         

          וזאת נחמתי עד שאנקום, חבר. 

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים פארתניוס, יוליה, דומיטילה וקייניס.

 

פארתניוס: זה אפשרי? מה, פאריס?

יוליה:                                  לא הבחנתָ -

          גלוי לעין - בסערת רוחה

          כשבדמות איפיס הוא איים בְּשל    

          הבוז שלךְ, אנאקסרט יפה,

          שהוא יתלה עצמו?

פארתניוס:                       כן, שמתי לב

          לזה; אך לא הייתי מדמיין

          שזה יעיר בה אי-ריסון כזה

          של רגשות - להתאהב בו.

דומיטילה:                               חי

          כל תקווֹתַי, לדעתי כלום לא

          אכפת לה, גם אם כולם פה ראו

          ושמו לב לזה. היא בטוחה

          שביכולתה ללוש את רצונו

          של הקיסר כיצד שמתחשק לה,

          גם אם אנחנו וכל המלשינים

          ביחד יזממו לטמון לה פח.

קייניס:  ובאיזו להיטות - בתירוצֵי

          בריאות ומנוחה - הבוקר היא

          הפצירה בקיסר שיעזוב

          אותה.

דומיטילה:          ובשניה שהוא יצא

          ישר קראה "גמדת!" (ככה היא

          מכנה אותי בבוז) "שימי לי את

          הסנדלים; תביאי עט ודף,

          אני רוצה לכתוב"; ובמבטים

          מבולבלים, עוד בחלוק, קצרת

          רוח מכדי שיזרקו עליה

          גלימה, חתמה אני-לא-יודעת-מה,

          אך זה יועד "לפאריס האהוב

          שלי".

יוליה:             תוסיף לזה, אני שמעתי

          אותה אומרת, כשמשרת לקח

          את זה, "שיחכה לי, בזהירות,

          בַּשביל אשר קוראים לו 'המחבוא

          שלנו', שקיסר, מפַּחד פן

          יפְגע, אף פעם לא נכנס אליו

          בלי שיוזמן."

פארתניוס:                         אם זה בטוח (כי

          אלה יותר מחשדות בעלמא)

          למה אתן, בנות משפחה קרובות

          כאלה, לא חושפות את זה?

דומיטילה:                                 אוי לי,

          אנו לא מעזות. זה ייתפש

          כהשמצה זדונית כדי להסיר

          את הכבלים אשר גאוותה

          כפתה עלינו. אבל אם תואיל

          אתה לשבור את הקרח, נסתכן

          גם בטביעה ונאשר.

פארתניוס:                      הייתי

          תומך בכן, אך אני מצוּוה

          לתפוס ולהביא ללא דיחוי

          את אַסְקְלֵטָארְיו הכשדי, אשר

          הורשע בהיעדרו בגין בגידה,

          על שחישב את הורוסקופ קיסר,

          וֹבפרטי פרטים חזה בכל

          הביטחון מתי ימות מוות

          אלים. אבל אם עצתי נראית

          לכן, כדאי מאד שתספרו

          לארטינוס מה שלי גיליתן.

          הוא מטבעו ממילא מרגל,

          וגם על בסיס חשד קלוש יקפוץ

          לעסק, לא לשם צדק וטוּב

          (עם אלה מעולם עוד לא נפגש)

          כי אם להאדיר את הבילוש

          ואת הכוננות שלו בכל

          מה שנוגע לקיסר, וקצת

          על מנת לחגוג על הרס פאריס זה,

          שבסנאט ניצב נגדו.

          נכנס ארטינוס.

                             הנה הוא,

          עם חוטם באוויר; אם אני לא

          טועה, הוא כבר מריח איזה ציד.

          ההוראות גוזרות עלי לזוז, 

          גבירות גדולות, אבל אני משאיר

          את תפילותי אתכן.

ארטינוס (לעצמו):                  אז מה, נפלתְ

          לי במלכודת, הוד כבירותך,

          אוגוסטה הגאה שלי?

דומיטילה (ליוליה):               במה

          הוא שט?

ארטינוס (לעצמו):    והשחקן הרומאי     

          הכה-דגול שלי! זה ככה? שום

          תבשיל נחוּת יותר לא טוב לחיך

          התאוותן שלךָ - רק זאת שאיש

          אינו מעז לטעום חוץ מקיסר?

          זה טוב מאד. אני על התגלית

          הנדירה הזאת צריך לפרוח; אך

         הגמול על המידע שלי מביא 

          אותי לחשוב שיש לי כבר עכשיו,

          על פי צו מקיסר, סמכות לדרוך

          על הצוואר של רומא-בת-עבדות,

          ולחלק מִשְרות ומחוזות

          לחברי, קרובי ולקוחות.

דומיטילה (ליוליה): לא אופייני לו.

יוליה (קוטעת את חלומו בהקיץ):   ארטינוס?

ארטינוס:                                          איך?

          שום הוקרה ושום יראת כבוד

          לא מגיעות לי חוץ מ"ארטינוס"?"

          מודה שכשהייתן שליטות    

          גדולות והכל סר לפקודתכן

          אז תואר זה נחשב חסד גדול;

          אבל בתור שפחות תחת מרוּת

          אשה גאוותנית (זאת העבדות

          הכי גרועה) אתן צריכות לסגוד

          לזה שבא חמוש בכוח כדי

          לשבור את כבליכן, כמו עבדים

          חותרי ספינות מול הגואל אותם

          מן המשוט. אני לא בא ללכוד

          אתכן, אלא מכריז בקול צלול -

          נחלצתן; ולהמתיק את חירותכן,

          אתן תצפו בנפילתה של זו

          (הקיסרית הזאת, דומיטיה זו,

          מה שתרצו) שעל פורענותכן

          רקדה.

דומיטילה:            אילו רצית להוכיח

          את אישומיך ברצינות, כי אז

          יכולתי להושיט איזו עזרה.  

קייניס:    וגם אני.

יוליה:                 וגם אני.

ארטינוס:                         לי - אף

          פרור. עינַי, אוזנַי בכל מקום;

          הכל אני יודע - עד לָאות

          ולַפעולה בַּהצגה אשר

          שָבוּ אותה; המהירות שבּה

          כיסתה על שקיקתה בְּעצבים

          הבוקר; את הנער שמסר

          את המכתב שִיחדתי, ולאחר

          עיון, חתמתי בַּמעטפה שוב.

          ידוע לי על כעסכן ועל

          טינותיכן; שפאריס מזומן

          אליה, ועד כמה יְפוּתה.

דומיטילה: כל זה מפליא מפּלא.

ארטינוס:                             הזהב

          שלי - הוא מחולל פלאים גדולים

          יותר מלהשחית שרצים

          ושרתים. הנה פה, השתתפו.

          (מראה דף)

          זוהי תלונה אל הקיסר. זה מה

          שיהרוס אותה, וירומם

          אתכן. הכנסתם לָאישום כבר את

          שמכן? (הנשים חותמות על הדף)

יוליה:             ונאשר מה שחתמנו.

קייניס:   בתוקף רב.

דומיטילה:             אני אמסור את זה.

ארטינוס:  אם כך השאירו לי את כל היתר.

          (נכנס קיסר עם המשמר שלו)

קיסר:  ישיגו לנו נצחונות קצינינו

          כשאנו מתענגים בבית על

          שלום. ובטוחים מכל אויב

          פְּנימי, המסוכן מכל יריב

          זר, חשדות ופחד, יִזָּרעו

          כל השמיים בכוכבי שביט,

          שאסטרולוגים טפשיים קוראים

          בהם אותות בטוחים למוֹת מלכים

          וחילופי שלטון, אנו, בלי פחד,

          ובחסות הרעם בְּרוּא ידנו,

          נקרא תיגר גם עליהם וגם

          על הגורל, כי אנו חמושים

          חזק מכדי שיפצעו אותנו.

ארטינוס:  קיסר -

יוליה:                 כיוון שאתה רם מבן-

          אדם -

קייניס:                אל-נא תיתן לרגשותיך

          למרוד בתבונתך -

          (העתירה נמסרת)

דומיטילה:                       אלא קבל

          מבחן זה לַיציבות שלך שווה-נפש

          כאילו באת אל או שַבְתָּ מן

          הקפיטול, מודה לאל על כל

          נצחונותיך.

קיסר:                  הה!

דומיטילה:                          הואל לבלום קצת

          את ברק עיניך אשר בני-תמותה

          פשוטים לא מעזים להסתכל בו.

ארטינוס: כל וריד שמזדקף בך בזעם

          הוא לנו רעש אדמה.

דומיטילה:                           שאם

          לא ייבלם בהבלגה יותר

          מאנושית, יבלע אותנו תוך

          שניה בלב האדמה.

קייניס:                              לא כי

          אנו ממורמרות מלשרתה

          אנו מאשימות אותה.

יוליה:                                 אלא כי

          התדרדרה לשפל שכזה -

ארטינוס:  ובידינו ראיות חותכות -

דומיטילה: שיחשפו  כי היא לא ראויה

          אף לניצוץ הכי קלוש בָּאש

          האלוהית שהענקת לה.

קיסר:  אני תוהה ולא יודע איך

          להתייחס לזה. בתקיפתכן

          המרושעת על מזבַּח התום

          והאמת שלה, לשווא עמלתן

          סתם לטנף גלימת שְלמוּת זכה

          שהקנאה שחורת הלוע לא

          מסוגלת להקיא עליה כתם.

          אבל אני אשמוט לרגע את

          האלוהוּת שאתן מתאמצות

          לגזול ממני כאן, ואנשל

          אתכן מכל סבירוּת בְּטיעונים

          כאילו שאני אדם. עלי

          להאמין שהיא, אשר שואבת

          את כל אורה ממני, ויודעת

          איך לנצלו, תסגיר לידיעתכן

          את מחשכיה? תגלה ברור

          מה שאתמול, בסערת רוחה

          מהצגה, נראָה חשד בלבד?

          ולא תמצא מי לנצל בכדי

          לסלול לה דרך - רק אתכן, שְפָחוֹת

          שלה, הווה אומר שונאות אותה? 

          או ארטינוס, אשר מימים

          ימימה היא מכירה אותו בתור

          יועץ להנהגה - יותר מזה:

          בתור מפתח לסודות קיסר?

          כלום העלה אותה יופְיָה לְרוֹם

          כה מסחרר בכדי שנפילתה

          תדהים כפליים? או שהנקמה

          על תשוקתי לה ועל פגיעתי

          בלאמיה אמורה ליפול ממנה,

          וגם עליה, אשר לשתיהן

          הובילה? היא תנטוש את המיטה

          הקיסרית שלנו כדי להיכרך

          אחרי שחקן פומבי?

ארטינוס:                          מי-זה יעז

          לסתור שלל טיעונים הגיוניים

          ממוח אנושי, אשר יודעים

          איך להלביש לחטא נקלה בגדים  

          מפוארים של תום?

דומיטילה:                         היא טוב מאד

          ידעה באיזה כוח ורהיטות

          יגן עליה הפטרון שלה,

          וביומרתה, מעודף-בטחון

          נפלה כך, בלי לפחוד מקטיגור,

          ולא מן האמת אשר תוצב

          נגדה, שחסדך ואהבתך

          אף פעם לא יבדילו מן השקר.

קיסר:  איני מוכן לשמוע הברה

          נוספת שתקרא לי לשנות

          את דעתי עליה. אתם פה

          באגדה הזאת (שבשבועה

          קראתם לה ספור אמת) הערתם

          בי מלחמה עזה שלא יכלה

          לפרוץ גם אילו כל גדודַי לפתע

          מרדו ובאו חמושים נגדי.

          פה בנייר הזה - החרבות

          שנועדו להשמידני; הנה

          כּוכְבי גזירה שמאיימים בְּיותר

          מאבדון; וזהו ראש המוות

          אשר יוכיח לי, אם היא כוזבת, 

          שאני בן-תמותה -  מה שהתקף

          של חום כמעט גורר אותי לחשוב

          ולהודות מרוב רפיון. אבל

          עכשיו, כשבביטחון מלא ברור לי    

          עד כמה היא תושפל אם על סמך עֵד

          אחר מלבדי אחשוד בה כי 

          אינה נאמנה, שבה אלי

          כל קשיחותי. קדימה, מפלצות,

          אם חייכם שווים לכם אַשְּרוּ

          שהיא כולה שְלמוּת, כשם שאתם

          כולכם טינופת, כי אם היא סרחה

          יצעק כל היקום שבועה בוטה:

          אין אשת-איש תמה, ולא היתה.

          יוצאים כולם.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים דומיטיה, פאריס, משרתים.

 

דומיטיה (למשרתים): אִמרו שאנו מצווים כי אף

          איש לא יעז - אחרת יאבּד

          את חיבתנו, כלומר את חייו -

          להתקרב, כמו מציצן חצוף,

          לטווח של עין או של אוזן, עד

          שיתחשק לנו שישרתונו.

          יוצאים משרתים.

          ו, שְמע-אתה, גם אם קיבלת פְּטוֹר,

          אל תתנפח ותחשוב שזה

          כדי לפאר אותך.

פאריס:                          בהכנעה

          אני רק מציית לזימונך, 

          הייתי לולא זאת מסמיק להיות

          כל כך קרוב אלייך.

דומיטיה:                         טוב לך

          יותר לפחוד שלא תמחץ אותך

          עצמת החסד שאשפוך עליך;

          והיא תמחץ, שמע לי, אם כשתזכה 

          בַּגמול תתחיל להתרברב על כוס

          של יין בקִרְבָה הזאת.

 פאריס:                            זה, כבוד

          הקיסרית, להשתעשע עם

          ברק ממש.

דומיטיה:                  אתה תופש נכון.

          הכוח להרוג או להציל,

          הוא לא זכות בלעדית של הקיסר:

          אם נתרתח, יש גם לנו רעם,

          והוא לא קטלני פחות.

פאריס:                                זה לא

          יאה לשפל עמדתי לחקור

          מה יכולה אַת לעשות, כי אם

          בשפל-רוח להמתין למשאלתך,

          ולשרת אותה.

דומיטיה:                    ואם, נאמר,

          נפקיד אצלך סוד, זה לא יצרוב

          אותך לשמור אותו?

פאריס:                              גם אם ישרוף

          אותי שאתפחם, הוא לא ייצא

          לאור. לגסוס שנות דור, ובעינויים,

          רק כדי להיחשב ראוי להיות

          לך איש-סוד, ולבצע כל אשר

          תורי לִיְצוּר עלוב נידח כמותי -

          זה אושר אינסופי.

דומיטיה:                         נרצה מאד                             

          לתת בך אמון, ואך טבעי

          לחשוב לדעתנו שאתה,

          אשר לרוב ראיתי מגלם

          אדון, אציל, חכם, מלא חדווה,

          נאמנות וכל ברכה אחרת

          שהמשורר הואיל להאציל

          עליך (כמו שבקנקן דבֵק

          ריח משקה מתוק שהוא מכיל)

          אתה חייב, במידה מסוימת,

          להיות מה שאתה מציג. לא, אל

          תרעד. יש לנו בטחון בזה,

          ואין לנו ספק - פאריס שלנו

          הוא סך כל הברכות המעולות

          שהבמה עיטרה אותו בהן,

          ממוזגות פלאים.

פאריס:                         לפי אותו

          טיעון, אוגוסטה הגדולה, אני,

          אם אגלם טפש, פחדן, בוגד

          או ציניקן קר, או כל איש חלש

          ומרושע, חייב להיות כזה.

          הו גברת גדולת-נפש, מפואר

          או מעוות ככל שאֵרָאֶה

          על הבמה, כשתפקידי נשלם

          וכל קישוט מודבק מוסר ממני,

          איני יותר ולא פחות מאשר

          מה שהייתי טרם כניסתי.

דומיטיה:  די, אתה מיתמם בכוונה,

          ומתעקש שלא לתפוש לאן

          נחתור. האם עלינו בשפה

          בוטה, כנגד הצניעות של בנות

          מיננו, להגיד פה שנאהב

          אותך, נאהב להתענג עליך,

          ובַתשוקות שלנו מקומך

          ראשון, והקיסר רק סגן שלך?

          אם ממרום מלכותנו נביט מטה

          על שפלך ונחבק אותו,

          אתה חייב בצדק להרים

          בלהט את עינך אלי.

פאריס:                            הו גברת,

          שמעי אותי בסבלנות, נסי

          לתפוש את הסיבות שמרתיעות

          אותי מפני שמחה שמלכים

          למענה יריבו. מה, אני,

          שחב את כל חיי וכל אשר

          לי לַנדיבות שהקיסר המטיר

          עלי מעבר למגיע לי

          או לציפיותי, צריך לגמול

          על כל זה בכפיות-טובה, מרמה,

          בגידה? על אף שבצורתך יכולת

          גם להדיח את היפוליטוס,

          ושכוחך לפגוע או לגאול

          גדול מזה של פדרה המופקרת -

          אם אני מסרב להיעתר

          יהיו לי חוש חובה ומסירות

          לסנגורים.

דומיטיה:                 אתה מתחנחן,

          ומצפה שאכרכר סביבך.

          יפצירו ויתפללו גברות

          בזויות לעבדיהן שיזקפו

          כלים כדי לספק את חִשקיהן,

          אך לאוגוסטה לאבד כך את

          הראש - היא שפוקדת על קיסר

          והעולם - זו עליבות. אתה

          חייב! ותעשה! לסערה

          של רגשותי אין רסן, לא אדע

          מידה בעונש או בגמול. קבל

          זאת רק בתור עצה מפי: צניעות

          שחוקה - ידה קמוצה היא בַּקידום  

          של משרתיה, אבל הפריצות

          היא רחבת יד; ומשכורת חטא

          עולה בדרך כלל על שכר מצווה.

          אז בלי עוד פטפוטים - תשובה מהר. 

פאריס (הצידה):  לאיזה סד הוכנסתי! אויה לי,

          אני יודע שסירוב זה מוות,

          והיענות, אם תתגלה, סיכון

          כפול. אבל למות כחף מפשע,                                    

          ולהתגאות, לתהילת עולם, 

          שלְקיסרית סירבתי לטובת

          נאמנות לאדוני הרם,

          זה יצטייר, על פי קול התבונה,

          יפה כפליים מלקנות חיים

          חוטאים בְּהון או כיבודים. על זה

          אני בונה פה. (אליה): לא מעז, ולא

          יכול, ולא.

דומיטיה:              איך! מואסים בי! (הצידה): אם

          לא הבטחות ולא איום עובדים,

          אני צריכה למצוא תכסיס. (אליו): חשוֹב

          מי זו שמתחננת. אל תמנע

          ממני מה שאח היה נותן

          לאחותו.

          (נכנסים קיסר, ארטינוס, יוליה, דומיטילה וקייניס, למעלה.)

                      כאות שאני לא

          מבוזה, נשק אותי. נשק אותי שוב. 

          נשק חזק יותר. אתה עכשיו

          פאריס שלי מטרויה, ואני

          לְךָ הלנה.

פאריס:                   אם זה רצונך. (הם מתנשקים)

קיסר (הצידה): ואני הבעל, מנלאוס. אך

          אהיה דבר שעוד איני יודע. (קיסר יורד)

דומיטיה (לפאריס): למה אנחנו משחיתים כך זמן

          והזדמנות? כל אלה רק סלטים

          כדי לגרות עוד את התיאבון.

          קדימה למשתה,

          (עוגבת על פאריס בחשק זימה)

                               שם אתפלל

          שתהיה לי יופיטר, אני

          אַלְקְמֵנָה, והלוואי היה לי כוח

          למתוח לשלושה לילות לילה

          קצרצר אחד ולהוליד כמותם

          כך הרקולס.

          (קיסר והמשמר נכנסים לבמה הראשית.)

קיסר:                   כשאמפיטריון

          עומד בצד, כמו בעל, ומסיט

          את הוילון.

פאריס:              אהה! (משתטח אפיים ארצה)

דומיטיה:                         נבגֶּדֶת?

קיסר:                                      לא,

          נתפֶּסֶת בתוך רשת שחישל

          וולקן-אל-נפּחים לתפוס את מארס

          עם ונוס מול כל בני שמיים; כאן

          אני התיאטרון שהאֵלים

          בו הם קהל עצוב - שלא יעז

          אף איש בו להסגיר בחיוכו

          שגם לוֹ מתחשק להיתפס

          כך בקלון למען כל העונג

          שבשבילו מכרת את נשמתך.

          באיזה שם לקרוא לך? בוגדנית,

          כפוית טובה, או לא יודעת שובע -

          כל הנְאצות שבִּמְרירות נפשם

          גברים פגועים נשפו נגד נשים

          רעות לא יבטאו מה אַת. הרמתי

          אותך מאשפתות עד לפסגת

          כס, הוד, מלכות, בכדי שבמעשה

          בזוי אחד אני, אשר הייתי

          (לפני שחיבקתיך, נחש בַּלב

          שלי) יותר מבן-אדם, אמצא

          עצמי נחות מכל חיה? הכרחתי

          את אלה פה, דם מדמי, לכרוע

          כמו משרתות מול פּארך ומול

          גאוותך, בלי מחשבה משל

          עצמי חוץ מלקשור אותך אלי

          בעוד ועוד טובות - וזה הגמול

          שלי? לא ברך? לא דמעה? אף אות

          של צער על פשעך? שברי שתיקה

          עיקשת. מה את יכולה לטעון

          בכדי לבלום את נקמתי?

דומיטיה:                                  את זה.          

          תאוותךָ אנסה אותי להיות

          פרוצה, תאוותי השיבה לה

          בַּכּוונה וּבָרצון - אך לא

          בַּפועַל - להצמיח לך קרן.

קיסר:  הו, החוצפה! - סלקו אותה מכאן,

          שהכניסה שלה לגיהינום

          תהיה כשהיא עוזבת את חייה

          עם כל עינוי שהבשר יכול

          לחוש. אבל חכו. כוח כזה

          יש ליופייה על נשמתי, שגם

          עוולות לא נסלחות כאלה לא        

          ילמדו אותי לנקום בשם כבודי, או

          לשנוא אותה. - הִרגו אותה! -  עִצרו!

          להיות כרוך כל כך, שהַמְּשִיכה

          רק מתעצמת ממה שאמור

          לשתול תיעוב! הה, חי מינרבה, אם

          אביט בה עוד קצת אתמוסס, אשכח

          את פגיעתה בי, אתחנן ששוב

          תיתן לי חסד. -  קחו אותה לחדר

          שלה, שהוא יהיה לה לבית כלא

          עד שאחרוץ בדם יותר קר את

          דינה.

ארטינוס (הצידה): עכשיו אני נכנס, כשהוא

          רגוע כך, לתבוע את גמולי. -

          אדון, אם שירותִי ראוי -

קיסר:                                  כן, כן,

          אני אגמול לך. אתה שדדת

          ממני שקט ושלווה, היית

          גורם ראשי כדי שאדע את מה

          (נכנס משמר)

          שאם אוכל למחוק שוב מן המוח

          אני מוכן לקנות זאת באיבוד

          הקיסרוּת. - לחנוק אותו. קחו גם

          את אלה, בַּצינוק שַכְּנו אותן. -

          מטומטמות, החניף לכן השכל

          לחשוב שהגילוי הזה אשר

          המטיר עלי מכאוב לנצח לא

          ייפול בכובד עליכן? - סלקו

          אותן! סתמו את פיהן. לא אשמע

          שום מענה.

          יוצאים המשמר, אטינוס, יוליה, קייניס ודומיטילה.

                       הו פאריס, פאריס! איך

          אדוּן אתך? איך להתחיל לגרום

          לך לתפוש, לפני שאהרוג

          אותך, באיזה צער ואי-רצון

          זה נאנס עלי? אבל, היות

          והיית חביבי, אשמע אותך,

          איך תסייג או תתרץ לי את

          נכונוּתך לרוץ ולשרת

          את חשק האשה הזאת, ומי

          ייתן שרק יכולת לספקני

          כך שאקבור כל זכר של העסק.

          מבט הרֵם; כרויות אוזנינו.

פאריס:                                 הו

          קיסר כביר, אם אקווה לחיות

          או אסנגר על כפיות טובתי

          אני חוטא לך שנית. אני

          יודע שאני ראוי למוות,

          בַּקָּשָתִי היא רק שתזרז

          אותו. אך כדי שהוד רוממותך

          אחרי מותי (כי אין ספק שלא

          אחיה) יוכל לסלוח לי, אשטח   

          את חולשתי, את הרצון שלה,

          ואת פיתוי היופי שאתה לא

          יכולת לעמוד מולו. אז איך

          יברח אומלל כמותי ממה שרץ

          בעקבותי ושקיסר נכסף לו?

          זה הכל. עכשיו דינך.

קיסר:                            שאני לא

          יודע איך לפסוק. הו לו החטא

          שלך היה כזה שביכולתי

          לחנוֹן! אילו היית בִּפְריצות

          שורף את רומא הגאָה, כמו נֵירון, 

          מסגיר צבא, שוחט את הסנאט

          כולו, מועֵל בקודש, מְבַצֵּעַ

          כל פשע שהדין הרומאי

          תובע עליו מוות, אז הייתי

          כנגד כל ערעור חותם מייד

          על חנינה.

פאריס:                     אבל על זה, אבוי,

          אינך יכול, יותר מזה - אסור

          לך, אדון; בל יירשם בנצח

          שבלי לנקום קיסר מחל על עוול

          שאם אזרח פשוט היה משלים

          איתו, גם פחדנים היו עושים

          אותו לצחוק.

קיסר:                      אתה טוען ברגש

          כה אמיתי כנגד עצמך

          שזה פועל עלי יותר מאשר

          אילו מינרבה - פטרונית חיי

          וממלכתי - היתה קוראת בקול,

          כתנאי לחסוּתה: "קיסר, הַרְאֵה

          חמלה!" ו - אני לא יודע איך -

          אני נוטה לזה. עמוֹד. כלום לא

          אבְטיח; אך פזר את ענני

          פחדיך וטַפַּח תקוות. אשר

          עלינו לעשות, זאת נעשה.

          אנו זוכרים טרגדיה שתכופות

          צָפינו בה בעונג, "משרת

          השקר".

פאריס:               יש לנו כזאת, אדון.

קיסר:   שבּה אדון גדול פורש חסות

          על שבר-כלי, שם בידיו סמכות

          למשול ולצוות באחוזה

          שלו בהיעדרו, כְּשְכִּבְיָכול

          יוצא הוא לאיזה מסע - עם סייג

          אחד: שבשום פנים (כי האדון

          הזה חושד בנאמנות אשתו)

          המשרת, גם תחת שידולים,

          לא ייעתר, גם אם היא תצווה,

          את אש להבותיה לשכך.

פאריס:    זאת באמת היתה העלילה.        

קיסר:     ומה שיחקת שם?

פאריס:                           את משרת

          השקר, אדוני.

קיסר:                      נכון מאד.

          השחקנים בחוץ?

פאריס:                         נכון, זמינים

          כבר לשחק את הספור אשר

          כבודך הזכיר.

קיסר:                     קרא להם פנימה.

          (פאריס קורא לקלעים. נכנסים אזופוס, לאטינוס, ונער לבוש לתפקיד גבירה)

                                                      מי

          משחק את האדון המקופח?

אזופוס:   זה התפקיד שלי, אדון.

קיסר:                              היית

          לא משכנע בתפקיד. אנחנו

          נציג את זה יותר טוב. להוריד לי

          את הגלימה, הזֵר. אם נירון לא

          בחל בְּתיאטרון - מול הציבור -

          יורשה לנו להתבדר פרטית כאן.

          הכובע שם, והאדרת, בלי

          זָקָן או שום קישוט אחר, יתאים

          לַדמוּת.

אזופוס:                 רק, אדוני, הסַיִף בלי   

          החוד, לָרגע שאתה עושה את

          הרצח. (מגיש לו סייף) אם תואיל להשתמש

          בזה ולהסיר את חרבך.

קיסר:  בשום פנים. בצחוק או ברצינות

          זה לא נפרד ממני. נעשה רק

          תמונה קצרה אחת: זו בה הגברת

          דוחקת בַּמשרת בְּקוצר-רוח

          לגמול רעה לְפטרונו. סַמנו

          לי כשתורי בא. טוב, תתחילו כבר, 

          ועשו את זה עם כל הלב. גם אם

          אני שחקן טרי, תראו, כשזה

          מגיע לַביצוע - לא תוכלו

          לצחוק עלי.

לאטינוס (הצידה לשחקנים האחרים): בשם כל הפלאים,

          מה הוא רוצה?

אזופוס:                   אין מה להתווכח.

קיסר:  מה? איפה?

פאריס (כמשרת): אני חמוש;

          ולוּ עמד המוות מול עינַי

          כעת ואת חִצוֹ הלא-נמנע

          כיוֵון אל תוך לבי, הוא לא היה

          מעיר בי שום צמרמורת חום בַּקור

          של חיבוקו עד שיְכַלה זממו;

          ובשובעו מואֵס הייתי גם

          באריכות ימים של מתושלח.

נער (כגבירה): אנו שלצווֹת נולדנו, כלום

          עלינו להפציר? או לשדל

          עבד שאת לחמו ומלבושו

          נתנה ידנו לַאֲשֶר עליך

          להשתוקק לו על ברכיים? אל

          תביא לי כתירוץ את חסדיו

          של אדונך אשר נסע לו, או

          עד כמה אתה חב לנדיבותו

          חייך, או את פחדך ממה

          עתיד לקרות, כי בכוחי ללוש

          אותו כרצוני.

פאריס:                    וגם אותי,

          כל עוד זה לא יפגום בַּמוניטין

          שלו, וגם אני, עבדו ברוב

          תודות, לא  אֶפָּגַע. את צעירה,

          יפה, נכון; היי גם טהורה, 

          ונאמנה למיטת זה אשר

          הניף אותך למרום האושר.

נער:                                       איך

          ימצא לבי חולה האהבה

          תרופה מידי עצות? ואיך תעז

          הדעת להציג בבית-הדין

          לְאהבה כתב-הגנה מאוס

          לָאוזן? תשוקתי לא תקבל

          דיחוי, אז תן לי להבין מייד

          מה מצפה לי, כי אם זה סירוב,

          ואם לא אתענג על מנעמֵי

          קסמיך שבשיגעון אני

          רודפת, אשבע לאדוני

          כשהוא יחזור - ובסיפּורִי דמעות

          תתמוכנה - שניסית לאנוס

          עלי בבהמיות מה שאליו

          אני צמאה. ואז רק תדמיין

          מה זה למות עם המלים "בוגד"

          ו"עבד", עם כתובות ברזל יוקדות     

          במצח, ותחיה מוכן לזה.

פאריס (הצידה): אם כך היא תדַוַח, הוא יאמין,

          ברור, ואז אני לא כלום; ובין

          שני אסונות, אומרת החוכמה,

          בחר בַּנורא פחות. (אליה) כדי לא להיות

          לַזעם שלך טרף, אתמסר

          לנשיקה הזאת; הנה חותמת.

          (הם מתנשקים)

אזופוס (לקיסר): עכשיו, אדון עכשיו.

קיסר:                                         אני צריך

          לתפוס אותם על חם?

אזופוס:                                  כן, אדוני,

          אבל אל תתבלבל.

קיסר:                           הו מנוול!

          נבל וכפוי טובה! - אני צריך

          לומר פה משהו, אבל שכחתי

          את התפקיד שלי. אך לעשות

          אני יכול: כך, כך, ו - ככה!

          הורג את פאריס.

פאריס:                                     הו!

          נרצחתי באמת.

קיסר:                        נכון, וזו

          היתה כוונתי, פאריס הטוב

          שלי. אבל בטרם החיים

          עוזבים אותך, שהכבוד אשר

          עשיתי לך במותך יהיה

          נחמתך. אילו קיסר היה

          יכול (בלי שהוֹדוֹ יוּעם) היה

          מוחל לך, אך האכזריות

          של הכבוד סירבה לזה. אבל

          כתעודה שאהבתי אותך,

          חתרתי להביא לך מוות

          נשגב, שייבדל פאריס שלי

          מכל האחרים, ובכך הראיתי

          את רחמי. גם לא הסכמתי כי

          תיפול בחרב שר-צבא, וכל

          גופך, אבר לאבר, ייתלש

          לרוח בְּקרסֵי קלגס (גם אם

          החטא מצדיק זאת) אלא, כי בחייך 

          היית גדול השחקנים ברומא,

          תכננתי שתמות בפעולה,

          ועוד, ככתר הכתרים - תמות

          עטור תשואות עד סוף כל הימים,

          ביד קיסר שלנו. (פאריס מת) נשמתו

          השתחררה מכלא הבשר;

          שמעלה היא תנסוק. אשר לגוף

          הזה, כשאש הלוויות תשרוף

          אותו לאפר, אז נִרְאה אותו

          בתוך מיכל זהב. משוררים

          את ארונו יפארו בַּמר

          שביגונות, ותתאבל עליו

          לנצח הבמה. וכל אותם

          אשר היו צופים שמחים שלו

          יבכו שמת פתאום, הכתובת על                  

          המצבה תשכיח איך ולמה.

          יוצאים: מוזיקה עצובה, השחקנים נושאים את גופת פאריס, קיסר אחריהם.  


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים פארתניוס, סטפאנוס ומשמר. [צֶלֶם מינרבה על הבמה.]

 

פארתניוס (למשמר): שימרו עליו צמוד, ואל תרשו

          לְאיש לגשת להחליף איתו

          מילה או הברה, עד שיזמן

          אותו קיסר אליו.

          (יוצא המשמר)

                               מה שסיפרת,

          סטפאנוס, על סופות הרגש של

          קיסר לאחרונה, מדהים אותי

          מאד. על ארטינוס המלשין

          נגזר דין מוות כי חשף תגלית

          אמת על הפקרות הקיסרית;

          ופאריס המסכן - קודם רוצחים,

          עכשיו מקוננים; והנסיכות

          מבוּדדות בכל מיני איים.

          אך לאוגוסטה, המנוֹע של

          כל הרעות האלה, הוא מטה

          שוב את חסדו?

סטפאנוס:                   מטה? מפציר, כל כך

          חסרת אונים היא חיבתו. אבל,

          כדי להסתיר את חולשתו, הפיץ

          שבני העם עתרו לטובתה,

          שנואת נפשם יותר ממלחמות

          אחים או מרעב. אך היזהר

          שרק לא תיחשב - בְּמשאלה

          או בִּתמיכה - שותף לַמזימה

          נגדה. אם היא תוכיח זאת - לא, אם

          היא רק תחשוד - אתה אדם אבוד,

          שכן כוחה על הקיסר חולה

          האהבה עכשיו רב מאי-פעם.

פארתניוס: נכון שזה מפחיד. וכשתבוא

          ההזדמנות -

סטפאנוס:                 תגיד לי "פעל" - אני

          שלך, וסמוך עלי.

פארתניוס:                     רק אעמוד

          בעוד מבחן אחד, ואז תשמע

          ממני.

סטפאנוס:          בוא עכשיו שים לב כמה 

          שהרודן שלולית, והיא גאה.

          (הם עומדים בצד. נכנסים קיסר ודומיטיה)

קיסר:  לא-לא, הכל נשכח כבר.

דומיטיה:                              מצדךָ

          אולי.

קיסר:             וגם נסלח, דומיטיה. על

          חסד כזה ברכי-נא במבט

          עליז יותר. קיסר יכול למחול

          לך כפי שלא פיללת, את שפשעת בו, 

          אך הוא צריך להתחנן בפני

          זו שחֵטְאָהּ נשטף ברחמיו

          שתקבל אותם ממנו?

דומיטיה:                            לא

          ביקשתי רחמים, ורע ומר

          יהיה לי לקבל זיכוי על מה               

          שבעיני לא פשע - ובגלוי

          אני מודה בו - מאשר, כמו

          הרגע, להעיר את חרונך

          בבוז ולעג לָאישום. גם אם

          משכנעים אותך כל חנפניך        

          שמעשי הרֶצח-אֹנס-חֵשק

          שלך הם אות לקדוּשתך, ומה

          שלְקיסר טוב, גם אם זה מושחת,

          הוא חוק וצדק, גם אם יפַתחו

          בך אמונת-שקר שאתה

          על-אנושי, אני, מול פרצופך

          (מול המשמר, השוט, הגרזנים

          וכל סמלי הכוח המנופח

          שלך) אומַר שדומיציאנוס - לא,

          אוסיף לזה "קיסר" - הוא איש חלש,

          רפה, משועבד לתשוקותיו,

          ומשום כך עבְדִי, עבד נרצע

          יותר ממני כשלבי עשה 

          אותי שפחה לפאריס האהוב

          שלי.

קיסר:             אני יכול לחיות וכך

          לשמוע? או לשמוע בלי לנקום?

          די, את יודעת מה כוחך עלי;

          אל תשתמשי בו באכזריות

          מדי. נכון שמלכת לידיה לא

          שלטה בהרקולס כשם שאת

          רודָה בי - בהחלט - אך התבונה

          תוכל עוד ללמדני לְנָעֵר   

          את עול ההיכּרכוּת המטופשת.  

דומיטיה: אף פעם. אל תְקַווה. זה לא יקרה.   

          אתה שבוי בלי כופר של יופיי,

          אז האימפריה שלי עצומה   [/ כבירה]

          מזו שלך, ואייסר אותך

          בה, דומיציאן, על מות פאריס שלי.

          וכשאכריח שתי עיניים אלה,

          רותחות ואדומות עכשיו, לשפוך

          דמעות לשווא כדי לְרַצות אותי,

          אני כה מכירה את תשוקתך

          לחיבוקַי (אשר לא תקבל,

          גם אם תזחל עד נצח) ששפוף,

          גוֹוֵעַ תתפלל שהשחקן

          שלי יחיה שוב, שתהיה סגנו, 

          לטעום מן המעדנים האלה

          אחרי שהוא שבֵעַ.

קיסר:                         הו מינרבה

          שלי!

דומיטיה (מצביעה על צֶלֶם מינרבה):

          הנה היא. קרא לה ותשביע.

          אין בידה לתת לך יכולת

          לשלוף חרב נגדי, כוחי גדול

          יותר; אפילו לא לומר לחֵיל

          צבא: "איש לא מעז פה לעשות

          מה שאני רועד לחשוב עליו,     

          ולסלק ממני במותה

          של האשה הזאת את השדים

          שמייסרים אותי ללא מנוח?"

          על העוולות ללאמיה, כשחטפו

          אותי החשקים שלך ממנו,

          אני פסגת הנקמה; ואין

          לי שום סיבה לחיות אחרי מות פאריס

          אם לא תוסיף לך אהבתך,

          שתתגבר עם שנאתי, עינוי.

          וכך, עם כל הבוז שביכולתי,

          אשאיר אותך.

          (יוצאת דומיטיה)

קיסר:                     אני אבוד. אני

          גם לא קיסר כבר. כשלראשונה

          את עצמאות חושי ורצוני

          הסגרתי לַפֵיה המתנשאת

          הזאת, תחת רגליה הגאות

          שמתי את השלטון על העולם

          ועל עצמי. כל כוח החֵמה  

          שלי ישֵן? או שלבי שבוי

          כה מכושף עד שנגזר עלי

          להתחנן לשמוע לַחֲשֵי-קסם

          שישעבדו אותי כפליים? קום,

          זעם שלי! בושה עליך, פרוץ

          את התרדמת כבר והתגלה

          איום כפי שהיית, ואפשר לי           

          (אם אין לי חרב לשסף לִבָּהּ,

          ולא לשון לומר "שהיא תמות")

          גם אם זה נעשה ביד רועדת

          (מוציא ספרון)

          לחתום מותה! מינרבה אדירה,

          עזרי לי, אֶת נקמת המאמין

          שלך נקמי פה! (כותב) ככה. היא עכשיו   

          בָּרשימה של אלה שאת דינם

          גזרתי וצפויים, בכדי לפטור  

          אותי מפחד וחשש, למות

          מחר. 

סטפאנוס (הצידה לפארתניוס): ספרון אימים זה לא נשלף 

          עוד בלי שמישהו חשוב סומן

          בו לכליה.

פארתניוס:              אני מתחיל לחשוש

          כבר לעורי.

          (יוצא סטפאנוס)

קיסר:                    מי שם?

פארתניוס:                            קיסר!

קיסר:                                          כן, ככה.

          ראשי גדודים עם נשק רועדים

          מול מבטַי, אבל אשה עושה 

          מהם בדיחה. איפה האיצטגנין         

          אשר ציווינו שתביא?

פארתניוס:                               מוכן

          לסבול כל מוות שתגזור עליו.

קיסר:  תכניס לכאן. נחקור אותו אישית.

          (פארתניוס מסמן אל מחוץ לבמה. נכנסים אַסְקְלֵטָארְיוֹ, טריבונים, משמר)

          עכשיו, אתה שמנהל דיון

          עם כוכבים ושמעז מראש

          לקבוע את היום והשעה

          בה ניפרד מן העולם, לחזות

          בדייקנות כיצד ואיך יבוא

          מותנו האלים, אם ברצונך

          להיחשב אמין בָּאוּמנוּת

          שלך, גלה לי, כי על גורלנו

          אתה כל כך בטוח, איזה מין

          גורל ממתין לך?

אסקלטאריוס:                  זמן רב כבר יש לי

          ידע מוסמך, וכשם שבלי ספק

          אתה תמות מחר, שני שבועות       

          לפני אוקטובר, בשעה חמש,

          גוויה זו תיקרע ותיטרף

          בפי כלבים - ורשום זאת כחיזוי

          בטוח.

קיסר:                שגופנו, שֶרֶץ, לא

          יֵידע קבורה יפה יותר, אם כך

          יקרה לך. אני, גוזר עליון של

          חיים ומוות, לא יכול ללעוג

          לַכּוכבים בִּשטוּת כזאת? (לטריבונים) קחו את

          המתחזה מכאן, וכשתחתכו

          לו את הגרון, הָקימו מדורה

          מוקפת משמרות עד שהפגר

          המקולל שלו יהיה לאפר!

          אם ברצונכם, וברצון המשמר,

          לחיות - בַּצעו את זה.

אסקלטאריוס:                        לשווא. כשכל

          מה שאמרתי יתגשם, תרעד

          לחשוב מה מחכה עוד.

קיסר:                                תגררו

          אותו מכאן, ותעשו את כל

          מה שציוויתי!

          (הטריבונים והמשמר נושאים את אסקלטאריוס החוצה, פארתניוס הולך אחריהם)

                          מעולם עוד לא

          הייתי כה בטוח בעצמי,

          שכן, בניצחוני על רגשותי

          ובהשתחררי מן הגֵאָה

          דומיטיה (שתחדל לחיות, כי היא

          בָּזָה לָאהבה) אני נותר רגוע.

          ונגד מטאורים מְבשרֵי

          רָעוֹת, מתריס מול נבואות שווא של

          כַּשְֹדִים, פחדי קנאה של חברים

          קרובים ועבדים, קנאה בטוחה

          של משפחה ובני-ברית, מול כל פחד

          שבוגדנות צבא או זעם עַם

          יטלטלו בו את יציבותי,

          אני חמוש. אותו דבר נוקדן

          ודקדקן אשר נקרא מצפון -

          יָבַש, ואני קהה-חושים לכל  

          המעשים שלי - שבשלהם 

          על פי טיפשים של דת ושל מוסר    

          אני ארור - כאילו לא קרו,   

          ואם הכנעתי את האהבה

          בגבורתה, לא אקדש פחד

          שבוי חיוור, לא אקבל אותו,

          גם לא בְּמחשבה. כי עד שאַת,

          מינרבה חכמה, שמנעורי

          היית מגן לי, תנטשי אותי,

          לא יוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס באיומֵי

          הסיוטים שלו, וגם לא מה

          שזה עתה חזה הידעוני פה

          (הכל דברים של הבל, מופרכים,

          בלי הגיון) לא יטרידוני בשום

          חלום. (קורא) הַכניסו את הספה שלי.

          (נכנסים משרתים עם ספה, ויוצאים)

          מין יגע פתאומי אבל עיקש

          קורא לי שאנוח. ילווה

          זאת איזה לחן עם תמליל מובחר.

          בינתיים שכב קצת פה, ספר יקר.

          כשתיפתח כשאתעורר תגרום

          לכמה שיִשְנוּ לַנצח.

          (מניח את הספר תחת הכר שלו. המוזיקה והשיר. קיסר ישן.

            נכנסים פארתניוס ודומיטיה)

דומיטיה:                           שמי

          במגילת-הדם שלו, פארתניוס?  

          זה פחד שווא; הוא לא יעז, הוא לא

          יכול.

פארתניוס:          אין לי ערבות; אך שמתי לב,

          כשאת עזבת אותו, ואחרי

          קצת התרגשות אבל הרבה חֵמה,

          שלף את זה. מותו של מי חתם

          אין לי מושג, אבל במבטו

          הופיעה החלטה מול מה שקודם

          נרתע ממנו. מה החליט - זה לא

          ברור, אך בקרוב מדי עלול

          ליפול עלייך, או עלי, או שנינו,

          או כל אחד, ומשאלתו תוסגר

          לאוזן הקצינים והטריבונים

          שלא מפשפשים ברצונו

          אך מבצעים. אם אַת, בביטחון

          בכוחותייך, כשרשימת-הדם

          עליו, תעיזי לעיין בה או

          לקחת בשנתו, תוכלי ללמוד

          איזה סבל צפוי לך או כיצד

          ללחום בו.

דומיטיה:               לא רוצָה להיתפס

          מעודף ביטחון.

          (ניגשת בזהירות לקיסר)

                                ברשותך,

          אדון. הה! שום תזוזה. אתה שוכב

          לא-נוח, אדוני; בוא אסדר

          לך את הכרית.

          (מוציאה את הספרון מתחת לכרית)

פארתניוס:                    יש?

דומיטיה:                             הנה.

קיסר (נאנק בשנתו):             הו!

פארתניוס: הערת אותו. בשקט, גברת, כל

          עוד לא זוהינו. בואי נקרא בנחת.

          (יוצאים פארתניוס ודומיטיה.

               מוזיקה מחרידה נשמעת, נכנסים רוסטיקוס וסורה, עם חרבות מגואלות בדם; הם מנופפים בחרבות מעל ראשו. קיסר, מוטרד בשנתו, נראה כמתפלל לצֶלֶם; הם לוקחים אותו [את הצֶלם] משם בבוז.)

קיסר:  אֵלָה שלי, הָגֵנִּי! החלום

          הזה יגרור אותי לשיגעון!

          לאן נשאו אותך אֵלֶּה, שֵדֵי

          הזעם? קום וזוז, לך אחריהם.

          אני שטוף כולי זיעה קרה

          של מוות, משותק מכדי לרדוף

          את הרוחות האלה הטמאות.

          מה, כך נשדדתי פתע מתקוות

          וגם מהוויה? לא, אני חי -

          (קם, כולו תועה)

          כן, חי, ועם יכולת להבין

          שגם אלים גם בני-אדם נטשו

          אותי. מי זה הקטגור אשר

          זועק בקול רם מתוכי שזה

          מגיע לי, כי באֵלֶּה גם באֵלֶּה

          פשעתי? מי מעז כך לדבר?

          אני לא הקיסר? - איך! שוב חוזר

          על זה! בוגד חצוף, אתה תמות! -

          איזה בוגד? זה שהיה בוגד

          כלפי עצמו ופה עומד מורשע.

          אבל למי יש זכות להיות שופט

          מעל קיסר? קיסר. כן, דין קיסר

          ביד קיסר נחרץ, ועליו לסבול.

          מינרבה לא תציל אותו. הה! איפה

          היא? איפה האלָה שלי? איננה!

          אז אני אבוד. זה לא היה חלום,

          אלא אמת מציאותית מאד

          שיוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס ופַּלְפוּרְיוּס סוּרָה,

          אף שהאפר שלהם הושלך

          הימה, בזכות חפּוּתם חוברו

          שנית, וזה עתה הופיעו כאן

          גשמית, מנופפים בחרבות

          מגואלות בדם מעל ראשי

          כשם שאיימו בשעת מותם.

          וגם מינרבה אשר נחטפה

          מכאן, נדמה לי לחשה שהיא

          פורקה מנשק בידי יופיטר

          בשל תועבותי, ולא יכולה

          עוד להגן עלי. כן, כך היה;

          (רעם וברק.)

          הוא מאשר זאת בַּברק שלו,

          שגם אם על עלֵי דפנה יחוס,

          הזר הזה לא יעמוד נגדו.

          (נכנסים הטריבונים)

          הה! באתם להיות לי תליינים?

טריבון ראשון: ציות ואמונה שישמרו

          אותנו מלהרים יד על קדושת

          ראשך!

טריבון שני:           להיפך, באנו לבקש

          חמלה -

טריבון שלישי:        ולהודות שלפי הצדק

          איבדנו זכות לחיות כי לא ביצענו

          את צו קיסר.

טריבון ראשון:              ולא הפרנו זאת

          בגלל חוסר רצון או רשלנות,

          אלא כי - בהיותנו בני-תמותה

          בלבד - אין לנו כוח התנגדות

          כשהאלים לוחמים בנו.

קיסר:                              דברו.

          במה ביטאו את זעמם? נשמע זאת,

          אבל איני יכול לומר "ללא

          מורא ופחד".

טריבון ראשון:                בקיצור, אדון,

          זה ככה. גזר הדין שלשונך

          המלכותית הוציאה, להמית

          את אסקלטאריוס האסטרולוג, בוצע

          במהירות.

קיסר:                 יפה.

טריבון ראשון:                   כי כשגרונו

          חתוך, רגליו קשורות, הפגר בלי

          הנשימה נגרר בכל הבוז

          אל השדה של מארס, שם, כשמדורה

          הוקמה מעץ יבש, ונמרחה

          שמן, גופרית וכל מה שיכול

          עוד להזין ולהגביר את האש,

          הוטלה אליה הגווייה. אך רק

          החל מה שדָלִיק להתלקח,

          פתאום, לתדהמת משמר קשוח,

          ניצוץ ברק אשר פרץ מבעד

          לעננים המתפזרים, פילס

          לו דרך בעוצמה, וכאילו בז

          לכל חוֹם חוץ מזה שלו, כיבה

          בין רגע את האש המלאכותית.

          ולא הספקנו להציתה שנית

          כי חיש מהר הלם פטיש הרעם,

          ברעש עז כאילו יופיטר,

          רותח על כל בני-אנוש, גזר

          במזימת סתרים חורבן כללי

          על היקום. אך תמה האימה

          הזאת, התחילה סערה של גשם -

          לא, המילה קטנה מלבטא זאת -

          גם בַּמבּול לא נראתה כמותה.

          דמיין לך, אדון, שבאַשְדֵי

          הנילוס הגלים אינם שוצפים

          בקצף שכזה, או שהיָם,

          כשמפלצת מצולות זועמת

          יורקת אותו מעלה לסכּן

          ספינות גאות שרק שטוֹת קרוב שם,

          נוחת למטה ככה. אבל כאן

          הפלא לא נגמר אלא מתחיל.

          כי כשניסינו כך לשווא לשרוף

          את פגר המכשף, כל הכלבים

          של רומא, בצרחות ונביחות

          כמו זאבים שהורעבו, קפצו

          והתנפלו עלינו, ועל אף

          שנהרגו כך אלפים מהם,

          חלק אכן טפסו על תל האש,

          ובשיניים להוטות לפתו

          את הגוויה.

קיסר:                 אך הם שיסעו אותה?

טריבון ראשון: שיסעו, וגם טרפו.

קיסר:                              אם כן, אני

          איש מת, כי כל התחזיות מורות

          לי שאני אבוד. הו חיילי

          האהובים, קיסר צריך לומר

          לכם שלום. אך גם אם לי עצמי

          איני יכול להעניק דחייה

          בָּעונש, את כולכם אני חונן

          פה. השעה הגורלית זוחלת

          עלי מהר. אני חייב למות

          לפני חמש הבוקר, חיילים;

          זו השעה האחרונה שבה

          תראוני חי אי פעם.

טריבון ראשון:                     יופיטר

          ימנע זאת! הגורל שלך שוכן

           בחרבות שלנו, ונשמור

          עליו.

קיסר:          הו לא, זה לא יכול להיות;

          נגזר ממעל, ושום כוח פה

          לא ישנה את זה. יביטו-נא

          חיי-אנוש גאים על הקיסר,

          שעד לאחרונה הוקף צבאות,

          ובעיניו נשא חיים ומוות,

          בזרועותיו חיבק את העולם,

          אשר הכתיר עצמו כאל, ועל

          יומרה זאת הוא מושלך למטה מן

          השפל של אדם פשוט, שוקע

          מכובד משקלי שלי.

טריבון ראשון:                      לא, אל

          תנטוש את עצמך; אנחנו לא

          נפקיר אותך אף פעם.

טריבון שני:                        נגייס

          עוד לגיונות, אם בבגידה אתה

          חושד.

קיסר:            הם לא יכולים להצילני.

          אלי-שמיים נרגזים, אשר

          יושבים עכשיו בתור שופטים שלי,

          מרוב טינה על גדולתי ועל

          כוחי קושרים נגדי פה.

טריבון ראשון:                       השתדל

          ותפייס אותם.

קיסר:                      זה ניסיון

          עקר; הם לא ימתיקו את הדין.

          אבל לו רק יכולתי להתחמק

          מן השעה הנוראה חמש,

          כל האֵימות שדוחפות אותי

          אל הייאוש היו פורחות ממני; 

          ואילו רק הבטחתם לי עד אז - 

טריבון ראשון: כן, אדוני; או שניפול אתך,

          ונעשה מרומא בור של קבר           

          שנערבב בו גם את עפרנו. 

קיסר:  אלה מלים אציליות. אני                       

          קצת מתנחם. למוּת, על כל פנים,

          זה סוף לַאֲסונות וְשִבְרונים.                    

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים פארתניוס [עם ספרון קיסר], דומיטיה, יוליה, קייניס, דומיטילה, סטפאנוס, סִיֵיאוּס ואֶנְטֶלוּס.

 

פארתניוס: אתם רואים, כולנו נידונים

          למוות. אין מנוס; צריך לפעול,

          או שנסבול.

סטפאנוס:               אך זה חייב להיות

          מייד; כל עַכָּבָה היא גורלית.

דומיטיה:  הלוואי הייתי גבר, להוביל זאת!

דומיטילה: אילו אני אהיה חֵיל החלוץ,

          למרות שקומתי לא מבטיחה

          גדולות, לבי אמיץ כמו זה שלה

          שמגיעה יותר גבוה.

סטפאנוס:                      תני לי

          לקחת את העול הזה ממך,

          גברתי. כל הסיפור הוא להרחיק

          אותו מן הטריבונים שסביבו,

          כי אם ניתן רק להביא אותו

          לטווח חרבי, תבל תהיה חייבת

          את חרותה מן הרודן הזה

          לסטפאנוס.

סיינוס:                  לא תתחלק לבד

          בתהילת המעשה אשר

          יחיה עד קץ כל הזמנים.

אנטלוס:                             וגם

          אני אקח בו חלק.

פארתניוס:                     בנחישות.    

          ולהתרחק. חשבתי על תכסיס,

          שאסכן חיי בביצועו,

          איך לסלק אותו מכאן. אבל

          לא לעשות שטויות.

סטפאנוס:                     נעיף אותו,

          אין לך מה לדאוג, אה? כלב מת

          אינו נושך.

פארתניוס:              אז על כל הקופּה!

          (פארתניוס יוצא; האחרים עומדים בצד.

            נכנסים קיסר והטריבונים.)

קיסר:  איך הדקות האלה זוחלות!

          כמה אומלל הוא כל עיכוב בִּזמן

          של מתח! לו יכולתי להשתיל

          נוצות בכנף הזמן, או להורות

          לַשֶּמש שיצליף בבני-סוסיו

          לִמְרום גבעת מזרח שבשמיים,

          עד שתחלוף בלי זכר השעה

          שמבעיתה אותי, כשם שאני

          יכול לְשוֹן מחוג זו להזיז

          לשש, אז כל ורידי וגם עורקי

          הַמְּרוֹקָנִים מפחד יתמלאו

          ויתפחו שוב. איך אני נראה?

          רואים עלי כבר את המוות?

טריבון ראשון:                          אל

          תחשוב עליו. אין סכנה; לכל

          אותם אותות שמבהילים אותך יש

          גורם טבעי. אל תקשר אותם

          לעצמך, כי זה היה קורה

          גם אילו לא נולדת מעולם.

קיסר:  יפה דיברת, למופת, חייל

          אמיץ. איך זה אני, שחש בריא

          ובשיא כוחי, צריך להאמין

          שאני כה קרוב לסוף שלי,

          ולהקיף עצמי בחיילים?

          ייכחדו כל הנבואות! אני

          הולך ומשתכנע - הן כוזבות,

          בנויות על מגדלים פורחים.

טריבון ראשון:                          נכון.

          עכשיו קיסר נשמע קיסר.

קיסר:                              נזוז

          למחנה, וכשנבטיח שם

          שהמשמר איתנו בהוספת

          שכר ומענק נדיב, יהיו

          כאן כמה כבר ש - אני לא אוסיף.

          (נכנס פארתניוס)

פארתניוס: רק אושר, בטחון ואריכות

          ימים למלך העולם!

קיסר:                          אתה

          נראה עליז.

פארתניוס:              ודיווחִי כולו

          שמחה ופלא. למה הטיפול

          בגוף הקיסרי שלך מוזנח,

          אדון, כשכבר חלפה לה שעת הפחד

          שעל חייך איימה?

קיסר:                         אחרי

          חמש כבר?

פארתניוס:               אחרי שש, לידיעתי,

          וברצינות איש-השעון שלך

          צריך למות, שהוא עיכב כל

          כך את שלוותך. הגיע רק

          עכשיו שליח שמביא מידע

          בדוק: הלגיונות שלך בסוריה 

          השיגו ניצחון מזהיר, והם

          הרחיבו את ממלכתך. הסתרתי

          אותו, כדי שתוכל להתענג

          פרטית על המידע, והסנאט

          ישמע מפיך כמה הוא חייב

          לך ולמזלך.

קיסר:                  אז בְּרח לך,

          פחד חיוור! פארתניוס, קח אותי.

טריבון ראשון: שנתלווה אליך?

קיסר:                               לא. אחרי

          הפסד צריך שומרים. תִפסו מרחק.

          (יוצאים קיסר ופארתניוס)

טריבון שני: איך התקוות מתעתעות בבני-

          אדם. שכה אני אחיה, עוד לא

          הגיעה השעה.

טריבון ראשון:                על כל פנים,

          עלינו לציית, נראה מה הלאה.

          (יוצאים הטריבונים.

       נכנסים קיסר ופארתניוס)

דומיטיה: הוא בא, אני שומעת. בנחישות.

קיסר:  איפה, פארתניוס, שליח הברכה

          הזה?

סטפאנוס:           לחסום מהר את הדלת. - פה;

          שליח של זוועה.

קיסר:                          מה זה! בגדו

          בי?

דומיטיה:          לא; תפסו אותך, רודן.

קיסר:                                       דומיטיה

          שלי בַּמזימה!

פארתניוס:                הבט: הַסֵּפֶר.

קיסר:  אז אני אבוד. אך גם בלי נשק לא

          אפול עלוב.

          (מכריע את סטפאנוס)

סטפאנוס:               הצילו!

אנטלוס:                           כך ו - ככה!

          (הם דוקרים את קיסר)

סיינוס:  כל כך לאט אתה נופל שם?

קיסר:                                  זה

          נגמר, וזה נגמר בביזיון.

          (נופל, ומת.)

פארתניוס: זה על מות אבי!

דומיטיה:                      זה על פאריס

          שלי!

יוליה:          זה על גילוי העריות!

דומיטילה: זה על ההתעללות בדומיטילה!

          (הם דוקרים אותו כל אחד בתורו)

טריבון ראשון (בחוץ): לפרוץ את הדלתות!

          (נכנסים הטריבונים)

                                                  הו מארס! מה, מה

          עשיתם?

פארתניוס:           מה שרומא רק תודה

          לנו עליו.

סטפאנוס:                חיסלנו פה מפלצת.

טריבון ראשון: בכל זאת הוא היה שליט שלנו,

          מושחת כפי שהיה, ועליכם

          יש כתם רצח, שמי שימלוך

          תחתיו ינקום. (לדומיטיה): אך אנו, שלשירותו

          עמדנו, לא נסכים שמין מפלצת

          כמוך (כי ברשעותך איבדת את

          תואר אוגוסטה) את אשר היית

          בסיס כל הרוע, לא נסכים שאת

          תצאי מכאן בלי עונש. - שימו יד

          עליה, תגררו אותה לגזר

          דינה. נפנה זאת לסנאט, אשר

          ישפוט אותך בזמנו החופשי.  

          את גופתו הָרימו. במותו

          שילם על האכזריות שלו.

          על מלך טוב בוכים כשהוא הָלַך,

          אך מי שכאוות נפשו מָלַך,

          ללא תבונה, קינה הוא לא ישְמע,

          בקבורתו אף עין לא תדמע.           

          (יוצאים כולם.

       תרועה.)




< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 5, תמונה 2