שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים פארתניוס, סטפאנוס ומשמר. [צֶלֶם מינרבה על הבמה.]

 

פארתניוס (למשמר): שימרו עליו צמוד, ואל תרשו

          לְאיש לגשת להחליף איתו

          מילה או הברה, עד שיזמן

          אותו קיסר אליו.

          (יוצא המשמר)

                               מה שסיפרת,

          סטפאנוס, על סופות הרגש של

          קיסר לאחרונה, מדהים אותי

          מאד. על ארטינוס המלשין

          נגזר דין מוות כי חשף תגלית

          אמת על הפקרות הקיסרית;

          ופאריס המסכן - קודם רוצחים,

          עכשיו מקוננים; והנסיכות

          מבוּדדות בכל מיני איים.

          אך לאוגוסטה, המנוֹע של

          כל הרעות האלה, הוא מטה

          שוב את חסדו?

סטפאנוס:                   מטה? מפציר, כל כך

          חסרת אונים היא חיבתו. אבל,

          כדי להסתיר את חולשתו, הפיץ

          שבני העם עתרו לטובתה,

          שנואת נפשם יותר ממלחמות

          אחים או מרעב. אך היזהר

          שרק לא תיחשב - בְּמשאלה

          או בִּתמיכה - שותף לַמזימה

          נגדה. אם היא תוכיח זאת - לא, אם

          היא רק תחשוד - אתה אדם אבוד,

          שכן כוחה על הקיסר חולה

          האהבה עכשיו רב מאי-פעם.

פארתניוס: נכון שזה מפחיד. וכשתבוא

          ההזדמנות -

סטפאנוס:                 תגיד לי "פעל" - אני

          שלך, וסמוך עלי.

פארתניוס:                     רק אעמוד

          בעוד מבחן אחד, ואז תשמע

          ממני.

סטפאנוס:          בוא עכשיו שים לב כמה 

          שהרודן שלולית, והיא גאה.

          (הם עומדים בצד. נכנסים קיסר ודומיטיה)

קיסר:  לא-לא, הכל נשכח כבר.

דומיטיה:                              מצדךָ

          אולי.

קיסר:             וגם נסלח, דומיטיה. על

          חסד כזה ברכי-נא במבט

          עליז יותר. קיסר יכול למחול

          לך כפי שלא פיללת, את שפשעת בו, 

          אך הוא צריך להתחנן בפני

          זו שחֵטְאָהּ נשטף ברחמיו

          שתקבל אותם ממנו?

דומיטיה:                            לא

          ביקשתי רחמים, ורע ומר

          יהיה לי לקבל זיכוי על מה               

          שבעיני לא פשע - ובגלוי

          אני מודה בו - מאשר, כמו

          הרגע, להעיר את חרונך

          בבוז ולעג לָאישום. גם אם

          משכנעים אותך כל חנפניך        

          שמעשי הרֶצח-אֹנס-חֵשק

          שלך הם אות לקדוּשתך, ומה

          שלְקיסר טוב, גם אם זה מושחת,

          הוא חוק וצדק, גם אם יפַתחו

          בך אמונת-שקר שאתה

          על-אנושי, אני, מול פרצופך

          (מול המשמר, השוט, הגרזנים

          וכל סמלי הכוח המנופח

          שלך) אומַר שדומיציאנוס - לא,

          אוסיף לזה "קיסר" - הוא איש חלש,

          רפה, משועבד לתשוקותיו,

          ומשום כך עבְדִי, עבד נרצע

          יותר ממני כשלבי עשה 

          אותי שפחה לפאריס האהוב

          שלי.

קיסר:             אני יכול לחיות וכך

          לשמוע? או לשמוע בלי לנקום?

          די, את יודעת מה כוחך עלי;

          אל תשתמשי בו באכזריות

          מדי. נכון שמלכת לידיה לא

          שלטה בהרקולס כשם שאת

          רודָה בי - בהחלט - אך התבונה

          תוכל עוד ללמדני לְנָעֵר   

          את עול ההיכּרכוּת המטופשת.  

דומיטיה: אף פעם. אל תְקַווה. זה לא יקרה.   

          אתה שבוי בלי כופר של יופיי,

          אז האימפריה שלי עצומה   [/ כבירה]

          מזו שלך, ואייסר אותך

          בה, דומיציאן, על מות פאריס שלי.

          וכשאכריח שתי עיניים אלה,

          רותחות ואדומות עכשיו, לשפוך

          דמעות לשווא כדי לְרַצות אותי,

          אני כה מכירה את תשוקתך

          לחיבוקַי (אשר לא תקבל,

          גם אם תזחל עד נצח) ששפוף,

          גוֹוֵעַ תתפלל שהשחקן

          שלי יחיה שוב, שתהיה סגנו, 

          לטעום מן המעדנים האלה

          אחרי שהוא שבֵעַ.

קיסר:                         הו מינרבה

          שלי!

דומיטיה (מצביעה על צֶלֶם מינרבה):

          הנה היא. קרא לה ותשביע.

          אין בידה לתת לך יכולת

          לשלוף חרב נגדי, כוחי גדול

          יותר; אפילו לא לומר לחֵיל

          צבא: "איש לא מעז פה לעשות

          מה שאני רועד לחשוב עליו,     

          ולסלק ממני במותה

          של האשה הזאת את השדים

          שמייסרים אותי ללא מנוח?"

          על העוולות ללאמיה, כשחטפו

          אותי החשקים שלך ממנו,

          אני פסגת הנקמה; ואין

          לי שום סיבה לחיות אחרי מות פאריס

          אם לא תוסיף לך אהבתך,

          שתתגבר עם שנאתי, עינוי.

          וכך, עם כל הבוז שביכולתי,

          אשאיר אותך.

          (יוצאת דומיטיה)

קיסר:                     אני אבוד. אני

          גם לא קיסר כבר. כשלראשונה

          את עצמאות חושי ורצוני

          הסגרתי לַפֵיה המתנשאת

          הזאת, תחת רגליה הגאות

          שמתי את השלטון על העולם

          ועל עצמי. כל כוח החֵמה  

          שלי ישֵן? או שלבי שבוי

          כה מכושף עד שנגזר עלי

          להתחנן לשמוע לַחֲשֵי-קסם

          שישעבדו אותי כפליים? קום,

          זעם שלי! בושה עליך, פרוץ

          את התרדמת כבר והתגלה

          איום כפי שהיית, ואפשר לי           

          (אם אין לי חרב לשסף לִבָּהּ,

          ולא לשון לומר "שהיא תמות")

          גם אם זה נעשה ביד רועדת

          (מוציא ספרון)

          לחתום מותה! מינרבה אדירה,

          עזרי לי, אֶת נקמת המאמין

          שלך נקמי פה! (כותב) ככה. היא עכשיו   

          בָּרשימה של אלה שאת דינם

          גזרתי וצפויים, בכדי לפטור  

          אותי מפחד וחשש, למות

          מחר. 

סטפאנוס (הצידה לפארתניוס): ספרון אימים זה לא נשלף 

          עוד בלי שמישהו חשוב סומן

          בו לכליה.

פארתניוס:              אני מתחיל לחשוש

          כבר לעורי.

          (יוצא סטפאנוס)

קיסר:                    מי שם?

פארתניוס:                            קיסר!

קיסר:                                          כן, ככה.

          ראשי גדודים עם נשק רועדים

          מול מבטַי, אבל אשה עושה 

          מהם בדיחה. איפה האיצטגנין         

          אשר ציווינו שתביא?

פארתניוס:                               מוכן

          לסבול כל מוות שתגזור עליו.

קיסר:  תכניס לכאן. נחקור אותו אישית.

          (פארתניוס מסמן אל מחוץ לבמה. נכנסים אַסְקְלֵטָארְיוֹ, טריבונים, משמר)

          עכשיו, אתה שמנהל דיון

          עם כוכבים ושמעז מראש

          לקבוע את היום והשעה

          בה ניפרד מן העולם, לחזות

          בדייקנות כיצד ואיך יבוא

          מותנו האלים, אם ברצונך

          להיחשב אמין בָּאוּמנוּת

          שלך, גלה לי, כי על גורלנו

          אתה כל כך בטוח, איזה מין

          גורל ממתין לך?

אסקלטאריוס:                  זמן רב כבר יש לי

          ידע מוסמך, וכשם שבלי ספק

          אתה תמות מחר, שני שבועות       

          לפני אוקטובר, בשעה חמש,

          גוויה זו תיקרע ותיטרף

          בפי כלבים - ורשום זאת כחיזוי

          בטוח.

קיסר:                שגופנו, שֶרֶץ, לא

          יֵידע קבורה יפה יותר, אם כך

          יקרה לך. אני, גוזר עליון של

          חיים ומוות, לא יכול ללעוג

          לַכּוכבים בִּשטוּת כזאת? (לטריבונים) קחו את

          המתחזה מכאן, וכשתחתכו

          לו את הגרון, הָקימו מדורה

          מוקפת משמרות עד שהפגר

          המקולל שלו יהיה לאפר!

          אם ברצונכם, וברצון המשמר,

          לחיות - בַּצעו את זה.

אסקלטאריוס:                        לשווא. כשכל

          מה שאמרתי יתגשם, תרעד

          לחשוב מה מחכה עוד.

קיסר:                                תגררו

          אותו מכאן, ותעשו את כל

          מה שציוויתי!

          (הטריבונים והמשמר נושאים את אסקלטאריוס החוצה, פארתניוס הולך אחריהם)

                          מעולם עוד לא

          הייתי כה בטוח בעצמי,

          שכן, בניצחוני על רגשותי

          ובהשתחררי מן הגֵאָה

          דומיטיה (שתחדל לחיות, כי היא

          בָּזָה לָאהבה) אני נותר רגוע.

          ונגד מטאורים מְבשרֵי

          רָעוֹת, מתריס מול נבואות שווא של

          כַּשְֹדִים, פחדי קנאה של חברים

          קרובים ועבדים, קנאה בטוחה

          של משפחה ובני-ברית, מול כל פחד

          שבוגדנות צבא או זעם עַם

          יטלטלו בו את יציבותי,

          אני חמוש. אותו דבר נוקדן

          ודקדקן אשר נקרא מצפון -

          יָבַש, ואני קהה-חושים לכל  

          המעשים שלי - שבשלהם 

          על פי טיפשים של דת ושל מוסר    

          אני ארור - כאילו לא קרו,   

          ואם הכנעתי את האהבה

          בגבורתה, לא אקדש פחד

          שבוי חיוור, לא אקבל אותו,

          גם לא בְּמחשבה. כי עד שאַת,

          מינרבה חכמה, שמנעורי

          היית מגן לי, תנטשי אותי,

          לא יוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס באיומֵי

          הסיוטים שלו, וגם לא מה

          שזה עתה חזה הידעוני פה

          (הכל דברים של הבל, מופרכים,

          בלי הגיון) לא יטרידוני בשום

          חלום. (קורא) הַכניסו את הספה שלי.

          (נכנסים משרתים עם ספה, ויוצאים)

          מין יגע פתאומי אבל עיקש

          קורא לי שאנוח. ילווה

          זאת איזה לחן עם תמליל מובחר.

          בינתיים שכב קצת פה, ספר יקר.

          כשתיפתח כשאתעורר תגרום

          לכמה שיִשְנוּ לַנצח.

          (מניח את הספר תחת הכר שלו. המוזיקה והשיר. קיסר ישן.

            נכנסים פארתניוס ודומיטיה)

דומיטיה:                           שמי

          במגילת-הדם שלו, פארתניוס?  

          זה פחד שווא; הוא לא יעז, הוא לא

          יכול.

פארתניוס:          אין לי ערבות; אך שמתי לב,

          כשאת עזבת אותו, ואחרי

          קצת התרגשות אבל הרבה חֵמה,

          שלף את זה. מותו של מי חתם

          אין לי מושג, אבל במבטו

          הופיעה החלטה מול מה שקודם

          נרתע ממנו. מה החליט - זה לא

          ברור, אך בקרוב מדי עלול

          ליפול עלייך, או עלי, או שנינו,

          או כל אחד, ומשאלתו תוסגר

          לאוזן הקצינים והטריבונים

          שלא מפשפשים ברצונו

          אך מבצעים. אם אַת, בביטחון

          בכוחותייך, כשרשימת-הדם

          עליו, תעיזי לעיין בה או

          לקחת בשנתו, תוכלי ללמוד

          איזה סבל צפוי לך או כיצד

          ללחום בו.

דומיטיה:               לא רוצָה להיתפס

          מעודף ביטחון.

          (ניגשת בזהירות לקיסר)

                                ברשותך,

          אדון. הה! שום תזוזה. אתה שוכב

          לא-נוח, אדוני; בוא אסדר

          לך את הכרית.

          (מוציאה את הספרון מתחת לכרית)

פארתניוס:                    יש?

דומיטיה:                             הנה.

קיסר (נאנק בשנתו):             הו!

פארתניוס: הערת אותו. בשקט, גברת, כל

          עוד לא זוהינו. בואי נקרא בנחת.

          (יוצאים פארתניוס ודומיטיה.

               מוזיקה מחרידה נשמעת, נכנסים רוסטיקוס וסורה, עם חרבות מגואלות בדם; הם מנופפים בחרבות מעל ראשו. קיסר, מוטרד בשנתו, נראה כמתפלל לצֶלֶם; הם לוקחים אותו [את הצֶלם] משם בבוז.)

קיסר:  אֵלָה שלי, הָגֵנִּי! החלום

          הזה יגרור אותי לשיגעון!

          לאן נשאו אותך אֵלֶּה, שֵדֵי

          הזעם? קום וזוז, לך אחריהם.

          אני שטוף כולי זיעה קרה

          של מוות, משותק מכדי לרדוף

          את הרוחות האלה הטמאות.

          מה, כך נשדדתי פתע מתקוות

          וגם מהוויה? לא, אני חי -

          (קם, כולו תועה)

          כן, חי, ועם יכולת להבין

          שגם אלים גם בני-אדם נטשו

          אותי. מי זה הקטגור אשר

          זועק בקול רם מתוכי שזה

          מגיע לי, כי באֵלֶּה גם באֵלֶּה

          פשעתי? מי מעז כך לדבר?

          אני לא הקיסר? - איך! שוב חוזר

          על זה! בוגד חצוף, אתה תמות! -

          איזה בוגד? זה שהיה בוגד

          כלפי עצמו ופה עומד מורשע.

          אבל למי יש זכות להיות שופט

          מעל קיסר? קיסר. כן, דין קיסר

          ביד קיסר נחרץ, ועליו לסבול.

          מינרבה לא תציל אותו. הה! איפה

          היא? איפה האלָה שלי? איננה!

          אז אני אבוד. זה לא היה חלום,

          אלא אמת מציאותית מאד

          שיוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס ופַּלְפוּרְיוּס סוּרָה,

          אף שהאפר שלהם הושלך

          הימה, בזכות חפּוּתם חוברו

          שנית, וזה עתה הופיעו כאן

          גשמית, מנופפים בחרבות

          מגואלות בדם מעל ראשי

          כשם שאיימו בשעת מותם.

          וגם מינרבה אשר נחטפה

          מכאן, נדמה לי לחשה שהיא

          פורקה מנשק בידי יופיטר

          בשל תועבותי, ולא יכולה

          עוד להגן עלי. כן, כך היה;

          (רעם וברק.)

          הוא מאשר זאת בַּברק שלו,

          שגם אם על עלֵי דפנה יחוס,

          הזר הזה לא יעמוד נגדו.

          (נכנסים הטריבונים)

          הה! באתם להיות לי תליינים?

טריבון ראשון: ציות ואמונה שישמרו

          אותנו מלהרים יד על קדושת

          ראשך!

טריבון שני:           להיפך, באנו לבקש

          חמלה -

טריבון שלישי:        ולהודות שלפי הצדק

          איבדנו זכות לחיות כי לא ביצענו

          את צו קיסר.

טריבון ראשון:              ולא הפרנו זאת

          בגלל חוסר רצון או רשלנות,

          אלא כי - בהיותנו בני-תמותה

          בלבד - אין לנו כוח התנגדות

          כשהאלים לוחמים בנו.

קיסר:                              דברו.

          במה ביטאו את זעמם? נשמע זאת,

          אבל איני יכול לומר "ללא

          מורא ופחד".

טריבון ראשון:                בקיצור, אדון,

          זה ככה. גזר הדין שלשונך

          המלכותית הוציאה, להמית

          את אסקלטאריוס האסטרולוג, בוצע

          במהירות.

קיסר:                 יפה.

טריבון ראשון:                   כי כשגרונו

          חתוך, רגליו קשורות, הפגר בלי

          הנשימה נגרר בכל הבוז

          אל השדה של מארס, שם, כשמדורה

          הוקמה מעץ יבש, ונמרחה

          שמן, גופרית וכל מה שיכול

          עוד להזין ולהגביר את האש,

          הוטלה אליה הגווייה. אך רק

          החל מה שדָלִיק להתלקח,

          פתאום, לתדהמת משמר קשוח,

          ניצוץ ברק אשר פרץ מבעד

          לעננים המתפזרים, פילס

          לו דרך בעוצמה, וכאילו בז

          לכל חוֹם חוץ מזה שלו, כיבה

          בין רגע את האש המלאכותית.

          ולא הספקנו להציתה שנית

          כי חיש מהר הלם פטיש הרעם,

          ברעש עז כאילו יופיטר,

          רותח על כל בני-אנוש, גזר

          במזימת סתרים חורבן כללי

          על היקום. אך תמה האימה

          הזאת, התחילה סערה של גשם -

          לא, המילה קטנה מלבטא זאת -

          גם בַּמבּול לא נראתה כמותה.

          דמיין לך, אדון, שבאַשְדֵי

          הנילוס הגלים אינם שוצפים

          בקצף שכזה, או שהיָם,

          כשמפלצת מצולות זועמת

          יורקת אותו מעלה לסכּן

          ספינות גאות שרק שטוֹת קרוב שם,

          נוחת למטה ככה. אבל כאן

          הפלא לא נגמר אלא מתחיל.

          כי כשניסינו כך לשווא לשרוף

          את פגר המכשף, כל הכלבים

          של רומא, בצרחות ונביחות

          כמו זאבים שהורעבו, קפצו

          והתנפלו עלינו, ועל אף

          שנהרגו כך אלפים מהם,

          חלק אכן טפסו על תל האש,

          ובשיניים להוטות לפתו

          את הגוויה.

קיסר:                 אך הם שיסעו אותה?

טריבון ראשון: שיסעו, וגם טרפו.

קיסר:                              אם כן, אני

          איש מת, כי כל התחזיות מורות

          לי שאני אבוד. הו חיילי

          האהובים, קיסר צריך לומר

          לכם שלום. אך גם אם לי עצמי

          איני יכול להעניק דחייה

          בָּעונש, את כולכם אני חונן

          פה. השעה הגורלית זוחלת

          עלי מהר. אני חייב למות

          לפני חמש הבוקר, חיילים;

          זו השעה האחרונה שבה

          תראוני חי אי פעם.

טריבון ראשון:                     יופיטר

          ימנע זאת! הגורל שלך שוכן

           בחרבות שלנו, ונשמור

          עליו.

קיסר:          הו לא, זה לא יכול להיות;

          נגזר ממעל, ושום כוח פה

          לא ישנה את זה. יביטו-נא

          חיי-אנוש גאים על הקיסר,

          שעד לאחרונה הוקף צבאות,

          ובעיניו נשא חיים ומוות,

          בזרועותיו חיבק את העולם,

          אשר הכתיר עצמו כאל, ועל

          יומרה זאת הוא מושלך למטה מן

          השפל של אדם פשוט, שוקע

          מכובד משקלי שלי.

טריבון ראשון:                      לא, אל

          תנטוש את עצמך; אנחנו לא

          נפקיר אותך אף פעם.

טריבון שני:                        נגייס

          עוד לגיונות, אם בבגידה אתה

          חושד.

קיסר:            הם לא יכולים להצילני.

          אלי-שמיים נרגזים, אשר

          יושבים עכשיו בתור שופטים שלי,

          מרוב טינה על גדולתי ועל

          כוחי קושרים נגדי פה.

טריבון ראשון:                       השתדל

          ותפייס אותם.

קיסר:                      זה ניסיון

          עקר; הם לא ימתיקו את הדין.

          אבל לו רק יכולתי להתחמק

          מן השעה הנוראה חמש,

          כל האֵימות שדוחפות אותי

          אל הייאוש היו פורחות ממני; 

          ואילו רק הבטחתם לי עד אז - 

טריבון ראשון: כן, אדוני; או שניפול אתך,

          ונעשה מרומא בור של קבר           

          שנערבב בו גם את עפרנו. 

קיסר:  אלה מלים אציליות. אני                       

          קצת מתנחם. למוּת, על כל פנים,

          זה סוף לַאֲסונות וְשִבְרונים.                    

          (יוצאים)