על תומס מידלטון

ע"פ מאמרים של סטנלי וולס וגארי טיילור

                תומס מידלטון וויליאם שייקספיר היו שני הכותבים היחידים של הרנסנס האנגלי אשר יצרו מחזות שעדיין נחשבים ליצירות מופת בארבעה ז'אנרים תיאטרליים מרכזיים: קומדיה, היסטוריה, טרגדיה וטראגי-קומדיה. מידלטון היה המחזאי היחיד שלהקת התיאטרון של שייקספיר הפקידה בידיו את האחריות לעבד מחזות של שייקספיר לאחר  מותו.

            מידלטון הכניס לשפה סקס, וסקס לשפה, יותר מכל מחזאי אחר באנגלית.

                 הוא העלה לבמה גילוי עריות ב"טרגדיית הנוקם" וב"נשים, היזהרו מנשים";

                 אובססיה של בן בוגר למיניות אמו ב"ריב נאה";

                 בעל המסרסר בשמחה באשתו ב"בתולה תמה בצ'יפסייד";

                 הוא הציג טראנסווסטיזם נשי ב"מיקרוניקון" וטראנסווסטיזם גברי ב"הבריונית";

                 סחיטה מינית ב"המתחזה";

                 נקרופיליה ב"טרגדיית הגבירה";

                 פדופיליה ב"הכל בשביל חיים שקטים";

                 נואפת הנאלצת לאכול את גופת אהובה ב"משתה דמים";

                 בקומדיות שלו הוא מצא דרכים עקיפות להראות על הבמה ניאוף, אוננות, יחסים לסביים.

                 הטרגדיות שלו הן ברוטאליות ועזות כמו ציורים של קאראוואג'ו.       

עלומים

                   הוא נולד (16 שנה לאחר הולדת שייקספיר) בשנת – 1580. אביו היה איש אמיד למדי, חבר כבוד באגודת מניחי הלבנים והמרצפות.

                   כשהיה תומס בן חמש או שש מת אביו, והותיר אחריו ירושה נאה. ב – 1586 התחתנה אמו שוב, וכבר שבועיים לאחר החתונה החלו הבעל והאשה בסכסוך כספי מתמשך על הקרן שהקציבה האם כירושה לילדיה. המריבה הכספית נמשכה 15 שנה, עם משפטים חוזרים ונשנים. הארווי, הבעל, בילה שנים מחוץ לאנגליה או בבתי-סוהר לבעלי-חוב. אין זה מפתיע שתככיהם של פרקליטים ועורכי-דין זוכים לטיפול סאטירי נוקב במחזות שכתב בנו החורג.

                באפריל 1598 נרשם מידלטון ל"קווינז קולג'" באוקספורד. הוא עזב מקץ שנתיים, ללא תואר.

                עוד קודם לכן הוכיח את שאפתנותו הספרותית. בגיל 17 כתב פואמה ארוכה ומחורזת להפליא (4,166 שורות!) בשם "ניסוח מחדש של חכמת שלמה" (עליה כתב עורך אחת ממהדורות כתביו, "יצא לי לקרוא לא מעט שירה בינונית או גרועה, אבל אני יכול לומר במלוא האחריות ש'חכמת שלמה' היא היצירה השטוחה ביותר שקראתי מעודי").

                עם כל מגרעותיה, מוכיחה הפואמה את מיומנותו הטכנית המעולה של מידלטון כבר בגיל צעיר.    

                בתקופת שהותו באוקספורד פרסם שני ספרים, האחד מהם - "רוחה של לוקרציה" – הוא מעין המשך ל"אונס לוקרציה" של שייקספיר, ויש בו הרבה אלמנטים דרמטיים ותיאטרליים, כולל במבנהו: הוא נפתח בפרולוג ומסתיים באפילוג – עדות למשיכתו הגוברת והולכת לעולם התיאטרון. ב – 1601, על פי דברי עֵד באחד מן המשפטים האינסופיים של הוריו, נמצא מידלטון "מדי יום בלונדון בחברת השחקנים".

                מן הירושה לא נותרה לו אגורה, ולפרנסתו כתב פמפלטים סאטיריים. אבל בתיאטרון מרוויחים יותר. ב – 1602 אנו כבר מוצאים אותו כותב ללהקה המתחרה לזו של שייקספיר, "אנשי האדמירל", לצד תומס דֶקֶר, מייקל דרייטון, אנטוני מאנדיי וג'ון וובסטר. השותפות עם דקר קנתה לו את עוינותו של בן ג'ונסון (דקר וג'ונסון כתבו סאטירות חריפות זה על זה בשני מחזות). בשיחותיו של ג'ונסון עם דראמונד (אחד המסמכים המרתקים על חיי התיאטרון שחל התקופה, ראיון של 30 עמ' עם בן ג'ונסון) הוא מכנה את מידלטון "בחור בזוי", ובמקום אחר הוא מתאר בנבזיות איך המחזה "משחק שחמט" של מידלטון משמש כנייר טואלט.

בגרות

                עם מותה של המלכה אליזבת והכתרתו של המלך ג'יימס ב – 1603 החלה תקופת הפריחה של מידלטון.

                המחזה הראשון שלו ששרד, "הפניקס", שייך לתקופה זו, והיה פופולארי כל כך ש"הוצג בפני הוד מלכותו" בעונת החורף התיאטרלית הראשונה לכהונתו. המחזה נמנה על קבוצה קטנה של מחזות שנכתבו בין 1603-1605 שהמוטיב המרכזי בהם הוא  שליט הלובש מסווה על מנת לבחון את הרעות החולות שבממלכתו. הידוע מבין מחזות אלה הוא "מידה כנגד מידה" של שייקספיר. לעלילה ארבעה צירים, אחד מהם הוא מעלליו של קפיטן ימִי לשעבר, נבל מנוול (ללא ספק תיאור של אביו החורג), המתחתן בהתקף של אמנזיה, מקלל את יומו, ואז מוכר את גופה של אשתו כדי לממן מסע בים.

                1603 היתה גם השנה בה מידלטון התחתן עם מגדלן מרי מַרְבֶּק, ילידת לונדון, נכדתו של מוזיקאי מפורסם ואחיינית של הרופא הראשי של המלכה אליזבת. יש לשער שהוא פגש אותה דרך אחיה, שחקן שולי בשם תומס מרבק, שעבד בלהקת "אנשי האדמירל". בנם היחיד נולד בין נובמבר 1603 לנובמבר 1604. החל מ – 1608 ועד מותם התגוררו בני הזוג בפרבר לא רחוק מאיזור התיאטרונים ב – Southwark.

                אותה שנה על תהפוכותיה מתוארת להפליא בספרו של תומס דקר "השנה המופלאה":  מות אליזבת, ואחריו הכתרת ג'יימס, ואז המגפה הנוראה, שגרמה לסגירת התיאטראות לזמן ממושך.

                תיאוריו של דקר את המגפה הם מסמך מרתק וכתוב נהדר. הם עוברים מן המזעזע אל הגרוטסקי והמקאברי, וקטעים מסויימים – סלפסטיק של ממש עם גולגלות ועצמות – מבהירים בהחלט על איזה קרקע של הומור צמחו למשל חבורת "מונטי פייתון" או "בריטניה הקטנה".

                גם ידידו מידלטון, שלא יכול היה להתפרנס מן התיאטרון בזמן הזה, פרסם אז פמפלטים, חוברות וסיפורים (ביניהם "מפגש הסנובים בבית מרזח", "מעשיות אבא האבּרד" ו"הספר השחור").

                התיאטרונים נפתחו מחדש כנראה רק באפריל 1604, ומידלטון שב אליו מייד.

                כבר בחודש מרץ קיבלו הוא ודקר מקדמה על חשבון מחזה שכתבו ביחד, "הזונה ההגונה". זה היה להיט גדול, שבעקבותיו בא מייד "הזונה ההגונה חלק 2", אותו כנראה כתב דקר לבדו.

                מידלטון, בניגוד לשייקספיר, מעולם לא היה קשור ללהקת שחקנים אחת. הוא כתב ל"אנשי הנסיך הנרי", ללהקה של "בלקפראיירס", ל"אנשי המלך", ועוד. מחזותיו מנצלים את האפשרויות האמנותיות המגוונות שהעניקו לו תיאטרונים, שחקנים וקהלים שונים.

                אז באה סדרה של קומדיות מבריקות (המכונות "עירוניות"; גיבוריהן הם אזרחי לונדון וסוחריה):

                 Michaelmas Term, המחזה הראשון מפרי עטו הממוקם בלונדון בת-זמנו;

                A Trick to Catch the Old One, המציג את המרדף אחר אשראי - כספי ומיני; (מאוחר יותר ביסס על מחזה זה פיליפ מסינג'ר את הקומדיה שלו A New Way to Pay Old Debts).

                A Mad World, My Masters, שבמרכזו גיבור צעיר (כמו מידלטון) שאביו מת ומעמדו על הנייר כג'נטלמן מתנגש עם ארנקו המרושש.               

               באותו קיץ, בעקבות פמפלטים "חדשותיים" שתיארו כיצד רצח וולטר קאלוורלי שניים מילדיו, כתב מידלטון את "טרגדיה מיורקשייר". זו הוצגה ע"י "אנשי המלך" כאחד מ"ארבעה מחזות בערב אחד" (השלושה האחרים לא שרדו).

                ככל הנראה מייד לאחר מכן שיתף מידלטון פעולה עם שייקספיר במחזה שנושאו דומה, "טימון מאתונה" (החוקרים טוענים שהוא כתב כשליש מן המחזה, כולל את החלק הקומי המריר שבו נושיו של טימון מפנים לו עורף).

                ב – 1606 מכר מידלטון ללהקת "אנשי המלך" את "טרגדיית הנוקם" – התשובה שלו ל"המלט" – אירונית, גסה, טראגית עם הומור שחור.

                כשהמחזה נפתח אנו רואים את הגיבור בתנוחה המזוהה ביותר של המלט: הוא מחזיק גולגולת ונועץ מבט בחורי עיניה. אבל זו אינה גולגולת של ליצן שמת מזמן, אלא של אהובתו שנרצחה לא מזמן, שפניה היו, הוא אומר, "הרבה מעבר לברק המלאכותי / של הקלסתר שכל אשה קונה לה" – מלים המזכירות את מה שאומר המלט כשהוא בוחן את גולגולתו של יוריק: "שתצבע את השפתיים גם לעובי סנטימטר, כזה יהיה החנחון האחרון שלה".

                גם גיבור "טרגדיית הנוקם" יוצא למסע נקמה. באחד משיאי המחזה הוא מארגן לדוכס הזנאי מפגש מיני עם אשה באותו מקום שבו הדוכסית (ש"תעשה את זה גם עם השטן") כבר קבעה לעצמה מפגש עם בנו הלא-חוקי ושטוף הזימה. הנוקם מספק לדוכס, במקום מאהבת חיה, שלד אשה לבוש ומאופר, וכדי להעצים את האירוניה, זהו שלד אהובתו שנרצחה. הדוכס מנשק את השלד המורעל ומת בידי הגברת שבעצמו הרעיל. ולפני מותו מענה אותו הנוקם כשהוא מראה לו את אשתו המתנה אהבים עם בנו הלא-חוקי ולועגת לו בעודו גוסס.

                מידלטון המשיך לכתוב עוד קומדיות "עירוניות". ב – 1608 שוב נסגרו התיאטרונים לתקופה ממושכת (שנה וחצי בערך) בשל מגפה. מידלטון נקלע לקשיים כלכליים: הוא נעצר על חוב בדצמבר 1608, נתבע על חוב ב – 1609. הוא שב לכתוב פמפלטים, הפעם לא קומיים. באותה תקופה כתב גם את המחזה "משתה דמים", אשר כשמו כן הוא.

                שיתוף הפעולה המוצלח ביותר שלו עם דקר נכתב ב – 1611: The Roaring Girl, שבמרכזו הדמות הנהדרת של מוֹל, מין רובין הוד נשי ("מבשרת הפמיניזם", מכנה אותה גארי טיילור, עורך המהדורה החדשה, המקיפה והמומלצת בחום של כל כתבי מידלטון). מול מבוססת על אשה לונדונית אמיתית, עצמאית ומשוחררת, מרי פרית', שהסתובבה בבגדי גבר, עישנה טבק בציבור, הסתובבה בבתי מרזח, והיתה מזוהה עם חיי העולם התחתון והפשע.

                ב – 1613 כתב מידלטון את הקומדיה שנחשבת ליצירת המופת הקומית שלו, "בתולה תמה בצ'יפסייד". היא הוצגה בלהקת ליידי אליזבת, שנמנו עליה גם נערים רבים - שהם, כידוע, אלה ששיחקו את תפקידי הנשים במחזות התקופה. במחזה יש 11 דמויות נשים, יותר מאשר בכל מחזה אחר בן התקופה.   

                 בשנים שלאחר מכן, בנוסף למחזות תיאטרון ללהקות שונות, היה מידלטון מעורב גם בכתיבת מופעים ממלכתיים וטקסים עירוניים צבעוניים. הוא לא הוסיף יותר לכתוב קומדיות עירוניות משל עצמו, אלא רק בשיתוף פעולה עם כותבים אחרים (אחת עם ראולי, אחת עם וובסטר).

                בין המחזות המעניינים והבולטים מן הזמן הזה (כנראה ב – 1615) הוא הטרגי-קומדיה "המכשפה", שיש בו אלמנטים רבים שניתן למצוא גם ב"מקבת". במחזה של שייקספיר כפי שהוא מופיע בפוליו (המהדורה הראשונה של כל מחזות שייקספיר) מצויינים שני שירים ששרות המכשפות – שניהם לקוחים מתוך "המכשפה" של מידלטון. רבים מניחים, אגב, ש"מקבת" כפי שאנו מכירים אותו היום הוא למעשה עיבוד מאוחר ומקוצר של מידלטון למחזה המקורי של שייקספיר. ידוע שב – 1621 עיבד גם את "מידה כנגד מידה" - הרחיב את תפקידו של לוצ'יו, העתיק את העלילה לוינה, והוסיף שיר.

                עם ראולי כתב את "ריב הוגן", ועם ראולי והייווד את הטראגי-קומדיה "החוק הישן".

העשור האחרון

                מידלטון המשיך לכתוב עוד מחזות ומופעים, לבד ובשיתוף עם כותבים אחרים. "נשים, היזהרו מנשים" ו"המתחזה" (אותו כתב עם ראולי) הן מן הטרגדיות הגדולות ביותר של התקופה. עם וובסטר כתב את "הכל בשביל חיים שקטים", וב – 1623 כתב עם ראולי, דקר (שותפו הותיק) וג'ון פורד (שותפו החדש של דקר) את "הצועניה הספרדיה", מחזה שהפך לפופולרי ביותר.

                נצחונו התיאטרלי הגדול של מידלטון היה גם האחרון: "משחק שחמט" בביצוע להקת "אנשי המלך" בתיאטרון ה"גלוב". המחזה הוצג תשע פעמים ברציפות – ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של התקופה – ואז נפסל להצגה ע"י המועצה המלכותית לאחר תלונה מצד השגריר הספרדי.

                המחזה מתאר באופן אלגורי את מצבה הפוליטי של אנגליה. כל הדמויות מיוצגות ככלים במשחק שחמט (וניתנות לזיהוי כאישים פוליטיים של הדור), והמחזה מתרחש (איזו תפאורה מודרנית שבמודרניות!) על לוח שחמט. הכלים הלבנים מייצגים את החצר והכנסייה האנגליים, השחורים – את הספרדים. האביר השחור מבוסס על שגריר ספרדי קודם, שסבל מגידול בפי הטבעת, ועל הבמה הוא מוצג כשהוא יושב  תמיד על כסא מיוחד עם חור. בתמונה האחרונה, כך דיווח השגריר הנוכחי לחצר הספרדית, "זה ששיחק את הנסיך מוויילס הפליא את מכותיו בספרדי ובעט אותו לגיהינום, שנראה כחור גדול מלא דמויות מפלצתיות, והמלך הלבן דחף את המלך השחור ואפילו את מלכתו לגיהינום בגסות".

                מעטים המחזות שעוררו שערוריה כזאת. השגריר איים לעזוב את אנגליה. המלך ג'יימס לא נמצא בעיר ("הוא מתהולל עם השגריר הצרפתי ומתרפס בפניו") ולהקת "אנשי המלך" גרפה את הסכום האסטרונומי של 100 פאונד ליום. אך מייד עם שובו של המלך, הורדה ההצגה. השחקנים הוזמנו למועצה שנזפה בהם, ומידלטון ירד למחתרת; בנו נאסר, והוא זה שהובא בפני המועצה לייצג את אביו.

                כנראה שגם מידלטון נאסר בהמשך, ושוחרר בתנאי שלא יכתוב יותר מחזות. על כל פנים, אחרי 1624 לא ידוע שכתב עוד מחזה מימיו.

                הוא נקבר ב – 4 ביולי 1627. אלמנתו מתה בחוסר-כל שנה אחריו.

לעיון נוסף:

אתר "פרוייקט מידלטון של אוקספורד"

http://www.thomasmiddleton.org/

מאמר מה – GUARDIAN, מאת גארי טיילור, אחד משני העורכים הראשיים של כל כתבי תומס מידלטון, 2007.

http://www.guardian.co.uk/books/2007/nov/17/classics.theatre

 כתבה ב"טיים מגזין"

http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,1681401,00.html