שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט אנטי-פֹּה - קדימה >


על ריצ'רד ברום


ריצ'רד ברום

RICHARD BROME

          נולד בסביבות 1590, ומת ב -24 בספטמבר 1652.

          ברום היה מ"נערי בן ג'ונסון", מחזאים צעירים שעבדו כשוליות של המחזאי הנודע, ולמדו ממנו את רזי הכתיבה לתיאטרון. הוא כתב כחמש-עשרה קומדיות סאטיריות, שהשתיים הידועות ביניהן הן "כנופיה מבודחת" (או "הקבצנים העליזים") ו"אנטי-פה".

          ב – 1642, כאשר על פי צו הפרלמנט נסגרו כל התיאטראות באנגליה, מצא ברום את עצמו מחוסר עבודה, ומת עשר שנים לאחר מכן עני מרוד בבית-מחסה.


הנפשות הפועלות


אנטי-פֹּה

מאת ריצ'רד בְּרוֹם

(1640)

 

THE ANTIPODES 

Richard Brome 

 

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

 

לוגו, צייר שלטי אצולה

מַרְלי, אדון כפרי

קַפְּסוּל, דוקטור לרפואה

ברברה, אשתו של לוגו

מרתה, אשתו של פֶּרֶגְרין

לֶה-טריק, אדון אקסצנטרי

פאלסֶט, כומר-הבית שלו

פּרֶגְרין, בנו של מרלי

דיאנה, אשתו של מרלי

סַיידְשְטיק, משרת פיקח של לה-טריק

סולידָר, ידיד נפש של לה-טריק

מלווי לורד לה-טריק, המשחקים בהצגה


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים לוגו ומַרְלי.

 

לוגו:   ברוך הבא העירה, וְאלַי,

          עם כל מי שאתך. סבלנו זמן

          רב ממחסור חֶברה יפה - היה

          חורף קשה - אבל, תודה לאל -

          עבר, פינה מקום לביקורים.

          היינו כמו חולים כמעט-גוועים 

          על אלונקות של צער, אנוסים

          לצוּם ולהתנזר מידידים.

          עכשיו אפשר לנשום.  

מרלי:                                 אוי לי, אני

          מביא פה עם המשפחה שלי

          יותר מדי צער לבית אחד.

לוגו:   לא, אל תדאג. בֵּיתי, שאתה רשאי

          לקרוא לו גם ביתך, גדול מספיק

            בשביל כולכם. ובנוגע לַצער -

          הגעת כדי להיפטר ממנו,

          ותן לי לקוות שהאמצעים

          זמינים. הדוקטור תיכף בא - והוא,

          כמו שתיארתי לך בַּמכתבים,

          האיש הכי מבטיח בַּמדינה

          כדי לרפא את הבן שלך. ידהים

          אותך לשמוע איזה ריפּוּיֵי

          פלאים שהוא הביא לִמבולבלים

          כאלה כמו הבן שלך, ולא

          כל כך בִּרפואות לַגוף (לא, הוא

          כמעט שלא שולח מרשמים

          אל הרוקח) אלא בִּתרופות

          לַנפש. הוא מחדיר אותן במין

          תחכום - אבל באופן כה

          טבעי - שזה מוליד השתוממות

          וְעונג בַּצופים, כשהחולה

          המטושטש מבריא בלי להרגיש

          בכלל.

מרלי:              נשמע יפה מאד. אבל 

          אני פוחד שמחלה כמו זאת

          שהשתקעה בַּבּן שלי הוא לא

          פגש עוד.

לוגו:                     אז תקשיב לי. הוא ריפא

          איזה ג'נטלמן כפרי שהשתגע

          כי אכל את אדמתו לפני שהוא

          מכר אותה. כלומר, היא נמכרה

          כדי להחזיר חובות. הבן-אדם

          נראָה ממש, כמו שאומרים, סוס מת.

          כבר לא היה לו גְרוש לארוחה 

          ביום המכירה. נו, זאת סיבה

          שתוציא אדון מדעתו, נכון?  

          ואותו היא באמת הוציאה, לא

          פגשת מרוּשש כל כך מופרע.

          הרופא הזה, בְּאמנות, הסיר

          לו את השגעון, שפך לו ים

          של עשתונות לַמוח, ועכשיו,

          בְּאינפלציה של שפיות, האיש מרוויח

          ומבזבז אלפֵי פאונד בשנה

          שמח וטוב לב שאין דומה

          לו במחוז של דַרְבּי; בלי להזכיר 

          שמות. אבל תודֶה שזה יפה.

מרלי: המחלה של בני לא בַּכּיוון

          הזה.

לוגו:              היתה גברת מטורפת -

          אני לא אגיד ספציפית מי - אבל

          כזאת מין קוקו-מטורפת לא

          היתה עוד באף ארץ, עיר, אולי

          אפילו ממשלה.

מרלי:                         איך היא יצאה

          מדעתה?

לוגו:                 מרוב מחקר, מחקר

          מתיש ומפרך. ויש לך

          ניחוש על מה?  

מרלי:                         קוסמטיקה? אופנה?

          זה בטח לא היה למצוא נוסחה

          בְּכימיה.

לוגו:               לא, זה היה למצוא          

          איך לאהוב את בעלה. כי היא

          לא אהבה, וחברות נזפו בה.

מרלי:  מה היה כל כך קשה למצוא, אם היא

          רצתה?

לוגו:               שבע שנים שהיא חפשה

          ולא מצאה, למרות שבַּחיפוש

          היא בזבזה את כל הרכוש שלה.

מרלי:  ואז הוא השתגע!

לוגו:                             לא, הוא לא

          היה לו שכל מלידה בשביל

          להתחלק עליו. אבל היא לא

          היתה שפויה עד שטיפל

          בה הרופא הזה. עכשיו כבודה

          שוכבת פוצי-מוצי על מזרון

          מקש עם האביר שלה כמו

          שקודם היא שכבה על פוך עם אין-

          סוף אחרים - איקס, זד, לא משנה.

          בכל זאת, זה די טוב, לא?

מרלי:                                       הלוואי

          עלינו טוב כזה!

לוגו:                             וגם המון

          פקידים, אנשי ציבור שהחושים

          אצלם כל כך קהו שהם לא הבדילו

          בין שוחד למשכורת, הסתבכו

          בְּהונאה, האיש ריפא כליל

          כך שעכשיו הם מבינים טוב מה,

          מתי ואיך לקחת מכל צד,

          ומתעשרים בבטחון. לפני

          רק יום-יומיים הוא החזיר בורג

          שהסתובב לאיזה משפטן

          שבית-הדין פסל, וחודשים

          הוא לא ידע, מסכן, אם הוא הולך

          על הרגליים או הראש, ואז

          לקחו אותו לדוקטור הנדיר

          הזה. עכשיו הוא מסתובב זקוף

          ואנטיפת כמו פעם.

מרלי:                               זה מרשים.   

לוגו:   ומטורפֵי קנאה - שכנים שלי -  

          הוא מרפא בְּסיטונות. עכשיו

          אנחנו מתרפקים על הנשים

          שלנו בנעימות כמו אַיִל עם

          כבשה.

מרלי:               "אנחנו", אתה אומר - אתה

          היית מהמטופלים שלו?

לוגו (הצידה): כולרה, הוא כמעט תפס אותי. -

          לא, אני לא נוקב שום איקס או זד.        

          רק מאחל לך - ומשתדל -  

          שתחייך. יכולתי לתאר

          עוד ארבעים מקרים דגולים שלו

          להעביר זמן עד שהוא יבוא.

מרלי:                                          אבל,

          תגיד, יש לו יכולת לרפא

          קנאה של בעל?

לוגו:   אצלי הוא בהחלט - (הצידה) שיט, שוב נתפסתי.

מרלי:  כן, איקס או זד לא משנה... תגיד,    

         הדוקטור המהולל הזה שאתה  

          מיטיב, מר לוֹגוֹ, לצייר, כמה 

          זמן הוא עובד?

לוגו:                         הוא לא עובד רשמית.

          גם לא מחזיק מהתואר דוקטור -

            אם כי אני קורא לו ככה. הוא

          גר אצל איזה לורד מוזר בעיר,

          שלא נראֶה כמו לורד בכלל.

          אם כבר, הדוקטור לורד יותר ממנו.

          (נכנס דוקטור קפסול)

          ברוך הבא! שלחתי אליך את

          אשתי. החזרת אותה הביתה?

דוקטור:                                        היא

          פה בפנים, עם עוד גברות שיש  

          לי רושם מתארחות כאן.

לוגו:                                      כן, אשתו

          של האדון הזה ואשת בנו.

          לכל אחד מהם יש בעיה,    

          אבל הבן שוקע כנראה

          בְּשגעון, ואבא הדואג

          הביא אותו לטיפולך העירה.

          דבּר אתו על זה.

דוקטור (למרלי):              כיצד אתה

       מוצא אותו, אדון? המחלה

          באה בְּהתקפים, או שהיא לא

          מרפָּה לרגע?

מרלי:                      היא כללית נוטה

         רק להחמיר מיום ליום. לפי

          רוב הדעות שהצלחנו להשיג

          אצלנו בַּפּרובינציה, הם קוראים

          לזה דפּרסיה עמוקה מאד.

דוקטור: בן כמה הוא?

מרלי:                         עשרים-וחמש.

דוקטור:                                           וזה

          נולד אתו? זה מהטבע או

          מתאונה? אתה או אמא שלו 

          סבלתם מדבר כזה אי פעם?

מרלי:  אף פעם. היא עד בּוֹר קִבְרה - ואני

          עד אותו רגע - לא ידענו מה

          זה עצב. אם כי לי מאז יצא

          לדעת, עם המצב המר של בני,

          וכמה קלקולים בַּנישואים

          החדשים שלי, שעליהם

          ארחיב לך בהזדמנות אחרת.

לוגו (הצידה): הזקן קנאי לאשתו הצעירה!

          ברור! השאלות שלו מקודם!...

דוקטור:   הבן שלך נשוי?

מרלי:                              כמה שנים כבר.

          קיווינו שכּלה תבלום לו את

          המחשבות המשוטטות, ואז

          הוא יתרפא, אבל זה לא קרה.

דוקטור:   אחרי מה הוא היה להוט כְּילד?

          מה הוא אהב ללמוד, או לעשות?

מרלי:  עכשיו עלית על השאלה

          שלדעתי תוביל אותך לִבְסיס

          ההפרעה שלו.

דוקטור:                     זה השלב

          הכי קרוב אל התרופה. תן, תן!

מרלי:  מגיל רך הוא תמיד אהב לקרוא

          תיאור של נדודים ומסעות.

          כשבני גילו התישו את עצמם

          בִּספורט או משחקים, ונרגעו

          עם אוכל ושינה, הוא, יום ולילה -

          בַּסתר לפעמים - בלע ספרים

          כאלה ששלחו את הדמיון

          שלו סביב העולם.

דוקטור:                            יפה; תמשיך.

מרלי:  כשהתקרב לגיל עשרים, הראש

          שלו בער כמו אש לצאת לחו"ל.

          רק נסיעות היו השאיפה שלו.

          אין אף מסע, משלחת או סיור

          שתוכננו לצאת לדרך בלי

          שהוא יגיש מועמדות. אמו

          ואני היינו נגד, וממש

          בעל כרחו עצרנו בעדו,

          תִמְרַנו אותו לְנישואים, מתוך

          תקווה שזה ירסן לו את הפנטזיות.

          אבל כלום לא עזר ולא חסם

          אותו - בתוך הבית - להפליג

          כל כך רחוק מעצמו, שבדיעבד,

          חבל שלא נהיָה באמת נווד.

דוקטור:   טוב, אדוני, בעד תשלום נאות

          אני אקח על עצמי את הבן שלך. 

          בואו נראה אותו.

מרלי:                           אבל יש עוד.

          אשתו.

דוקטור:            אני לוקח גם אותה.  

          היא גם-כן משוגעת?

לוגו:                                 יהיו

          לְאלה שגעון של ילדים!

דוקטור:  שה, שה. 

מרלי:                    לצערי, יש סכנה

          שלא יהיו להם בכלל. הוא לא

          מוצא בה שום ברכה, היא לא

          מוצאת בו נחמה. למרות שהם

          כבר נשואים שלוש שנים, הם עוד

          אנאלפביתים בְּמיטה זוגית.   

דוקטור:  אז בין השניים היא ודאי יותר

          מוטרפת.

מרלי:                   באמת כולה סוּפות

          פרצים של רגשות, שנפלטים

          לה בערבוביה לפי מצב

          הרוח. רגע היא גועה בבכי,

          ואז היא מתפוצצת מרוב צחוק;

          פתאום שקטה, סגורה, ותוך שניה

          שואגת בצרחות אימים.  

דוקטור:                                     נו, בוא

          נראה. אני לוקח גם אותה.  

          יש לך עוד? איך אשתך?

מרלי:                                עליה

          בהזדמנות.

דוקטור:                   לוקח גם אותה.

          ואם יורשה, אתה בעצמך,  

          על פי ההבעה והנקודות

          הצהובות שם באזור המצח,

          יעוץ בטוח לא יזיק לך.                   

          (נכנסת ברברה)

לוגו (הצידה): עלה עליו.

מרלי:                           אבל הבן שלי,

          הבן שלי!

לוגו:                   אה, מותק, מה חדש?

ברברה: מה שהולך שם הוא חדש מדי

          לבן-אדם נורמלי בן תרבות.

מרלי:  מה שלום הבן שלי?

ברברה:                            שלא נדע.  

מרלי:  הוא בְּהתקף, אה?

ברברה:                            כן. דוקטור קַפְּסוּל,

          תהיה מְיַלֵּד, תשלוף לו את התינוק

          המגודל, שמקשקש בלי גבול   

          על מפלצות, על דרקונים, פילים,

          קופים, על ענקים וננסים,

          על תנינים, נשים עם גוף גברים,

          גברים עם גוף נשים, ומעשים

          הכי רחוקים שיש מהַתרבּות.

דוקטור:   איך?

ברברה:             רחוקים יותר מהירח

          והכוכבים, או אפילו מהאלְפּים.

לוגו:   כמה חמוד היא מדברת, כמו

          טפשונת! אם היא לא היתה אשתי,

          הייתי כבר ממש מוקסם ממנה.  

דוקטור: מוזר ומרתק.

ברברה:                         הוא מדבר

          הרבה על מלכוּת סין, על איזה חאן

          גדול וג'ון מלך אתיופיה טוב,

          או מי שהם לא יהיו, אומר שהחאן

          ליצן בהשוואה לַג'ון הזה;

          וג'ון זה מתגורר כמעט על גבול

          גן-עדן. אבל אין ספק, הראש

          שלו מִדְבּר פְּראי, כי הוא אומר       

          ששם יש אווזים עם שני ראשים

          כל חתיכה, והתרנגולות

          נותנות כפליים צמר מכבשים -

דוקטור:  "המסעות של סר ג'ון מאנדוויל",

          מהדורה שניה. נלך. תוביל.  

ברברה:   ואנשים עם ראש כלבים!

דוקטור:                                      מספיק,

          מספיק.

ברברה:                תמצא מספיק בפנים, תאמין לי.

          (יוצאים הדוקטור, לוגו ומרלי)

            והנה אשת המשוגע המסכן,

     (נכנסת מרתה)   

          משוגעה כמעט כמוהו. היא

          רודפת אחרי בכל הבית

          להגיד לי משהו. נפש מסכנה,

          חבל עליה, מה שהיא סובלת.

          להחזיק בתולין שלוש שנים אחרי

          החתונה על המנעול ובלי

          מפתח! זה מחריד, מזעזע!

          זה נהיֶה זאב בתוך הגוף,

          שלא ישבע משום עוף או יונה.

          נערות צריכות להיות חדות-ראש, לא

          להתחתן עד שהבתולים

          הלכו, כדי לא להיתקע עם גבר

        שהחוד שלו מחוק. איזה מבט      [/ בלי שום קוצו של חוד. איזה מבט]  

        עצוב! ואיזו אנחה היתה

        שם! - גברת מרלי, מתוקה, איך, מה

          אתך?     

מרתה:              כשאדע, אני אגיד. קודם

          תאמרי לי, כמה זמן את נשואה?

ברברה (הצידה): היא בַּנושא שלה. - שלוש שנים.

מרתה: אה, גם אני! אנחנו נסתדר,

          אני רואה.

ברברה:                  אם תשמחי קצת.

מרתה:                                            אין

          שמחה כמוני כשסוף-סוף פגשתי

          אחת במצבי. שלוש שנים

          את נשואה? הה, הה, הה!

ברברה:                                     מה כואב

          לה?

מרתה:            נשואה שלוש שנים! הה, הה,

          הה!

ברברה:           זה מצחיק?

מרתה:                             זה בדיוק הסיפור

          שלי. ואין לך ילדים עוד. גם

          זה הסיפור שלי. הה, הה, הה!

ברברה:                                            לא,

          יש לי שני ילדים.

מרתה:                            את בטוחה

          או שבעלך רק מספר לך ככה?

          תיזהרי מזה, כי בעלים

          הם כזבנים.

ברברה:                    אבל אני בצד

          היותר בטוח. כי אני יודעת

          שנאנקתי וילדתי, הוא

          יכול רק מקסימום להאמין

          שהוא הוליד.

מרתה:                    אבל יכול להיות

          שהוא וגם אַת מרוּמים, כי בואי

          אגיד לך, בעלי סיפר לי, הוא

          הביט לי בפרצוף ועמד על זה,

          שיש לנו שלושה בנים, שלושתם

          אנשי מסע דגולים; אחד טלטל

          את השולטן של טורקיה בּזָּקָן.

          אני אף פעם לא ראיתי אותם,

          ואני גם לא טפשה כזאת לחשוב

          שילד ייזָרָע וייוָלד,

          יגְדל ויישָלח לְמסעות

          בלי שהאמא המסכנה יודעת

          או מרגישה בכלל. זה באמת

          חלום!

ברברה:              עכשיו דיברת בהגיון.

          רק הטרוף של בעלך יכול

          היה לשתול בך מין חלום כזה.

מרתה: הוא יכול לשתול בי חלומות, אבל

          הוא לא שתל בי ילד, ולא שום

          דבר שיעזור לי לעשות.

          (בוכה): בטוח יש איזה דבר מתאים

          למשימה כזאת. אני בעצמי

          כבר לא ילדה שחושבת שמוצאים

          אותם בערוגות של פטרוזיליה,

          על שיח תות-שדה, או רוזמרין,

          אם כי, אני מודה, פשפשתי גם 

          במקומות כאלה, בתקווה

          שבמקרה אמצא.

ברברה (הצידה):              איי, מסכנה

          טפשה!

מרתה:               בבקשה, גלי לי, אין

          פה אף אחד, אֶת הילדים שלך

          איך אַת קיבלת? אנ' לא מאמינה

          שבעלך נתן לך.

ברברה:                        מה טפשה?

          מכשפה. -  למה לא בעלי?

          את יכולה להאשים אותי

          עם גבר אחר?

מרתה:                        גם לא אתו. 'בקְשה,

          אל תכעסי; כי, פה שאני אמות

          הרגע, אין לי צל ניחוש מה גבר

          עושה בלהביא-ילדים. אני

          זוכרת פעם איזו משרתת

          קצת שובבה שכבה אתי, נִשְקה,

          לטפה, עטפה אותי מוזר-כזה,

          ואז אמרה הלוואי שהייתי גבר

          לעשות לה ילד. מה הייתי אז

          צריכה לעשות, או - 'בַקָּשָה ממך,

          תגידי לי - מה לך עשה בעלך?

ברברה (הצידה): היתה כזאת תמימונת מסכנה

          אי-פעם עם שלוש שנות נישואים? -

          בעלך, הוא לא נוהג לשכב אתך?

מרתה: כן, הוא נוהג לשכב אתי, אבל

          אני חושדת שהוא לא נוהג

          לנהוג בי כנהוג; ואנ' לא יודעת

          איך ללמד אותו. אז תגלי לי?

          אני אשכב אתך ואתאמן,

          אם את רוצה. בבקשה תקחי

          אותי לְלילה-שניים, או תקחי

          את בעלי לְהדרכה רק לילה

          אחד. אצלנו שם בכפר אומרים

          שאתן, גברות של לונדון, לא שוכבות

          כל לילה עם הבעל שלכן.

ברברה:  את זה טרחו כן ללמד אותך 

          בַּכּפר! אבל הם בטח לא אמרו לך

          שאנחנו נפטרות מהטפשים

          שלנו כדי לשכב עם משוגעים.

מרתה: הו לא, עכשיו את שוב כועסת!

ברברה:                                         לא,

          רק מרחמת על תמימה כמוך.

          טוב-טוב, אני אדאג לך, אטפל -

מרתה: המון תודה. 

ברברה:                   ואני שמה את

          הכשרון שלי מול כבוד הדוקטור -

          אצלי הפגם בראש שלך ילך

          לפני שהוא ירפא את בעלך.

מרתה: באמת,-באמת, אני מודה לך.

          יוצאות.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים לורד לה-טריק - לבוש כמו משרת - ולוגו.

 

לה-טריק:  לא הבאת את שלט האצולה

          שלי ואת אילן היוחסין,

          מר לוגו, מצייר השושלות?

לוגו:   עוד לא, לורד, אבל זה כמעט מוכן,

          על פי הנחיותיו של ראש לשכת

          הסמל והמדליה.

לה-טריק:                      אבל הוא

          עקב טוב עד לַשורש? הוא ליווה

          את הענף שלי עד לַמקור,

          עד לָאוריגינל, עד קְצה אַנְטיקה?

          הוא חקר מספיק רחוק?

לוגו:                                    ארבעה דורות

          לפני שוויליאם הראשון כבש

          את אנגליה, מיי לורד, והוא מצא

          שאחד מאבותיך הצרפתים

          הגיע עם הכובש. 

לה-טריק:                         גֶ'פְרי לה-טריק.    

          כולנו, בני לה-טריק האנגליים,

          משתלשלים ממנו, ותקענו

          חזק יתד פה, נֶבֶר נתנדף

          כל עוד צרפת צרפת, ואנגליה אנגליה,

          והים פתוח לְמשלוחי אופנה.

          אבותי ואני היינו חלוצֵי

          כל מודה חדשה בחצַר אנגליה

          מאז ימי קינג רישארד ב' ועד

          היום הזה.

לוגו:                   אבל, מיי לורד, קשה

          להאמין שמודה כמו שלך  

          תתפוס.

לה-טריק:            חכֵּה לַסוף. אין תקדימים

          לַמזג המוזר שלי. אבל

          תגיד לי, מדברים על זה בָּעיר?

לוגו:  כן, ורבים צוחקים על זה, מיי לורד.

לה-טריק: שיהיו בריאים. הם צוחקים - אני

          עולץ. אני ניזון מעליזות

          של הזולת, ולא שלי, זה מה

          שמפטם אותי כמו שמַלווה

          תופח מריבית של דלפונים.             

          אבל תאמר לי, לוגו, מה אומרים

          עלי?

לוגו:              אומרים, מיי לורד, שאתה נראה

          לא לורד אלא רוכל, וחי כמו

          קיסר.

לה-טריק:         זה מדויק! שאחרים

          יתנצנצו במשי וזהב;

          לי מעיל כזה מצמר גס נעים

          יותר לָעין וְלַגוף. והוא גם

          שלי, שוּלם, אז שיקנאו. אני

          קונה הכל בְּקֶש. ופה בבית

          אני יכול לפנק לי את החושים

          ואת הטעם עם בשר טוב, עם

          פאר, עונג ביוקר, הנאות

          מקוריות הרבה יותר מאלה

          שמנקרים עיניים בראש חוצות.

          הם מדלגים על סוס, לובשים שריון

          של אבירים; אני והבחורים

          שלי דופקים משחק של כדורגל,

          מתגוששים חזק, נופלים יפה,

          תופסים נבּוּט, מכים עד שהעץ

          נסדק, ולפעמים גם הקרקפת,

          יעשה לך טוב לראות את זה.

לוגו:                                          יותר

          מלהרגיש את זה!

לה-טריק:                         ההם צדים

          ארנבת, צבי, שועל, סמור, חמוס

          וגם זונות, אם מתחשק להם,

          כשאני והצלופחים המשוגעים

          שלי משחקים מחבואים או

          תופסת, ורוקדים עד שקשה

          לנשום.

לוגו:                זה כשאתה יוצא לכפר,

          אני מקווה.

לה-טריק:                 ועכשיו שאני בעיר,

          אני מענג את עצמי בהנאות

          של בית, אנינוֹת יותר משל

          כולם.

לוגו:              אני יודע שביתך,

          מיי לורד, הוא ממש אמפיתיאטרון

           להתעמלות ולבידור.

לה-טריק:                              בִּספורט

          יש לי מחול, קפיצה במוט וסיִף;

          ולשעשוע - מוזיקה מכל

          סוג, הצגות במה, ומופעי

          תחפושת לילה-לילה מבדרים

          אותי. המשרתים שלי הם-הם

          השחקנים והמנגנים. אצלי

          כל איש או נער על רמה; הכי

          נחוּת יודע לנגן כינור      

          או לזמֵר, גם לשחק קומדיה.

          על זה אני שם להם מחלצות

          על הכתפיים. לורד אחר עושה

          לַמשרתים שחור, אני מחזיק

          אותם כמו לורדים. - והנה כבודם.

(אבובים. ארוחת הערב חוצה את הבמה, כשהיא נישאת בידי משרתים רבים בלבוש עשיר, הנותנים כבוד ללורד לה-טריק בעברם. יוצאים.)         

          עכשיו תאמר לי, לוגו, הם נראים

          כמו מלווי רוכל?

לוגו:                            יותר כמו של

          קיסר, מיי לורד.

לה-טריק:                      אני אומר לך,

          הבחורים האלה ישחקו

          לך קיסרים מתוך שינה, ואת

          כל המלכים של שייקספיר בתור בונוס.

          ואם היום היה חי הקיסר -

          נו מה שמו, נֵרון, שהיה חובב

          של דרמות, גם הוא לא היה מביס

          אותי בשטח הבידור.

לוגו:                                 יפה

          מאד.

לה-טריק:           אני אוהב את אוּמנות

          הלהציג. כן, הצגה אני

          אוהב מכל הלב, כשהיא טובה;

          ועוד כשהשחקן הוא טוב - בכלל!

          בקשר לַסופרים - אותם, נדמה       

          לי, אף 'חד לא סופר, לכן           

          אני כותב את כל המחזות

          שלי לבד - זה עוד יתפוס, חכה:

          כל איש עם קצת ממון יאמין שהוא

          אמן. שיתמוגגו האדונים

          הלורדים מסוסם האקרובט,   

          מהסייס שכל מלה שלו "פתגם

          מופת", שיתרברבו האלגנטים

          בזיקוקֵי בִּזבוז, פּיזוז, מִזמוז;

          אני אוהב, עם בגד בד פשוט,

          לראות מופע דרמטי ולצחוק

          על הַגַּנְדֶרֶת של השחקנים.  

     (נכנס פַאלְסֵֶט)

פאלסט:   מיי לורד, הארוחה כבר ערוכה.

לה-טריק:  טוב-טוב, רק תהיה מוכן שם עם    

          ברכת מזון כמו שאני מוכן

          לזלול.

          (יוצא פאלסט)

                      סטינו מהעיקר קצת, לוגו.   

          אני מבין מהמכתב שלו  

          שהרופא שלי שם בביתך     

          עסוק. ואני גם יודע מי שם. 

          תן לו את הטבעת הזאת. אמור

          שחסרה לה אצבע. כל טוב, לוגו.

          (יוצא לה-טריק)

לוגו:   בלי להיות גאון, יש לי ניחוש קולע

          של מי האצבע שתושחל אליה.

יוצא. 


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים דוקטור קַפְּסוּל, פֶּרֶגְרין עם ספר בידו, מרלי ודיאנה.

 

דוקטור:  אני מריע לנטיית לבך,

          אדון, אפילו מעריץ את רוח

          הנדודים שלך, ומתכוון

          להיות בן לווייתך בכל תבל.

          בזה רק אשחזר את הצעדים

          שכבר עשיתי בשעתי.

פרגרין: עברת כבר את כל העולם?

דוקטור:                                      מֵעל

          וגם מתחת.

פרגרין:                   עד לַנקודה

          ההפוכה מאיתנו? עד לְצד

          שני של האטלס? עד האנטי-פה?

דוקטור:    לָאוֹרֶך וְלָעומק.

          אין אי, צוק או נָקיק בעולם הזה

          שלנו אשר לא סקרתי. שב

          בבקשה. (למרלי): ואתה, אדון, שים לב.

          אני מבטיח לו ריפוי בּזָק

          ללא עזרת אבות הרפואה

          דיסְקוֹרִידֶס, גָאלֶנוֹס, היפוקראטס

          או אִבְּן-סִינָה.

דיאנה:                     איש מדהים! אח, בעל,

          מוצאת חן בעיני האישיות

          שלו, לא רק המומחיות.

מרלי:                                    לַחדר!

          לא מוצא חן בעיני שמוצאת חן

          בעינייך אישיות של אנשים.

דוקטור:  לא-לא, גברתי, תוכלי להישאר. 

          הקשיבי והשתוממי, רק בלי

          להתערב.

מרלי (בשקט לדיאנה): ואל תסגירי באף

          רמז נלוז, מבט הצידה, כמה

          מעט את שמה על בעלך, אחרת

          תעופי לְמסע רחוק יותר

          מזה שהוא מפברק לבן שלי.

דיאנה: הה-הה, קנאה!

דוקטור:                           אתה חושב, חבר,

          שזה כזה מסע עד האנטי-פה?

פרגרין: אני חושב שאין ארוך יותר;

          ושחוץ ממאנדוויל, שזה סִפְרוֹ

          המעולה, אף איש לא התקרב

          אפילו.

דוקטור:            מאנדוויל הרחיק רחוק.

פרגרין: יותר מכל רגל אנגלית שעלֵיה

          קראתי.

דוקטור:              מה אתה חושב על בן

          ארצנו המהולל סר פרנסיס דְרֵייק?

פרגרין: אח, דרייק היה דרדק מול מאנדוויל.

          אין גיאוגרף, טייל, תייר, נווד,

          שמתקרב למאנדוויל. (הופך דף) אבל

          אילו הגיע למקום הזה -

          כן, כאן - לישימון הזה, והיה

          רואה את עצי השמש והירח

          שנבּאו למלך אלכסנדר את

          מותו, היה פותח לִמטיילים

          ערוץ, שעכשיו כולו חסום, שמוּר

          בידי חיות רעות - פילים כחולים

          ולבנים, חד-קרן, דְרקונים,

          נחשֵי צפע, אריות בכל 

          צבעי הקשת, ועוד מפלצות

          בלי סְפור, בלי שם.

דוקטור:                             עצור פה רגע -

פרגרין:                                                    קְרא

          פה ותגיד לבד. נו מה? זה לא 

          אמת?

דוקטור:            אמת, כמו שראיתי שם.

פרגרין: אתה היית שם? ראית את

            העצים האלה?

דוקטור:                         ודיברתי אתם,

          טעמתי מפִּרְים.

פרגרין:                     אז קרא פה שוב: 

          תוכל לחיות, כתוּב פה אות בְּאות,  

          עד גיל ארבע-מאות או חמש-מאות.

דיאנה: לא הבאת, אדוני, קצת מהפרי

          הזה הביתה?

מרלי:                      את רוצה אותו, מה?

          לקבור את בעלך ואז לחיות?

דיאנה: רק בשבילךָ אני רוצה את זה:

          שתקבור את הקנאה ואז תחיה. 

דוקטור:  בסבלנות, שניכם. אני יודע

          מה אוֹכֵל אתכם, וגם איך לרפא

          את זה. 

מרלי:                 חֲצי מאדמתי הייתי

          נותן לךָ אם זה יבוצע. 

דיאנה:                                חֲצי

          מאהבתי הייתי נותנת לו,

          כדי לשחרר את חֵצי ב' מלחץ 

          של הבעל.

דוקטור:                  זה עוד כלום, אדון. במו

          עיניך תהיה עֵד ליותר

          מכל ספּור שלי, אם תטייל

          אתי. שמעת - אני לא מכחיש

          שהכל אמת, כל מה שמאנדוויל

          כותב על מסעותיו. אבל גם לי

          ניתן להאמין.

פרגרין:                       כיוון שאתה

          מדבר עליו ביראת כבוד, תמשיך.

דוקטור:   לא אדבר על אירופה; היא מדי

          קרובה הביתה. מי פה לא מכיר

          את האדישות האיטלקית, הפּוזה

          הספרדית, ליקוק של צרפתים,

          איפוק של גרמנים? גם לא אטריד

          אותך בִּרְשמַי מעֲרָב, פָּרס,

          מֶסוֹפּוֹטַמְיָה, מַאוּריטניה, סוריה,

          אולימפוס, הודו, פַּפְלָגוֹניִה.

          כל זה קרוב, קרוב. אמנם נגעתי

          בעננים שעל הפּירֵנֵאים,

          והייתי בקפריסין, ששם נישקתי

          את צֶלם ונוס - אלוהית! - אבל

          כל זה קרוב מדי הביתה, אין

          להתרברב.

דיאנה (הצידה):         גם זה מקסים אצלו:

          לא מתרברב שהוא נישק אשה

          קרוב מדי הביתה.

דוקטור:                           דל, זה דל.

          בְּאוזן של חוצה אוקיינוסים

          זה מצלצל כמו קשקושים קלושים

          שמפיץ מי שחוזר מסקוטלנד או

          פריס, וונציה, או אולי מדריד,

          איזה מוֹכֵר בְּשמים שמסוגל

          בחצי-חוטם לרחרח את

          דרכו; זה לא קשה יותר מאשר

          להתרוצץ בלונדון בין מלווה

          בצ'רינג קרוס לְנושה בקובנט גארדן.

          לא-לא, אני הולך על לא פחות

          מיבשת אנטי-פה, זו הרחוקה

          מרוֹחק, קו ישיר לכאן מצד

          הפוּך של הכדור, רגל מול רגל.

דיאנה:    מה, העקבים שלהם למעלה? אוי, 

          שי'יה לי טוב! ואיך הם לא שוברים

          ת'גב?

דוקטור:             הם מתהלכים יציב על פני

          האדמה ממש כמונו כאן,

          ויש להם רקיע מעל הראש,  

          ממש כמונו כאן.

דיאנה:                         אבל בכל

          זאת מתחתינו! אז איפה גיהינום?

          אם לאלה שרגלם פונה כלפינו,

          בחלק התחתון של הגלובוס, יש

          רקיע, איפה גיהינום?

מרלי:                                 את זה

          אפשר לדעת בלי מחקר. מספיק

          עם שאלות מטופשות!

דיאנה:                               אם ככה,

          הגיהינום בטוח הוא מעל,

          בַּבעלים הקנאים!

פרגרין:                        מי חי -

          אנא תמשיך - מי חי בָּאנטי-פה?

          הם כמו שמאנדוויל כותב, בלי

          ראש או בלי צוואר, ועיניהם

          קבועות על הכתפיים, והפֶּה

          באמצע החזה?

דיאנה:                      אה ככה זה!

          למרות שהעקבים פונים למעלה,

          והרגל יכולה להתחלק,

          הם לא יכולים לשבור צוואר, כי אין

          להם!

דוקטור:          שקט, גברתי הנחמדה.

          תני לָאדון שניה לקלוט אותי.

          האנשים בְּעולם האנטי-פה,

          כולם דומים בְּדת, צורה, שפה

          לאלה שהם משקפים מלמטה.

          אלה מתחת לספרד נראים

          כמו ספרדים, מתחת לצרפת,

          צרפתיים, מתחת אנגליה -

          אנגלים. כלפי חוץ! אך בְּמנהגים,

          בהליכות ובתנאי חיים -

          הפוך לחלוטין. בסוד, בינינו:

          איזה מין חלק מן האנטי-פה

          של העולם תרצה שאפרש

          לך, או שתרצה לנסוע אליו?

פרגרין: הכי רחוק.

דוקטור:                  אה, זה האנטי-פה

          של אנגליה. האנשים שם הם

          ההיפך מאתנו, ככה: פה -

          תודה לאל! - שופטים מושלים בָּעם;

          ושם העם שליט של השופטים.

דיאנה: אז לְשחֵד נורא יקר שם!

מרלי:                                     אַת -

          לשתוק!  

דוקטור:               לא לא, גברתי, התעריף

          המקובל. פה - בדרך כלל - שולט

          הגבר בָּאשה -

מרלי:                        היה רוצה!

דיאנה: אתה מוכן לשתוק!

דוקטור:                           שם האשה

          רודָה בַּגבר. אם פה יש גברים

          שמתרכּך כוחם, שם יש נשים

          שמאבדות מושכות. כמו שהורים

          ואדונים נותנים פקודות פה, שם

          הם מצייתים לַילד ולָעבד.

דיאנה: אבל, תאמר לי, הנשים שולטות

          בבעלן שם דרך טבע או

          שהן פִּתחו מין אמנות?

דוקטור:                                 מטבע.

דיאנה: אז אמנות היא מעל הטבע, כי

          הן מתחתינו.

דוקטור:   בשתי מלים, אדון, כל הבְּריות   

          שם, מכל מין ומעמד, עושות   

          ומדברות הפוך מאתנו.

דיאנה:                                אז

          נשים שם מכניסות לְהריון

          גברים ודואגות, אני חותמת,

          שהמסכנים האלה יסבלו

          עד מוות בַּלידה.

מרלי:                          פנימה, לחדר!

          עכשיו!

דוקטור:                 בשום פנים לא, לטובת

          בִּנךָ. - לא, גברת, זה להפוך אשה

          לְגבר, גבר לאשה. אבל

          הבחורות שם, זה כן, מחזרות

          אחרי הרווקים, ו, כנראה,

          נשים שוכבות מעל הגבר.

דיאנה:                                     זה

          ממש טריק אנטיפּוֹאי משופּר

          מלהיפך!

דוקטור:                   שם בְּפּיקניק, הגברים

          יושבים, רוקמים, מוזגים תה, מרכלים,

          והנשים רוכבות, יוצאות לצוד,

          עושות חיים.

פרגרין:                   הן מביאות שלל

          טוב?

דוקטור:             משובח, אבל הפוך מפה.

          אנחנו משסים נץ בְּחוֹגלה,

          ברווז, פסיון או אנפה. אצלם

          הנץ הוא טֶרף, השלל רודף.

          אצלם הצבי דולק אחר כלבים;

          ו - תאמין או לא - ראיתי שם

          כבשה אחת טורפת להקה

          של שועלים. לאור ירח הם

          שולחים שור-ציִד לרחרח; עם

          זריחה רותמים כלבים למחרשה.

פרגרין (צוחק): הְיוּ, הְיוּ, הְיוּ!

דיאנה: שם הבַּרבּור שחור? עורב לבן?

דוקטור:   נכון מאד. והתוכי מלמד

          את הגברת לדבר.

דיאנה:                           זה משונה.

דוקטור: הם מחזיקים את החתולים בכלוב,

          פן יטרפו אותם העכברים;

          וציפורים מלמדות אותם לשרוק

          ולהתריע "מיצי, תיזהר,

          חולדה!" אבל כל אלה סתם זוטות.

          גברות על גב סוסים שם מדלגות

          על משֹוּכות ומתחרות בִּקרב

          ובמרוצים, בזמן שהגברים

          בבית מתאפרים ומפנקים

          את המחזרות האבּירות. ושם

          הסוחרות יוצאות לעסקים

          במרחקים, והבעלים בוגדים

          בַּבית.

דיאנה:           אז בגידות שם יש כמו כאן,

          אה?  

מרלי:           אז לדעתך כאן יש!

דיאנה:                                    על פי

          שמועה. אני לא בקיאה מספיק

          כדי לדבר מידיעה.

מרלי:                            עוד לא!

דוקטור:  אדון, ברוגע.

פרגרין:                       הְיוּ, הְיוּ, הְיוּ!

דוקטור:   מצחיק אותךָ שיש להם בגידות

          בָּאנטי-פה? אבל פה זה נחשב

          למגונֶה, ושם - מהללים.

          כל סבא מתחתן שם עם ילדה,

          זקנה עם נער, והפרו-ורבו -

          זה רק דרך צד ג'.

מרלי:                            תועבה!

דוקטור:   בְּרוגע. בעולמם האנשים

          הישרים מכל הם עורכי-דין.     

          הם לא גובים שום שכר-טרחה. כולם

          בעלי מלאכה, אנשי כפיים, והם

          עובדים - עובדים קשה, המסכנים -

          כל הפגרה בכדי לתרום יעוץ

          חינם כל השנה. שם אף אדון

          לא בְּחובות, למרות שהמוכרים

          רודפים ומפצירים שרק יקחו

          סחורות בהקפה.

דיאנה:                      איזה בידור

          אם זה היה כאן ככה!

דוקטור:                                 מפגשֵי      

          חברה, שנינות, הומור, טוּב-טעם, יש 

          שם רק בְּקֶרֶב בני כפר ומשרתים.

          וכל המשוררים שם דתיים.

דיאנה: אה, יש משוררים?

דוקטור:                             גם שחקנים.

          והם האנשים הכי שקולים,

          מרובעים ושמרנים בָּארץ.

דיאנה: אף פעם לא ראיתי הצגה.

דוקטור:  תראי.

מרלי:               היא לא תראה!

דוקטור:                                  לא, היא חייבת,

          אם יש לך תקווה לִרפואה.

          רסן את עצמך קצת; הקנאה

          שלך תגדל לְמחלה גרועה   

          אפילו מטרוף בנך. מסכים

          שאנקוט בָּאמצעִי שהסברתי לך

          כדי לרפא את האדון?

מרלי:                                  אין לי

          ברירה.

דוקטור:                אז תטייל אתי עכשיו,

          מר פרגרין, לַאנטי-פה? לא התיש

          אותך המסע רק מתיאור?

פרגרין:                                  לא-לא,

          יכולתי להקשיב לך שבועיים,

          אבל בוא לא נבזבז דקה, דבּר

          בזמן שנתקדם.

דוקטור:                        אבל ראשית,  

          כוסית, לחנוך את נדודינו, ו -

          לַדרך. (מושיט כוסית)

פרגרין:         תן.

          (נכנס לוגו, עם מכתב)

                         מי זה? אני חושש,

          זה מישהו ששלחה אמי המתה

          לבלום את מסענו.

דוקטור:                              לא, שְתה, שְתה. 

לוגו (הצידה, לדוקטור): הלורד מבין ממכתבך את קו

          הפעולה שלך, אמר לי, והוא

          ביקש לתת לך טבעת זו, 

          ש"חסרה לה אצבע", הוא אומר.

פרגרין: לא מעכבים אותנו?

דוקטור:                                   לא, הוא רק

          מוסר שהספָּן מזמין. הרוח

          והגאוּת נוחוֹת, העוגן כבר

          מורם, מפרש מונף, ומתעכבים  

          רק בגללנו. שְתה בבקשה.

פרגרין: אז לחיי רוח וים טובים,

          וכל מה שישיט אותנו אל

          האנטי-פה.

מרלי:                   הוא לא שתה כמות

          כזאת כל השנה.

דוקטור:                           כן, זה משקה

          חזק, והוא ירד טוב, ומוריד

          אותו ישר לָאנטי-פה, אה? זאת

          אומרת בַּחלום.

מרלי:                         איי, זה מפחיד!

          תראה, התחיל לצנוח.

דוקטור:                                 סמוך עלי.

          קח זרוע ולווה אותו לתא, טוב? -

          גברתי, נפלה לי שם טבעת, קחי,

שמרי אותה.

דיאנה:                  פששש, מדהימה, בחיי,

          ויקרה!

לוגו (הצידה):          נו, נו. אז הטבעת

          מצאה לה אצבע.

דוקטור:                            לַסיפּוּן, אדון,

          אל הסיפון, סיפון, סיפון, סיפון!

          (יוצאים כולם חוץ מלוגו)

לוגו:   לישון, לישון, לישון! על המסע

          שלך שמעתי, ועל מזימת

          הלורד לה-טריק המותק ששלח

          טבעת בְּתרגיל די ממולח.                

          יוצא.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים לה-טריק ודוקטור קַפְּסוּל.

 

לה-טריק:   הלילה אתה אומר, דוקטור קַפְּסוּל?

דוקטור:  הלילה. ואם ההצגה שלך

          תצלח כמו שהשיקוי שלי מוצלח,   

          יריעו כמו נס פלא לָרְפואה

          שלי וּלדמיונך. או הו, אתה

          the לורד אוֹף the דמיון.

לה-טריק:                                  אין לי יומרות

          לַתואר. בני לה-טריק חיו לִפְני

          שהדמיון הפך לפופולרי,

          ועוד יחיו עד קץ כל הימים.

          אבל אתה בטוח בַּשיקוי

          שלך, מר דוקטור? הבחור ישֵן?

דוקטור:  כבר שתים-עשרה שעות, אחרי אֶלף

          מייל לשעה בַּים וּבַיבשה,

          והוא יקיץ מיד בָּאנטי-פה.

לה-טריק: השחקנים שלי כבר מוכנים,

          ולדעתי יודעים טוב בעל-פה,

          חוץ מאחד שאף פעם לא שולט

          בַּטקסט. אבל הוא מאלתר כל כך

          יפה אימפרוביזציות - כי ברורה    

          לו הכוונה של הדברים - שהוא     

          מצחיק אותי יותר מכל היתר.

          אני לא מהפּואטים הפנאטים

          שמאיימים בְּרצח על שחקן     

          אם תוך כדי הצגה שִינָה שוּרה,      

          החסיר מילה, הוסיף עוד הברה.    

          אם הוא מצליח לחרטט שם קצת    

          ומשמח את הצופים, אני

          שָקט.

דוקטור:           זה הבחור הקומדיאנט שלא

          מזמן כבודו שכר.

לה-טריק:                    פגעת.      

דוקטור:                                    הוא

          יתאים פנטסטי לַמופע שלי.

          כי יהיה לי צורך לאלתר אתו

          קצת דיאלוגים פה ושם בתוך

          הסצנות שלהם, כדי לעזור

          למטופל שלי, ההרפתקן

          המסוּבב, להתמצא בשטח.

לה-טריק: כן, תשתמש בו, הוא נותן. אני

          בעצמי עושה את זה לפעמים.

דוקטור:                                        אני

          יודע שככה אתה אוהב.

לה-טריק:                                נו טוב,

          לעניין. כופפת את הקנאי, מר מרלי,

          לסבול שאשתו תראה את הקומדיה?

דוקטור: היא עם הטבעת שלך על האצבע,

          והוא מחזיק לה יד. הוריתי לה

          להקפיץ לו את הקנאה עד האוזניים.   

לה-טריק:   ואני אתן לה גב.

דוקטור:                               גם הקטנה-

           המבולבלת, שחולה מרוב בתולים

          רק לא יודעת מה הם, וגם לוגו

          ואשתו יהיו הלילה בין אורחיך,

          לא רק בתור צופים, נעשה מהם

          גם שחקנים כדי להכפיל חדווה

           מהתמונות המבדחות שלך.

לה-טריק: תביא אותם, ואני - לשחקנים.

          (יוצא הדוקטור. קורא):

            הי שם!

1 (בפנים):             זה הזקָן והפּאה

          שלי.

2 (בפנים):        הלורד קבע שזה לַדמות

          שלי.

3 (בפנים):         לא, זה שלך; וזה שלך,

          זה, הָאפוֹר.

4 (בפנים):               איפה השריונות

          והנשק לַנשים?

1 (בפנים):                         כאן, מה, אתה  

          עיוור?

לה-טריק:             איזה תוהו ובוהו שם!

          אבל אני אוהב את זה.

1 (בפנים):                                 'תה לא

          יכול ללבוש את הגלימה הזאת

          והכובע.

2 (בפנים):            מי אמר לך? אני

          חייב, זה לתמונה הראשונה

          שלי, ואתה את המעיל.

לה-טריק:                                כמה רעש

          הבְּנֵי-כלבים עושים. שאחד יבוא פה!

(נכנסים פאלסט, שלושה שחקנים, וסיידשטיק)

          אתה הראשון שעונה לשם בן-כלב?

פאלסט:   כבודו.

לה-טריק:            למה אתה עוד לא מוכן?

פאלסט:   אני לא אמוּר ללבוש את הביגוד  

          לפני שאדקלם את הפרולוג.

          ולזה חסר לי עדיין משהו,

          מיי לורד.

לה-טריק:                מה עוד חסר לָרִשְמיוּת

        הרצינית שלך?

פאלסט:                      כובע מעור

          ונעלי פרווה, שאדוני

          בחר אישית בשביל הפרולוג. 

לה-טריק :                                        טוב, נוּ -

       (מביא אותם) הנה לך. הכל אני צריך

          לדאוג לבד.

פאלסט:                    זאת ממש הברקה,

          מיי לורד - כיוון שהקומדיה היא על

          עולם הפוך - שהמנחה ילבש

          עור-נעל על הראש, פּרוָות-ראש על

          הָרֶגל.

לה-טריק:           תעזוב ת'הברקות

          שלי, ותתרכז בתפקידך.

          אל תשחק כמו מריונט מֵכאני

          שמצרצר ומנסר נַד-נֵד,                          

          ציף-ציף-ציף, נַד-נֵד. בִּתמונה קלילה                 

          אל תשחק לי אדיפוס, ואל

          תקרע את הגרון כדי לפוצץ

          את אוזן השומעים. (לשחקן אחר): ואתה, אדוני,

         פיתחת לאחרונה איזו מניירה

         להבליט ת'תחת בִּזמן מונולוג,

          ולרפרף כך עם האצבעות

          על החזה כאילו הכפתורים

          שלך הם כְּלֵי-עזר לַזכרון.

         שלא אתפוס אותך עושה זאת שוב.

       (לאחר): ולא אותך, עם עודף הפעילות

          של הרגליים, כמו שכבר הערתי -

           קדימה, ואחורה ולסגור -

          תביט פה, ככה - כמו איזה מורה

          לְריקודי דובים. וכשאתה

          מדבר, בַּסוף של כל נאום, מבלי

          לשים לב לַתגובה, אתה דופק

          סיבוב כמו שלוליין אחרי כל טריק

          לוקח שוב אוויר ומיישר

          את המכנס. שטויות כאלה לא

          יהיו בַּתיאטרון שלי, אלא

          מלים ופעולה מזוּוגות

          יחדיו ליצור הרמוניה בְּאוזנֵי

          ועינֵי הקפדנים והקשוחים

          שבַּמבקרים.

פאלסט:                     מיי לורד, נרשם, תוּקַנוּ.

לה-טריק:  לכו להתכונן.

          (יוצאים פאלסט ושלושת השחקנים. לסיידשטיק):

            אבל אתה, אין לךָ תקָנָה,               

            אתה מרשה לעצמך להוסיף

          לתפקידיך כיד הדמיון,

          ולשנות, לגזום מה שהמחזאי

          חיבר בהקפדה ומיומנוּת.

          וכשעליך לנהל שיחה

          עם שותפיך לבמה, אתה

          פוצח בְּדו-שיח עם הקהל -

סיידשטיק: על הבמות של פעם זה היה

          מקובל, כדי לעורר צחוק ושמחה.

לה-טריק:  כן, זה היה לפני שהתיאטרון

          טוֹהר מברבריזם והגיע

          אל השלֵמוּת בה הוא זוהר עכשיו.

          פעם המחזה היה נמלץ,

          והליצן אוּלץ להכניס בו מיץ.

          מאז הדרמה התפתחה כל כך -   

          אבל עזוב. הערב יש לך

          רשות להפעיל את כל מְלאי פקחותך

          ולהמציא תשובות לַדוקטור, גם

          לַפּציינט שהוא מביא אתו

          לָאנטי-פה שלנו.

סיידשטיק:                   כן, שמעתי

          עליו. לוגו שפך לי קצת אור על

          המטורף, שבחיים גם לא

          ראה שום הצגה. הוא בְּקלות,

          אגב, יוכל להאמין שהוא

          בָּאנטי-פה כשהוא על הבמה

          אִתנו, כי רבים מאד סבורים 

         שהשחקנים בעיר הזאת חיים   

          בתוך בועה פרטית והם הפוכים

          באופן לא-הפיך.

לה-טריק:                     עזוב את זה

          עכשיו. בדוק שהכל מוכן - ציוד,

          אביזרים, ומוזיקה -

סיידשטיק:                        מוכן,

          הכל. חסר רק מישהו לתפקיד

          ללא מלים.

לה-טריק:                 ניקח את לוגו. לך.     

          (סיידשטיק יוצא)

            האורחים שלי באים, אני שומע.

          (נכנסים לוגו, מרלי, דיאנה, מרתה וברברה)

לוגו:   מיי לורד, הפכתי לְסדרן שלך,

          והנה האורחים: מר מרלי, עם

          אשתו המקסימה ו - כּלתו.

לה-טריק: ברוך בואם, ובמקום ראשון

          אַת, גברת מרלי מתוקה. אני

          רואה שענדת לך את הטבעת

שלי. הו, זה מאד מחמיא לי.

מרלי:                                  מה

          טבעת? מה שלו? איך היא הגיעה

          אליה?

לוגו (הצידה):    [זה] יעבוד.

לה-טריק:                            שלחתי אותה

          כְּאות לחיבתי אלייך, כי

          יצא לי כבר לראות אותךְ, ואני

          אגווע אם לא אטעם מאהבתךְ.

מרלי (הצידה): הוא מפלרטט איתה!

לה-טריק:                                  נֶקְסט, גברת, אַת -

          גם בשבילך יש לי איזה משחק.

מרתה: קטנטן שלי יודה לך, כשיהיה לי.

          לי אין שִמחה בְּמשחקים מאז

          שהתחתנתי.

לה-טריק:                  מענה יפה -

          וגם את, גברת לוגו חביבה,

          את לא זרה אצלי.

ברברה:                             היו ימים

          שאדוני עשה לי זר-מוזר

          כמו ש, אני בטוחה, תעשה לאלה.

לה-טריק:  לוגו יקר,

          אנא 'כַּנס לשם; חסר שחקן.

לוגו:   יש לי תפקיד? איך אשנן אותו?

לה-טריק:  זה בלי מלים.

לוגו:                           אז אם אנ' לא מרביץ

          משחק סוג א' תשרקו לי בוז.

          (יוצא)

מרלי (הצידה לדיאנה): תחזירי את הטבעת, והולכים.

דיאנה: להחזיר למי?

מרלי:                      לַלורד שם ששלח.

דיאנה:   הוא לורד? חשבתי ושמעתי, לורד

          הוא יצור אלגנטי. זה נראה

          כמו שום דבר שווה. היא לא שלו.

          נתן לי אותה הדוקטור, ואחזיק בה.

לה-טריק:   אני חוסך בִּמליצות נימוס,

          מר מרלי, אבל לא בְּמעשים.

          אתה יודע למה באת, אז 

          ברוך הבא. אם לבנך יוּקל

         מזה, הנחמה תהיה שלך,

          הקרדיט - של הדוקטור. אתה עצוב.

מרלי:  ברשותך, כבודך, אנו נלך.

          אשתי, אני חושש, לא חשה טוב.

לה-טריק: תלכו? לא, אל תפגע בָּאדיבות

          שלי.

דיאנה:          חוץ מזה אני חשה בטוב,

          ובא לי בהחלט, תודה רבה,

          לטעום מן הנדיבות של כבוד הלורד.

          אף פעם לא ראיתי מחזה,

          ואין לי חשק להכזיב עכשיו

          את החזון שלי.

מרלי (הצידה):                האוויר של לונדון

          זיהם לה כבר את הצייתנות,

          ואם המחזה רק ירמז

          על איזה לכלוכים, היא כבר תלמד

          ותאמץ אותם. -  ירשה לי כבוד 

          הלורד שוב להשיב לו את השי

          אשר לשווא החשיב אותה שוָוה לו,

          ולבקש רשות ללכת.

לה-טריק:                               לא

          ימעיטו ככה בכבודי, גם לא

          יאה שאדון בית כמותי ייתן

          לגברת לעזוב בְּעל כורחה

          ונגד חזונה. אם יש לךָ

          צורך בהול ללכת, לֵךְ. היא כאן,

          עד אור הבוקר, בַּכּבוד שלי.

מרלי (הצידה?): זה אות כבוד נשגב באמת שלורד

          ייקח מג'נטלמן את אשתו הפרטית.

דיאנה: הלורד הפּוּשְט הזה מקסים יותר 

          מכל האלגנטים שחלמתי.

לה-טריק:  צריך לשבת. אז, אם תישאר,

          בוא שב איתנו. אם לא, רוץ מהר.

מרלי:  מאצבעות רופא לִיְדֵי הלורד!

          כאשר נפלנו!... אלוהים ישמורְד.

          יוצאים כולם.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים, במעילים וכובעים של מסע ימי, דוקטור קַפְּסוּל ופרגרין, המובל בכסא בידי שני מלחים. מכניסים פנימה גלימות ומגבעות.

 

דוקטור:  עכשיו זו הדקה האחרונה

          לְהתקף התרדמה שלו. הָקימו

          אותו על הרגליים. ככה, ככה.

          הַשעינו אותו על זרועי. סַלקו

          את הכסא. - ברוך הבא לַחוף,

          בָּאנטי-פה.

פרגרין:              אנחנו שם רחוק?

דוקטור:  ועל אדמה מוצקת. מלחים,

          מותר לכם לשוב לָאנייה.

     (יוצאים המלחים)

פרגרין: אֵילו עולמות של יבשות וים

          חציתי, והתרשלתי לתעד

          את רְשמַי! אֶלף אלפֵי דברים

          של פלא נשמטו מזכרוני,

          כאילו שהכל היה רק צל

          תעתועים, או הזיות חלום.

דוקטור:  נכתוב כשנחזור, אדון; ואכן

          נכון: רוב המסע לכאן ישנת,

          האוויר היה כל כך מרדים. וזה

          מזל: כי כך ניצלת מלחטוף

          את הפָטה-מורְיָמָה הסובּ-טרופּית.

פרגרין: אבל בערך כמה זמן ישנתי?

דוקטור:   שמונָה - פלוס יום-יומיים - חודשים,

          שזה מקביל בשעות ובדקות    

          לִזמן שינה בְּאֶרץ המוצָא.

פרגרין: שמונָה-אָא חודשים? - - - - -

דוקטור:                                         לְראש כל כך

          צעיר זה כלום. היה קדוש אחד,

          יָשַן שבע שנים בערוגה

          של פְּרָאסָה.

פרגרין:                 יש על זה איזה בלדה.

דוקטור:  אבל ממסְעותינו איזה פרט

          עולה בזכרונך בִּפרט? דבּר

          כמו איש- מסע.

פרגרין:                     מה שאני זוכר,

          כשצנחנו מקצה העולם  

          העליון, והתגלגלנו מטה, מטה,  

          השמש השוקעת, שאיחלה

          להם לילה טוב, גלשה לה בִּקלילות

          אתנו, והציתה יום חדש

         קצת לפנינו, מאירה לנו

         את הנתיב, אבל כל כך לוהטת

          שעד שהתרחקה כמעט נמסנו.

דוקטור (הצידה): נבחש טוב, השיקוי! - יפה הבחנת.   

          אבל עכשיו הגענו לְאקלים

          מתון, מזג אוויר זהה ללונדון,

          טוב לַמִבנה שלנו כמו האוויר

          שהרגשת שם.

פרגרין:                      אף פעם לא הייתי

          בלונדון.

דוקטור:                 אבקש את סליחתך.

          זאת אנטי-לונדון, אדוני. זהו

          האנטי-פה של עירנו הגדולה.

          בדיוק אותן אוכלוסיה, שפה

          ודת, אך בדרכי-חיים הכל

          הפוך, כפי שסיפרתי לך.

פרגרין:                                  אני

          זוכר את התיאוּר כאילו זה

          היה הבוקר.

דוקטור:                    ועכשיו הסר    

          לבוש של ים, ושים בגד חדש.

          (הם מחליפים את מעילי המסע הימי והכובעים בגלימות ובמגבעות. אבובים מנגנים)

            הסכת, המוזיקה שלהם.

(נכנסים לה-טריק, מרלי, דיאנה, מרתה וברברה, במסכות. הם מתיישבים בצד השני של הבמה)

לה-טריק:  נשב פה, והוא לא יראה אותנו.

דוקטור: הנה יליד של האזור. שים לב

          לִלְבוּשו, שפתו וגינוניו.

          (נכנס פאלסט בתור הפרולוג)

פאלסט:  הַחִזיון שאתם על סִפּוֹ

          יציג לכם טיפּה מאנטי-פה.

          תגידו: איזה חלק, אדוני?

          אשיב: האנטי-פה הלונדוני.

          מי שמכיר את לונדון, אין סיכוי

          שיאשים אותנו בְּחיקוי;

          אם כי היום על כל מלה קטנה

          קופץ כבר מישהו המשוכנע

          שהוא קרבן תעמולה ארסית,

          רוצים רק להתסיס ולהסית,

          והכל נגדו אישית. להירגע,

          אין מה להיפגע מההצגה.

          זה לא חומר סאטירי רלוונטי,

          אף איש ידוע לא ימלמל "הבנתי,

          בי משתלחים". לא, זה כל כך מופרך,

          רחוק וזר ולא מוכּר בַּכְּרך, 

          שלא קיסר ולא ליצן פשוט

          יאמרו "שלי החטא, או הטפשות".            

לה-טריק:    נו זה היה טוב, אילו לא מתחְת

          כמו פיהוק כל הברה.

          (יוצא פאלסט)

דיאנה: לאחד כזה קוראים פרולוג, נכון?

ברברה:  הוא כומר-בית של הלורד, אבל

          מחוץ לעבודה בחור ממש טוב,  

          שלרכל אתו מאד נעים.

לה-טריק דיאנה): כן, זה פרולוג לַמחזה, גברתי,

          וזה - פרולוג לתענוג שלנו. (מנשק אותה) 

מרלי:  כן, לנשק זה באמת פרולוג

          לְמחזה שהשטן כתב,

          ומבצעת להקת שדים.

          הלוואי שתישרף בגיהינום.

מרתה: אני דֵי עייפה, אשמח לחזור

          הביתה.

ברברה:                את צריכה להישאר

          לראות את המשחק על הבמה.    

מרתה: משחק? איזה משחק? זה כמו משחק

          לילדים? או זה משחק שעושה

          לךְ ילדים? מה?

ברברה:                        בקרוב תראי.

          (תרועה) או, ועכשיו באים השחקנים.

          (נכנסים שני שוטרים, עם נשק שלוף, רצים לפני אדון)

אדון: הי חברים טובים, למה אתם לא

          עושים את תפקידכם? בבקשה

          תישארו, עִצרו אותי. אני לא

          אנוח עד שאֵיאסר. כְּאב

          כתף יאכל אותי עד שברוב

          טובכם תניחו עלי יד, תתנו

          לטעום מנחת זרועכם!

שוטר 1:                                  תסלח

          לנו.

שוטר 2:          בבקשה תסלח, תמחל לנו,      

          כי התכּוַונו באמת לאסור

          אותך. אבל שתירמס חוקת

          העיר לפני שכלומניקים כמונו

          יטרידו את שלומו של האזרח.

          כל טוב לאדוני.

          (יוצאים השוטרים)

אדון:                         אוף, לא יפה

          מצדכם.

פרגרין:             סליחה, מי אלה?

דוקטור:                                      שני שוטרים

          בורחים מאדון אחד במקום לאסור

          אותו.

          (נכנסת גברת זקנה וסיידשטיק בתור משרת)

גברת:          האדון שלך שם. לך,  תתפוס

          אותו ביד, ואני אתפוס אוויר.

סיידשטיק:  או, אתה פה? הפכנו את העיר,  

          הגברת ואני.  

לה-טריק (הצידה):          כתוב "אני

          והגברת", קוף. אנטי-נימוס בסיסי!

סיידשטיק: למה שמענו שהולכים לאסור

          אותך. אז מי נתן לך ערבות?

          מי מהידידים שְ'ךָ הוא כזה אמיץ

          שהעיז, למרות שהוא מכיר ת'גברת,

           להוציא בערבות את בעלה?

אדון:                                        האמת

          שלא אסרו אותי.

סיידשטיק:                     עשית איתם

          סידור, אה? התחייבת על כספים

          של הגברת כדי להגיע לְשלום                  

          שיעלה לך במלחמה?        [/ - שלום שיביא עליך מלחמה?]  

          אם ככה זה - תודֶה, כי זה ייצא.

          היא תעשה לך עינוי דין. אני

          אומר את זה לטובתך.

אדון:                                אני יודע,

          ואתחנן מול הוד-גבירְתה-אשתי

          שתעלה לך את המשכורת

          על שאתה באמת דואג לי.

גברת:                                     טוב,

          אדון. עכשיו - אם אתה מספיק חצוף

          כדי לדבר פנים אל מול פנים

          עם גברת שהיא אשתך וראש-

          פיקוד שלך - תגיד לי, מי תבע

          אותך? ועל מה? חובות ממה שאני

          יודעת אין לך, כי מי יסמוך על

          בעל של גברת, בן-חסות בלי זכות

          לחתימה? יש פה איזה תרגיל...

          אל תענה, אני אמצא את האמת.

אדון:   האמת היא -

גברת:                   שתוק! איך אתה מעז לומר

          את האמת מול אשתך? אני

          אמצא אותה לבד.

דיאנה:                          בחי אלוהים,

          היא מתנהלת אתו יופי.

מרלי:                                  זה

          לטעמךְ?

דיאנה:                   כן, ונשים כאלה

          יש לחבב כי הן נותנות דוגמה.

לה-טריק:   יפה! תמשיכי בַּגישה הזאת.    

גברת:  אה, יש לי! כן, היה סוחר בדים,

          שלח לך משי, קטיפות, בתנאי

          שתעשה לאשתו תינוק; אתה

          צפצפת עליה והכזבת לו

          את התקוות, ועכשיו הוא מתכנן

          לאסור אותך.

אדון:                     נכון, גברת-אשתי,

          זה ככה. 

גברת:                תתבייש! כפיות-טובה

          כזאת לאיש הגון! לקחְתָּ תַ'

          סחורות שלו אבל לא לכבודךָ

          לשכב עם אשתו! עשֵה את זה, וזאת

          פקודה. בשביל מה התחתנתי אתך?

          הנדוניה שהבאת לא היתה

          כבדה כל כך שאתה יכול להרשות

           לעצמך לא לציית לי.

דיאנה:                               אם

           הבנתי, אז בָּאנטי-פה הבעל

          מביא את הנדוניה.          

מרלי:                           כל הכבוד

          על הריכוז!

דיאנה:                  והרעיה, כשהיא

          זקנה ולא יכולה ללדת כבר,

          מרשה לַּבעל הצעיר אשה

          אחרת.

לה-טריק:           בדיוק. והזקנים

          נותנים לָרעיות הצעירות

          אותה חרות.

דיאנה:                  זה מוצא חן בעיני.        

          למה שהזקנים אצלנו גם-

          כן לא יפרגנו כך לנשים

          הצעירות שלהם? 

מרלי:                            אה, ככה את

          היית רוצה?   

לה-טריק:                      מר מרלי, ששש, אתה

          מרעיש מדי. תשלוט בעצמך.  

סיידשטיק: תעשה מה שהגברת מצווה.

          הכנסת את המשרתת להריון

          בְּחֵצי-זמן מזה.             [/ בלי לבלבל ת'מוח.

אדון:                    אה כן, אבל                       / כן, אבל]

          אשתו של איש אחר זה משהו

          אחר. כך לא ינהג אף ג'נטלמן

          עם אשה ומשרתת משלו

          שהוא אוהב יותר.

סיידשטיק:                    יפה אמרת,

          רק תיזהר, אני מייעץ לך,

          לא לאהוב ת'אשה או ת'משרתת

          יותר מאשר נשים של אחרים. 

דיאנה: עצה אנטי-פואית מוצלחת. 

גברת:                                      לךְ

          אל האשה הזאת. ואם יהיה

          לה ילד, אטפל בו כאילו הוא

          שלי.

אדון:             זה התפקיד של בעלה.

          אבל אני מהבית לא יוצא. 

מרתה: אם אשתך תמליץ לך עלי,

          לא תצטרך לצאת, אני אבוא

          אליךָ.

ברברה:            אלוהים ישמור! מה את

          עושה? בבקשה, שבי בַּמקום,

          טוב? את תבלבלי את השחקנים.

מרלי:  בראבו! גם היא בָּאנטי-פה.

פרגרין (מבחין בלה-טריק ובאורחים):     ומה

          כל אלה?

דוקטור:                 כולם אנטי-פוֹאים. - שים לב!

          (נכנסת משרתת, עם כרס הריון)

גברת:  אתה יודע את המטלה -

          ציית.

משרתת:         מה המטלה שלו? ולמי

          חובה שהוא יְציית, גברתי? הגזמת!

          נכון שאת אשתו, ועל פי החוק

           שלנו יש לך סמכויות עליו.  

          אבל שכחת? אני המשרתת

           שלך, שמחויבת בשם אותו                     

          חוק לְמשטֵר אותך, לתת סיעוד

          בּשנות הדעיכה שלך, לבלום

          ולרסן לך את העקשנות

          שאחרת תהרוס אותך. יותר   

          מזה, למרות שאת אשתו, אני

          האמא המעוברת לַתינוק

          שלו, והוא חייב לשמוע לי

          יותר מלך.

גברת:                   דִבּרה בהגיון,

          מה לעשות.  

אדון:                   נו טוב, אז בואי הביתה.

גברת:  תשאל אותי, יש לך מה לדאוג

          שם, אם היית אחראי טיפה.

          יפה מאד השגחת שאביך

          יילך לבית-הספר היום! ואתה

          הרי יודע כמה הוא מוּעד

          להתפלח.

אדון:                  מה, הוא לא הלך

          לבית-הספר?

גברת:                     בוא ותסתכל.

          (נכנסים שלושה ישישים עם ילקוטי בית-ספר)

השלושה (שרים ורוקדים): גיר בְּלטינית זה גירוּס,

                           שלושה חברים עם וירוס.  

אדון:   אה, זה בילוי יפה! בוא-בוא, תגיד

          לי, זה נקרא בית-ספר? זה שיעור?

זקן 1:  'בקשה, בן טוב, באמת, באמת!

אדון:                                             באמת,

          אתה תלך לבית-הספר. קח

          אותו, יחד עם הוֹד פּוּשטקוּתם!

          כל כנופיית הָוִירוס!

זקן 2:                              זוּבּי, לא  

          תיקח אותנו!

זקן 3:                     אבא ש'ך הוא לא

          שלנו.

אדון:             קח אותם, אני אומר!

          וגם דוֵוח למורָה כמה

          הם אלופים בְִּנפְקדוּת, שהיא

          תפליק להם כהוגן.

כל השלושה:                      אוֹוו, אוֹוו, אוֹוו!   

סיידשטיק: קדימה צעד כבר, בני ישיש-עשרה!

          די לַשטויות של גיל ההתפּגְרוּת!

דיאנה: אוי לי, אין אף אחד שירחם

          על הפִּצְפּונים הזקנים?

דוקטור (מסמן לסיידשטיק):           אדון,

          מלה, אדון חביב.  

סיידשטיק:                    יֶס, לְזָרים

          אני יכול להיות חביב.

לה-טריק:                              יפה!

          שימו לב לַבּחור: אימפרוביזָטור.

דיאנה: אתה קורא לו אימפּרובִיבּרָטור? הוא

          דיקטטור לַישישים האומללים

          שם. טפו עליו!

פרגרין:                       אנשי שיבה כאלה 

          הולכים פה לבית-ספר?

סיידשטיק:                            נו, שלא

          ימותו עַם-הארץ.

פרגרין: ואין לכם סטודנטים צעירים?

          אצלנו יש גם דוקטורים שעוד

          בקושי מתגלחים.

דוקטור (הצידה):                 הוא מסבך

          אותי. -  שָאלְת בחכמה, חבר.

סיידשטיק: גם לנו יש, אדון! הרבה מורים

          דגולים, משפטנים רציניים,

          מדינאים חדים שלא ראו

          סכין גילוח, ויושבים חזק

          במשרתם עד לסניליות.

          אלה היו מלומדים גדולים

          בַּנעורים; אבל פה כשזִקנה

          קופצת על אדם, ההשכלה

          שלו דועכת ונמחקת, אז

          אם הוא מגיע לְשִבעים, הבן

          שולח אותו שוב לבית-הספר.

          אחרת הם מתים מגמגמֵי   

          מלים כמו תינוק בן יום.

פרגרין:                                  אוּמה

          כה נאורה. וכמה אצילית

          ונדירה חמלת הצעירים.

          אבל יורשה לי לבקש, כְּזָר,

          שיקבלו היום יום-חופש. מה

          שהם יפסידו בו, אבא שלי

          ישלים כשהוא ילך לבית-הספר.

מרלי (הצידה): גם זה נופל עלי.

סיידשטיק:                               קיבלת. - ראש

          הרימו ותאמרו יפֶה תודה

          לָדוד, כמו תלמידים מחונכים.

          על הרגליים, בלטינית.

כל השלושה: גְראטיאס גראטיאס גראטיאס.

          (יוצאים בדילוגים)

דיאנה: כל הכבוד, פרגרין, בן! - הוא עולה

          על הפסים, אני מקווה.

מרלי:                                  אם אַת

          יורדת משלך בינתיים, מה

          הרווחתי?

דיאנה:                ותקשיב לי, גם יפֶה

          שאימפּרוטְרקטור מצדו נתן

          שחרור לילדים הישישים.

          עכשיו שאני מביטה עליו,

          נראֶה לי מותק.

מרלי:                       היא עוד תתאהב

          לי בַּשחקן, זה יהיה הסוף שלי.

דיאנה: אשתו לא אוהבת אותו, אדון יקר?

לה-טריק: אוהבת? כן, וגם שוכבת

          אתו כשם שבעלה שוכב

          עם המשרתת. זה החוק אצלם

          בָּאנטי-פה.

דיאנה:                אבל אצלנו אין

          חוקים כאלה.

מרלי:                     את בעד חוקים

          כאלה?

דיאנה:              לא, לא כל כך במקרה

          הזה, כשהבעל והאשה שוכבים

          עם המשרתים. אך במקרה ההוא,

          כשאזרח זקן רצה לאסור

          את הטווס-שם שלקח סחורות   

          ממנו אבל לא הסכים לשכב

          עם אשתו, שם זה נראֶה לי הגיוני,

          אפילו הגיוני מאד.

מרלי:                            אה כן?

דיאנה: תשים שם את עצמך: אתה זקן,

          אני אוהבת מישהו, אתה

          נותן לו מתנות שיעשה

          לי ילד (כי אתה לא מסוגל).

          אז מה, לא חובתנו לקיים

          את העסקה?

מרלי:                   תן לי רשות עכשיו

          ללכת, אדוני, גם אם אני

          משאיר אותה. היא מטורפת, כן?,

          והיא לא אשתי. 

לה-טריק:                      די די, אתה

          קצת מתרגש, אני רואה. אני

          אפתור הכל. אך קודם כל אזמין  

          אתכם לטעום מן היינות שלי

          והממתקים. השחקנים יקחו

          קצת הפוגה. לזה אין לסרב לי.   

          (יוצא לה-טריק עם מרתה, דיאנה וברברה)

מרלי:  אני לא צריך לחיות פה קבע; זאת

          הנחמה.

פרגרין:             אני מודה לך,

          אדון, על שחרורם של המסכנים

          האלה. זו היתה הבקשה

          הראשונה שלי מאז בואי

          אל המקום הזה. 

סיידשטיק:                     אצלנו יש

          מנהג לא לסרב לבקשות

          אורחים; הסבר פניך לַמוזר.

          תואיל אם כך להיכנס, אדון,

          אל המעון הזה, וליהנות

          ממשקאות, בשר ומנוחה

          שירעננו אותך אחרי

          כל מסעותיך המפרכים?

דוקטור:                                  צודק, 

          אני בטוח שהוא רעב.

פרגרין:                              מאז

          שבאתי כל מה שראיתי - פלא,

          ובעיקר הטוּב האנושי.

סיידשטיק: בָּאנטי-פה טוּב הוא פרינציפ ראשי.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים לה-טריק, מרלי, דיאנה, מרתה וברברה.

 

לה-טריק:  אבל, מר מרלי, אתה מרוצה?

          אתה רואה שזה משחק הגון,

          הכל גלוי.

מרלי:                רק מאוחר, וכל

          ההפסקות הארוכות האלה

          ללגום ולהתחנחן תעכבנה את  

           הפינאלה עם פִּתרון המחזה    

          עד אור הבוקר.

לה-טריק:                      זה יהיה קצר.

מרלי:  וגם באמצע ההצגה

          אתה קוטע את השחקנים,

          מקפיא אותם למשוך זמן בִּדְממה,

          ומנהל לך שיחות בינתיים.

לה-טריק:  צרֶבת על הקנאה שלך! בגלל

          שאני זורק לאשתך מבט,

          מלה פה-שם! אז מה אם אני מנשק,

          אה? ככה! - אני לא אוֹכַל אותה.

מרלי:  נו, היינות שלו עובדים עליו.

לה-טריק:  ובנוגע לַשחקנים שלי,

          הם ידברו, או לא, כמו, או פחות,

          יותר ואֵימתַי שמתחשק לי.

          אותי זה מבדר, אז ככה זה.

          (תרועה)

          לשבת. הם באים.

          (נכנסים פרקליט ומשורר)

פרקליט: התביעה שלך ברורה, ואני לא

          צריך שום הבהרות עוד. זה יריץ

          את הנתבע שלך מבית-דין אל

          בית-דין. אם הוא ביום הפירעון

         עוד יעמוד מרדן על הרגליים,

          אוריד אותו פרקדן על הברכיים.

דיאנה: מי זה?

לה-טריק:           פרקליט, והקליינט ששם -

          פייטן.  

דיאנה:            החוק הולך כל כך בָּלוּי,                    

          והפיוט כזה נוצץ?                       

מרלי:                             תתני

          לַשחקנים קצת לדבר, ואז

          זה ייגמר יותר מהר!

פרקליט:                               תן לי

          לראות. זאת רשימת המלאי שלך?

פייטן:  כן, הסחורות שלי והתעריפים

          כפי שנמסרו לבעל החוב.

דיאנה: "סחורות" הוא אומר?

לה-טריק:                              נכון, בָּאנטי-פה

          פיוט נחשב סחורה שווה, למרות

          שיש גם סרבּנֵי תשלום כמו כאן;

          רק פה החוק הוא בעד הפייטנים.

פרקליט (קורא): "נמסר לשימושו של מר חבר-

          מועצת-העיר זומזום מוניציפּל,

          כדלהלן: וּואן' - "

          הממ, אני לא יכול לקרוא; הכתב

          שלך אסון, וטעויות הכתיב -

          שואה. תקריא אתה, בבקשה.

דיאנה: חברי מועצת אנטי-פה של לונדון

          אוהבים שירה?  

לה-טריק:                      יותר מכפי שאצלנו

          הם אוהבים כוס תה ועוגיות.

          אבל הם אָיומים בְּתשלומים,

          גרועים יותר מבני-טובים אצלנו,

          חלקית מחוֹסר כסף וחלקית

          מחוסר שכל.

דיאנה:                    לְאנשי ציבור

          חסר כסף - ושכל? זה נפלא!

פייטן:  וּואן, על שלוש בלדות אדוקות

          שתזמרנה הבתולות מִרחוב

          החלונות למשוך לעבודת

          הקודש את בנותינו ונשותינו -

          עשיריה כל חתיכה. זה הוא

          עצמו סיכם.

פרקליט:                  מחיר סביר.

פייטן:                                      ב', שנים-

          עשר המנונים שנתית לְמקהלת

          "זמירֵי הכּלא" לשבח את

          חמלת העיר, על כל שיר לְאסיר -

          עשיריה.

פרקליט:                מתחיל להצטבר.

דיאנה: למה הוא מדבר, המשורר,

          בטון כזה מתון?

לה-טריק:                       זה קול מאד

          שקוּל, בסטייל יראת-שמיים.

דיאנה:                                       אה,

          אני זוכרת: הרופא אמר

          שכל המשוררים הם דתיים

          בָּאנטי-פה. אבל איפה הרופא?

          ואיפה הבן שלך, מרלי שלי?

לה-טריק: עזבי עכשיו.

פייטן:                       שלוש. חמשיר

          עם כל הנאומים וְאִמרות השֶפר

          שהשמיעו אבותיו ועמיתיו  

          בַּמועצה עשרים קדנציות.

פרקליט:                                    זה

          חמשיר מבטיח.

פייטן:                          הוא הבטיח עליו

          חמישיה. דִי: סט שירי הלל

          שיהיו תלויים לו בַּסלון, בַּגן,

          סביב הקירות, בַּלובּי, בּפּרוזדור,

          עם כל פעילותו הציבורית         

          מאז שהיה לבלר, מזכ"ל, מנכ"ל

          ועד בכלל, אלף שורות ביחד.

פרקליט:  זה כבר נקרא סכום! אלף חרוזים?

פייטן:  שזה, בתעריף העירוני -

          דהיינו ארבעים על כל עשרים -

          שמונָה פראנק, שש לירטות ושמונָה

          שקלים.

פרקליט:            טוב, הלאה.

פייטן:                                 חַמְסָה: שיר קינה

          לאשתו גברת מוּנִיצִיפּל על מות

          סוסה אחת מהכּרכרה שלה,

          סוסה שהיתה יקרה לה מבִּתה,

          שהיא עקומה -

דיאנה:                      אז מי הבהמה!?

מרתה: הה, הה, הה!

ברברה:                  די, די, מותק.

מרתה:                                        זה נכון,

          בא לי לבכות על הבת המסכנה,

           בטוח לא יהיו לה ילדים.

          'סתכלי עלי 'בקשה: אני לא גם-

          כן עקומה?

ברברה:                  לא, לא, תשבי לך. 

פייטן:                                                סֶקְסְטוּס:

          איגרת אהבה בשם הבן

          שלו, מוּניציפּיצי, וסיפור

          חייה הצנועים של העלמה

          אנה אַנֶמְיה - בעיבוד שלי -

          לשימוש מיטב בנינו המחזרים

          אחר גבירות-עיר אלמנות מעידן

          התרח.

פרקליט:           זה יוצא סכום רציני.

          ארביץ בו את מיטב הפרוטוקול

          עד שיצרח "די, משלם הכל!" 

          ואז, מול חרפתו של החמור,

          אשיר "למנצח שיר מזמור".

דיאנה: העורך-דין אומר ת'טקסט של המשורר.

לה-טריק: הוא מעמיק יותר. המשוררים

          באנטי-פה כבדי-לשון, אבל

          קלי כתיבה.

פייטן:                   על הייעוץ ועל

          העידוד - קבל שכר כפול. (מציע כסף)

פרקליט:                                  אתה

          רוצה להעליב אותי? אני לא

          לוקח שום שכר אני, לא אחד

          ולא כפול. החזק את כספך,

          אחרת לא תחזיק אותי. די, די,

          אתה תרתיע לי קליינטים. 

פייטן:                                    אז

          תרשה שאשלח דבר-מה לאשתך?

פרקליט: אפילו לא פתגם, שלא יזיק

          לך שום פגם.

פייטן:                     האזהרה נרשמת.     

           (יוצא)

דיאנה: איזה פרקליט ישר דלפון זה!

לה-טריק:                                      הם        

          כולם שם ככה.

          (נכנס קפיטן צעיר ומהודר)

פרקליט:                         קפיטן! שלומות.

          טיפלתי בשתי התביעות שלך

          יומם ולילה. 

קפיטן:                   והתוצאה?

פרקליט:  האמת היא, הנתיב הכי מומלץ

          שלנו - לא לגשת לְמשפט.

קפיטן: כי למה? לא ייצא לי שום פיצוי אז.

פרקליט:   ייצא, מהֶסדר בין הצדדים, יותר

          ממה שבית-דין מסוגל לפסוק,

          על פי מה ששקלתי. ואדוני,

          אני, כשגישור הוא אפשרי,

          ממליץ לא להעיף או להנחית

          כדור במגרשי בית-המשפט.

דיאנה: ישר כמו סרגל. אם הוא עני,

          אין פלא.

לה-טריק:             נשיקה על פקחותך! (מנשק אותה)

מרלי:  כל הזדמנות יפה לו!

קפיטן:                            מה אתה

          אומר לי, אדוני?

פרקליט:                          לחשוב טיפה

          מה טיב שתי תביעותיך, ויריביך:

          ראשית, האשמְתָ בִּתקיפה רכּב

          של כרכרה שהרביץ לך עד זוֹב.

דיאנה: איזה גס-לב ירביץ לְאלגנט

          כזה שיק, ועוד קפיטן?

קפיטן:                                 הרביץ

          הרביץ, בחיי החרב היפה

          כאן; הוא פצע לי ת'זרועות, כתש

          צלעות, תפר לי ת'סרעפת, עד

          שלא היה לי לב מאז לשלוף

          חרב. אז שאני אסגור ת'תיק

          בלי שהנקניק יפתח ארנק?

פרקליט:                                    התיק

          בַּכּיס, אם רק תשמע עצה. תחשוב

          על התביעה השניה שלך, נגד

          סָפּק נוצות הכובעים שלך,

          על הסגת גבול ועל הטרדה

          שהוא טורד לך עם הפצרות

          ונדנודים לא לשלם לו כסף,

          אלא לדחות.

קפיטן:                     נגד כל הגיון!

          ארבע שנים אני קונה אצלו

          נוצות ולא שילמתי אגורה,

          והוא מציק לי נואשות לשמור

          על הממון, כאילו אני לא

          חייב לו כלום. רודף אותי ולא

          נותן לישון! אני נשבע לך

          בנפנופֵי מה שאני חובש -

          (מנפנף בכובעו מעוטר הנוצות)

          יש לי ממנו עוד עשרים נוצות   

          פלוס, מושלמות ולא משולמות.

          והוא מנדנד לי רק להתאפק

          עם התשלום, לקחת זמן! שנה

          שאני לא מעז לאכול בבית

          מפַּחד שהוא או-טו-טו יצוץ.

          איך "תגשר" את זה או את הספור

          עם הבריון הזה מהכרכרה

          שהעז להרים יד נגד איש צבא?       

פרקליט:   איך? בקלות. כן, ככה: הרכּב

          דלפון, גם בַּמשכורת השנתית

          שלו הוא לא יפצה אותך.

קפיטן:                                    לא, אל

          תגיד לי "יפצה אותי", אני  

          נזכר איך הוא פצע אותי.

פרקליט:                                  אז אם

          אתה חייב לָהוא, נגיד, עשרים,

          החוב עובר אל הרכָּב, והוא

          יפתור לך את זה בשתי מכות.

קפיטן: עוד שתי מכות?

פרקליט:                       לא, הוא יכה את

          הנוֹצוֹתְניק עד שיקבל

          ממנו כסף.

קפיטן:                   זה יְרצה אותי,

          ובש'יל לתמוך בו גם אשלח אליו

          עוד לָקוחות מהדרגה שלי.

פרקליט: אז תן לי לטפל בזה. יהא

          ידוע על פי דין עד יום הדין:

          לְחיָל אין מרביצין או מנדנדין.

          לך ותשמור על כספך.

קפיטן:                              תודה!

          (יוצא)

דיאנה: פרקליט כזה ישר! איך הוא דואג

          לאיש צבא שמתפרנס בקושי.

     (נכנסת אשה במכנסי עור)

          אבל מה זה? אשה?

לה-טריק:                              כן, שאִמצה

          את האופנה האחרונה בעיר,

          של כנופיות רחוב, אש להבה.     

דיאנה: זה עור של שור, או עגל? לי נראֶה

          שהיא יכלה לקרוע בְּמכות

          גדוד שיכורים, או אוהדים שרופים, 

          או - מה שמם, נוער הזוועות?        

          אם בעלה הוא מין זקן, קנאי,

          שלא יכול לספק אותה יותר

          מרוב הבעלים העתיקים,       

          היא מכניסה לו בטח באבי-

          אביו.

מרלי:           יפה מאד. המחזה

          מתחיל לשעשע אותי.

          (הפרקליט קורא במסמכים)

אשה במכנסיים (לפרקליט): אני מחכה לדבר 'תְך, אדוני.

          אני צריכה להתייבש כשאתה

          נובר וְמתברבר בַּחִרבּושים

          שלך ?

פרקליט:          אלף סליחות, גברתי.

דיאנה:                                         "גברתי"

          הוא קורא לה?

פרקליט:                        התקדמתי לא מעט

          בעניינך בָּרשות העירונית.

אשה במכנסיים: אבל יתנו לי להתאגרף או לא? [/ אבל אני יקבל את הקרב-אגרוף?]

פרקליט: שימי לב במטותא לדרכֵי     

          הפעולה שלי בַּצינורות,

          לַחישובים והקוֹנְטרה-חישובים

          בַּטקטיקה אל מול הַפּרקטיקה

          לקראת המטרה הרצויה.

אשה במכנסיים: סְאֶמ-אֶמו על הצינורות שלך,

          הפָּקה-פָּקה והטקטי-קקי.

          תביא לי אותה תכלס, מפליץ יושר.

          יש לי אישור לקרב?

פרקליט:                                אז ככה: כן.

          זה המסמך.

אשה במכנסיים:        עכשיו דיברת כמו

          עורך-דין, הנה השכר שלך.

פרקליט:  בשום פנים, גברתי הענוגה.

אשה במכנסיים: תיקח או שאני יפוצץ 'ךָ ת'גוויה

          לְדק יותר מהגלימה שלך.

פרקליט:  סליחה, אבל...

אשה במכנסיים:            אז אני מוכרחה

          לקחת אותך בידיים?

פרקליט:                                סטופ!

          אני לוקח.

דיאנה:              מסכנון! מוכן

          גם לקבל כספים, רק לא לחטוף

          מכות. אצלנו עורכי-דין חוטפים

          ים כסף ונותנים מכות קשות.

אשה במכנסיים: כעת, מזל, הכל יכול לקרות.

          לַנצחון - או אל מות גיבורות.  

          (יוצאת)

לה-טריק:   שוּחק מאד יפה, זה.

דיאנה:                                  היא יוצאת

          עכשיו לקרב אגרוּף?

לה-טריק:                              את זה תראי

          אחר כך.

          (נכנסים קבצן ואלגנט צעיר)

דיאנה:             מה זה, מה זה? איזה בן-

          טובים, או אלגנט, שמתנסה

          במלאכת הקבצן - שמלמד

          אותו, נדמה לי.

לה-טריק:                     את לא רחוקה

          בכלל.

קבצן:               סלח לי מאד. אמנם מעת

          לעת תמכתי בך, בלי שום תקווה

          או כוונה לזכות ממך להֶחזר;

          לא-לא, גם לא תודה או הכרה

          על המענקים אשר נידבתי.

אלגנט: אבל, דוד, בטובך -

קבצן:                              אבל כעת,

          כשהַכנסָתי הנוכחית אינה

          מַסְפּקת לי, אתה מעיק עלי

          בְּהפצרות לתרום מה שעלול

          לגרום לי נזק כלכלי חמוּר?

דיאנה: איזה מין פראזות יש לו, לַנואם

          בִּסמרטוטים!

לה-טריק:                    בָּאנטי-פה פּוֹשטֵי-

          יד הם מוֹדֶל של אצילות.

אלגנט:                                    אם לא

          חמשת-אלפים, עשה טובה,

          תזרוק לי חֵצי, אדוני הדוד;

          אילו ידעת כמה זה נחוץ לי,  

          ולאֵילו מצוות זה ישמש

         לי, לא היית מקמץ, אני

         יודע, בַּצְדקה שלך.

דיאנה:                          ובאיזה

          רֶגש הוא מתחנן לִנדבה!

          יוצא שאם מיטב האצילים

          הם קבצנים, מיטב הקבצנים

          הם אצילים בָּאנטי-פה. כמה

          הכל הפוך!

קבצן:                   אמור-לי, באילו מין

          מצוות תשקיע כסף, לוּ היה

        לך?

אלגנט:         אֶלף הייתי מפזר

          על אוסף של רומנסות אהבה,

          ועוד מיני שופרא-דְליריקה,

          לתת לְסבתא היקרה לי. היא

          זקנה מאד, אתה יודע, והיא

          תשמח לצלול בים של דמיונות.

          אני יודע שתמורת זאת היא

          תשלח לי פודינג, נקניקים, אוזני

          חזיר בְּחומץ וחמאה בְּמלח

          לכל החורף. כך אחסוך את כל

          מה שהקציב לי אבא לבגדים,

          אלמד סָפוּן בַּחדר בלי לצאת

         לְמסעדות.

דיאנה:               הוא כנראה סטודנט.

קבצן:  קח אלף, קח.  

אלגנט:                  עוד אלף אשים על

          סוסי-עץ ורעשנים לסבא,

          שהרגליים והשמיעה בוגדות בו.

          ו, לחדד לו את הראיה -

          דחליל, לקלוע בו חצים, בז'אקט

          ירוק, ממֶשי. הוא יכריח את

          אבי לשלוח לי בתור תמורה

          ז'אקט משי אדום, אחרת הוא

          יבכה עד השמיים.                

דיאנה:                             ערמומי,

          אדון סטודנט.

קבצן:                     נשאר לי סך הכל

          שכר לָעורך-דין שלי; אם לא

          ידרוש אותו, אני נותן לך.

דיאנה: בחור, הוא לא ייקח גרוש, זה ברור,

          מקבצנים, אני יודעת.

לה-טריק:                            את

          טועה.

דיאנה:            אני אדבר אתו בעצמי

          שיְוותר.

מרלי:              לא תדברי! מה, גם

          תהיי לי שחקנית? או במאית?

          גם תדאגי איך זה יופק?

דיאנה:                                   איך מה

         יופק?

מרלי:            השחקנים יָראו לך, פאק

          יו, מה יו פאק! אולי חסר להם

         מי שתשחק זונה.

לה-טריק:                         מר מרלי, פוי,

          אתה מגזים מדי.

מרלי:                         והיא מקסימה

          מדי בעיניך בשבילי, אה? אז,

          אם זה חוקי לטעמך, תחזיק

          אותה; אני אלך.

לה-טריק:                        עכשיו אני

          מוחה! שב, ותשב כמו בן-תרבות,

          עד סוף ההצגה! אם לא, אני

          אנעל אותך, כשם שאני לה-טריק

          בַּדם.

מרלי:           נו נו, אין לי מלים.

(שורק שיר פופולרי דכאוני. [YESTERDAY יכול להתאים])

פרקליט:   תן לי את שכרי; אחרת לא מקשיב

          לך.

קבצן:          אני דלפון, אדון; כל מה

          שאני משיג זה רק מנדבוֹת

          של רחמנים; בבקשה -

פרקליט:                                  תבין

          אותי. היום צריך לדון בתיק

שלך, אם לא - אתה אבוד סופית.

          עוד רגע מתיישב כבוד השופט.      [/ כבוד השופט בדרך לָאולם.  

          פתח כיס, או שאתה טפש מופת.  / פתח כיס, אם אתה לא כסיל מדופלם.]

          (יוצא)

קבצן:  ארוץ אחריו, אפציר בו, אתאמץ.

          למקבֵּץ אסור להתקמץ.

          (יוצא)

אלגנט: עשה את זה. אני רץ אחריך,

          לשמוע את הדיון.

          (יוצא)

דיאנה: אנטי-פואיסטי בהחלט! אצלנו

          העשירים רצים אחרי עורכי-

          הדין, והקבצנים אחריהם,

          פה הקבצן רץ אחרי עורך-דין,

          ואחריו רץ העשיר.

לה-טריק:                          סיכום:

          פרקליט הוא פה קבצן, ואת הקבצן

          יושיע רק פרקליט.   

דיאנה:                           אז למה-זה

          הפרקליטים לוקחים מקבצנים

          כספים, ולא מאחרים, שרוצים

          לתת?

לה-טריק:          את כל הכסף הם שולחים

          לַפרקליטים שלנו, כדי לסתום

          להם ת'פה כשהם מקללים

         קליינטים עניים שעליהם

          לייצג חינם.

דיאנה:                    זה מחמם ת'לב.

          רק כנראה הכסף לפעמים

          הולך לאיבוד בדרך. אבל, לורד

          נחמד שלי, למי הקבצנים     

          פונים לנדבה בכדי לשכור

          יעוץ חוקי, אה? מי הם התורמים?

לה-טריק: מלווים בריבית, מלווים בריבית.

דיאנה:                                            אז יש

          מַלווים בריבית גם באנטי-פה?

לה-טריק:                                        כן, הם

          היו, הווים ויהיו תמיד

          עד לְהתנצרות כללית של היהודים.

דיאנה: אבל שלנו, אני חוששת, לא

          כאלה נדיבים. מי המַלווים

          לָאנטי-פּוֹאים?

לה-טריק:                      חיילים, אנשי

          שררה, וכאלה שנחשבים אנשי-

          דת אדוקים של הכּנסייה.

דיאנה:                                  כמה

          שהם אנטי-סְטוקְרָטים מאתנו!

לה-טריק (קורא): למה אתם לא נכנסים? נרדמתם?

          (נכנס סיידשטיק)

סיידשטיק: מר לורד, העלם המשוגע -

מרלי:                                            מה אתו?

סיידשטיק: שוטט לו אל מאחורי הקלעים,

         סקר, בחן את כל האביזרים:

          פסלים, דמויות אלים וענקים,  

          פלנטות, מסכים, בד כוכבים,

          חיות-בר, מפלצות, בובות, שדים, 

          קסדות, כלי נשק, מסכות, פאות,

          זְקָנים, עוגות קרטון ופָּאי מדיקט.

לה-טריק:  היי, תקצר. שהתיאור שלך

          לא יתמשך כמו הסקירה שלו.

סיידשטיק: אם הוא חשב שזו איזו טירה

          מכושפת, או מקדש עתיק גדוש

          אנדרטות משונות ומוזרות,

          אנ' לא חופר במחשבות שלו.

          נראָה שהוא די מתפלא, אבל

          עמד יציב. ואז, בבת אחת,

          בכוח של אביר כפול שלוש,

          בזרוע חזקה כפול שלוש

          כפול, חוטף ת'חרב והשריון

          שבהם שיחקתי את קינג ארתור, רץ

          בין האבזרים שהוזכרו לעיל,

           הורג מפלצת אחרי מפלצת,          

          לוקח ת'בובות בַּשְבי, מפיל

          ת'ענקים, מטיח 'ת כל השמונצים

          והנוצצים שלנו אל הקיר.

          ואז קולט פתאום למעלה את

          הכתר ואת בגד המלכות,

          שלידם, סתם במקרה, היו

          תלויות המסכות של השדים,

          והבגד-גוף המצויר עם אש

          ולהבות - את אלה הוא משליך

          בְּזעם; ו, אחרי שהוא חותך

          את פרצופי השְאוֹל המכוערים

          לפרורים, תופס באצילות

          את נזר המלכות, מכתיר עצמו

          למלך אנטי-פה, ומאמין

          שעם הכיבוש זכה בממלכתו

          בְּצדק.

לה-טריק:             שייהנה בָּאשליה.

סיידשטיק: דוקטור קַפְּסוּל השקיט אותו, סיבן

          לו את האוזן, אז אפשר לומר -

          אין קטסטרופה. הוא מתחיל למשול

          בכוונה להתאים לְארץ זו

          את מנהגי ארצו. והוא מינה

          ת'דוקטור לַשר הבכיר שלו,

          שאני אמור להיות לו המזכיר;

          תראו חצר מלכות מאורגנת טוב.

לה-טריק: אני רואה כבר את התוצאה,

          כמו שהדוקטור מכוון אותה.

          תמשיכו עם ההצגה. ושהוא

          יראה אותה בכל מצב שהוא

          רוצה.

סיידשטיק:        הלכתי, אדוני.

          (יוצא. לה-טריק מתלחש עם ברברה)

דיאנה:                                  תאמין

          לי, אימפּרוזַטור זה - אני לא יודעת

          איך עוד לקרוא לו - מוצא חן בעיני       

          עם המשחק פּגז שלו יותר

          מכל השאר.

מרלי:                       כדאי לך לבקש

          אותו מאדונו.

דיאנה:                     נראה לך?

          הוא עסוק. אם לא, הייתי משכנעת

          אותו.       

לה-טריק:            אנא עשי זאת, גברת לוגו.

          (למרתה): לכי איתה, גברתי הענוגה.

          עשי כל מה שהיא תבקש. ייצא לך

          מזה ילד.

מרתה:               אני אעשה כל מה

          שמישהו יבקש 'תי בשביל ילד.

מרלי:  דיאנה, אל תשאי לשווא את שמך,

          שם של אלת הטוהר, ותשחקי

          אתו חיה רעה.

דיאנה:                       וגם אתה

          אל תעשה מעצמך קרנף

          לפני שיש לך קרניים. אם

          יהיו, תגיד תודה לעצמך.

          לא העזת, מקנאה, להשאיר אותי

          בבית, אז כיוון שאני כאן,

          אני אראה, אכיר, ואמלא

          את צו האופנה; אם היא דורשת קצת

          ניאוף, מה לעשות.

מרלי:                              עכשיו חבל

          שבני לא באמת באנטי-פה

          רחוק כמו שהוא חושב, והסכנה  

          הזאת היתה נחסכת לי.

לה-טריק (לברברה):                   הנה,

          תוּדְרכתְ.

ברברה:                 ואבצֵע, סמוך עלי.

          (יוצאות ברברה ומרתה)

דיאנה: איך אתה מדבר? אתה מעדיף

          לאבד את הבן שלך מאשר לשמֵח

          את אשתך? רואים איך 'תה אוהב

          טוב את שני הצדדים!

לה-טריק:                             נו, מה עכשיו

          קרה כבר?

מרלי:                   כלום, כלום.

          (תרועה)

לה-טריק:                                  שבו, השחקנים

          עולים.

(נכנס סיידשטיק בתור המושל, בלוויית נושא-שרביט, נושא-חרב, קצין; השרביט והכתר מושמים על השולחן. המושל מתיישב)

דיאנה: מה הוא, הוא מלך?

לה-טריק:                           לא, מושל העיר,

          וגם שופט עליון בַּמועצה

          האזורית.

מרלי:                   ממשל מופת ממש

          הולך להיות לעיר הזאת!

     (נכנסים פרגרין ודוקטור קַפְּסוּל)

לה-טריק:  זה מלך. מכירים?

דיאנה:                             זה הבן שלך,

          מרלי שלי. תואיל עכשיו לשמוח.  

מרלי:  ת ו א י ל י  לא לבחוש בָּהצגה

          כמו באיזה בישול ארוך שלך,   

          אחרת זה לא ייגמר.

דוקטור:                              כעת

          יִראה כבודו פתרון של סוגיה

          חוקית.

סיידשטיק:          קצין!  

קצין:                            כבודו.

סיידשטיק:                                  נא להזמין

          את הנתבע והתובע פנימה.

נושא-החרב: והיועצים שלהם והעדים.

סיידשטיק: מה זה!? וממתי אתה פותר

          לי סוגיות, א ד ו ן  נושא כלים?

          אתה מזמין עדים ויועצים

          בְּתיק שאני צריך לשקול, אני

          צריך לשפוט, הָאוּ? שיֵשבו לי על

          הראש, לי?, יטחנו בשכל, לי?,      [/ הראש, לי?, יקשרו ידיים, לי?,]

        עורכי דין? ועדים? האו? לא, תדע

          שאני יכול לתת פסק-דין, צודק

          או לא צודק, בלי כל ההוכחות

          וההגנות המיותרות האלה!

          תמסור לָעורכי-דין שיסתלקו

          וינפנפו באוזניים, אם עוד יש

          להם, והעדים שישמרו

          על הגרון כדי לנבא מזג-

          אוויר סביר. תביא לי הנה רק

          את הנתבע והתובע - לא,

          קודם את הנתבע. אני לא אקשיב

          לאף תלונה עד שאבין מה יש

          לַנאשם לומר בעד עצמו.

     (יוצא הקצין)

פרגרין: צדק מושלם כזה עוד לא ראיתי.

          אם הוא ימשיך כמו שהתחיל, אגמול לו

          בתואר של -

          (נכנסים האדון הקצין)

סיידשטיק:                  טוב, אדוני, אתה

          הנאשם או המתלונן פה, האו?

אדון:   שניהם, לאור הנסיבות, כבודו.        [/ יצא שגם זה וגם זה, כבודו.]

סיידשטיק: אנ' לא יכול לשמוע שניים יחד.

          דבּר קודם כאילו אתה נאשם.

אדון:   זה שתובע מתלונן -

סיידשטיק:                       אנ' לא

          אשמע תלונות. אמרתי, תדבר

          להגנתך.

אדון:                  על משי ועל בדים

          שהוא שלח לי -

סיידשטיק:                  הוא סוחר בדים,

          האו?

אדון:              כן, כבודו. אז הוא לא מתלונן -

סיידשטיק: את זה אני אוהב.

אדון:                                על חוב כספי

          או של סחורות. אבל הוא מתלונן -

סיידשטיק: שוב מתלונן? מה, אתה מִתחכּם

          לי, האו?

אדון:                 בנוגע לאשתו.

סיידשטיק:                             לאשתו?

          בנוגע? האו! נו, זה, אני מודה,

          קורה לַבעלים הכי טובים.

          תמשיך.

אדון:               על כסף אספק אותו

          פי שתיים, גם את הסחורה אחזיר

          לא מחוּללת, לא מוכתמת.

סיידשטיק:                                בלי

          קמטים, בָּאריזה.

דיאנה:                       איזה שופט

          מוזר ולגלגן זה!

אדון:                          אבל הוא

          שלח את זה בתנאי שאספּק

          את האשה שלו.

סיידשטיק:                   תשלם לו עם

          הגוף שלך, אם אני לא אסחט

          מן החזה חמלה כדי לנחם

           אותה בִּמקומך. קרא לתובע!

          (יוצא הקצין. לאדון):                 

          אתה, עמוד בצד.

דיאנה:                          זה הג'נטלמן

          המִשְתפן שהבריז לה לאשתו

          של הסוחר-בד הנחמד. הלוואי

          שהשופט יעשה ממנו אות

          ואזהרה.

          (חוזר הקצין, עם אזרח)

סיידשטיק:              אתה, גֶש-גַש. לא, בן-

          אדם, יותר קרוב. אני יודע

          שהפרצוף שלי מַשפּריץ אֵימה,

          ושאזרח מעדיף לוותר על חוב

          מאשר שהשופט יחשוף את טיב

          העסקאות שלו. דבּר בכל

          זאת, בעל-פה ללא הפנקסים

          שלך, ובלי לפחוד שזה ייצא

          לרעתך בַּדין. מה בדיוק

          אתה דורש? איזה סיפוק אתה

         תובע מהאדון?     

אזרח:                      שכה  יהיה 

          לך טוב, ידיד -

נושא-חרב:                 ידיד? חצוף!

סיידשטיק:                                      יפה

          אמרת,  נושא חרב. 'תה מבין

          את תפקידך: לנשוף על הנישוֹם

          שלא ינשום.

אזרח:                   שכה יהיה לך טוב,

          אדון, שכה יהיה טוב לכבודו -        

סיידשטיק: הו הו! אזרח אינטליגנטי! עם

          הזמן הוא בעצמו יישב על ג'וב

          נשגב.

אזרח:               אני לא מבקש סיפוק,

          רק שישביע את רצון אשתי.

          מה הדרישות שלה, את זה רק היא

          יודעת הכי טוב. יעשה לה טוב,

          יעשה לי טוב, שכה יהיה רק טוב

          לאדוני, כלומר כְּלוֹמוֹ, כְּלוֹמְךָ,

          כבודו. אבל עד שיספק אותה,

          אנ' לא יכול לסגת מהתיק

          ולקפל ת'פרוצדורה. 

סיידשטיק:                         לא

          יכול?

אזרח:             לא,  אוי לי, לא יכול, ולא

          אמצא שלווה או מנוחה בבית,

           שכה יהיה לי טוב, כבודו, שכה

          כבודך יידע רק טוב, מה הוא סוחר

          עם אשה יפה ללא אשתו, שכה   

          יהיה לו טוב? כי בלי סיפוק היא לא

          אשה. זכוֹר שאנחנו הסוחרים

          מתפרנסים מג'נטלמנז, שכה

          יהיה לך טוב, והנשים שלנו 

          עובדות מול שנינו פיפטי-פיפטי. אם

          הג'נטלמנז דופקים ת'עסק עם

          אשתנו, אז אשתנו לא אשתנו,

          ואנחנו סוחרים שנדפקו,

          שלא נדע, שכה תדע רק טוב,

          אדון כבודו, שיהיה לך טוב, רק טוב.

סיידשטיק: דיברת מהלב.

אזרח:                           אבל - שכה

          יהיה לי רע, כבודו הטוב, שיהיה

          לך רק טוב - הג'נטלמנים לא

          חושבים על הצרכים שלנו, על

          השאיפות שלנו, שיהיו

          לנו בנים כמוהם, ג'נטלמנים.

סיידשטיק: שמע, אם הג'נטלמן שופך את כל

          הרכוש שלו עליך, לא יוצא

          שהבן שלו יורש את זה?

אזרח:                                    נו מה

          נגיד, שכה יהיה לך טוב, כבודו,

          אדון טוב, שתדע רק טוב.

סיידשטיק:                                ברור,

          מול זה אפשר לומר כל כך מעט

          שאתה לא אומר כלום. רבותי,

          נראה שאתם עקשנים, עומדים

          על שלכם -

אדון:                     כבודו, כדי ששלי

          לא יעמוד על אף אשה מלבד

          שלי, אסכים ללכת לבית-סוהר.

אזרח: שכה יהיה לי מר!

דיאנה:                          אם ג'נטלמנז

          אצלנו היו כמו באנטי-פה,

          אוּ-אה, השוק היה נופל, בתי-

          הסוהר מתמלאים!

אדון:                              אני מוכן

          לתת לו כל פיצוי אחר: הֶחזר

          של הסחורות, ואת כספו כפליים.

סיידשטיק: לא רלוונטי.

אזרח:                        איי, איי, איי, שכה

          יהיה לי מר, אין לי שום אינטרס

          שיכלאו אותו, שכה יהיה

          לי רע, כבודו הטוב, מה טוב ייצא 

          לי מהגוף שלו אם הוא יוגף

          באיזה אגף?

סיידשטיק:              לשתוק. אני צריך עכשיו

          להביא את הגזר-דין שלי. ואתה

          על הבִּזְיון שלך - שהוא גדול,

          כזה שאם לא ייענש עלול

          להתפשט בָּעיר כמו רעה

          חולָה ואדונים יזניחו את

          נשות הסוחרים - אני צריך

          על הבִּזְיון הזה לגזור לך

          ניזוּר מכל אשה אחרת עד

          שתספק את אשת האזרח

          הזה והיא תתן לך פורקן

          שחרור. ככה רוצה הצדק. בְּרם,

          כיוון שאני אחד-העם (מצד

          ההשכלה) אנהג בך במשוא-

          פנים יפות, ומכיוון שאני

          גם ג'נטלמן (מטעם המקצוע)

          אמלא במקומך את תפקידך

          כג'נטלמן כלפי אשתו. אני

          על כן גוזר כך: שאתה תביא

          לי ת'סחורות שלך הנה לבית-

          הדין - יש לי תיבה פה שתשמור

          אותן כאילו הן שלי - ואתה

          תשלח אלי את אשתך. אני

          יספק אותה אישית; תסמוך עלי,

          אני כבר אאזן את המאזניים.

          החוק עיוור, שופט - יש לו עיניים.

דיאנה: ורגשות, אדון לורד, אין להם

          באנטי-פה?

מרלי:                   מה  זה נוגע לך?

קול מהקלעים: לְפנות ת'בית-משפט.

לה-טריק: לְפנות ת'בית-משפט. 'תה לא שומע

          את הלחשן? שופט, איבדת ת'

          אוזניים?

סיידשטיק:           לא. (לקצין): לְפנות ת'בית-משפט.

          חיבוק, שניכם, וסוף לַפּרשה.

          שלח ת'סחורות, אתה את האשה.

          (יוצאים קצין, אזרח ואדון)

פרגרין: צדק מופלא מאד.

          (סיידשטיק מסיר את תחפושת השופט)

דיאנה: יוֹוּ, אימפרוזָטור היה השופט!

          ולא זיהיתי אותו כל הזמן.

מרלי:  אח, איזו רשלנות!

דיאנה:                            עכשיו נראֶה לי

          שהוא גבר משובח יותר מקודם.

          בטוח שאוהַב אותו.

מרלי:                            בטוח,

          בטוח שאת לא, כן? לא! מה?

דיאנה:                                          ו,

          אני חותמת, מהנאום-סיכום

          שלו, שהוא אוהב יפֶה אשה.   

          כי הוא אמר, אם שמת לב, שהוא

          יספק את אשת האזרח בעצמו.

          לדעתי אשה של ג'נטלמן

          יותר תנעים לו.

מרלי:                         איך את מדברת!

          (סיידשטיק כורע ברך, ונושק לידו של פרגרין)

דיאנה: מה הוא עושה עכשיו, תסביר לי?

פרגרין:                                               כְּרע

          שוב ברך. תנו לי חרב, מישהו.

לה-טריק:  המלך יכתירהו לאביר.

סיידשטיק: יורשה לי לבקש, הוד מלכותו,

          שיעכב את הכבוד הלא-

          ראוי עד שיברך את פני העיר

          בזיו פניו. יואיל להתארח

          בנשף עירוני, ילך בעיר 

          חופשי, יוציא לו מקופּת העיר

          כל סכום אשר יואיל להתחשק

          לו.

דיאנה:         איזה נתינים באנטי-פה!

לה-טריק: אין אוהבים כמוהם בעולם.

פרגרין: אמרתי, תנו לי חרב! מה, צריך

          לקרוא פעם שלישית?

לה-טריק:                               לא, לא, קח את

          שלי, הוד מלכותו.

פרגרין:                            שלך? ומי

          אתה?

דוקטור:              לורד נאמן, גם הוא אחד

          מנתיניך.

פרגרין:               נאמן - אולי;

          נראֶה מאד פשוט.

מרלי:                            'בקשה, דיאנה,

          בואי נחמוק עכשיו שהוא עסוק.

דיאנה: אבל איפה הכלה שלך?

מרלי:                                  הלכה

          הביתה בטח, עם הגברת לוגו.

דיאנה: אתה חי בטעות.

מרלי:                         ואת זונה

          במצח נחושה!

דיאנה:                    אנ' לא יודעת

          מה הקנאה שלך תעשה ממני.    [/ לְמה הקנאה שלך תהפוך אותי.]

פרגרין (משליך ארצה את חרבו של לה-טריק):

            לא, לא רוצה את זאת! הב לי-נא את

          נשק האצולה הזה. (מצביע על חרבו של נושא החרב)

לה-טריק:                            תְהב לו.

נושא-חרב (הצידה, ללה-טריק): זה אביזר של תיאטרון, מיי לורד,

          בלי להב, רק ציור על הקרטון.       [/ בלי להב, רק ציור כזה על דיקט.]

לה-טריק:       גם חרב הצדק, ממה שהוא יודע.

          (פרגרין מנסה לשווא לשלוף את החרב מנדנה)

פרגרין: היא מכושפת.

סיידשטיק:                  על כְּתפִי בכל זאת

          יואיל מלכי לתת לה שתיפול זאת.

פרגרין: קום קומה, אבירנו המסור. 

סיידשטיק: אפציר, כבוד מלך, שכעת יסור  

          אל המשתה ואל הארוחה.

          לשם בני לווייתך ידריכוךָ.

פרגרין: בני לוויתי? היכן הם?

סיידשטיק (קורא):                  חושו, חִישטה!

          (נכנסים חמישה או ששה אנשי-חצר)

פרגרין: נאה מאד. הראו לי את הדרך.   

          (יוצאים פרגרין ואנשי-החצר)

דיאנה: אנחנו לא הולכים אל המשתה?

לה-טריק: אסור שהוא יראה אתכם עדיין.

          ארגנתי לשניכם מזנון פרטי

          בלשכתי, ושם, מן החלון,

          נראה לאן המחזה מוביל.

          תעדיף לנוח כאן? גם זה קביל.

מרלי (הצידה): מי עוד סוּנדל בְּעינוי כזה אי-פעם?

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים הדוקטור ופרגרין.

 

דוקטור:  עכשיו, כבודו, יואיל-נא להעיב

          על בגד המלכות עם המסווה

          הזה.

(פרגרין עוטה על עצמו גלימה וחובש כובע)         

       מלכים גדולים עשו כך כדי

        להשתחל בין בני-העם; וכך         

        תבדוק מה לאשר, מה לתקן.

פרגרין: ואפאר או אעניש קשות.

       (נכנסת זקנה, קוראת מודעה; מצטרפת אליה עלמה, עם ספר)

דוקטור:  בוא תסתתר, וּצְפה.

זקנה (קוראת): "בילוי מלכים בתחרות גדולה בין הפּרוונים והקצבים, ששה כלבים מכל קבוצה תוקפים דוב קשור בעד חמישים פאונד, ארוחה בעשר פאונד  לַכלבים ולהם. גם תראו שתי עשיריות כלבים תוקפות את הדוב הגדול".

עלמה: פוי, סבתא, פויה! כלום לא יעזור? 

          לא שכנועים, לא אִיומים ולא

          מכות? את ממשיכה בַּבילויים

          המטונפים והטמאים שלך?

          לִבהות כשמְשסים כלבים בְּדוב,

          כשאת בקושי יכולה לקרוא

          ת'מודעה עם משקפיים?

זקנה:                                     נו

          אז אין לי רְאִיה בלי משקפיים

          לדפוס יותר קטן מזה, ואין

          לי ראִיה - לא, אין לי, אין - לקרוא

          את הסידור-תפילות שלך -

          (זורקת במכה את הספר של העלמה)  

          אבל את המשחק אני יכולה 

          לראות עוד פ'ם ועוד פ'ם ולהגיד

          בלי משקפיים איזה כלב הוא

          האלוף. וגם אם לא אוּכל, אני

          אוהבת את הרעש. הוא מכניס

          בי קצת חיים, הרעש, גם הריח

          מרענן לי את הנשימה.

עלמה: תני לי להתחנן שתיגָמְלי 

          מהבידור הבהמי הזה.

          הוא חטא מהשטן.

זקנה:                           תיזהרי,

          ילדה, איך שאת מדברת. זה

          משחק של המלך.

פרגרין:                       מה משחק שלי?

דוקטור: כלבים טורפים דובים.

זקנה:                                  איך המשורר

          אומר? "סוף דוב, הכל דוב". את תינוקת,

          צעצועים עושים לך טוב חביב.  

          אני רוצה ת'דוב.  

          (יוצאת)

נערה:                          מאד אדיב.

          היא מלאה בְּיין, ועקשנית.

          לאט לאט אני אשבור אותה.

          אבל חולשות אנוֹש, מה לעשות,

          יש לכולנו.

          (נכנסים ג'נטלמן צעיר ומשרת זקן)

ג'נטלמן:                ילד, ילד.

משרת:                                   כן,

          אדון.

ג'נטלמן:            תוריד לי ת'גלימה.  

פרגרין:                                         איך הוא

          קרא לו, "ילד"?

דוקטור:                       משרת בשביל

          אדון הוא "בוא-נא", או "מה-שמו", או - "ילד".

ג'נטלמן: אני מזיע, זה כבד.

משרת:                             קח את

          שלי, שת'ייה בריא, תן את שלך.  

          (הם מתחלפים בגלימות)

ג'נטלמן:        הפוּך, דגנרט! מה 'תה מסתיר

          את זה כמו חיסכון פרטי? גלימה

          כזאת זכות הציבור לראות! פומבּי!

          תוציא אותה לאור, קוף! הו, בּוּרוּת!

משרת: תפיל על החמור שלך הכל.

ג'נטלמן: לא, אל תכעס. (מסדר לו את הגלימה)

                                 כן, ככה. ועכשיו

          נַפנף, תעשה רוח כמו פרסום

          חוצות.

פרגרין:            מנהג כזה יש גם אצלנו. 

דוקטור:  כן, מייבאים את זה מאנטי-פה.

עלמה: בחור ממתק זה. הבשר שלי

          מורד בָּרוח. מוכרחה לפנות

          אליו.

משרת:            אדון, עלמה פונה אליך.

ג'נטלמן:  יש לה טעות. אנ' לא מהקָציר-

          בָּציר שלה.  

עלמה:                  אדון יפה, תיתן

          לי קצת חֶברה?

ג'נטלמן:                      לא, בחיי, אני

          לא מהסוג שאת מחפשת. (העלמה לופתת אותו) די,

          הרחוב רחב, תורידי את היד.   

עלמה: תהיה יותר נחמד לְבּחורה

          שאוהבת אותך.

ג'נטלמן:                        יש זן כזה, אבל

          אני לא מהזן הזה.

עלמה:                           עזוב,

          אתה סתם מזייף לי את המוח,

          אל תעשה אותי בדיחה.

ג'נטלמן:                                  בְּמה

          אני עושה אותך -?

עלמה:                           עשית אותי

          כבר פעם בשתי לירות, מותק.

ג'נטלמן:                                         את        

          משכת לעצמך ת'אף רחוק! אני

          מוחה בתוקף!

עלמה:                       די, אל תתחנחן,

          סלק את המשרת שלך, תן לי

          להביא לך כוס בירה.

ג'נטלמן:                               תשמרי

          את האירוח לעצמך. אני  

          יכול להביא לעצמי כוס בירה אם

          עולה בדעתי לצאת לבית-

          מרזח. טפו!

עלמה:                  אז תן לי להביא

          לך את זה בבית ש'ך, ושם

           נעשה לנו פינוק חוּקי זוגי.  

ג'נטלמן:  אשתי תודֶה לך. אבל, המלצה

          שלי? חפשי לך מישהו מתאים

          יותר לַשירמוטים שלך; עלי

          את מבזבזת זמן, אני אומר

          את זה לטובתך.

עלמה:                        לך תתפגר,

          חְנוּן זבל, חחחח! על העצה שלך

          קבל את זה! (בועטת בו)

ג'נטלמן:                 הצילו! איי, הצילו!

משרת: סליחה, מה זה, גברתי?

עלמה:                                  וזה לךָ! (בועטת)

ג'נטלמן: הו רצח, רצח!

משרת:                        בוא נלך. היא סתם 

          זנזונת משומשת פחדנית,

          אין לה ביצים לתת מכות לאשה

          אז היא גיבורה על גבר.

     (נכנסים שוטר ואיש-משמר)

שוטר:                                 מה הולך פה?

משרת (לעלמה): אוח! אם היו לנו כוחות שווים -

איש-משמר: כן מה, מה אז? הופ הופה, תתייצבו

          מול השוטר. נו, אם היו לכם

          כוחות שווים לה, מה הייתם עושים?

עלמה: עושים? הם כבר עשו יותר מדי,

          אדון! (בוכה) עוד רגע בתולה כבר לא

          תוכל סתם לטייל בגלל זונֵי-

          רחוב כאלה, אם לא ינקטו

          נגדם בצעדים קשים.

ג'נטלמן:                               בוא שמע

          את האמת.

שוטר:                   דבר עם הבן-זוג

          שלך, אדון. לי יש אשה וגם

          בנות, אז אני מורגל ומחויב 

          לשמוע קודם-כל נשים, אם כן

          אמת או לא אמת. אז, בתולה,

          דברי, אל תִפחדי, אני אעשה  

          לך צדק.

בתולה:                  אדוני, הם נטפלו

          אלי, וכשעם דיבורים הם לא

          הצליחו, הם ניסו באלימות

          לגרור 'תי לבצע את זממם

          עד שצרחתי רֶצח.

ג'נטלמן:                         לא, אני

          נשבע, כשם שאני ג'נטלמן,

          והמשרת שלי הוא משרת

          שלי, שהיא הרביצה לנו שנינו

          עד שצרחתי רֶצח.

משרת:                            זאת האמת  

          האומללה.

שוטר:                    אתה צד בָּעניין,

          אדון, לא עֵד. מלבד זאת, אתם שניים,

          ולאֶחד יותר קל להאמין.

          כמו כן אתם הרוב, ומה הוא צֶדק

          אם לא להגן על החלש? פַּנה

          אותם לְמעצר.

פרגרין:                   לזה קוראים

          חוק צדק?

דוקטור:               באנטי-פה.

פרגרין:                                יש כאן הרבה

          מה לתקן. בחור, על תום לבך

          זכית בחסְדי. לך, בן חורין.      

          (הג'נטלמן מהסס)

דוקטור (הצידה): תלך.

ג'נטלמן (הצידה):         הוא מבלבל אותי; לפי

          הטקסט אני אמוּר פה לשחד

          את השוטר.

דוקטור (הצידה):         לא משנה, תלך.

          (יוצאים הג'נטלמן והמשרת)

פרגרין (לשוטר): ואתה, קח את הזונה החסודה

          ונעל אותה בַּכּלא עד שאשמע

          שהיא שבה למוטב. אקטוף לך

          את המִשְרה ואת האוזניים אם

          תמרה את פי.

דוקטור:                        בראשית הפגן חמלה.

פרגרין: זוהי אומה בורה, למענם

          אֶמהל קצת גזר בַּמקל. על כן,

          עלמה - היות שאת מקרה פלילי

          ראשון לי פה, וזו העֲבֵרה

          הראשונה שלך, ממה שאני

          מבין -

עלמה:             נכון, זה ככה.  

דוקטור (הצידה לעלמה):                טוב אמרתְ 

          את זה.                  

פרגרין:                לכי ואל תסטי יותר;

          זכרי, אם יִמְתקו לך רחמַי,

          לא להתאכזר לְסבתא כשהיא תחזור

          מן הדובים.

דוקטור:                   טוב-טוב, לצאת, כולם.

          (יוצאים כולם חוץ מפרגרין והדוקטור. נכנסת האשה במכנסי-העור, ראשה ופניה שותתים דם, ועוד נשים רבות, כמו מתחרוּת אגרוף)

פרגרין: מה זה?

דוקטור:            זאת בוקסרית, שבה מקְרב. נראֶה

          לי - לא הלך.

פרגרין:                      כל זה מדהים אותי.

          (הנשים חוצות את הבמה ויוצאות)

          מה בעלה עושה כשהיא כותשת?

דוקטור:   מורֶה, בחוג תפירה, שזירת פרחים,

          וכל מה שנקרא נשי אצלנו.

פרגרין: מאד פלאי, מפליא, והפלא-ופלא.

קלאפטֵער (מבחוץ): כּלבּות, מניאקות, ערסות, לא מספיק

          כיסחתן? מה, גם תהרגו? תטביעו?

נשים (מבחוץ): תצלול במים עוד פ'ם! כן, תצלול

          במים עוד פ'ם!

פרגרין:                       מה זה שם הרעש?

דוקטור:   נראֶה לי גבר שמתעללים           [/ זה גבר שסופג "אילוף סורר"

          בו שהוא קלאפטער וסורר.       / על שהוא קלאפטער פה-גדול.]

פרגרין:                                     גבר

          סורר וקלאפטער?

דוקטור:                                כבר תראה.

          (נכנסות נשים וקלאפטער)

אשה 1:                                                  טוב, טוב;

          מספיק. הוא י'ייה בשקט כבר.   

קלאפטער:                                      איך את

          יודעת, מַכשפה שהשטן

          תוקע? מי בשקט? מה בשקט?

          החוק רמס אותי, ואני צריך

          לשתוק?

אשה 2:                  רוצה לטעום שוב מהחוק?

קלפאטער: החוק זה הנהר? כן, הוא נהר,

          שהגדולים, המתוחכמים שוחים

          בו אבל עניים בלי השכלה

          צריכים לטבוע. לא, שֵדות, חלאות,

          כולרות, חארות, השופטות שלי

          והתלייניות, תאכל אתכן   

          עד האוזניים אש כזאת שכל

          המים שבלעתי בגללכן

          לא יְכַבּוּ.

אשה 2:                     תנו לו עוד נַגְלָה, הוא

          קילל אותנו!

קלאפטער:                לא! בבקשה!

          לא! מי אי-פעם התעלל ביצור

          כזה מסכן? לצלול כמו סְפוג במים,

          ללמוד להיות אילם בין הדגים,

          בלי להזיז ת'איברים שאיתם

          נולדתי,  בעיקר לא את האבר

          הכי אהוב על גבר - הלשון!

          אוי לי, איזה אומלל אני! (בוכה)

פרגרין:                                   זה גבר?

          נוזל כך, מתפתל כך, מיילל

           כך?

אשה 1:              המבול הזה ישקיט לו ת' 

          טורנאדו בלשון, הסערה

          מאחורינו.

אשה 2:                  קצת חבל. אני

          הייתי מטבילה אותו עוד פעם.

          אבל בטוח מש'ו בקרוב

          כבר יחמם אותו, ונעשה

          לו עוד יום-כֵּף בְּלוּנה-פארק-המים.

      (יוצאות הנשים, יוצא הקלאפטער)

פרגרין: בטוח שכל אלה חלומות,

          רק חלומות.

דוקטור:                     לא, בלי ספק אנו

          ערים, אדון.

פרגרין:                   איך זה, גברים, נשים,

          מסוגלים להיות כה הפוכים

          מכל מה שנחשב יאה אצלנו?

דוקטור (הצידה): יפה, נדלק בו איזה זיק שפיות.

פרגרין: יהיו דרושים הרבה זמן ומחקר

          להשליט על אלה את הערכים

          שלנו.

דוקטור:                אלה - אספסוף פשוט,  

          קל לווסת אותם. אבל עכשיו

          באים אנשי צמרת. תתבונן.    

          (נכנס אציל, סופר את כספו)

אציל 1:  אתמול היו שלושה שילינג. רק זה

          נשאר? ששה פני על הסוליות

          מעור בשביל הגרביונים משי,   

          לירה-וחצי על הפיש-אנד-צ'יפס

          בַּפּאב...

פרגרין:               אנשי-צמרת - פיש-אנד-צ'יפס?

דוקטור:  כן, ואנשי-הכפר אוכלים קוויאר.

אציל 1:  הפסדתי שש בְּדומינו... אבל

          הרווחתי בַּקליעה-לַמטרה

          חמש... (נכנס אציל 2)

                         צרבת! איפה היֶתר? מה,

          הכיס האחורי נקרע?

אציל 2:                             הלו,

          ג'ק-שְמוק! איך השלבֶּקת? מה נִשְמק!

          (בועט בו)

אציל 1:  אתה חולה, בּבּוּן! נדמה לך

          שיש לי טוּסיק מברזל? קח בום!

          (נותן לו אגרוף)

אציל 2:   שמְתָּ בי בום?   

אציל 1:                          כן, ותיקח גם טראח!

          (תופס את שערו)

אציל 2:  תנשור ידך, אמן! עזוב לי ת'

          בלורית! מה אני, סוס של אבא ש'ך?

אציל 1:  תלמד מה זה להתקיע בן-אדם

          מאחורה בלי להתריע! 

        (הם מתכתשים. נכנס אציל 3)

אציל 3:  הלו, בנים! ילדים טובים, ילדים  

          טובים. נו-נו-נו, ג'ק-ג'ק. נו-נו, ג'ון-ג'ון.                  

          (אציל 1 מפיל את אציל 2)

          לא להרביץ! פּוּס! הוא נפל!

אציל 1:                                      טוב, מה

          שפֶר פֶר.

אציל 2:                כך נופלים הגיבורים.

אציל 3:  יפה אמרת! בראבו לשניכם.

          על מה הריב? לא משהו רציני!

אציל 2: לא, מצדי זה היה משחק, בצחוק.

אציל 1: אבל אמרתי לך אלף פעם,

          אל תעשה לי משחקים מאחור.

          אף פעם לא סבלתי - מילדוּת! -

          להיות תקוע על התחת. כן,   

          והמורה שלי ידע את זה -

          אחרת כבר הייתי איזה רקטום...

          אממ, רקטור! ואתה חייב, פשוט

          חייב ל'שות לי דווקא!

          עדיף כבר שתיקח סכין ו -

אציל 3:                                      די,

          די. שוֹלם! תלחצו ידיים, סוף.

          אני אזמין אתכם בַּפּאב לבירה,

          וגם אתן לכם לקרוא פזמון

          חדש - ועסיסי מאד! הנה.

     (מוציא בלדה מודפסת)

אציל 1: מזל שלך שאתה יודע קרוא.

          הייתי גם קונה בלדות, אם

          היתה לי השכלה.

אציל 3:                           הופ-הופ, מהר.

          היום עובר, הבירה עוד תחמיץ.

          (יוצאים האצילים)

פרגרין: זאת האליטה? אלה מוקיונים

          מפונקים, זולים, גסים יותר

          מסבּלים או מובילי-סירות.

דוקטור:   אז בוא תראה: מוביל-סירות, סבּל.

          (נכנסים סבל ומוביל-סירות)

מוביל-סירות: לשירותך תמיד. 

סבל:                                 לעונג לי,

          חבר, על שפע כל הטוּב אשר

          הִרְעפת על ראשי ברוחב-לב,

          לגמול לך בְּשֵירותַי ככל 

          שרק תחפוץ. 

מוביל-סירות:               כְּמוֹתי כְּמותך. על כן

          פְּרוֹק והנח עלי כל כובד של

          פקודה ואעמוד לשירותך.

סבל:   גלֵי לבך הטוב, כמין גאוּת

          אביב, עולים ומציפים את חוף

          נדיבותך, ונפשך, שהיא

          מפל חיבה, ניתזת במתיקוּת

          רעננה על נשמתי, אשר

          היתה כאדמה צחיחה, אולם

          כעת היא מצמיחה תודה, צנועה

          אך להוטה לשרתך.

מוביל-סירות:                     לא עוד

          אשפוך זעת-אפיים בְּמשוט

          וּבְמפרש כדי לפרנס אשה

          וילדים, אטרח רק להביא

          אותך ואת דורשי שלומך אל חוף

          משאלותיך.

סבל:                    ואני אשמח

          לוּ רק אוביל, בשוט ומשרוקית,

          כל זֵד אשר דורש ברעתך

          אל הגרדום.

          (נכנס מטאטא-רחובות)

מוביל-סירות:               הבט: זה עמיתנו! 

מטאטא: מפגש עטור מזל! ----- (קידות וגינונים הדדיים) מכובדַי,

          לרגליכם אני עפר ואפר.

סבל ומוביל-סירות: אנחנו עבדיך.

מטאטא:                                      תרתִי לי

          אחר חברותא נעלָה כְּגון

          זו להסֵב לִסעודה.

סבל ומוביל-סירות:               בְּרון

          ובששון.

מטאטא:             שלושה בארוחה

          זוהי ברכה. ועם בשר מובחר,

          ויין משובח - בלי להפריז! -

          נהיה שמחים, טובי-לב בְּמידה.

          קיבלתי מכתבים מן הניכר

          גדושים בידע מאלף על מה

          שמתרחש במדינות זרות.

אחלוק אתכם את המידע.

מוביל-סירות:                       ולי

          מכל פקולטה וקתדרה יש

          בשורות מה נתגלה ומה נחקר

          לאחרונה, כה מרתק.

סבל:                                  לי יש

          באמתחתי יבול של חדשות

          טריות מן הארמון.

פרגרין:                         מן הארמון?

דוקטור: הם לא יודעים שיש להם מלך

          חדש בבית.

מטאטא:                  הו דליקטס!

          רק הרכלן המחוזי חסֵר

          עכשיו. יש לו פה חומר לשבועיים.

מוביל-סירות: לדעתי, שולחן מלא בשר  

          חם, חדשות חמות, יוביל כבר את

          חוטמו מהר לשביל.   

מטאטא:                               יוביל כבודך

          אותנו?

סבל:                  אחריך.

מטאטא:                            סלח לי.

מוביל-סירות:                                      לא

          בא בחשבון.

סבל:                        יואיל נא להוביל.

מטאטא: אבל רק בתור משרת לכם, 

          כדי להזמין את המזון. (יוצא)

מוביל-סירות:                        פרדון,

          אדון.

סבל:              אתה ראשון.

מוביל-סירות:                       בראש מורכן.

          (יוצאים הסבל ומוביל-הסירות)

פרגרין: אלה אנשי-עמל, וההם אנשי-

          שררה?

דוקטור:                כאן מקובל שהסבּל

          כותב כמו מלומד, והרוזן -

          אנאלפבית.

פרגרין:                     תִראה תוך חודש של

          שלטון איך אהפוך את היוצרות,

          או שאחליף להם בין המִשְרות.

         יש לעשות רפורמה יסודית פה.

דוקטור: בסבלנות ועם יעוץ, תצליח.

פרגרין: אולי יעוץ מארץ חדשה?

          אמריקה? מאנגליה לא תצמח        

          לי ישועה.

דוקטור (הצידה):   נו, זה איש משוגע?

          פועלת, התרופה שלי. - אתה

          נדהם שנְחוּתים שָֹמִים בַּצֵּל

          רוזנים גדולים? הבט, הוד מלכותך:

          (הנפשות הללו חוצות את הבמה בצמדים, כפי שהוא מתאר אותן)

          חולה אשר מדריך רופא; הנה

          אדם אדוק שמלמד נווד

          חוצה-אוקיינוס לשקר; זו שם,

          מוכרת עיתונים, עושָה בית-ספר

          לְאספן העתיקות הכי עתיק

          בַּממלכה.

מוכרת-עיתונים:     תקנה, החדשות

          האחרונות, טרי, תראה.  

דוקטור:  מוגבל-בַּמוח מתדרך שגריר;

          שר התרבות מסביר לְמחזאי

          פוליטי איך לכתוב סאטירה בלי

          שישללו לו את חופש המימון;     [/ שייחשב עוכר המדינה;]

            נזיר מסביר למפקד צבאי

          את עקרונות האסטרטגיה; ו -

          סנדלר מרביץ תורה בָּאפּיפיור.

פרגרין: רוצה לעשות ממני מטורף?

דוקטור:  בוא נקווה שכבר עברנו את

          גבול הטרוּף.

     (במהלך המשפט הבא נכנסים סיידשטיק, כאיש מדינה, ושלושה או ארבעה יזמים עם צרורות של ניירות)

                             עכשיו רְאה, אדון,

          שר מדיני אשר טורח על

          רַוְוחת הארץ מחוּזר בידי

          פרוייקטורים, דהיינו יזמים.

סיידשטיק: המיזמים של כולכם הם טובים;

          אהבתי, יס. ובמיוחד שני אלה:   

          ההוא, להגברת תפוקת הצמר,

          וזה, להדברת העכברים.

          מבריק, ומבוסס על הגיון.

          בקשר לשלך, על הגבלת

          שימוש בתנורים כי הם פוגעים

          בְּחינוך הנוער לגריל-על-האש

          ומַנגל, עוד נשקול זאת. - ושלך,

          כנגד שעוני הכיס, אשר

          פוגמים ביחסי-אנוש, כי סוג

          תקשורת חביבה כמו "סלח לי, מה

          השעה לדעתך" יִדְעך אם כל

          זב ומצורע יישְאו את השעה

          בַּכּיס - את זה, ואת אלה, עוד נשקול.

          כָּרגע זה, להגברת הצמר,       

         בכך שיפשטו עור לְסוסים

         חיים ויכסו בעור כבשים -

          אהבְתי; ואת זה גם: שנחזיק

          בָּעיר צְבא ינשופים מאולפים

         לקטול עכברושים ועכברים;

         זו דרך לחיסול החתולים,   

          בכדי למנוע זיהומים וגם

          כישוף.

פרגרין:             זה עסק גאוני!

יזם:                                       יואיל

          כבודו לשקול עכשיו קצת בקשות

          של מסכנים לאישורֵי פיצוי,

          תרומות צדקה מצד הממלכה,

          בעד רכוש שהם אבּדו?

סיידשטיק:                             מי הם?

          תן שאשמע.

יזם:    ראשית, זה מהמר אשר מכר

          בית ואדמה בערך של

          חמשת-אלפים, ואז על ביש-

          מזל של קובּיה איבד הכל,

          חורבן מוחלט, כי אין לו לא אשה

          לא ילדים שיתמכו.

סיידשטיק:                     רווק?

יזם:    נכון.

סיידשטיק:      והוא צעיר, בריא?

יזם:                                       אמת.

סיידשטיק: איי, זו טרגדיה! הוא ראוי להרבה

          חמלה.

פרגרין:              איך זה?

דוקטור:                            המשך להתבונן.

יזם:    זאת סרסורית, בָּעסק כבר מעל

          ששים שנה.

סיידשטיק:               בת כמה היא היתה

          כשהיא פתחה?

יזם:                           עשרים וארבע. היא

          היתה גם הסחורה גם הַסַּפָּק,

          בשר וגם קַצָּב, כמו שאומרים,

          בשתים-עשרה השנים הראשונות

          של מפעלה. כיום היא בת שמונים;

          תרמה לַשוק מעל שמונת-אלפים

          בתולות, ועוד כפול מזה ציוד

          ואביזרים, הכל איכות פירסט-קלאס.

          הנה תעודת-היושר שקִבּלה

          מבית-הדין -

סיידשטיק:                    היא במצב שפוף?        [/ ירוּד?]

יזם:    העסק מת, מוח סנילי, גוף

          רקוב, אכול מבילויים.

סיידשטיק:                     נשבר

          הלב, אשה טובה.

יזם:                              היא בזבזה

          על הילולות שחיתות, על נגנים,

          על הלוואות לחברים שטופי

          זימה שמצצו לה ת'ארנק,

         בְּתכשיטים, כספים וחפצי ערך

          יותר מששת-אלפים.

סיידשטיק:                         הכל

          יוחזר, מגיע לה, נקים לה קרן.

פרגרין: זה מפלצתי זה.

יזם:                          כאן יש עוד הרבה,

          משודדים, פורצים, נוכלים, רועֵי-

          זונות, שבַּנעורים היו להם

          הון וגם און, והכל נשפך מהר

          על יין וזונות, עד שקפצה

          זִקנה והם שותקו מפעילות.

סיידשטיק: הם זכאים על פי חוק לְקצבּה,

          לפי האזורים בהם עסקו

          במלאכתם.

פרגרין:                     קִצבּה? לְגנבים?

דוקטור:  החוק פה מעניש את השדוּד

          ולא את הגנב, כאזהרה

          וכאמצעִי מניעה. ראיתי איך

          שמצליפים במי שאיבד רכוש

          או כסף, ונותנים לַכּייסים

          אות הוקרה.

סיידשטיק:               כשם שהמדינה

          מענישה קשות על הזנחה

          את מי שהתרושש עקב שריפה,

          אסון ימי וכיוצא באלה,

          בשוט, מוט מלובּן, קיצוץ אוזניים,

          כלא, גלות או מוות - כך היא גם

          דואגת לִרווחה וּמחסה

          לְאלה שהתפרנסו משוד

          ורמאות.

פרגרין:               זה מתדרדר! מחריד!

          זוועה!

יזם:                הנה אחד במיוחד,

          כבודו, אשר על שירותיו נודע

          לתהילה, ועכשיו הוא מחזה

          נוגע ללב.

סיידשטיק:             מי הוא?

יזם:                                   הקפטן של

          הכייסים, אלוף חותכי-ארנק

          שלא היה כמותו בָּאמנות

          הזאת - נפל, אויה, אל ציפורני

          הפרקינסון, בשתי ידיו, והוא

          מפציר לִסכום פיצוי נדיב.

סיידשטיק:                              אשיג

          לו. 

פרגרין:         לא תשיג לו! מה, להעניש

          בְּשוט, בְּמוט, בְּמוות, קרבנות

          שריפה, ספינה טרופה, על שאִבּדו

          רכוש שהושג ביושר, ולתת

          פרסים לְרמאים, לסרסורים,

          לגנבים? אני אתלה את כולכם.

סיידשטיק: רחם, מלך גדול!

כולם:                              הו רחמים!

סיידשטיק: אל-נא תפיל על בּוּרוּתנו את

          זעמך עד שנבין מה הם חוקי

          הוד מלכותך. פעלנו רק על פי

          הנוהג והצו של קודמך

          המנוח. רק אמוֹר מה טוב בעינֵי

          כבודך, תמצא שהמדינה תחליף

          בְּצייתנות מנהג, חוק, דת, הכל,

          כדי להתאים לפקודותיך.

פרגרין:                                     זה

          יפה; ורחמַי נעתרים

          לכם. הַצדיקו זאת והסתגלו.

סיידשטיק: נצדיק, אדון גדול, ונסתגל.

          (לה-טריק, דיאנה ומרלי מופיעים למעלה)

          ולרְאָיה נשמיד את הניירות,

          ולרגליך המלכותיות

          נניח את גרוננו. 

פרגרין:                       נא לקום.

          חסְדֵנו עמכם.

       (יוצאים היזמים)

דיאנה:                     וגם חסדי!

          עוד לא נולד שחקן כמו אימפרוזָטור.

מרלי:  עופי אליו מהחלון, קדימה.  

דיאנה: כל כך קליל לי שאולי יכולתי.

מרלי:  הייתי ברצון מתיז אותך בו.

דיאנה: אם הוא יתפוס אותי, אז לא אכפת לי. 

לה-טריק:  שקט שניכם, תקלקלו הכל.

סיידשטיק (לפרגרין): כבודו מכביר - מכביר - כבודו - כלומר -

          מכביר -

לה-טריק:                כּלֶבת על המלמולים

          שלך, דְפוּק-לסת! התייבש לך

          השכל? 'תה מותש?

דיאנה:                              הוא עבד קשה,

          כבודו, מותר לו רגע להתאושש.

לה-טריק:  גם לךְ מותר להיות בשקט רגע.

דיאנה: אתה נובח גם עלי, לורד?

מרלי:                                     הה

          הה הה!

לה-טריק:           ראש דיקט!

מרלי (הצידה):                          הלוואי האש שהוא

          שופך על השחקנים תוציא לאשתי

          את אש האהבה.

דיאנה:                         לא באתי הנה

          שינבחו עלי.

לה-טריק:                      הוֹיְסָה! הטקסט

          לעזאזל. מרגע זה אנו

          זורקים ת'מחזה ועושים הכל

          בְּאימפרוביזציוֹנֶה, לטובת

          בִּנךָ, כדי לפייסו עם השפיות.

          בא לך לקלקל? 'בקשה. (לסיידשטיק): בוא, בוא,

          לֵיצנצ'יק, בוא. שכחת, קוּקי, את

          הוראותי בקשר לַנתינים

          שלו - והחתונה שלו?

סיידשטיק (הצידה):                 יש לי

          את זה עכשיו, מיי לורד.

פרגרין:                                  מה היה הקול

          הזה?

סיידשטיק:          קול מן העננים מריע

          על קבלת פני הוד רוממותך

          לַחֵיק של נתיניו האוהבים.

לה-טריק:  טוב, הוא חזר לְפוקוס. (למרלי ודיאנה): שבו, אני

          חייב לרדת לארגן ת'עסק.

          (יוצא)

סיידשטיק: קול שמודיע לי כי הבשורות

          על בואך פשטו בכל הארץ,

          וכי בבני העם שיר-זמר קם, 

          הם נוהרים לחגוג את בוא מלכם.

          (צעקות מבפנים)

          הסכת: צרחות חדווה, דיצה ורון

          חותכות אוויר, פורצות מכל גרון.

          (תופים וחצוצרות)

            הסכת: צבא רועש מכה בתוף,

          ישחט אויבים ונצחון יקטוף.

          (אבובים)

            הסכת: מכל חומה, בִּמהומה,

          למענך הוֹמה אוּמה שלמה.

          (מוזיקה רכה)

            הסכת: בִּצליל הרמוניה זך ורך

          ארמון לקראת המלך נערך.

(לצלילי המוזיקה הרכה, נכנסים זוגות-זוגות אנשי חצר; מרתה אחריהם כמלכה, בין שני נערים בגלימות, שובל שמלתה נישא בידי ברברה. כל האדונים כורעים ברך ונושקים לידו של פרגרין. כשמרתה מתקרבת, הוא נסוג לאחור, אך נדחף בידי סיידשטיק והדוקטור. לה-טריק נכנס ומתערבב בין השאר, ונראה שהוא מחלק הוראות לכולם)

דיאנה: או-הו, הנה מופע פאר! תביט,

          מר מרלי, כלתך מוצגת שם

          בתור מלכה לַבן שלך. אני

          חותמת שעכשיו יאהב אותה.

מרלי:  מלכה?

דיאנה:             כן, כן, וגברת לוגו שם

          כשושבינה ראשית עם עוד שְתי - שנֵי - -

          אולי אין שושבינות באנטי-פה...

          תראה איך הוא מקבל אותם בהוד.

 שיר

                  בריאות והון, שמחה רבה,

                הוד מלכותך, ברוך הבא.

                הלוואי שרק ברכה

                תקיף את נזרך.

                תאיר אותך שלהבת 

                של אמנות נשגבת, 

                בלבבך תמשול חדווה,

                במיטתך רק אהבה.

                ולצדך כלה טריה,

                זכה, אוהבת, פּוריה.

סיידשטיק: צְהל, אדוני, ושמח בה בַּכּלה,

          היא תהיה למלכותך חותמת.

          המדינה מוסרת לך את

          הבת היחידה והיורשת

          של שליטנו המודח, אשר

          בנשימתו האחרונה ייעד

          אותה לך.

פרגרין:                  כּתר אינו תרוץ

          לְנישואים שלא כַּחוק. לי יש

          אשה כבר.

דוקטור:                    לא, אדון. היתה לך,

          אבל היא נפטרה.  

פרגרין:                         מהיכן אתה

          יודע?

דוקטור:               ממקור מוסמך. וגם

          שנשמתה כשעפה ריחפה

          אל הנסיכה הזאת וחיה בה.

פרגרין: היא באמת דומה לה להפליא.

דוקטור: אל תהסס לנשוק לה ולחבק.

          (פרגרין מנשק אותה ומתרחק)

מרתה: הוא מנשק מתוק. וזה יותר

          ממה שבעלי עשה אי פעם.

          אבל צריך יותר מנשיקות

          כדי להביא ילדים. והוא כל כך

          דומה לבעלי, אם מסתכלים,   

          שאתו רק אבזבז תפילות וזמן.

          לא, לא רוצה אותו.

ברברה:  אני חותמת לך, הוא ימלא   

          את תפילותיך.

מרתה:                       הו, רק תנסי

          אותו אַת קודם ותספרי לי.

ברברה: שיטה די מקורית לבחור לך בעל!

          (הצידה): אם כי זו אופציה לְנפּות סְתוּמים.

דוקטור:  אדון, מה התרחקת?

פרגרין:                                מאנדוויל

          כותב על עַם ליד האנטי-פה

          ששמו הגַדְליבּירים. ואצלם,

          בְּלֵיל כלולות, שוכר הבעל איש

          אחר שיזדווג עם כלתו,

          כדי לפנות לו את השביל הזה

          המסוכן של הבתולין.

דוקטור (הצידה):                    כולרה,

            נפל שוב לפסיכוזת מאנדוויל.

פרגרין: אולי היא מן הזן הנחשי

          הזה, אשר מכיש לַמוות, כמו

          שמאנדוויל כותב.

דוקטור:                           כבודו, היא לא

          שום גדליבּירית, זה בדוק. אתה

          יכול לחנות אצלה בבטחון

          כמו אצל כל בתולה מבנות ארצנו.

          ואל תדאג, גם תקבל יעוץ

          צמוד. כרגע תקבל פּנֵיה

          והזמן אותה לחדרך.

סיידשטיק:                        בשם

          בטְחון הממלכה, אתה חייב.

      (אבובים. יוצאים, בתהלוכה, בהכוונת לה-טריק. לה-טריק נשאר)

לה-טריק: טוב, טוב, טוב, טוב. אולי פה יש תרופה -

דיאנה: תראה, הלורד-שם משחק לבד לו.

לה-טריק:  וַיֹאמֶר בתרועה מוח לה-טריק:

          הו-הו! -  מר מרלי, רד, עם אשתך,

          מהר. תורכם בא לשחק.

          (מרלי ואשתו יוצאים למעלה)

                                            כמעט

          שכחתי - אוּפּס - לשלוח אחריהם  

          ת'כומר. היי, פַּאדְרֶה, איפה אתה?

(נכנס פאלסט בתלבושת מוזרה פלוס)

פאלסט:  כאן כאן, מיי לורד.

לה-טריק:                          ואיזו מין צורה זאת?

פאלסט:  זה לתפקיד שלי, מיי לורד, שעוד לא

          בוצע.

לה-טריק:            בּוּטל. וגם ההצגה,

          לעת עתה. יש לנו עבודה

          אחרת על הראש.

פאלסט:                          אם כך הפסדת

          ביצוע -  אם תרשה לי להגיד -

          שבקושי יש דומה לו בָּענף

          שלי.

לה-טריק:        לך ותגזום קצת ענפים,   

          בדים, ותכסה אותם בַּבד

          המקורי שלך; בד שמסתיר

          יפה שטויות וגם סטיות. צ'יק-צ'ק,

          ועשה מה שיורה דוקטור קאפסול.

          (יוצא פאלסט. נכנסים מרלי ודיאנה)

            מר מרלי, 'תה שם לב לָהתקדמות

          וְלַפְּרי היפה שבוודאי

          יצמח מהחלמת בנך? שים לב

          לְאמנות הדוקטור. בראשית

          הֵסיט את מחלת הבן שלך

          מתחום השגעון אל שְֹדה השטות, 

          הביא אותו קרוב כל כך לִגְבול

          תבונה כפי שהיה רק לא מזמן

          רחוק משם. כשם שרפואה

         ראשית-כל מצמקת איש חולה

          לְשלד ורק אז מתחיל שוב עור

          בריא לצמוח בו, כך מטורף

          הופך להיות שוטה עד שהמדע

          יוכל בְּאמנות שוב לכוְונו

          אל האיזון, אל המרכז משם

          הפליג מעבר לעצמו. הדוקטור

          מבטיח לי, ממה שהוא שאב

          הן מכותבים מלומדים והן

          מנסיונו, שהמוח המסוכסך

          והמבולבל שלו, יתחיל עכשיו,

          כשהוא, טאץ' ווד, יידע אשה באמת,

          להתייצב בהדרגה, בעזרת

          דיאטה ומנוחה, כפי שיַנְחה.

דיאנה: אבל לָדַעת אשה באמת - יֶדע

          בשרים נדמה לי אתה מתכוון -

          זה מה שיעשה את זה?

לה-טריק:                                 יפה,

          יפה.

דיאנה:            יפה או לא יפה, ממש

          הייתי מתפללת, אם הוא לא

          היה הבן של בעלי, שהדוקטור

          היה עושה ממני המרשם

          שלו, שמביא את המַרפּא. 

מרלי:                                    איך, מה-זה?!

דיאנה: אולי זה ירפא גם ת'טרוף

          שלך, קנאה - לפתור הכל בבת

          אחת. (ללה-טריק): בטוח, לו הייתי רק

          עושָה ממנו ככה צחוק, היה

          זונח את השגעון שלו

          ונהיה שוב בן-אדם.

מרלי:                             שאלוהים

          ייתן לי סבלנות וישלח אותנו

          אל הכפר, הביתה!

דיאנה:                           חוץ מזה, אשתו

          של הבחור היא לא שפויה ממש

          כמוהו. אלה יחד יעשו

          שמח!

לה-טריק:             יעשו יפה, אין מה

          לדאוג. ברברה לוגו תייעץ לה,

          והוא יעניק לה בַּשרביט שלו

          סיפוק כיד המלך. (הצידה, לדיאנה): יש לי דרך

          לרפא את הקנאה של בעלך

          בעצמי.

דיאנה (הצידה):   אז אני משלימה אתך.

          הייתי ברוגז כי נבחת עלי.

לה-טריק (הצידה, לדיאנה): את מוכרחה לסלוח לי. - בוא, מרלי.

          הזוג-צעיר בדרך למיטה

          כבר. לא נפריע, נסתגר לנו

          באגף צדדי לבד. מגוריכם

          מסודרים.

מרלי:                  כבודו לא מתכוון

          לעשות לנו בית-סוהר מביתו, הה?

לה-טריק: כבודי כן מתכוון, רק להלילה.

          תראה, המפתחות אצלי ביד.

          נלכּדת, כשם שאני לה-טריק בדם.  

            אבל תזכור כמה שזה נחוץ,

          אה?, אם אתה בונה על הַחְלמָת

          בנך. בואי, גברת, אלווה אותך

          לְלשכתך.

דיאנה:                מה שתגיד, מיי לורד.

מרלי (הצידה): אני נשאר לשמור עין פקוחה.

            על מי עוד ככה זוגתו דרכה!  

            יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנס מרלי, עם כלי מאור בידו.

 

מרלי:  דיאנה! הו! איפה את? נעלמה.

          (מוצא כי הדלתות נעולות)

          מכאן אין מעבר. הכל נעול.

          זה הפרוזדור המזדהם שבו

          ברחה מעֵין הנץ שלי. מה, יש

          לךָ דלתות סתרים מאחורי

          גובלנים בַּחדרי-אורחים שלךָ?

          היא אבודה לי עד עולם! אז למה

          אני מחפש? עיניים עמומות,

          לתת לה כך להתחמק מכן,

          לרמוס אותי בַּתאוות שלה!

          זאת הכנסת-אורחים של לורדים? אם

          הוא התכוון להטיל חרפה עלי

          ולחלל אותה, מדוע לא

          הרחיק אותי ממנה, מביתו,

          להתענות רק מן החשדות 

          על הטינופת שלהם? למה

          עשה אותי עֵד-רֵיח לַפּיגול?

          לא! זה ודאי סגנון לורדי יותר,

          זה מפאר יותר את המעשה

          בייסורי. (כורע ברך) הו! שקללות חמות

          שלי על מִסְמוּסֵי מזמוזיהם

          יהדקו אותם בתשוקתם כל כך

          ביחד שלעד לא יִינתקו,

          ויהפכו לִיצוּר אחד, מפלצת.

          (נכנסת ברברה)

ברברה (הצידה): איש טוב, הוא מתפלל לעבודת-

          לילה טובה של בנו המשוגע

          עם הכלה. -  כל טוּב לנשמתך,

          אדון, 'תְפּלַלְתָּ לעניין, אבל

          לא כל הלילה, אני מקווה. - אם כי

          ברור שכן, אה? הוא נראֶה כל כך

          פראי מרוב מחסור שינה. - מזל

          טוב, אדוני. שָמעו את התפילות

          שלך בטוח, כי אין לי ספק

          שנעשָה לך הלילה ילד.

מרלי:  זה הגיע עד כדי כך, לדעתך?

ברברה: אני לא יודעת עד כדי כמה. לא

          עומק אוקיינוס, אבל שהחץ

          גירד מספיק קרוב לַמטרה

          בש'יל ילד - די הייתי מתערבת.

          ועל זה, כמו שהתפללת, אַל

          תשכח להודות לַלורד אדון הבית.

מרלי:  על ילד? הה, אני לא משרת

          ולא אכּר של הלורד הגדול,    

          להחזיק לו את הממזרים. (ברברה פונה ללכת) חכי קצת!

ברברה:  אני צריכה ללכת לספר

          ללורד ת'חדשות. הוא משתוקק

          לשמוע איך הולך.

מרלי:                            תגידי לו

          שאני מקבל את זה יפה, ואני

          מודה לו. התייאשתי עד היום  

          מילדים אני. אבל אבוא אתך

          להודות לו.

ברברה (הצידה):          השמחה שלו שגעה

          אותו, ברור. עוד עבודה לַדוקטור!  

מרלי:  אבל תגידי קודם: (שולף סכין) את היית

          להם סרסור שאת מדברת ככה?

ברברה:  מה 'תה עושה עם הסכין?

מרלי:                                        כלום, כלום,

          אני רק משחק בה. את ראית

          את מהלך העניינים? אני

          שואל, היית להם הסרסורית?

ברברה:  הסרסורית? מי סרסורית? אחת

          שמשגיחה ומסייעת, אם

          צריך, לְזוג חוקי לא מיומן

          להתאמן?!

מרלי:                    חוקי! ברור, להם 

          הכל חוקי! ואיך? איך?

ברברה (הצידה):                       הזקנים

          האלה אוהבים לשמוע... - בוא

          ואספר לך - עדיף אולי

          שלא.

מרלי:              לא, לא, קדימה, תשפְּכי.   

ברברה: נו טוב, הם נכנסו אל המיטה -

מרלי:  אל המיטה! ישר!

ברברה:                          ישר לא, זה

          התחיל קצת על העוקם, ונמשך

          כך לא מעט. שניהם כל כך תמימים

          שהם לא ידעו לא מה, לא איך, כי היא

          בתולה תמה.

מרלי:                    על מי את מדברת!?

ברברה:   לא מדברת, עד שתֵירָאה

          מתון יותר.

מרלי:                     קחי אותי אליהם,

          קדימה, סרסורית! תזוזי! (מאיים עליה עם הסכין)

ברברה:                                  אה! -

          (נכנס סיידשטיק ואוחז במרלי)

סיידשטיק: מה אוכל אותך, אדון? מה סרסורית?

          של מי היא סרסורית?

מרלי:                                   של אדונך

          ושל אשתי.

סיידשטיק:             אתה חולה קנאה.

          נגיד שאשתך לא אצלך

          בחדר, ואדוני לא בחדרו,

          בכל זאת הם בטוח הגונים.

          ואם לא, מה זה עניינה, או, סלח

          לי, עניינך, בַּבּית של הלורד

          שלי?

מרלי:                גדול! גדול - ומפלצתי!

סיידשטיק: היא לא ראתה אותם. שמעתי כל

          מלה שלכם. הילד שהיא רמזה

          עליו הוא נכדך הפוטנציאלי,

          תוצרת של הבן שלך!

ברברה:                                בדיוק

          זה מה שהתכוונתי, גם אמרתי!

מרלי:  איפה אשתי?

סיידשטיק:               אין לי דין וחשבון.

          אם היא נמצאת עם אדוני אסור

          לי להפריע, גם אתה שלא

          תנסה. לא, אל תדקור את עצמך -

          (לוקח את הסכין ממרלי)

            תבוא אתי, טוב? אייעץ לך

          או לפחות ארגיע. היא אולי

          קרוב לְחֶדר-הכלולות לשמוע

          קצת מן השעשוע, כי אתה,  

          מר סבא'לה, נו, לא יכול לתת

          לה -  

מרלי:              משפילים אותי עד מוות.

סיידשטיק:                                         אלא

          אם תהרוג את עצמך, ואני

          ממליץ מזה להימנע, כי זה

          אולי יגרום לה עונג.

מרלי:                               אם סכין,

          או חבל, מים, רעל, לא חשוב

          מה, יעשו את זה, אני עושה

          את זה; לא כדי לגרום לה עונג, רק

          להיפטר מהעינוי.

סיידשטיק:                     אני

          אשמור עליך ואדאג שלא.

      (יוצאים מרלי וסיידשטיק)

ברברה:  איזה זקן נואש זה, לחסל

          ת'עצמו מפּחד שאשתו בגדה בו!

          אם כל מי שיודע או חושב

          שהוא מהמִגְזר הזה, היה

          עושה זאת, כמה אלמנות היו פה!

          אך לא כולם כאלה. - בעלי.

          (נכנס לוגו, בגד תיאטרלי בידו)

לוגו:   בַּרְבּוש! את פה?

ברברה:                       תביט טוב; מה נראה

          לך, לוֹגוּש? גם אתה הלילה לא

          ישנת?

לוגו:                  קצת. ואת בכלל לא?

ברברה:                                            'תה

          יודע שהוטל עלי לשמור.

לוגו:   כן, עם הדוקטור, בַּחֲדַר-כלולות.

          לא דפקתם איזה קוּצ'י-מוּצ'י שם

          שניכם, הה?

ברברה:                     לוֹג-לוֹג, מה זה!

לוגו:                                                נאאא, מה 'כפת לי.

          אנ' לא קנאי. מזמן כבר  התרפאתי.

          ועוד איך! אני קנאי? אני חמוֹר.

          עוד רגע גבר לא יוכל לשאול

          כבר את אשתו מה עושה מר איקס, או מה

          עשה מר וּואי, או מי היה יותר

          טוב, בלי שהיא תחשוב שהוא קנאי.

ברברה:  לא, אין לך על מה; כי, ש'ני אמות 

          הרגע, גם הדוקטור גם אני

          הלילה לא ראינו שום מיטה.

          ז'ת אומרת מבפנים.

לוגו:                                בפנים, בחוץ,

          מעל, מתחת, אין לי זמן לחשוב

          על הבלים כאלה.

ברברה:                          מה אתה

          סוחב שם, לוג?

לוגו:                           או-הו, בָּרְבּ! זה ביגוד

          של דמות.

ברברה:                  ביגוד? של איזו דמות?

לוגו:                                                    תראי

          אותי בזה בהמשך, ולא תבדילי

          ביני והמוקיון הכי חצוף

          בָּעיר. ואני צריך לרקוד בזה,

          בָּרְבּ, מול כולם, ככה, ערום -

ברברה:                                          יהיו

          פה ריקודים, לוג?

לוגו:                              כן, בָּרְבּ. זה היה

          צריך להיות בהצגה, אבל

          בגלל שהיא התפרקה הלורד ציווה

          שירקדו היום.

ברברה:                       הה, לוג-לוג, לא

          ראיתי 'תך משחק בהצגה.

לוגו:   אבל שיחקתי, ברב, שיחקתי! שני

          סטטיסטים.

ברברה:                    לא זיהיתי את הקול

          שלך.

לוגו:              טפשונת! לא יודעת מה זה

          סטטיסט. סטטיסט אומר תפקיד אילם

          בְּמחזה.

ברברה:                  אומר תפקיד אילם?

          כמו שור? שיחקת שור בהצגה?

          חבל שלא ראיתי אותך גועה!

לוגו:   סטטיסט, קטנה, הוא אחד שמשחק

          מָלֵא ביטוי בלי לבטא מלה.

          שיחקתי שני כאלה שם. אחד

          בַּתהלוכה ואחד - עזבי.

ברברה:                                   טוב, לוג,

          אני אראה אותך עם הדבר

            הזה. דבר יפה!

לוגו:                            בבקשה,

          בָּרְבּ, תיכנסי לַמ'חורי-קלעים,

          תתני לי יד לשים את זה, וגם

          תעזרי לחברים, הרקדנים

          שאתי, ואת תראי אז ת'דברים

          שלנו והכל, האביזרים

          והאימונים לַמוזיקה.

ברברה:                               הו, לוג-

          לוג, בוא. 'ני מתה כבר להיות בזה.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים לה-טריק ודיאנה.

 

דיאנה: מיי לורד, הכוח והלחץ לא

          ישפיעו. יש למעלה השגחה,

          מעל התום שלי, שמגינה

          עלי מאש התאווה שלך.

לה-טריק:  נו, נו, בכל זאת, אנא, התמסרי.

          אותי אישית את לא סובלת? אז

          ראי, (נחשף שולחן, עמוס באוצרות)

          פה יש אוצר, יהלומים

          שקלאופטרה בשבילם היתה

          זורקת את אנטוניוס.

דיאנה:                                הגיוני

          שאפשר לקנות אחת שעוזבת בעל 

          גם מידידות שניה.

לה-טריק:                        אילו הציע

          טארקוויניוס מלך רומא הצעה

          כזאת, היה נחסך שם אונס, כי

          לוקרציה היתה נעתרת לו,

          ומצילה גם את חייה גם

          חיים של אחרים.

דיאנה:                        ובכל זאת היא

          היתה המפסידה.

לה-טריק:                          רוצָה זהב?

          האל ממון עצמו יפסיד מולי,

          אני אתן הכל. ראשית, אמטיר

          מבול. ואז - מבול שני. נהר

          מלא יזרום מתיבותי לעַד

          אל המֵכל שלך.

דיאנה:                        אף פעם לא

          אהבתי ים כספים, אבל עכשיו

          מבחיל אותי רק להביט בהם,  

          כשטינפת אותם להיות מחיר

          הטוהר. גם אם המתכת היא

          תמימה וטהורה בפני עצמה,

          להשתמש בה ככה זה מאוס,

          טמא, גם לַמוכר גם לַצרכן.

          מביש כך לחלל את תומתם.

          זה פשע להשחית מטבּע, זה

          פלילי מצד החוק, אך פי כמה

          כשמשחיתים בזה גם נשמה.

לה-טריק:  את מסרבת לִכספים? רוצה

          אם כך תענוגות, חפשי, בלי תנאי?

          אתן לך עונג לא פחוֹת - אם לא

          יותר - מזה שיופיטר התיז

          על כל בת-אל משנית, חוץ מאשתו,

          וזה הטריף אותה.

דיאנה:                           מיי לורד, תזהיב

          או תמרק עוד בסגולות של אל

          את החטא הזה שאתה קורא לו עונג, 

          למרות שהוא סיפוק חושים נמוך

          עד בהמי, ארור ונאלח;

          אני סולדת מפניו יותר

          מאשר מהצעותיך הקודמות

          והשנואות.

לה-טריק:               אז אחרונה: תרצי

          כבוד? אה? אתקרב אלייך עוד,

          כי אש האהבה עכשיו עולה

          בי עוד, ועלי להיקטל בה או

          להתענג עלייך. לו אמצא

          רק - דרך חוק, או כוח, או שניהם -  

          איך לעשות שתהיי שלי,

          ולשחרר אותך מבעל!

דיאנה:                                סטופ,

          עד כאן. גם לו שפכת הררים

          של שכנועים, ולו ריצפְתָּ את

          היקום בכסף, עונג וכבוד,

          רק המלה האחרונה הזאת,

           "בעל", ועוד מפיך, מכפישה

          ומבטלת את הכל. עצם

          השם "בעל", אם הוא נלמד, הופנם

          היטב, גם בלי חוק או משמעת, די

          בו כדי למשול, לגבור על חשקים

          פרועים, לשבור את אלילי ההבל

         שמדיחים רבים כל כך לעוול,

          ואיתם נסית להטות אותי

          מאמונה שאני חייבת לו.

          רק זְכוֹר שאתה מודה כי יש לי בעל,

          אז די. לאהבתו אני עונה.

          אין זה יאה שהוא יאהב זונה.

לה-טריק (הצידה): זו עדיין לא הדרך. - את ראית

          את להט אהבתי, שאת, גברתי,  

          כאילו מזלזלת בה, גם אם   

          זה יהרוג אותי, בְּהצגה

          של מסירות לבעלך. לבי

          ומתנותי אינם בזויים כל כך;

          והם יכלו, לולא נשבעתי רק

          לךְ אהבה, לזכות בחיבוקֵי

          מָדוֹנוֹת נעלות ממך, ולא

         פחות יפות, אשר יודעות גם הן,

          אם מתחשק להן, ללבוש פאסון

          רשמי וטון טהור כמוך. זה לא

          ברצינות! חזקי את מִלותַי

          רק בחיוך, אתן לך אלף פאונד.

          הביטי בפנַי - הביטי בי,  

          אל תצחקי - כן, תצחקי, לו רק

          תעזי. שתצוץ לה שם בַּלֶחי

          איזו גומה; וָלא אצבוט אותה.

דיאנה: חדל, מיי לורד, חדל. אני כבר לא

          ילדה, ולא בובת שעשועים.  

לה-טריק: איך יתכן, אה? צעירה כל כך,

          תוססת, ומסורה כל כך לְמיטה

          של איש זקן!

דיאנה:                    קיבלת כבר תשובה. 

          הוא בעלי. וגם אתה זקן,

          מיי לורד.

לה-טריק:              אבל מחומר משובח

          יותר. ועוד זקן קנאי, שהבוז

          שלו לְיופי וּלדם צעיר

          חייב להצית בך אש נקם צודק,

          אם את אשה, ולהחזיר לו על

          הלעג המשפיל והמעוּות     [/ ביזוי משפיל, כל כך לא אנושי

          בְּתענוג שלעצמך קבעת.          / בְּתענוג שלעצמך תרשי.]

          את לא יכולה לנהוג בו רע יותר

          ממה שהוא חושב כבר, אם זוכרים

          את ים העלבונות והלגלוג

          שכבר שפכת עד התרסה גלויה;

          ואז את ההתגרויות שלי,

          שייחנק מזעם; ולבסוף -

          איך התגנבת מתוך חדרו. כל זה

          מעיד - כאילו באנו לספר לו -

          שהוא נבגד. ואת מותחת זמן

          בחנחונים, כאילו לא שווה

          כבר לעשות זאת.   

דיאנה:                          זה לורד? מתרברב

          לו ככה בַּכּבוד, אבל בִּפנים

          הוא שרץ? לא נתת לי ערבות,

          ועל משכון שלא דורש כספים -  

          כבודך! - שתרפא לו את הקנאה

          שמכאיבה לו כמו פצע פתוח,

          אם אזייף לו פרצופים של בוז

          בהצגה של התחצפות? ולא

          שכנעת אותי לזה בהבטחה

          להשיב אותי אל נשמתו בלי כתם,

          לפטור אותי מקנאתו לנצח?

לה-טריק: לא, לא בלי כתם, ברשותך, אם את

          קוראת לְיֶצר בשם "כתם". אך   [/ רואה חילול כלולות כ"כתם". אך]

          בקשר לַקנאה שלו, תתני

          לי רק לשכב אתך ותני שהוא

          יידע זאת - הקנאה תחלוף, ספק

          יוסר, ולשם אהבתו ושמו             

          הטוב, הוא לא יעז להכחיש את זה.

          קדימה, בחוכמה, וזהו זה.

          מבחינתו זה כבר ממש קרה.

          שיהיה כך גם מבחינתנו. רק

          בטחי בי, בכוחי, ובכוחך,

          שנעשה לו טוב. וָלא - עכשיו

          תשימי לב - בכדי להתנקם

          על תקוותי הנכזבות (שעוד לא

          ויתרתי עליהן, תדעי) אשים

          אותך בידיו עכשיו, כשהוא בוער

          חֵמה, לא אירתע להתרברב

          שאת זונה שלי ואשליך אתכם

          החוצה שתתבשלו בזה לבד.

דיאנה: עשה זאת, ותהיה עדיין לורד.

          אסבול זאת, ואהיה אותה אשה.

          אני כבר לא מוטרדת. המליצות

          של חיזוריך, אלימוּת ידיך -

          שהתשוקה חִזקה - המתנות

          המפתות, והבטחות כבוד,

          יוקרה, היו עניין של מה בכך,

          אך לאיים זה כבר די מגוחך

          לִנשמה בלי שום אשמה בכלל.

          שלומי הוא פה, שופטי שוכן מֵעל.

          וכך אמות.

          (נכנסים מרלי וסיידשטיק)

לה-טריק (הצידה):     היא בלתי מנוצחת! -

          בואי אדבר בך לבעלך.

מרלי:                                   לא-לא,

          אפגוש אותה צוהל יותר מאשר

          בַּחתונה שלנו. נשמתי,

          תני לי שוב לחבק אותך.

סיידשטיק:                             תיקח

          את הפגיון, אדון. עשיתי לךָ

          שירות פשוט.

מרלי:                      לורד, לורד, ריפאת ת'

          קנאה שלי. אני מודה לך - 

          ולמשרת יותר - על הגילוי;

          אבל מעל לַכל - לָאמצעי

          הבלתי מתפשר, אשתי, מלאך

          שמיים, התרופה שלך, מיי לורד.

לה-טריק: קִבּלה כל מה שבדעתי לתת

          לה, אדוני. (לסיידשטיק) עכשיו, פרצוף, דבּר.

סיידשטיק: אני הבאתי אותך לָעמדה

          לצפות בַּמהלכים של המשחק.

מרלי:  הו מתוקה שלי, דיאנה, מותק.

סיידשטיק: עשיתי את זה כאילו בלי רצון,

          ועל זה הרווחתי ממך טיפ עשרים

          שילינג.

מרלי:                שתיהנה מזה.

סיידשטיק:                               אבל

          תדע, הלורד פקד עלי להציב 

          אותך שם אחרי שיירָאה

          שהוא כבר חימם אותה יפה-יפה  

          בִּפנים.

מרלי:              עצור, עצור, עצור, עצור!

          לך דע אם כל זה לא רק הסוואה,  

          מסך עשן כדי לעוור אותי?

          אולי הפשע נעשה לִפנֵי,            [/ אולי המעשה כן נעשָה,

          ועכשיו מורחים אותי בכל מינֵי!...    / וזאת רק הצגה שמכסָה!]

דיאנה: אתה שוב מתדרדר?

מרלי (מבקש לשלוף שוב את הסכין): שחחח, אף מילה -

סיידשטיק: אני צריך להשתלט, אני

          רואה, על הסכין שוב.

          (לוקח ממנו את הסכין)

לה-טריק:  מר מרלי, צר לי. שמע! אני נשבע,

          חי הכבוד שלי, היא טהורה.

מרלי:  כבוד! שבועת זכוכית!

לה-טריק:                              בבקשה,

          הקשב. נסיתי לפתות אותה

          לְמטרות שלי יותר מאשר

          שלך.

מרלי:             זה קל להאמין.

לה-טריק:                               ולו

          היתה נכנעת, אז הייתי לא

          רק מסרב לה - כי, שכה אחיה,

          לא התכוונתי מעולם לחטוא

          איתה - הייתי שם עליה גם

          עונש כבד ממה שאתה יכולת.

מרלי:  איך זה יכול להיות?

לה-טריק:                            את מכירה,

          מיי ליידי, את אביך?  

דיאנה:                               בתור בתו,

          סיכוי סביר שכן.

לה-טריק (לסיידשטיק):         לך ותכניס

          את ידידי מר סולידָר.

סיידשטיק (למרלי):                   אדון,

          קח ת'סכין שלך. עכשיו אני

          סומך עליך.

לה-טריק:                   קוף, אתה עושה

          לי משחקים כשאני ברצינות?

          תביא פה את מר סולידר עכשיו.

          (יוצא סיידשטיק)

דיאנה: זה השֵם של אבא.

מרלי:                            יתכן שהוא כאן?

לה-טריק: אדון, אני לא מכשף ולא

          קוסם, אבל בתור מגיד-עתיד

          אתה תשמח מאד באשתך,

          תשמח מאד, תשמח יותר, תשמח

          במאה-אלף פאונד יותר מאמש.

מרלי (לדיאנה): נו, נו, עכשיו הוא משוגע.

לה-טריק:                                          כלומר

          בפוטנציאל; בתנאי שרק תנהג

          בה טוב ולא תהיה קנאי יותר

          לעד.

מרלי:              אנחנו שם שוב?

לה-טריק:                                  תסתכל

          לכאן כשאני מדבר אליך, כי

          אחרת אבטל את המזל

שלך, כשם שאני לה-טריק בדם.

מרלי (לדיאנה): טָרוֹף הוּטרף המטורף. הלוואי

          שניחלץ מהר מציפורניו.

לה-טריק:  מתי ראית ת'חותן שלך?

מרלי:  הוא יצא ללונדון לפנינו קצת.

לה-טריק: אולי הוא כבר הגיע. מכירים?

          (נכנס סולידר)

דיאנה: כל כך שמחה לראות אותו. (כורעת ברך) אבי.

לה-טריק: זה מַאֲמץ ברכיים מיותר.

          לקום, לקום, ושימי לב.

סולידר:                                  נעים

          להיפגש, מרלי, חתן.

מרלי:                               איפה

          הוחבאת? כאן בבית? מסתורי

          מאד.

סולידר:            רצון הלורד הטוב.

לה-טריק:                                     אני

          הזמנתי גם אותו וגם אותך,

          עם הנחייה ללוגו ידידי

          שיְקשר אותך ואת בנך

          לַדוקטור. אשתך, היה ברור

          לי, תצטרף. (לדיאנה): מה מטרתי היתה

          בכל זה יתגלה לךְ בכמה

          מלים מפי אביך לכאורה.

דיאנה: לכאורה!

לה-טריק:             כן. בוא, מר סולידר,

          חבר מסוּר מזה שלושים שנה,

          ספֵּר חופשי כמיטב ידיעתך

          בתו של מי היא.

סולידר:                             אדוני פוטר

          אותי אם ככה מנדרי? מסוד

          שנעלתי שבע-עשרה שנה

          פה בחזה מאז שהיתה רק בת

          שלושה ימים?

לה-טריק:                     אמת, מר סולידר.

          אתה פטוּר. עכשיו דבּר.

סולידר:                               אז היא

          שלך, מיי לורד, בתך היחידה.

          ודע, מר מרלי, מסיבה שכבוד

          הלורד יודע, ועם סכום נכבד

          לכיס שלי, היא, מיום ג' של

          חייה, נחשבה בתור בתי.

          ובחשאי כזה, שלא נודע

         לא לאמה לא לאשתי עד יום מותן

          איך היא החליפה את הפעוטה

          המנוחה שלי. נכון, עזרו

          לנו מינקת אמינה, וּדְמֵי

          שתיקה נאים, לביצוע המזימה.

לה-טריק:  עכשיו דע מה הביא אותי לזה,

          אדון. הייתי משהו יותר

          ממטורף - כמותך, קנאי; מלא

          חשד כבד; בדיתי הוכחות

          נגד אשתי עד שדמיינתי לי

          כי הילדה אינה שלי, ומרוב

          שאט-נפש לא רציתי לגדלה.

          אבל מסרתי אותה לַג'נטלמן

          הזה, שיְגדל ויְחתן 

          אותה - אלפיים פאונד לדעתי 

          קיבלת בשבילה. אבל אחרי

          חתונתכם, אשתי על ערש-דווי

          נקתה עצמה מכל חשד נבזי

          שלי - עליה השלום - ואז

          הגיתי איזו דרך תמהונית - 

          אני לה-טריק בדם בכל זאת - איך

          לבדוק אותה ביסודיות; ואם

         היא ראויה - לפרוש את חסותי.

          כעת אַת בת שלי, והיורשת,

          בתנאי - אני לה-טריק בדם בכל

          זאת - (למרלי) שתאהב אותה ותגרש

          את המפלצת השטנית קנאה.

מרלי:  מיי לורד, לא המוצָא ולא ההון

          שלה יהיו מדד לאהבתי,

          אלא הטוהר הבדוק שלה.

          אני בוטח בו בְּאמוּנה

          שלמה, והתרפאתי עד הסוף.

לה-טריק: בראבו, כמו שאני לה-טריק בדם.

          הלוואי שגם בנךָ החלים בינתיים.

          (נכנסת ברברה)

          אה, גברת לוגו! זאת אשה, תראו!

          ריפאתי ת'קנאה של בעלה,

          ועוד עשרים גברים בעיר הזאת,

          בשיטות שהדוקטור ואני רקחנו.

ברברה:  כן, בעלי נשבע כל יום כשהוא

          מברך על המזון שהוא משוכנע

          חי אלוהים שאתה עשית אותי

          לגברת הגונה, או לפחות

          אותו לגבר מרוצה.

לה-טריק:                          אפשר

          לחשוב! עשיתי, מה עשיתי...

ברברה:                                           כן,

          לדעתי עשית ועוד איך.

          ואם בעלךְ, גברתי, באמת החלים,

          כמו שצריך, וכמו שכל קנאי

          טפש חייב, אני יודעת כבר

          מה נעשָה לפני זה, אם הלורד

          הלך אתך באותה שיטה כמו

          אתי -

לה-טריק:           סליחה, בשביל מה באת?

ברברה:                                                  לומר

          לך, כמו שהדוקטור מספר לי,

          שלחתָן ולכלה חוזרים

          העשתונות המתוקים.

לה-טריק:                           נו, מה

          אמרתי.

ברברה:                 אדוני, עכשיו אתה

          אדם שמח, ו - אני מקווה -

          שָקט.

מרלי:             כולי אור-שמש וסיפוק.

ברברה:  סיפוק! גם בעלי נהיָה כזה

          אחרי הסֶבל מאשתו. עכשיו,

          גברתי, ירגיעו לך ת'עצבנות.       [/ גברתי, תדעי חיים של הרפּיה.]     

לה-טריק: נו, מה את מפליגה מהנושא,

          אשה?

ברברה:                סליחה. עכשיו אני אגיד.

          אם זה מקרה או אם זו יד מומחה,

          עוד לא היה ריפוי כמו לַזוג

          הזה! עכשיו הם מתחרים רק מי

          יאהב את השני יותר.

לה-טריק:                             והם

          כבר מוכנים? הם קמו?

ברברה:                                   קמו? קמו,

          ומוכנים - הם מוכנים לשכב

          שוב. אין להם מעצורים.      

          לא לחינם נסעו לאנטי-פה,

          עכשיו עלו, ושבו לעצמם.

          הוא קוּקי לה, והיא פָּשושי לו.

          ונשכחו מלכוּת-שְמַלְכוּת שלו,

          שלה, הדכאון עבר, תלאות

          מסע חלפו, כאילו זה היה

          רק בחלום.

לה-טריק:                  זה מצוין.

ברברה:                                     עכשיו

          הדוקטור - שכעת הוא לבנך

          איש זר לחלוטין, כמו כל השאר -

          רוצה שם את נוכחותך, וגם

          את כל מי שהבחור מכיר מקודם.

לה-טריק (למרלי): לך, אדוני, ולכי גם את, בת.

ברברה:                                                      בת!

          סימן היכר מובהק של זנאים,

          לקרוא לַזנזונות שלהם "בנות".

לה-טריק:  אותךָ הוא לא מכיר, מר סולידר?

סולידר:    מכיר, עוד מילדוּת.

לה-טריק:                             אז לך, ספּר לו,

          עכשיו שהוא שפוי, מה התרחש,

          אילו תחכום, שיטות וידידים

          טִפּלו בהחלמתו הנדירה.

          ושיבוא אלי לכאן. יש לי

          עוד שעשוע בשבילו, סוג של

          סידור מוח, מוצלח יותר מאשר   

          מקלחת לְשיכור. כשם שאני

          לה-טריק בדם, יש לי עוד טריק. לכו.

          (יוצאים סולידר, מרלי ודיאנה)

            גם את. למה נשארְת?

ברברה:                                  אילו הייתי

          ממעמד יותר גבוה, גם

          אני הייתי "בת" שלך, מיי לורד.

לה-טריק: לא, לא כמוה. בקרוב אסביר.

ברברה:   בשר של בורגנית-עיר לא נחוּת

          מדם של כפריית-דיר בָּאיכות.

          (יוצאת)

לה-טריק:  לכי עם הבשר שלך לְשוק

          בשר! - היי שם, נו!

          (נכנס פאלסט)

פאלסט:                                יס.  

לה-טריק:                                    המוזיקה

          והריקוד שהזמנתי מוכנים?

פאלסט:  טיפ-טופ, מיי לורד. ואם תרשה לי, אין

          מלים לי להלל את העיצוב - 

          טוּב-טעם, כה נאה, כה מתואם,

          כה רב-גוני, כה חינני, וכה

          כל כה פואטי, שאני יכול

          לומר כמו קדמונינו -

לה-טריק:                               פְּליז אַל כה

          תאמר, תדאג כה רק שעם סימן

          שלי הם יבצעו את זה היטב

          כמו שתכננתי.

פאסלט:                      לא כל כך היטב,

          כבודו, אבל הכי היטב שהם

          יודעים הם ינסו.

          (יוצא)

לה-טריק:                       חנפן יותר

          ממנו אין, אבל זה ההרגל

          שלו, והתרגלתי. הופה, הם

          באים כבר. להתחיל!

(קטע חגיגי בחליליות. נכנסים סולידר, מרלי ודיאנה, פרגרין ומרתה, הדוקטור וברברה. לה-טריק מקבל את פניהם. סולידר מציג בפניו את פרגרין ומרתה. הוא מברך אותם. הם מחליפים מלים ספורות, ואז לה-טריק מארגן את סדר הישיבה. פרגרין נראה המום משהו. המוזיקה נפסקת)

            ברוך שוב בואךָ, ברוכים כולכם.

פרגרין: אני כל מה שרק תואיל לקרוא לי,

          ועם זאת לא יודע מה אתי -

          אם אני ישן, ער, מדבר, חולם;

          אני קיים או לא; אם כן, אני

          עושה או לא עושה כלום. כי היו

          לי, אם עכשיו אני ער, חלומות

          כאלה, והוּבלתי כה רחוק

          במין מסע ארוך ומפרך

          שאני רשאי לחשוש כי מנהגַי 

          לא יתקבלו כאן בברכה, בַּמקום

          שבני-אדם בו מבינים את עצמם.

לה-טריק: זאת מוזיקה! אדון, ברוך הבא,

          ואני מעניק את מלוא הרשות     

          לאביך, ולבת שלי, אמך, 

          לקבל פניך.

פרגרין:                    איך! הבת שלך?

          (מרלי לוחש לפרגרין)

דוקטור (הצידה): אדון, אתה תערער אותו שוב אם

          תכביד לו על הראש בתגליות

          מסוג חדש.

לה-טריק (הצידה):      אז תדקטר אותו

          עוד פ'ם. תגיד, אתה הלורד לה-טריק

          או אני?

מרלי:                זה ככה, בן.

דוקטור (הצידה):                       גם המופע

          שלך, אני חושש, די יבלבל

          אותו.

לה-טריק (הצידה): לא 'כפת לי. מצדי שזה

          ישהה את התרופה שלך, בכדי

          שהוא יחלים לחלוטין. - בוא, שב

          שוב. שוב ברוך הבא מכל הלב.

          (תרועה צורמת ביותר. נכנסת אנדרלמוסיה, בליווי שטות, קנאה, דכאון ושגעון)

            היא לא ברוכה בכלל – אנדרלמוסיה,

          והלהקה שמלווה אותה:

          שטות, דכאון, קנאה ושגעון.

ברברה:  בעלי מייצג את הקנאה, בלבוש

          שחור-צהבת חולני, חֲצי

          כמו גבר וחצי אשה, ועל

          הראש קרן אחת ואוזן של

          חמור.

לה-טריק (הצידה): שקט, אשה. (לפרגרין): שים לב מה הם

          עושים; אך זְכור שזאת רק הצגה,

          משחק.

פרגרין:               אני חושב כך, כן.

לה-טריק (הצידה):                              ממש

          הוא מתדרדר, אה, דוקטור? שחחחח!

          שיר  (בצלילים אנדרלמוסיקליים)

אנדרלמוסיה: בואו, מתוּקַי, אשר תורמים

                ריב ומדון, צלילים צורמים.

                מקום ראשון השטות, בואי בגאון;

                ואז קנאה; ודכאון;

                בַּסוף השגעון, אשר מזרים

                חיים לַשלושה האחרים.  

                תנו לְאנדרלמוסיה כתר וברכה,

                נשלוט פה, נייסד פה ממלכה. 

(הם רוקדים. לאחר זמן מה קוטעים אותם תרועה, והופעתה של הרמוניה, בליווי תבונה, אהבה, יין ובריאות. אנדרלמוסיה וסיעתה נופלים ארצה)

לה-טריק: הבט, הרמוניה מובילה לכאן

          נגד סיעת אנדרלמוסיה ארבע

          אלוהויות גדולות: תבונה מול שטות,

          האהבה מול הקנאה, יין

          מול דכאון, מול שגעון- בְּריאוּת.

          שים לב לַתוכן ולָאוֹפן.

פרגרין:                               כן.

לה-טריק: ואיך, כשההרמוניה מגיעה,

          אנדרלמוסיה והברדקים

          שלה מנוצחים.

          שיר  

הרמוניה:   בריאות, אהבה, יין, תבונה,

                שותפַי למדינה.

                אתם את ההרמוניה משלימים

                ונותנים לה ממרומים    

                   עוצמה על פני האדמה,

                שבּה שלטה המהומה.

                כל עוד אנחנו פה - נחגוג וננגן, 

                   ועל חצי כדור זה נגונן.   

(לאחר חטיבה מוזיקלית אחת - או שתיים – אנדרלמוסיה מעודדת את סיעתה. כולם קמים ומתערבבים בָּריקוד עם הרמוניה והאחרים. ריקוד.)

לה-טריק: שים לב: אנדרלמוסיה מעודדת

          את כת המתפרעים להתמזג

          עם גדוד המעלות. אבל מיד

          הם כבר נעלמים -

          (יוצאים אנדרלמוסיה ומלוויה)

                                     ומשאירים

          לְאהבה, בריאות, יין, תבונה

          משכּן לשבת בו בְּאמונה.

          הם השתלטו עליו בהצלחה, 

          ומועידים אותו כעת לךָ,

          מוסרים שרק תשמח בו, אדוני,

          ומשאירים הכל על חשבוני. 

          (הרמוניה ומלוויה מברכים את פרגרין ויוצאים)

            ברוך הבא אלי, ברוכים כולכם.

          אתן בשפע יין ובשר,

          וכל מה שלהחלמתך יחסר.

פרגרין: לא-לא, אני מרגיש טוב, באמת.

מרתה: וגם אני ארגיש, אחרי עוד כמה

          לילות כאלה.

ברברה:                     או! מה את אומרת!

          (לדיאנה): סליחה על קודם, על העלבונות.

דיאנה: זה זמן שִמחה, נשכח מחשבונות.

לה-טריק: פה לא יחסר כל עונג ואף טוּב,

          גם אם נצלול עד אנטי-פה ושוב.


אפילוג


דוקטור: אם התרופה שלי היתה מושלמת -

          עוד אין לדוקטוריותי חותמת.

          אישור מכּם יבריא אדם חולה

          יותר מסגל רפואי מלא.

          כפיים הן מרשם בדוק יפה,                       

          טוב מבִּרכת צדיק או צו רופא.            

פרגרין: מאנטי-פה, מעבר לגלים,

          לא שבנו; אנו עוד מיטלטלים;

          סופות של פחד מאיימות לסחוף,

          עד שתִשְֹאוּנוּ כַּף אל כַּף לַחוֹף.

יוצאים כולם.




אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט אנטי-פֹּה - אפילוג