שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אנטי-פֹּה - מערכה 5, תמונה 2 קדימה >

נכנסים לה-טריק ודיאנה.

 

דיאנה: מיי לורד, הכוח והלחץ לא

          ישפיעו. יש למעלה השגחה,

          מעל התום שלי, שמגינה

          עלי מאש התאווה שלך.

לה-טריק:  נו, נו, בכל זאת, אנא, התמסרי.

          אותי אישית את לא סובלת? אז

          ראי, (נחשף שולחן, עמוס באוצרות)

          פה יש אוצר, יהלומים

          שקלאופטרה בשבילם היתה

          זורקת את אנטוניוס.

דיאנה:                                הגיוני

          שאפשר לקנות אחת שעוזבת בעל 

          גם מידידות שניה.

לה-טריק:                        אילו הציע

          טארקוויניוס מלך רומא הצעה

          כזאת, היה נחסך שם אונס, כי

          לוקרציה היתה נעתרת לו,

          ומצילה גם את חייה גם

          חיים של אחרים.

דיאנה:                        ובכל זאת היא

          היתה המפסידה.

לה-טריק:                          רוצָה זהב?

          האל ממון עצמו יפסיד מולי,

          אני אתן הכל. ראשית, אמטיר

          מבול. ואז - מבול שני. נהר

          מלא יזרום מתיבותי לעַד

          אל המֵכל שלך.

דיאנה:                        אף פעם לא

          אהבתי ים כספים, אבל עכשיו

          מבחיל אותי רק להביט בהם,  

          כשטינפת אותם להיות מחיר

          הטוהר. גם אם המתכת היא

          תמימה וטהורה בפני עצמה,

          להשתמש בה ככה זה מאוס,

          טמא, גם לַמוכר גם לַצרכן.

          מביש כך לחלל את תומתם.

          זה פשע להשחית מטבּע, זה

          פלילי מצד החוק, אך פי כמה

          כשמשחיתים בזה גם נשמה.

לה-טריק:  את מסרבת לִכספים? רוצה

          אם כך תענוגות, חפשי, בלי תנאי?

          אתן לך עונג לא פחוֹת - אם לא

          יותר - מזה שיופיטר התיז

          על כל בת-אל משנית, חוץ מאשתו,

          וזה הטריף אותה.

דיאנה:                           מיי לורד, תזהיב

          או תמרק עוד בסגולות של אל

          את החטא הזה שאתה קורא לו עונג, 

          למרות שהוא סיפוק חושים נמוך

          עד בהמי, ארור ונאלח;

          אני סולדת מפניו יותר

          מאשר מהצעותיך הקודמות

          והשנואות.

לה-טריק:               אז אחרונה: תרצי

          כבוד? אה? אתקרב אלייך עוד,

          כי אש האהבה עכשיו עולה

          בי עוד, ועלי להיקטל בה או

          להתענג עלייך. לו אמצא

          רק - דרך חוק, או כוח, או שניהם -  

          איך לעשות שתהיי שלי,

          ולשחרר אותך מבעל!

דיאנה:                                סטופ,

          עד כאן. גם לו שפכת הררים

          של שכנועים, ולו ריצפְתָּ את

          היקום בכסף, עונג וכבוד,

          רק המלה האחרונה הזאת,

           "בעל", ועוד מפיך, מכפישה

          ומבטלת את הכל. עצם

          השם "בעל", אם הוא נלמד, הופנם

          היטב, גם בלי חוק או משמעת, די

          בו כדי למשול, לגבור על חשקים

          פרועים, לשבור את אלילי ההבל

         שמדיחים רבים כל כך לעוול,

          ואיתם נסית להטות אותי

          מאמונה שאני חייבת לו.

          רק זְכוֹר שאתה מודה כי יש לי בעל,

          אז די. לאהבתו אני עונה.

          אין זה יאה שהוא יאהב זונה.

לה-טריק (הצידה): זו עדיין לא הדרך. - את ראית

          את להט אהבתי, שאת, גברתי,  

          כאילו מזלזלת בה, גם אם   

          זה יהרוג אותי, בְּהצגה

          של מסירות לבעלך. לבי

          ומתנותי אינם בזויים כל כך;

          והם יכלו, לולא נשבעתי רק

          לךְ אהבה, לזכות בחיבוקֵי

          מָדוֹנוֹת נעלות ממך, ולא

         פחות יפות, אשר יודעות גם הן,

          אם מתחשק להן, ללבוש פאסון

          רשמי וטון טהור כמוך. זה לא

          ברצינות! חזקי את מִלותַי

          רק בחיוך, אתן לך אלף פאונד.

          הביטי בפנַי - הביטי בי,  

          אל תצחקי - כן, תצחקי, לו רק

          תעזי. שתצוץ לה שם בַּלֶחי

          איזו גומה; וָלא אצבוט אותה.

דיאנה: חדל, מיי לורד, חדל. אני כבר לא

          ילדה, ולא בובת שעשועים.  

לה-טריק: איך יתכן, אה? צעירה כל כך,

          תוססת, ומסורה כל כך לְמיטה

          של איש זקן!

דיאנה:                    קיבלת כבר תשובה. 

          הוא בעלי. וגם אתה זקן,

          מיי לורד.

לה-טריק:              אבל מחומר משובח

          יותר. ועוד זקן קנאי, שהבוז

          שלו לְיופי וּלדם צעיר

          חייב להצית בך אש נקם צודק,

          אם את אשה, ולהחזיר לו על

          הלעג המשפיל והמעוּות     [/ ביזוי משפיל, כל כך לא אנושי

          בְּתענוג שלעצמך קבעת.          / בְּתענוג שלעצמך תרשי.]

          את לא יכולה לנהוג בו רע יותר

          ממה שהוא חושב כבר, אם זוכרים

          את ים העלבונות והלגלוג

          שכבר שפכת עד התרסה גלויה;

          ואז את ההתגרויות שלי,

          שייחנק מזעם; ולבסוף -

          איך התגנבת מתוך חדרו. כל זה

          מעיד - כאילו באנו לספר לו -

          שהוא נבגד. ואת מותחת זמן

          בחנחונים, כאילו לא שווה

          כבר לעשות זאת.   

דיאנה:                          זה לורד? מתרברב

          לו ככה בַּכּבוד, אבל בִּפנים

          הוא שרץ? לא נתת לי ערבות,

          ועל משכון שלא דורש כספים -  

          כבודך! - שתרפא לו את הקנאה

          שמכאיבה לו כמו פצע פתוח,

          אם אזייף לו פרצופים של בוז

          בהצגה של התחצפות? ולא

          שכנעת אותי לזה בהבטחה

          להשיב אותי אל נשמתו בלי כתם,

          לפטור אותי מקנאתו לנצח?

לה-טריק: לא, לא בלי כתם, ברשותך, אם את

          קוראת לְיֶצר בשם "כתם". אך   [/ רואה חילול כלולות כ"כתם". אך]

          בקשר לַקנאה שלו, תתני

          לי רק לשכב אתך ותני שהוא

          יידע זאת - הקנאה תחלוף, ספק

          יוסר, ולשם אהבתו ושמו             

          הטוב, הוא לא יעז להכחיש את זה.

          קדימה, בחוכמה, וזהו זה.

          מבחינתו זה כבר ממש קרה.

          שיהיה כך גם מבחינתנו. רק

          בטחי בי, בכוחי, ובכוחך,

          שנעשה לו טוב. וָלא - עכשיו

          תשימי לב - בכדי להתנקם

          על תקוותי הנכזבות (שעוד לא

          ויתרתי עליהן, תדעי) אשים

          אותך בידיו עכשיו, כשהוא בוער

          חֵמה, לא אירתע להתרברב

          שאת זונה שלי ואשליך אתכם

          החוצה שתתבשלו בזה לבד.

דיאנה: עשה זאת, ותהיה עדיין לורד.

          אסבול זאת, ואהיה אותה אשה.

          אני כבר לא מוטרדת. המליצות

          של חיזוריך, אלימוּת ידיך -

          שהתשוקה חִזקה - המתנות

          המפתות, והבטחות כבוד,

          יוקרה, היו עניין של מה בכך,

          אך לאיים זה כבר די מגוחך

          לִנשמה בלי שום אשמה בכלל.

          שלומי הוא פה, שופטי שוכן מֵעל.

          וכך אמות.

          (נכנסים מרלי וסיידשטיק)

לה-טריק (הצידה):     היא בלתי מנוצחת! -

          בואי אדבר בך לבעלך.

מרלי:                                   לא-לא,

          אפגוש אותה צוהל יותר מאשר

          בַּחתונה שלנו. נשמתי,

          תני לי שוב לחבק אותך.

סיידשטיק:                             תיקח

          את הפגיון, אדון. עשיתי לךָ

          שירות פשוט.

מרלי:                      לורד, לורד, ריפאת ת'

          קנאה שלי. אני מודה לך - 

          ולמשרת יותר - על הגילוי;

          אבל מעל לַכל - לָאמצעי

          הבלתי מתפשר, אשתי, מלאך

          שמיים, התרופה שלך, מיי לורד.

לה-טריק: קִבּלה כל מה שבדעתי לתת

          לה, אדוני. (לסיידשטיק) עכשיו, פרצוף, דבּר.

סיידשטיק: אני הבאתי אותך לָעמדה

          לצפות בַּמהלכים של המשחק.

מרלי:  הו מתוקה שלי, דיאנה, מותק.

סיידשטיק: עשיתי את זה כאילו בלי רצון,

          ועל זה הרווחתי ממך טיפ עשרים

          שילינג.

מרלי:                שתיהנה מזה.

סיידשטיק:                               אבל

          תדע, הלורד פקד עלי להציב 

          אותך שם אחרי שיירָאה

          שהוא כבר חימם אותה יפה-יפה  

          בִּפנים.

מרלי:              עצור, עצור, עצור, עצור!

          לך דע אם כל זה לא רק הסוואה,  

          מסך עשן כדי לעוור אותי?

          אולי הפשע נעשה לִפנֵי,            [/ אולי המעשה כן נעשָה,

          ועכשיו מורחים אותי בכל מינֵי!...    / וזאת רק הצגה שמכסָה!]

דיאנה: אתה שוב מתדרדר?

מרלי (מבקש לשלוף שוב את הסכין): שחחח, אף מילה -

סיידשטיק: אני צריך להשתלט, אני

          רואה, על הסכין שוב.

          (לוקח ממנו את הסכין)

לה-טריק:  מר מרלי, צר לי. שמע! אני נשבע,

          חי הכבוד שלי, היא טהורה.

מרלי:  כבוד! שבועת זכוכית!

לה-טריק:                              בבקשה,

          הקשב. נסיתי לפתות אותה

          לְמטרות שלי יותר מאשר

          שלך.

מרלי:             זה קל להאמין.

לה-טריק:                               ולו

          היתה נכנעת, אז הייתי לא

          רק מסרב לה - כי, שכה אחיה,

          לא התכוונתי מעולם לחטוא

          איתה - הייתי שם עליה גם

          עונש כבד ממה שאתה יכולת.

מרלי:  איך זה יכול להיות?

לה-טריק:                            את מכירה,

          מיי ליידי, את אביך?  

דיאנה:                               בתור בתו,

          סיכוי סביר שכן.

לה-טריק (לסיידשטיק):         לך ותכניס

          את ידידי מר סולידָר.

סיידשטיק (למרלי):                   אדון,

          קח ת'סכין שלך. עכשיו אני

          סומך עליך.

לה-טריק:                   קוף, אתה עושה

          לי משחקים כשאני ברצינות?

          תביא פה את מר סולידר עכשיו.

          (יוצא סיידשטיק)

דיאנה: זה השֵם של אבא.

מרלי:                            יתכן שהוא כאן?

לה-טריק: אדון, אני לא מכשף ולא

          קוסם, אבל בתור מגיד-עתיד

          אתה תשמח מאד באשתך,

          תשמח מאד, תשמח יותר, תשמח

          במאה-אלף פאונד יותר מאמש.

מרלי (לדיאנה): נו, נו, עכשיו הוא משוגע.

לה-טריק:                                          כלומר

          בפוטנציאל; בתנאי שרק תנהג

          בה טוב ולא תהיה קנאי יותר

          לעד.

מרלי:              אנחנו שם שוב?

לה-טריק:                                  תסתכל

          לכאן כשאני מדבר אליך, כי

          אחרת אבטל את המזל

שלך, כשם שאני לה-טריק בדם.

מרלי (לדיאנה): טָרוֹף הוּטרף המטורף. הלוואי

          שניחלץ מהר מציפורניו.

לה-טריק:  מתי ראית ת'חותן שלך?

מרלי:  הוא יצא ללונדון לפנינו קצת.

לה-טריק: אולי הוא כבר הגיע. מכירים?

          (נכנס סולידר)

דיאנה: כל כך שמחה לראות אותו. (כורעת ברך) אבי.

לה-טריק: זה מַאֲמץ ברכיים מיותר.

          לקום, לקום, ושימי לב.

סולידר:                                  נעים

          להיפגש, מרלי, חתן.

מרלי:                               איפה

          הוחבאת? כאן בבית? מסתורי

          מאד.

סולידר:            רצון הלורד הטוב.

לה-טריק:                                     אני

          הזמנתי גם אותו וגם אותך,

          עם הנחייה ללוגו ידידי

          שיְקשר אותך ואת בנך

          לַדוקטור. אשתך, היה ברור

          לי, תצטרף. (לדיאנה): מה מטרתי היתה

          בכל זה יתגלה לךְ בכמה

          מלים מפי אביך לכאורה.

דיאנה: לכאורה!

לה-טריק:             כן. בוא, מר סולידר,

          חבר מסוּר מזה שלושים שנה,

          ספֵּר חופשי כמיטב ידיעתך

          בתו של מי היא.

סולידר:                             אדוני פוטר

          אותי אם ככה מנדרי? מסוד

          שנעלתי שבע-עשרה שנה

          פה בחזה מאז שהיתה רק בת

          שלושה ימים?

לה-טריק:                     אמת, מר סולידר.

          אתה פטוּר. עכשיו דבּר.

סולידר:                               אז היא

          שלך, מיי לורד, בתך היחידה.

          ודע, מר מרלי, מסיבה שכבוד

          הלורד יודע, ועם סכום נכבד

          לכיס שלי, היא, מיום ג' של

          חייה, נחשבה בתור בתי.

          ובחשאי כזה, שלא נודע

         לא לאמה לא לאשתי עד יום מותן

          איך היא החליפה את הפעוטה

          המנוחה שלי. נכון, עזרו

          לנו מינקת אמינה, וּדְמֵי

          שתיקה נאים, לביצוע המזימה.

לה-טריק:  עכשיו דע מה הביא אותי לזה,

          אדון. הייתי משהו יותר

          ממטורף - כמותך, קנאי; מלא

          חשד כבד; בדיתי הוכחות

          נגד אשתי עד שדמיינתי לי

          כי הילדה אינה שלי, ומרוב

          שאט-נפש לא רציתי לגדלה.

          אבל מסרתי אותה לַג'נטלמן

          הזה, שיְגדל ויְחתן 

          אותה - אלפיים פאונד לדעתי 

          קיבלת בשבילה. אבל אחרי

          חתונתכם, אשתי על ערש-דווי

          נקתה עצמה מכל חשד נבזי

          שלי - עליה השלום - ואז

          הגיתי איזו דרך תמהונית - 

          אני לה-טריק בדם בכל זאת - איך

          לבדוק אותה ביסודיות; ואם

         היא ראויה - לפרוש את חסותי.

          כעת אַת בת שלי, והיורשת,

          בתנאי - אני לה-טריק בדם בכל

          זאת - (למרלי) שתאהב אותה ותגרש

          את המפלצת השטנית קנאה.

מרלי:  מיי לורד, לא המוצָא ולא ההון

          שלה יהיו מדד לאהבתי,

          אלא הטוהר הבדוק שלה.

          אני בוטח בו בְּאמוּנה

          שלמה, והתרפאתי עד הסוף.

לה-טריק: בראבו, כמו שאני לה-טריק בדם.

          הלוואי שגם בנךָ החלים בינתיים.

          (נכנסת ברברה)

          אה, גברת לוגו! זאת אשה, תראו!

          ריפאתי ת'קנאה של בעלה,

          ועוד עשרים גברים בעיר הזאת,

          בשיטות שהדוקטור ואני רקחנו.

ברברה:  כן, בעלי נשבע כל יום כשהוא

          מברך על המזון שהוא משוכנע

          חי אלוהים שאתה עשית אותי

          לגברת הגונה, או לפחות

          אותו לגבר מרוצה.

לה-טריק:                          אפשר

          לחשוב! עשיתי, מה עשיתי...

ברברה:                                           כן,

          לדעתי עשית ועוד איך.

          ואם בעלךְ, גברתי, באמת החלים,

          כמו שצריך, וכמו שכל קנאי

          טפש חייב, אני יודעת כבר

          מה נעשָה לפני זה, אם הלורד

          הלך אתך באותה שיטה כמו

          אתי -

לה-טריק:           סליחה, בשביל מה באת?

ברברה:                                                  לומר

          לך, כמו שהדוקטור מספר לי,

          שלחתָן ולכלה חוזרים

          העשתונות המתוקים.

לה-טריק:                           נו, מה

          אמרתי.

ברברה:                 אדוני, עכשיו אתה

          אדם שמח, ו - אני מקווה -

          שָקט.

מרלי:             כולי אור-שמש וסיפוק.

ברברה:  סיפוק! גם בעלי נהיָה כזה

          אחרי הסֶבל מאשתו. עכשיו,

          גברתי, ירגיעו לך ת'עצבנות.       [/ גברתי, תדעי חיים של הרפּיה.]     

לה-טריק: נו, מה את מפליגה מהנושא,

          אשה?

ברברה:                סליחה. עכשיו אני אגיד.

          אם זה מקרה או אם זו יד מומחה,

          עוד לא היה ריפוי כמו לַזוג

          הזה! עכשיו הם מתחרים רק מי

          יאהב את השני יותר.

לה-טריק:                             והם

          כבר מוכנים? הם קמו?

ברברה:                                   קמו? קמו,

          ומוכנים - הם מוכנים לשכב

          שוב. אין להם מעצורים.      

          לא לחינם נסעו לאנטי-פה,

          עכשיו עלו, ושבו לעצמם.

          הוא קוּקי לה, והיא פָּשושי לו.

          ונשכחו מלכוּת-שְמַלְכוּת שלו,

          שלה, הדכאון עבר, תלאות

          מסע חלפו, כאילו זה היה

          רק בחלום.

לה-טריק:                  זה מצוין.

ברברה:                                     עכשיו

          הדוקטור - שכעת הוא לבנך

          איש זר לחלוטין, כמו כל השאר -

          רוצה שם את נוכחותך, וגם

          את כל מי שהבחור מכיר מקודם.

לה-טריק (למרלי): לך, אדוני, ולכי גם את, בת.

ברברה:                                                      בת!

          סימן היכר מובהק של זנאים,

          לקרוא לַזנזונות שלהם "בנות".

לה-טריק:  אותךָ הוא לא מכיר, מר סולידר?

סולידר:    מכיר, עוד מילדוּת.

לה-טריק:                             אז לך, ספּר לו,

          עכשיו שהוא שפוי, מה התרחש,

          אילו תחכום, שיטות וידידים

          טִפּלו בהחלמתו הנדירה.

          ושיבוא אלי לכאן. יש לי

          עוד שעשוע בשבילו, סוג של

          סידור מוח, מוצלח יותר מאשר   

          מקלחת לְשיכור. כשם שאני

          לה-טריק בדם, יש לי עוד טריק. לכו.

          (יוצאים סולידר, מרלי ודיאנה)

            גם את. למה נשארְת?

ברברה:                                  אילו הייתי

          ממעמד יותר גבוה, גם

          אני הייתי "בת" שלך, מיי לורד.

לה-טריק: לא, לא כמוה. בקרוב אסביר.

ברברה:   בשר של בורגנית-עיר לא נחוּת

          מדם של כפריית-דיר בָּאיכות.

          (יוצאת)

לה-טריק:  לכי עם הבשר שלך לְשוק

          בשר! - היי שם, נו!

          (נכנס פאלסט)

פאלסט:                                יס.  

לה-טריק:                                    המוזיקה

          והריקוד שהזמנתי מוכנים?

פאלסט:  טיפ-טופ, מיי לורד. ואם תרשה לי, אין

          מלים לי להלל את העיצוב - 

          טוּב-טעם, כה נאה, כה מתואם,

          כה רב-גוני, כה חינני, וכה

          כל כה פואטי, שאני יכול

          לומר כמו קדמונינו -

לה-טריק:                               פְּליז אַל כה

          תאמר, תדאג כה רק שעם סימן

          שלי הם יבצעו את זה היטב

          כמו שתכננתי.

פאסלט:                      לא כל כך היטב,

          כבודו, אבל הכי היטב שהם

          יודעים הם ינסו.

          (יוצא)

לה-טריק:                       חנפן יותר

          ממנו אין, אבל זה ההרגל

          שלו, והתרגלתי. הופה, הם

          באים כבר. להתחיל!

(קטע חגיגי בחליליות. נכנסים סולידר, מרלי ודיאנה, פרגרין ומרתה, הדוקטור וברברה. לה-טריק מקבל את פניהם. סולידר מציג בפניו את פרגרין ומרתה. הוא מברך אותם. הם מחליפים מלים ספורות, ואז לה-טריק מארגן את סדר הישיבה. פרגרין נראה המום משהו. המוזיקה נפסקת)

            ברוך שוב בואךָ, ברוכים כולכם.

פרגרין: אני כל מה שרק תואיל לקרוא לי,

          ועם זאת לא יודע מה אתי -

          אם אני ישן, ער, מדבר, חולם;

          אני קיים או לא; אם כן, אני

          עושה או לא עושה כלום. כי היו

          לי, אם עכשיו אני ער, חלומות

          כאלה, והוּבלתי כה רחוק

          במין מסע ארוך ומפרך

          שאני רשאי לחשוש כי מנהגַי 

          לא יתקבלו כאן בברכה, בַּמקום

          שבני-אדם בו מבינים את עצמם.

לה-טריק: זאת מוזיקה! אדון, ברוך הבא,

          ואני מעניק את מלוא הרשות     

          לאביך, ולבת שלי, אמך, 

          לקבל פניך.

פרגרין:                    איך! הבת שלך?

          (מרלי לוחש לפרגרין)

דוקטור (הצידה): אדון, אתה תערער אותו שוב אם

          תכביד לו על הראש בתגליות

          מסוג חדש.

לה-טריק (הצידה):      אז תדקטר אותו

          עוד פ'ם. תגיד, אתה הלורד לה-טריק

          או אני?

מרלי:                זה ככה, בן.

דוקטור (הצידה):                       גם המופע

          שלך, אני חושש, די יבלבל

          אותו.

לה-טריק (הצידה): לא 'כפת לי. מצדי שזה

          ישהה את התרופה שלך, בכדי

          שהוא יחלים לחלוטין. - בוא, שב

          שוב. שוב ברוך הבא מכל הלב.

          (תרועה צורמת ביותר. נכנסת אנדרלמוסיה, בליווי שטות, קנאה, דכאון ושגעון)

            היא לא ברוכה בכלל – אנדרלמוסיה,

          והלהקה שמלווה אותה:

          שטות, דכאון, קנאה ושגעון.

ברברה:  בעלי מייצג את הקנאה, בלבוש

          שחור-צהבת חולני, חֲצי

          כמו גבר וחצי אשה, ועל

          הראש קרן אחת ואוזן של

          חמור.

לה-טריק (הצידה): שקט, אשה. (לפרגרין): שים לב מה הם

          עושים; אך זְכור שזאת רק הצגה,

          משחק.

פרגרין:               אני חושב כך, כן.

לה-טריק (הצידה):                              ממש

          הוא מתדרדר, אה, דוקטור? שחחחח!

          שיר  (בצלילים אנדרלמוסיקליים)

אנדרלמוסיה: בואו, מתוּקַי, אשר תורמים

                ריב ומדון, צלילים צורמים.

                מקום ראשון השטות, בואי בגאון;

                ואז קנאה; ודכאון;

                בַּסוף השגעון, אשר מזרים

                חיים לַשלושה האחרים.  

                תנו לְאנדרלמוסיה כתר וברכה,

                נשלוט פה, נייסד פה ממלכה. 

(הם רוקדים. לאחר זמן מה קוטעים אותם תרועה, והופעתה של הרמוניה, בליווי תבונה, אהבה, יין ובריאות. אנדרלמוסיה וסיעתה נופלים ארצה)

לה-טריק: הבט, הרמוניה מובילה לכאן

          נגד סיעת אנדרלמוסיה ארבע

          אלוהויות גדולות: תבונה מול שטות,

          האהבה מול הקנאה, יין

          מול דכאון, מול שגעון- בְּריאוּת.

          שים לב לַתוכן ולָאוֹפן.

פרגרין:                               כן.

לה-טריק: ואיך, כשההרמוניה מגיעה,

          אנדרלמוסיה והברדקים

          שלה מנוצחים.

          שיר  

הרמוניה:   בריאות, אהבה, יין, תבונה,

                שותפַי למדינה.

                אתם את ההרמוניה משלימים

                ונותנים לה ממרומים    

                   עוצמה על פני האדמה,

                שבּה שלטה המהומה.

                כל עוד אנחנו פה - נחגוג וננגן, 

                   ועל חצי כדור זה נגונן.   

(לאחר חטיבה מוזיקלית אחת - או שתיים – אנדרלמוסיה מעודדת את סיעתה. כולם קמים ומתערבבים בָּריקוד עם הרמוניה והאחרים. ריקוד.)

לה-טריק: שים לב: אנדרלמוסיה מעודדת

          את כת המתפרעים להתמזג

          עם גדוד המעלות. אבל מיד

          הם כבר נעלמים -

          (יוצאים אנדרלמוסיה ומלוויה)

                                     ומשאירים

          לְאהבה, בריאות, יין, תבונה

          משכּן לשבת בו בְּאמונה.

          הם השתלטו עליו בהצלחה, 

          ומועידים אותו כעת לךָ,

          מוסרים שרק תשמח בו, אדוני,

          ומשאירים הכל על חשבוני. 

          (הרמוניה ומלוויה מברכים את פרגרין ויוצאים)

            ברוך הבא אלי, ברוכים כולכם.

          אתן בשפע יין ובשר,

          וכל מה שלהחלמתך יחסר.

פרגרין: לא-לא, אני מרגיש טוב, באמת.

מרתה: וגם אני ארגיש, אחרי עוד כמה

          לילות כאלה.

ברברה:                     או! מה את אומרת!

          (לדיאנה): סליחה על קודם, על העלבונות.

דיאנה: זה זמן שִמחה, נשכח מחשבונות.

לה-טריק: פה לא יחסר כל עונג ואף טוּב,

          גם אם נצלול עד אנטי-פה ושוב.


< אחורה הדפסת הטקסט אנטי-פֹּה - מערכה 5, תמונה 2 קדימה >