שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - קדימה >


הנפשות הפועלות


יוליוס קיסר

JULIUS CAESAR

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס    

תפקידים

יוליוס קיסר

קושרים נגד יוליוס קיסר: מרקוס ברוטוס
קאיוס קסיוס

קאסקה

דציוס ברוטוס

צינה

מֶטֶלוּס צימבֶּר

טְרֶבּוֹניוּס

קאיוס ליגאריוס

משולש השלטון אחרי מות קיסר: אוקטאביוס קיסר

מרקוס אנטוניוס

לֶפּידוּס

קאלפוּרניה, אשתו של קיסר

פּורציה, אשתו של ברוטוס

לוציוס, משרת אישי של ברוטוס

קיקרו, פּוּבְּליוס, פּוֹפּיליוּס לֶנָה, סנאטורים

מוּרֶלוּס, פְלאביוס, טריבונים של העם

צינה, משורר

תומכי ברוטוס וקאסיוס, וקצינים בצבאם:

לוציליוס, טיטיניוס, מֶסאלה, קאטו הצעיר, סְטְרָאטו

חיילים אצל ברוטוס וקאסיוס: וארוּס, קלאודיו, קְליטוּס, דָרְדָאניוס, וֹולוּמְניוּס

פּינדארוס

אַרְטֶמידוֹרוּס

נגר, סנדלר, משורר, מגיד עתידות

משרת של קיסר, משרת של אנטוניוס, משרת של אוקאביוס

שליח, 3 פְּלֶבֶּאים, 3 חיילים בצבא ברוטוס, 2 חיילים בצבא אנטוניוס

פשוטי עם, חיילים ואחרים

מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים פלאביוס, מוּרֶלוּס וכמה פשוטי-עם לאורך הבמה.

פלאביוס: לעוף! הביתה, בטלנים, הביתה!

          יום חג היום? מה, אתם לא יודעים

          שבתור בעלי מלאכה אסור לכם

          להסתובב בְּיום חול בלי מדֵי

          העבודה? אתה, מאיזה ענף?

נגר:    אני, אדוני - נגר.

מורלוס:  איפה סינר העור והסרגל?

          מה הִתְגנדרְתָּ בְּבִגדי שבת?

          אתה, אדון, מאיזה ענף?

סנדלר: האמת, אדוני, יחסית לאיש מקצוע טוב, אני מה שהיית קורא סתם תפרן.

מורלוס:  אבל מאיזה ענף? ענה ברור.

סנדלר: ענף, אדון, שהלוואי מותר לי לעבוד בו במצפון נקי - בקיצור,  אדוני, אני מנהל את אי-נעל-העולם.    

פולביוס:   איזה ענף, לכלוך! טינופת, איזה?

סנדלר: לא, בבקשה ממך, אדוני, אל תתפוצץ עלי; אבל אם תתפוצץ, אדוני, אני יכול לתקן אותך.

מורלוס:   מה זה אמור להביע? לתקן אותי, חתיכת חצוף?

סנדלר: נו, אדוני, לסנדל אותך טוב.  

פלאביוס:  אתה סנדלר, כן?

סנדלר:   תאמין לי, אדוני, אני מה שנקרא הולך יחף. לא נדחף לחלונות הגבוהים ולא לַתחתונים; אני פשוט מנתח של נעליים ישנות; כשהן בסכנת חיים, אני נותן להן כיסוי רפואי. הטיפוסים הכי אלגנטים שהלכו על עור איטלקי דרכו על העבודה שלי.  

פלאביוס:  ולמה אתה לא עובד היום?

            מה 'תה מוביל את אלה ברחובות?

סנדלר:   זה, אדוני, בשביל שהם יִשְחקו את הסוליות שלהם, שיהיה לי יותר עבודה. אבל האמת, אדוני, אנחנו לוקחים חופש בשביל לראות את יוליוס ולחגוג בַּנצחון שלו. 

מוּרֶלוּס: לחגוג? איזה כיבוש הביא הביתה?

           אֵילו משועבדי מס הוא גורר

          לרומא שיקשטו לו באזיקים   

          את גלגלי הכרכרה? אתם

          בּלטוֹת, דיקט, סתומים יותר מחפץ!   

          איי לבבות קשים, אכזריים

          של רומא, לא הכרתם את פומפאוס?

          אינספור של פעמים טיפסתם על

          חומות וביצורים, אל מגדלים

          וחלונות, כן, עד הארובות,

          עם תינוקות על הידיים, שם

          ישבתם יום שלם, בציפייה

          וסבלנות, לראות איך שעובר

          פומפאוס הגדול בִּרחובות רומא;

          כשרק הופיעה הכרכרה שלו,

          מה, לא צעקתם בצרחות כאלה 

          שנהר הטיבר בין גדותיו רעד

          מהקולות שהדהדו מחוף

          לחוף?

          ועכשיו אתם לובשים בגדים של חג?

          עכשיו פתאום הכרזתם על יום חופש?

          עכשיו 'תֵם מפזרים פרחים בַּשביל

          של זה שדורך בְּנצחון על דם

          פומפאוס? עופו!

          רוצו הביתה, פלו על הברכיים,

          התפללו אל האלים להשהות

          ת'מגפה שחייבת להכות

          כְּפיוּת טובה כזאת.

פלאביוס:                          לכו, לכו,

          אחים טובים, ובתור כפרה

         אִסְפו את כל מי שעני-מסכן

          כָּמוכם; תמשכו אותם אל גדות

          הטיבּר ולתוכו שִפְכו דמעות,

          עד שינשק הזרם שבִּפנים

          את החופים שנישאים מעל.

          (יוצאים כל פשוטי העם)

           תראה איך זה עבד על הבהמות.

           סָתמו פה וברחו מלאי אשמה.

          אתה לך דרך שם לקפיטול.

          אני מכאן. תפשיט את הפסלים

          של יוליוס אם תמצא שהם קושטו.

מורלוס:   מותר לנו?

          אתה יודע, קרנבל ברומא.  

פלאביוס: לא משנה. שלא יהיו תלויים

          אותות כבוד על הפסלים של יוליוס.

          אני אדאג להרחיק ת'אספסוף

          מהרחובות. וגם אתה, אם יש

          התקהלות. צריך למרוט מכנף

          יוליוס את הנוצות, שירחף

          בגובה הגיוני, אחרת הוא

          ימריא מעל לטווח הרְאִיה,

          ומתחתיו נחיה בעבדות רועדת.   

           יוצאים. 


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים יוליוס קיסר, אנטוניו למרוץ, קַלְפוּרְניה, פורציה, דֶציוס, קיקרו, ברוטוס, קאסיוס, קאסקה, מגיד עתידות; אחריהם מורלוס ופלאביוס.

קיסר:  קאלפוּרְניה.

קאסקה:                   שקט! יוליוס מדבר.

קיסר:  קאלפורניה.

קאלפורניה:            פה, בעלי.

קיסר:  כשאנטוניו רץ עִמְדי ממש

          בְּאמצע המסלול שלו. אנטוניו.

אנטוניוס: כְּבוד קֵיסר.               

קיסר:  תזכור, אנטוניו, בָּריצה שלך

          לגעת בקאלפורניה. כי על פי

          זקנינו, עקרוֹת שבַּמרוץ

          המקודש הזה נוגעים בָּן, זה

          מסיר את קִלְלת העקרוּת.

אנטוניוס: אני אזכור. כשיוליוס רק אומר

          "עשה את זה", זה מבוצע.

קיסר:                                     קדימה,

          ונא לא להחסיר אף פרט של טקס.

          (מוזיקה)    

מגיד עתידות: קיסר!

קיסר:  הה! מי קורא?

קאסקה:   להשקיט כל רעש פה. תהיה דממה שוב!  

קיסר:  מי זה קורא לי בין כולם? קול רם

          יותר מהמוזיקה כולה קרא

          "קיסר". דבר! קיסר פונה לשמוע.

מגיד עתידות: שמור נפשך מאמצע מֶרְץ.

קיסר:                                              מי זה?

ברוטוס:   מגיד עתידות מזהיר אותך מאמצע מרץ.

קיסר:  תביאו אותו. שאראה את הפנים.

קסיוס:   היי, צא מן ההמון. תביט על קיסר.

קיסר:  מה עכשיו אתה אומר לי? תדבר שוב.

מגיד עתידות: שמור נפשך מאמצע מרץ.

קיסר:  זה איש הוזה. נעזוב אותו. זזים.

          (תרועה. יוצאים כולם חוץ מברוטוס וקסיוס)

קסיוס:     אתה הולך לראות את המרוץ?

ברוטוס:   לא אני.

קסיוס:     בבקשה תבוא.

ברוטוס:   אנ' לא איש ספורט. חסר לי משהו

          מהרוח המנתרת של אנטוניוס.

          אני לא אעכב אותך פה, קסיוס;

          אשאיר אותך.

קסיוס:   ברוטוס, אני צופה בך בזמן

          האחרון. מבט עיניך לא  

          מפגין לי רוך ואהבה כמו

          תמיד. אתה מרחיק ביד זרה

          קרָה חבר שלך, שאוהב אותך.

ברוטוס:  שלא תטעה בי, קסיוס. אם אני

          נראה מאחורי מסך, זה כי

          סובבתי את פני המודאגים

          אל תוך עצמי. לאחרונה אני

          אכול מרגשות של מין סכסוך

          בִּפנים, רעיונות ששייכים

          רק לי עצמי, וזה מכתים אולי

          את ההתנהגות שלי. אבל

          שזה לא יצער את חברַי -   

          ואתה אחד מאלה, קסיוס; אל  

          תראה בָּהזנחה שלי יותר

          מזה: שברוטוס המסכן, כשהוא

          נלחם בעצמו, שוכח להציג

          לָאחרים ת'אהבה שלו.

קסיוס:   אז, ברוטוס, לא הבנתי מה אתה

          עובר, לכן קברתי בחזה

          פה מחשבות רציניות, כבדות.

          תגיד לי, ברוטוס-אח, אתה יכול

          לראות את הפנים שלך?

ברוטוס:                                לא, קסיוס;

          כי העין לא רואה את עצמה אלא

          בְּהשתקפות, דרך דבר אחר.

קסיוס:   נכון,

          וזה חבל שאין לך ראי

          כזה שיַפְנה את הערך הנסתר

          שלך אל תוך עיניך, שתוכל

          לראות ת'בבואה שלך. אני

          שמעתי איך רבים ומכובדים

          ברומא – חוץ מקיסר בן-אלמוות –

          כשדיברו על ברוטוס, וגנחו

          תחת עול התקופה הזאת, אמרו

          "הלוואי היה לברוטוס זוג עיניים."

ברוטוס:  קסיוס, לאֵלוּ סכנות אתה

          רוצה לדחוף אותי, שאתה גורם

          לי לחפש בתוך עצמי את מה

          שאין בי?

קסיוס:   על זה בוא ותקשיב לי, ברוטוס-אח.

          ואם אתה יודע שאי אפשר

          לראות את עצמך היטב אלא

          בְּהשתקפות, אני, הראי שלך,

          אחשוף לך בלי הגזמה חלק

          מעצמך שאתה לא מכיר עוד.

          ואל תחשוד בי, ברוטוס איש אציל.

          אילו הייתי סתם ליצן, או אחד

          שאהבתו תְּפֵלה מרוב שְבועות       

          שהוא מדביק לכל כוכב חדש;

          אילו ידעת שאני מתרפק

          על אנשים ומחבק חזק

          ואז משמיץ; או שבְּהילולות

          שתיה אני נשבע לָאספסוף

          אחווה, תחשיב אותי כמסוכן.

            (תרועה וצעקות)

ברוטוס:  מה הצרחות? אני פוחד שהעם

          בחר בקיסר בתור מלך!

קסיוס:                              אה,

          אתה פוחד מזה? אני מסיק

          ש'תה לא בעד זה.  

ברוטוס:                       לא בעד זה, קסיוס,

          אם כי אני אוהב אותו מאד.

          אבל על מה אתה מחזיק אותי

          פה? מה אתה רוצה להעביר לי?   

          אם זה לטובת הכלל, תציב כבוד

          בעין אחת, ומוות בשניה,

          ובשתיהן אביט בלי למצמץ.

          שכה יעזרו לי האלים: אני 

          אוהב את הכבוד יותר מכפי

          שאני פוחד ממוות.

קסיוס:                               שכזה

          אתה בִּפנים אני יודע, ברוטוס,

          כשם שאני מכיר אותך מחוץ.

          טוב, אז כָּבוד הוא הנושא שלי.

          אין לי מושג מה אתה או אחרים

          חושבים על החיים; מה שקשור

          אלי, מוטב לי לא להיות מאשר

          לחיות בְּאימה מאחד שהוא כמוני.    

                      [/ לסגוד כְּאל לְאחד שהוא כמוני.]

          נולדתי בן-חורין כמו קיסר, גם

          אתה; שנינו ניזונו מאותו

          האוכל, ויכולים לסבול את קור

          החורף בדיוק כמוהו. פעם,

          ביום סופה אָלים, כשנְהר

          הטיבר התכתש עם החופים

          שלו, אמר לי קיסר, "קסיוס, 'תה

          מעז עכשיו לקפוץ אתי לתוך

          הזרם הזועם לשחות עד שם

          ממול?" ישר, לבוש כשם הייתי,

          זינקתי פנימה וקראתי לו

          להצטרף; הוא נענָה. הזֶרם

          שאג ונאבקנו בו, בשריר

          נלהב, הודפים אותו הצידה, אז

          תופסים עליו יתרון, עם לב מלא

          ביצר הִתְחרות. אבל לפני

          שהגענו אל היעד המוסכם,

          קיסר קרא "עזור לי, קסיוס, או

          שאני טובע!" ואני, ממש

          כמו  שאבינו הקדמון אָנֵאָס

          נשא מהלהבוֹת של טרויה על 

          כתף ת'אבא הזקן שלו,

          נשאתי כך את קיסר התשוש

          מתוך גלי הטיבר; והאיש

          הזה עכשיו הוא אל, וקסיוס הוא

          יצור עלוב, חייב להתכופף

          אם קיסר במקרה רק מהנהן

          כלפיו. במלחמה הספרדית

          האיש קדח, וכשחטף התקף

          ראיתי איך שהוא רעד. כן כן,

          האל הזה רעד; אזל הצבע

          מן השפתיים הפחדניות,

          ואותה העין שמשתקת את

          כל העולם איבדה את הברק;

          שמעתי אותו גונח; הלשון,

          זאת שציוותה על רומאים לסור

          לפקודתו, לרשום את נאומיו

          בְּספר, "איי" היא זעקה, "תן לי

          איזה משקה, טיטיניוס", כמו ילדה

          חולָה. אֵלים, ממש מדהים אותי  

          שאיש עם אופי כה חלוש יתפוס

          מקום ראשון בָּעולם ולבד יישא

          זר נצחון.

          (צעקה. תרועה)

          עוד צעקה כללית?

ברוטוס:  יש לי תחושה שהתשואות הן על

          כָּבוד חדש שמדביקים לקיסר.

קסיוס:   שְמע, גבר, הוא צועד בָּעולם הצר

          כמו ענק, ואנחנו הקטנים

          הולכים תחת רגליו העצומות

          ומציצים סָביב למצוא לנו

          קבר של עבד. לפעמים הבני-

          אדם הם שליטים של גורלם.     [/ אדם אחראיים לגורלם.]

          כל האשמה, ברוטוס יקר, היא לא

          בכוכבים שלנו אלא בנו,

          שאנחנו אפסים. "ברוטוס" ו"קיסר":

          מה יש בְּקיסר זה? למה השם

          הזה צריך להדהד יותר מזה

          שלך? כְּתוב את שניהם: שִמְך יפה

          כמותו; הַשְמַע אותם, הוא לא פחות

          נעים לַפֶּה. תשקול אותם, הוא לא

          פחות כבד; הַשבּע איתם רוחות:

          "ברוטוס" יקים מתים מהר כמו "קיסר".

          עכשיו, בשם כל האלים ביחד,

          איזה בשר מזִין את קיסר זה

          שלנו שהוא נהיָה כל כך גדול?

          דור, איך הושפּלת! רומא, איך יָבַש

          בך זרע שמוליד גדוּלה! מתי

          היה דור, מאז המבול, שלא

          בורך ביותר מאיש גדול אחד?

          מתי יכלו עד כה לומר על רומא

          שאת אורכה ואת רוחבה מַקיף

          רק איש אחד? עכשיו זו רומא בלי

          רמה, וגם בלי רום, כשיש בה איש

          אחד וזהו. הו, אתה ואני

          שמענו את אבותינו מספרים    

          על המייסד של הרפובליקה,

          ברוטוס גם הוא, שהיה מסכים   

           שהשטן ישלוט ברומא, רק

          לא מלך.

ברוטוס:             שאתה אוהב אותי – לא מפקפק;

          לְמה אתה דוחף אותי, יש לי

          ניחוש; מה שאני חושב על זה

          ועל התקופה הזאת אשמיע עם

          הזמן. כרגע אני לא רוצה -

          תרשה לי לבקש באהבה -

          שילחצו עלי. מה שאמרת

          אשקול. לְמה שיש לך לומר

          אקשיב בסבלנות, ואמצא לי זמן

          הולם להאזין ולהשיב     

          על עניינים כבדי משקל כאלה.

          עד אז, חבר אציל שלי, תזכור:

          ברוטוס היה מוכן להיות חמוֹר

          בן-כפר במקום להיחשב בן רומא

          תחת תנאים קשים כמו שהזמן

          הזה צפוי להפיל עלינו.

קסיוס:                                     טוב

          שהמלים החלשות שלי

          הִדליקו משהו דמוי אש בברוטוס.

          (נכנסים קיסר ופמלייתו)

ברוטוס:    נגמר הספורט, וקיסר שב.  

קסיוס:                                        כשהם

          עוברים, תמשוך לקסקה בשרוול,

          והוא יספר, בַּציניות שלו,

          אם משהו משמעותי קרה.

ברוטוס:   בסדר. אבל שים לב, קסיוס,  

          דולק ניצוץ זועם על מצח קיסר,   

          וכל השאר נראים כמו נזופים;

          הלחי של קאלפורניה חיוורת,

          וקיקֶרו בעיניים אדומות

          צרות כמו בדיון בקפיטול

          כשאיזה סנאטור מתעמת אתו. 

קסיוס:   קסקה יגיד לנו מה העניין.

קיסר:  אנטוניו.

אנטוניו: קיסר.

קיסר:  שיהיו סביבי רק אנשים שמנים                     

          ועם פרצוף זורח, שישנים

          בלילה. קסיוס-שם יש לו מראֶה

          כחוש, מורעב: חושב יותר מדי.

          אלה מסוכנים.  

אנטוניוס:                    לא, אל תִפְחד

          ממנו, קיסר, הוא לא מסוכן.

          הוא רומאי אציל, עם אופי טוב.

קיסר:  שרק יהיה שמן יותר! אבל

          אנ' לא פוחד ממנו. אם כי לוּ

          הייתי כן מוּעד לפחוד, אז אין         

          אדם שהייתי מתרחק ממנו

          יותר מקסיוס המצומצם הזה.

          מרבה לקרוא, משקיף גדול, רואה

          טוב את הכוונות מאחורֵי

          המעשים. הוא לא אוהב, כמוך,

          אנטוניוס, הצגות; הוא לא מקשיב                           

          לְמוזיקה. כמעט לא מחייך,

          ואם כבר מחייך - נראֶה שהוא

          לועג לעצמו ובז לנשמתו

          שהתרככה לחייך על משהו.

          לאלה מסוגו ממש לא נוח

          כשהם רואים אחד גדול מהם,

          בגלל זה הם מאד מסוכנים.

          אנ' רק אומר ממה צריך לפחוד,

          לא שאני פוחד; אני בכל

          זאת קיסר. בוא לצד ימין שלי,

          כי אוזן זאת חרשת, ותגיד

          לי באמת מה אתה חושב עליו.

          (תרועה. יוצאים קיסר ופמלייתו)

קסקה: משכת אותי בגלימה. אתה רוצה לדבר אתי?

ברוטוס:  כן, קסקה, מה נהיָה היום שקיסר

          נראֶה כל כך קודר?

קסקה: אתם הייתם שם, לא?

ברוטוס:  אם כן לא היה לי מה לשאול את קסקה.

קסקה:  נו, הִגישו לו כתר; וכשזה הוגש, הוא סילק אותו הצידה בגב היד שלו, ככה, ואז העם פצח בטאראראם. 

ברוטוס: על מה היה הרעש השני?

קסקה:   נו, גם על זה.

קסיוס:   היו שלוש צרחות; מה השלישית?

קסקה:   נו, גם על זה.

ברוטוס: שלוש פעמים הוגש לו כתר?

קסקה:   בדיוק ככה, והוא סילק אותו הצידה שלוש פעמים, כל פעם ביתר עדינות, ועם כל סילוק הצידה, בני עמי שיהיו-בריאים צרחו.

קסיוס:   מי הגיש לו את הכתר?

קסקה:   נו, אנטוניוס.

ברוטוס:  ספר איך כל זה התגלגל, מר קסקה.

קסקה:   שיתלו אותי אם אני יכול לספר איך זה התגלגל. זאת היתה פשוט בדיחה; בכלל לא שמתי לב. ראיתי שאנטוניוס מגיש לו כתר – אבל זה אפילו לא היה כתר, זה היה מין חישוק, נזר – ו, כמו שאמרתי לכם, הוא סילק אותו פעם אחת; למרות שלעניות דעתי, הוא בשמחה היה לוקח אותו. ואז הוא הציע לו אותו שוב; ואז הוא סילק אותו שוב; אבל לדעתי, ממש כאב לו להסיר את האצבעות. ואז הוא הציע לו את זה פעם שלישית; הוא סילק את זה פעם שלישית; ושוב כשהוא סירב לזה האספסופים  קרקרו, ונתנו בַּכּפיים הסדוקות, ונפנפו בכובעים מזיעים, ופלטו כמות כזאת של הבל פה מסריח בגלל שקיסר ויתר על הכתר שזה כמעט חנק את קיסר; כי הוא התעלף ונפל על המקום. ואני מצדי לא העזתי לצחוק, מפַּחד לפתוח את השפתיים ולחטוף אוויר מסריח.

קסיוס:   רק רגע, מה זה, קיסר התעלף?

קסקה:   הוא נפל בכיכר השוק, והיה לו קצף בפה, והוא היה משותק דיבור.

ברוטוס: סביר. יש לו מחלת הנפילה.

קסיוס:   לקיסר? לא. לך, לי, למר קסקה,

            לנו יש מחלת הנפילה.  

קסקה:  אני לא יודע למה אתה מתכוון, אבל אני בטוח שקיסר נפל. והמוני הטלאי-על-בלאי מחאו לו כף וצעקו לו בוז לפי כמה שהוא מצא חן בעיניהם או לא, כמו שהם עושים לַשחקנים בַּתיאטרון. אם לא ככה זה היה אני שקרן.

ברוטוס: מה הוא אמר כששב להכרה?

קסקה:   תשמעו, לפני שהוא נפל, כשהוא קלט שהעֵדֶר הפשוט שמֵח שהוא סירב לכתר, הוא שם 'ךָ חתיכת קריעה בגלימה ושלו הגיש להם את הצוואר  לשחיטה. אני אם הייתי איזה איש עמָל, הייתי בשמחה הולך לגיהינום עם רשעים אם לא הייתי תופס אותו בַּמלה. ואז הוא נפל. כשהוא חזר לעצמו הוא אמר שאם הוא עשה או אמר משהו צורם, הוא מבקש מכבודם לקחת בחשבון שזה בגלל הליקוי שלו. שלוש או ארבע נקבות איפה שעמדתי צעקו "איי מסכן, נשמה" וסלחו לו מכל הלב. אבל אין מה להתייחס אליהן: אם קיסר היה דוקר למוות את אמא שלהן, הן היו עושות  אותו דבר.

ברוטוס: ואז הלך משם קודר כזה.

קסקה:  כן.

קסקה:  מה, קיקרו אמר איזה דבר?

קסקה:   כן, הוא דיבר יוונית.

קסיוס:   ומה אמר?

קסקה:   לא, אם אגיד לך שאני יודע, לא אוכל להסתכל לך בעיניים בחיים. אבל אלה שהבינו אותו חייכו אחד לשני ונדנדו בראש; אבל לי זה נשמע  יוונית עתיקה. אני יכול לספר לך עוד חדשות: נציגי העם מורלוס ופלאביוס, על זה שהם תלשו צעיפים מהפסלים של קיסר, הושתקו סופית. כל טוב. הלך שם עוד קרקס שלם, אם הייתי יכול לזכור.

קסיוס:   תאכל אתי הערב, קסקה?

קסקה:   לא, התחייבתי כבר.

קסיוס:   תאכל אתי מחר?

קסקה:   כן, אם אני אחיה ואתה עוד תהיה שפוי והארוחה תהיה שווה.

קסיוס:   מצוין. אני אצפה לך.

קסקה:   צפּה. כל טוב, שניכם.

               (יוצא)

ברוטוס:    איך הוא הולך ומתקהה, זה. הוא

               היה חד כשהיה תלמיד בית-ספר.  

קסיוס:      עדיין, אם צריך להוציא לַפועל

               איזה מבצע נועז או אצילי.

               הוא רק מעמיד פנים של קשה תפישה.

               כל החספוס הזה הוא רוטב, כדי

               שיעכלו חָלָק וקל דברים  

               שהוא אומר בְּשכל.

ברוטוס:                                 זה נכון.

          אני נפרד בינתיים.

          מחר, אם 'תה רוצה לדבר אתי,

          אבוא אליך; או, אם לא קשה,  

          תבוא אלי, אני אמתין לך.

קסיוס:   אבוא. עד אז, תחשוב על העולם.

           (יוצא ברוטוס)

          כן-כן, ברוטוס, אתה אציל; אבל

          אני רואה שגם זהב כמוך

          אפשר להמיר ולהשחית. לכן

          מומלץ שנשמות אציליות

          יתרועעו רק זו עם זו, כי מי

          לא יתרכך מול פיתויים? קיסר

          נוטר לי, אבל הוא אוהב את ברוטוס.

          לו אני הייתי ברוטוס והוא קסיוס –

          אותי אף קיסר לא היה קונה.     

          הלילה אשליך לו כמה מכתבים

          אל החלון, בכתבי יד שונים,

          כאילו מאזרחים שונים, כולם

          יעידו כמה רומא מחשיבה

          אותו, עם רמזים מעורפלים

          לַשאפתנות של קיסר. ואחרי זה –

          שקיסר יאחז טוב במושבו,

          כי נטלטל - או שאסון יבוא.       

          יוצא.


מערכה 1, תמונה 3 -


רעם וברק. נכנסים קסקה וקיקרו.

קיקרו: ערב טוב, קסקה. הבאת את קיסר הביתה?

          לָמה אתה מתנשף, פוער עיניים?

קסקה: לךָ זה לא מזיז כשמיטלטל

          מוסד האדמה כמו עלֶה?

          איי, קיקרו, ראיתי כבר סופות,

          כשרוחות רוגזות פיצחו עצי

          אלון בני מאה, וראיתי את

          הים השאפתן גואה, מקציף

          ומשתולל כדי להגיע עד

          לָעננים המאיימים; אבל

          אף פעם עד עכשיו, אף פעם עד

          הלילה, לא עברתי סערה

          יורקת אש. או שיש בשמיים

           סכסוך פנימי או שהעולם הרתיח

          בחוצפתו את האלים, והם

          שולחים אליו חורבן.

קיקרו:                             למה, ראית

          משהו לא טבעי?

קסקה:                           עבד אחד -

          'תה מכיר אותו מהפָּנים - הֵרים

          יד שמאל, והיא התלקחה ובערה

          כמו לפידים קשורים - עשרים ביחד;

          אבל היד לא חשה אש, ואין

          בה אף כוויה. וחוץ מזה - מאז

          אני מחזיק שָלוּף ת'נשק – מול

          הקפיטול נתקלתי בְּאריה,

          שֹם בי מבט זגוגית והסתלק

           זָעוּף בלי להטריד אותי. והיתה

          שם ערימה – מאה נשים צמודות,

          חיוורות כמו רוח רפאים מפּחד,

          שנשבעו שהן ראו אנשי-

          אש צועדים בָּרחובות.

          ואתמול ינשוף ישב לו בְּכיכר

          השוק בצהריים וצווח.

          כשתופעות כאלה מצטלבות

          ביחד אי אפשר לומר "טוב, יש

          הסבר, זה הגיוני". אין לי ספק

          שזה מבשר פורענויות לָארץ.

קיקרו: זה בהחלט זמן משונה. אבל

          קורה שאנחנו מפרשים דברים

          על פי דרכנו, לא על פי דרכם.

            קיסר יבוא לקפיטול מחר?

קסקה: כן, מאנטוניוס הוא ביקש למסור 'ךָ  

          שהוא יבוא.

קיקרו:                  אז, קסקה, לילה טוב. 

          מזג אוויר מחריד כזה אסור   

          להסתובב בו.

קסקה:                      כל טוב, קיקרו.

          (יוצא קיקרו. נכנס קסיוס)

קסיוס:   מי שם?

קסקה:               איש רומא.

קסיוס:                               קסקה, על פי הקול.

קסקה: זאת אוזן. קסיוס, איזה לילה זה?

קסיוס: לילה נעים מאד לאיש ישר.

קסקה: מי ראה שמיים מאיימים כך?

קסיוס:                                     מי

          שיודע כמה רוע יש בארץ.

          אני עצמי טיילתי ברחובות,

        מפקיר ת'עצמי לסכנות הלילה;      [/ בהתמסרות ללילה המסוכן;]   

        ככה, לא מכופתר, כמו ש'תה רואה,

        חשפתי את החיק מול הברק,

        וכשנראָה שהזיגזג הכחול   

        פותח לשמיים ת'חזה,

        הצבתי את עצמי ממש אל מול

        המטרה, מול ההבזק.

קסקה:                            אבל

       למה להתגרות כך בַּשמיים?

       בני-האדם צריכים לרעוד מפּחד

       כשהאלים שולחים אותות אימים

       כאלה להדהים אותנו.

קסיוס:                                  אח,

       אתה דל-שכל, קסקה, אין בך

       ניצוץ של רומאי, או שאתה

       לא משתמש בו. 'תה חיוור, בוהה,

       לובש פחדים ומשחק דמות של

       המום מהתוקפנות המוזרה

       של המרומים. אבל אם רק תחשוב

       מה הסיבה באמת, למה האש

       הזאת, למה רוחות הרפאים

       המשוטטות, למה הציפורים     

       והחיות סוטות מהרגלם,

       למה זקנים, שוטים וילדים

       מנחשים בכוכבים, למה

       כל אלה משנים תִפְקוּד, יעוד 

       וטבע לְמפלצתיות – תמצא

       שהמרומים החדירו לתוכם

       את השדים האלה להפוך

       אותם לִכלִי של התראה מאיזה

       עיוות שמשתלט.

       יכולתי, קסקה, להגיד לך

       שֵם של אדם דומה מאד לְלֵיל

       הסיוטים הזה,

       רועם, יורה ברקים, פורץ קברים,

       שואג כמו האריה בקפיטול:

       אדם לא נעלה יותר ממך,

       ממני, בעשיה אישית, אבל

       גדֵל לממדי זוועה כמו

       התופעות המוזרות האלה.

קסקה: לקיסר אתה מתכוון. לא, קסיוס?

קסיוס:   יהיה מי שיהיה; לָרומאים

          בימינו יש גידים ואיברים

          כמו לאבותיהם. אבל אוי לנו,

          כי נפש אבותינו מתה, בנו

          שולטת רוח האִמהוֹת. אנחנו

          מושכים בעול, כנועים: פשוט נשים.

קסקה: באמת אומרים שהסנאטורים

          מחר עומדים לעשות את יוליוס מלך,

          וילך אתו הכתר בכל מקום,

          ים, יבשה, רק לא פה באיטליה.  

קסיוס: אז אני יודע איפה הפגיון

          הזה ילך לו. קסיוס ישחרר

          את קסיוס מעבדות. בַּזֶּה, אלים,

          אתם עושים מן החלש חזק;

          בַּזֶּה, אלים, אתם שוברים רודן.

          לא מִבצרים של אבן, לא חומות,

          צינוק מחניק, שרשראות ברזל,                

          יוכלו לכלוא ת'כוח של הרוח.    [/ יגבילו את הכוח של הרוח.]   

          אבל אם לַחיים נמאס בַּכְּלוּב 

          של העולם, להם תמיד יש כוח

          להשתחרר. שיידע כל העולם

         כמו שאני יודע: את מִטְען

          העריצות שעל גבִּי אני

          יכול להעיף כל רגע.

       (שוב רעם)

קסקה:                           גם אני.

          לכל משועבד יש בַּידיים

          הכוח לבטל את עבדותו.

קסיוס:  אז למה שקיסר יהיה רודן?

          מסכן, הוא לא רוצה להיות זאב,

          הוא רק רואה שהרומאים כבשים.

          בני רומא עופרים, אז הוא אריה.

          מי שרוצה להקים שריפה גדולה

          מהר, מתחיל אותה עם קש קלוש.

          איזה חציר היא רומא, ערימת

          נסורת, פסולת, אם היא משמשת

          כחומר בְּעֵירה גס להאיר

          תועבה כמו קיסר! אבל אוי ואבוי,

          לְמה משכת אותי? אולי אני

          מדבר עם עבד מרצון. ואז

          אני כבר אשלם על זה. אבל

          אני חמוש ואדיש לְסכנות.

קסקה: אתה מדבר עם קסקה, לא עם איזה

       מַלשן תחמן. מספיק, תן יד. תפעל

       לקראת התארגנות מול העוולות

       האלה – אז אני אצעד ממש

       בראש הטור.

קסיוס:                        הנה, עשינו עסק.

       עכשיו שמע, קסקה, כבר משכתי כמה

       מאצילי הנפש של העיר

       להיות לי שוּתְפֵי דרך בְּמבצע

       עם השלכות מסוכנות בשם

       הצדק. ועכשיו הם מחכים לי

       בָּאכסדרה של תיאטרון פומפאוס.

       כי אין בלילה המחריד הזה   

       אף נפש ברחובות, והפרצוף

       של איתני הטבע הוא ממש

       כמו המבצע הזה שלפנינו:

       כולו דם וכולו אש וזוועה.

       (נכנס צינה)

קסקה: הצידה, מישהו בא במהירות.

קסיוס:   מכיר לפי הצעידה: זה צינָה;

          חבר. צינה, לאן אתה דוהר?

צינה:   למצוא אותך. מי זה? מֶטֶלוּס צימְבֶּר?

קסיוס:   לא, קסקה, שעומד להצטרף

          לַמשימה. לא מחכים לי, צינה?

צינה:   אני שמח. איזה לילה פחד!

          יש חברים שראו דברים תמוהים.

קסיוס:   תגיד: לא מחכים לי?     

צינה:                                 מחכים.

       הו קסיוס, לו יכולת

       למשוך את ברוטוס המצוין אלינו –

קסיוס:   אל דאגה. קח, צינה: ת'מכתב

       הזה תניח על כס השופט,

        שם ברוטוס יהיה חייב למצוא

       אותו. את זה תזרוק לו לחלון.

       את זה תדביק בשעווה לַפֶּסל

       של ברוטוס הזקן. אחרי כל זה

       תבוא לתיאטרון ושם תמצא  

       אותנו. דֶצְיוּס וטְרֶבּוֹנְיוּס שם?

צינה:  כולם חוץ ממֶטֶלוּס צימְבֶּר, הוא

          יצא לחפש אותך בבית. טוב,

          אני רץ לפזר את המכתבים.

קסיוס:   ואז תבוא לתיאטרון פומפאוס.

          (יוצא צינה)

            בוא, קסקה, בוא, שנינו נפגוש לפני

          עלות היום את ברוטוס בביתו.

          שלושה רבעים שלו הם כבר שלנו,

          ועוד מפגש אחד האיש כולו

          נופל לנו לַיד.

קסקה:                  אח, הוא אהוב

         מאד על לב כולם. מה שהיה

       נראֶה אצלנו מינוס, נהפך  

       אצלו, כמו באלכימיה, לפְּלוּס.

קסיוס:   תיארת טוב אותו, ואת ערכו,

       וכמה הוא נחוץ לנו. נזוז,

       אחרי חצות, עד אור ראשון נעיר

       אותו ונוודא שהוא אִתנו.  

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנס ברוטוס בגן שלו.

ברוטוס:   היי, לוציוס, הֵנה!

          לפי הכוכבים אין לי מושג

          כמה קרוב היום. - לוציוס, אמרתי!

          הלוואי עלי לישון כל כך עמוק –

          נו, לוציוס, מה? תקום כבר, מה זה, לוציוס!

          (נכנס לוציוס)

לוציוס:    קראת, אדוני?

ברוטוס:   תדליק לי בַּחַדֲר העבודה

          נר, לוציוס. כשידלוק, תבוא תקרא לי.

לוציוס:    טוב, אדוני.

          (יוצא לוציוס)

ברוטוס:   אין דרך, רק מותו. אישית אין לי            

          סיבה לבעוט בו, רק בשם הכלל. הוא

          רוצה להיות מוכתר. איך זה ישנה

          לו את האופי, זאת השאלה.

           אור יום בהיר מזמין נחש לצוץ,      [/ נחש מגיח באור יום בהיר,]

           לכן צריך ללכת בזהירות.     

          ניתֵן לו כתר, אז, אני מודה,   

          ניתֵן לו עוקץ שאתו יוכל 

          כל רגע להזיק. שלטון הופך

          מושחת כשהוא מפריד חמלה מכוח.

          חייב לומר שאצל קיסר לא

         ראיתי שהיצר השתלט

         לו על ההיגיון. אבל זה לא

         חדש שהצטנעות היא הסולם

         של קרייריסט מתחיל, ממנה הוא

         מרים ראש לטפס; אבל כשהוא

         מגיע כבר למעלה, הוא מפנה

         גב לַסולם, מביט לָעננים,

        יורק על השלבים הנמוכים

        דרכם עלה. זה יכול לקרות עם קיסר.

        כדי שזה לא יקרה, הקדם תרופה. 

       ומכיוון שהטענה היא לא  

       נגדו כפי שהוא בָּהווה, אמור כך:   

       מה שטמון בו, אם יתפח, יגדל

       לממדים כאלה וכאלה.

       לכן חשוֹב עליו בתור בֵּיצת

       נחש, שאם יִבקע ממנה, הוא

       יגדל, על פי טבעו, בְּרוע, אז

       הרוג אותו עוד בַּקליפה.

       (נכנס לוציוס)

לוציוס:   הנר בוער בחדר, אדוני.

          כשחיפשתי אבן-צוֹר להדליק אותו,

          מצאתי בחלון את הנייר

          הזה, ככה, חתוּם, ואני בטוח –

          כשהלכתי למיטה הוא לא היה שם.

ברוטוס:  עלה על המיטה שוב, עוד לא בוקר.

          מחר, ילד, לא האחד במרְץ?

לוציוס:   אנ' לא יודע, אדוני.

ברוטוס:   תבדוק בַּלוח ותודיע לי.

לוציוס:    טוב, אדוני.

          (יוצא)

ברוטוס: המטאורים באוויר נותנים

          כל כך הרבה אור שאפשר לקרוא.

          (פותח את המכתב וקורא)

          "ברוטוס, אתה ישן; תקום, תִּראה

          את עצמך. האם דין רומא לְ–

       שלוש נקודות. דבּר, הכּה, תקן."

       "ברוטוס, אתה ישן. תקום."

       קריאות דירבּוּן כאלה מצניחים לי       

       בכל מיני מקומות.

       "האם דין רומא לְ-שלוש נקודות."

       נשלים את המשפט. האם דין רומא

       להיחנק תחת מרות של איש

       אחד?" איך - רומא? אבותי גרשו

       מהרחובות של רומא את טארקינוס,

       כשקראו לו מלך בשעתו.

       "דבּר, הכּה, תקן". מה, מפצירים

       בי לדבר ולהכות? איי רומא,

       אני מבטיח לך, אם יש תיקון,

       כולו יובא לך מידו של ברוטוס.

       (נכנס לוציוס)

לוציוס:  חצי ממרץ עבר כבר, אדוני.

         (דפיקות מבפנים)

ברוטוס:  זה טוב. תיגש לשער שם. דופקים.

              (יוצא לוציוס)

        מאז שקסיוס אז השחיז אותי    

        כנגד קיסר, לא ישנתי.

       בין הביצוע של דבר נורא             [/ בין דחף ראשוני למעשה

        והדחף הראשון, זמן הביניים      נורא עד ביצועו, זמן הביניים]

      כולו כמו הזיה, חלום מחריד.          

       לבך וגורלך מנהלים                     [/ שר הגורל ולב אדם שקועים

       משא-ומתן, והישות ששמה           / בדיונים, והישות ששמה]

       "אדם", כמו מדינה קטנה, מוּכֵּית

       גלים של התקוממויות.

       (נכנס לוציוס)

לוציוס:    אדון, גיסך קסיוס בדלת, הוא

          רוצה לפגוש אותך.

ברוטוס:                              הוא בא לבד?

לוציוס:    יש אתו עוד, אדון.

ברוטוס:                              מכיר אותם?

לוציוס:  לא, אדוני, הכובעים שמוטים         

       להם עד לָאוזניים, וחֲצי

       פנים קבורות בְּעומק הגלימות,

       אז לא יכולתי לזהות מי הם 

       על פי שום אות היכר.

ברוטוס:                                 שייכנסו.

       (יוצא לוציוס)

       זאת המחתרת. קנוניה, מה, גם

       בלילה, כשהרוע שט חופשי,

       את מתביישת להראות ת'מצח

       המאיים? איך תִמְצאי בָּאור

       נָקיק מספיק חשוך להסתיר לך ת'

       פרצוף המפלצתי? אל תְּחפְּשי.

       תסתירי, קנוניה, את הפנים  

       בְּחיוכים וחביבוּת. כי אם

       תלכי בַּצֶּלם הטבעי שלך,

       לַגיהינום עצמו אין מספיק חושך

       להסתיר אותך מפני סיכּוּל.      [/ להסתיר אותך מחשיפה.]

(נכנסים הקושרים: קסיוס, קסקה, דציוס, צינה, מֶטֶלוס וטְרֶבּוֹנְיוס)

קסיוס:   אולי חוצפה שאנחנו מפריעים

          למנוחה שלך. בוקר טוב, ברוטוס.

          אנחנו מטרידים אותך?

ברוטוס:                                 אני

       ער, כל הלילה ער. אני מכיר

       ת'אנשים האלה שאתך?

קסיוס:   כן, את כולם. וכל אחד מהם

          רק מכבד אותך, וכל אחד

          רק מייחל שתחשיב את עצמך

          כמו שמחשיב אותך כל רומאי 

       אציל. זהו טְרֶבּוֹנְיוּס פה.

ברוטוס:                                 ברוך

       בּוֹאוֹ.

קסיוס:           זה – דציוס.

ברוטוס:                             גם, ברוך הבא.

קסיוס:   פה קסקה, צינה, זה מֶטֶלוּס ציְמבֶּר.

ברוטוס: ברוך בואם כולם.

          ואילו דאגות חירום הפרידו

          בין עיניכם והלילה?

קסיוס:                                שְמע מלה?

       (הם מתלחשים)

דציוס: זה המזרח. מפה האור עולה, לא?

קסקה: לא.

צינה:   סליחה - כן, והקווים האפורים 

          ההם שנשזרים בעננים –

          שליחי אור יום.

קסקה:                      אתם שניכם טועים.

       פה, בַּכּיוון שאליו חרבי פונה,

       עולה השמש, היא פולשת לה

       דרומה בָּעונה הצעירה

       של השנה. בעוד חודשיים אש

       הבוקר-אור שלה תתחיל יותר 

       למעלה בַּצפון, והמזרח          

       הוא – כמו הקפיטול – בדיוק פה.

ברוטוס (חוזר קדימה עם קסיוס):  תתנו לי יד כולכם, אחד אחד.

קסיוס:   ובואו נישבע לַבְּרית שלנו.

ברוטוס: לא, בלי שבועה. אם הפָּנים של בני-

          אדם, המצוקה בנשמותינו,

          ההשחתה של התקופה, אם כל

       המניעים האלה חלשים –

       אז ניפרד, איש איש למיטתו

       הבטלנית. ושהרודנות

       תמריא לה, ותפיל אחד אחד

       בְּהגרלה. אבל אם בָּעילות

       האלה יש – ואני בטוח, יש –

       דַי אש להצית גם פחדנים, לנסוך

       פלדה בְּנפש מתמוססת של

       נשים – אז, בני מולדת, איזה מין 

       תמריץ נדרש חוץ מצִדְקת הדרך

       כדי לדרבן אותנו לפעולה?

       איזו ערבוּת-ברית חוץ מרומאים

       שומרי סוד שנתנו מלה ולא

       יתנדנדו? איזו שבועה לבד

       מיֹושֶר מחוּיב לְיושֶר, כך

       יהיה או שניפול תוך מעשה?

       מוגי לב, כוהני דת נשבעים,

       פגרים חיים חלשלשים, פוסחים

       על סעיפים וּנשמות סובלות

        שמקבלות כל עוול: יצורים

       שמי-יסמוך-עליהם נשבעים, 

       ולמטרות מפוקפקות. אבל

       אל תְּטמאו את טוהר המבצע,

       או את רוחנו שלא תנוצח,

       בְּמחשבה שמטרתנו או

       הפעולה צריכות שבועה, כשכל

       טיפה של דם שרומאי נושא,

       ונושא באצילות, היא ממזרה

       בת-אלף אם יפר חלקיק זעיר

       של איזו הבטחה שהוא מחויב לה.

קסיוס:   אבל מה עם קיקרו? נבדוק אותו?

          הוא יכול להיות חיזוק משמעותי.

קסקה: לא נשאיר אותו בחוץ.   

צינה:                               בשום פנים.

מטלוס:  אח, בואו נצרף אותו, שֵיער

          שיבה כזה ישיג לנו תמיכה,

          יקנה קולות שיהללו אותנו.  

          יאמרו שהשיקול שלו הדריך;

          לא ניחשב לְנוער חמום מוח;

          כובד-הראש שלו ייתן חסות.

ברוטוס:  עִזבו אותו. לא נגלה לו כלום,   

          כי הוא לא יצטרף למשהו

          שאחרים התחילו.

קסיוס:  אז הוא בחוץ.

קסקה:                   נכון, הוא לא ראוי.

דציוס: באף איש חוץ מקיסר לא נוגעים?

קסיוס:   דציוס, נקודה טובה. לדעתי

          זה לא נכון שאנטוניוס, האהוב

          על קיסר עד כדי כך, ישרוד אחריו.

          נמצא שהוא תחְבּוּלָטוֹר קטלני.

          והאמצעים שבידו, אם הוא

          ינצל אותם טוב, עלולים לגרום

          נזק רב לכולנו: אז כְּמֶנע,

          שיפלו ביחד קיסר ואנטוניוס.

ברוטוס:   דרכנו, קאיוס קסיוס, תיראה

          מדי צמאת-דם, לערוף ת'ראש

          ואז לקצוץ את הגפיים – כמו

          רֶצח מזעם וקנאה אחר כך;     

          כי אנטוניוס הוא רק זרוע קיסר. בואו

          נהיה מַעֲלֵי קרבן, לא קצבים.

          אנו קמים כנגד רוח קיסר,

          וּבָרוח של האנשים אין דם.

          לו רק יכולנו לטפל בָּרוח

          של קיסר בלי לחתוך את קיסר! אח!

          אבל צריך שקיסר ידמם.

          וחברים יפים, בואו נהרוג

          אותו באומץ - אבל לא בזעם;

          נפרוס אותו כמו תבשיל בשביל

          אֵלים, לא נשסע כמו גווייה

          בשביל כלבים. ושהלבבות שלנו

          יהיו כמו אדונים מתוחכמים,

          שמסיתים את עושי דברם לשפוך

          את חֲמתם ואז נוזפים בהם

          למראית עין. ככה תיראה

          כוונתנו הכרחית ולא

          זדונית, ואם כך הציבור יתפוש זאת,

          הם יקראו לנו מטהרים

          ולא רוצחים. בקשר לאנטוניוס,

          אין מה לחשוב עליו, הוא לא

          יכול לעשות יותר מזרוע קיסר

          אחרי שנחתך הראש של קיסר.

קסיוס:                                        בכל זאת

          פוחד ממנו, כי באהבתו

          העמוקה לקיסר -

ברוטוס:                             קסיוס טוב,       

          די, אל תחשוב עליו. הוא אוהב את קיסר -

          אז הוא יכול לפגוע רק בעצמו:

          להתעטף בְּצער ולמות

           למען קיסר. וגם זה יהיה

          הרבה מאד אצלו, כי הוא מכור

          לספורט, להתהוללות ולחברה.

טרבוניוס:  אין בו שום סכנה. שלא ימות,

          כי הוא יחיה ויצחק על זה אחר כך.

          (השעון מצלצל)

ברוטוס:    ששש! תספרו ת'צלצולים.

קסיוס:                                       שלוש.

טרבוניוס:   צריך לזוז.

קסיוס:                        בכלל ספק אם קיסר

          יופיע בציבור היום, כי יש

          לו אמונות טפלות לאחרונה,

          רחוק מדעותיו כל השנים

          על חלומות, פנטזיות, טקסי דת.

          אולי תופְעות-הטבע שנראות פה,

          אֵימות הלילה המשונה הזה,

          ירחיקו אותו מהקפיטול היום.

דציוס: לא, אל תדאג. אם ככה הוא יחליט,

          אני אטה אותו, כי הוא אוהב

          לשמוע איך לוכדים חד-קרן עם

          גזע של עץ, דובים בנצנוצי

          מראה, פיל בְּשוּחָה, אריה בְּרשת    

          ואדם בחנופה. אבל כשאני

          אומר לו שהוא חנפנים שונא,        

          הוא אומר "שונא", וזה הכי מחניף לו.

          תן לי לעבוד.

          אני יכול לסובב לו את המוח,

          ואני אביא אותו לקפיטול.

קסיוס:   לא-לא, נהיה כולנו שם לקרוא לו.

ברוטוס:   בשמונה, כן? לכל המאוחר?

צינה:  לכל המאוחר, ולדייק.  

מטלוס:  ליגארִיוס נוטר קשות לקיסר, 

          שירד עליו כי הוא דיבר טוב על

          פומפיאוס. איך איש לא חשב עליו?

ברוטוס:   מֶטֶלוס יקירי, תעבור אצלו.

          הוא אוהב אותי, נתתי לו סיבות.

          דְאג שיבוא - ואני אלוש אותו כבר.

קסיוס:   עוד רגע בוקר. ברוטוס, ניפרד.

          אחים, להתפזר – אבל זִכרו

          את דבריכם, והַראו שאתם באמת

          בני-רומא.

ברוטוס:                    רבותי, נא להיראות

          רעננים, עולצים. שהמראֶה

          שלנו לא יציג ת'כוונות.

          ננהג כמו שחקני רומא שלנו,

          ברוח ערנית והזדהות

          עם התפקיד. אז בוקר טוב כולכם.

          (יוצאים כולם חוץ מברוטוס)

           ילדון! לוציוס! ישן? לא משנה.  

          שתיהנה מטל שינה כמו דבש

          כבד. לך אין הזיות, תעתועים

          שדאגות שותלות בראש. לכן

          אתה ישן טוב. 

       (נכנסת פורציה)

פורציה:                    ברוטוס, בעלי.

ברוטוס:   איך, פורציה? למה את ערה עכשיו?

          אסור לך להפקיר את הבריאות

          החלשה לְקור נושך של בוקר.

פורציה:  וגם לך אסור. חמקת בגסות,

       ברוטוס, ממיטתי; ובָארוחה

       אמש קמת פתאום, והתהלכת,

       תְפוּש מחשבות, ונאנח, בְּשילוב

       זרועות; וכששאלתי מה קרה

       נתת בי מבט רע וקשה.

       המשכתי עוד ללחוץ; גֵרדתָּ את

       הראש, רקעת בחוסר סבלנות

       בָּרגל. התעקשתי שוב, שוב לא

       ענית אבל בנפנוף כועס

       של יד סימנת שאעזוב אותך.

       עזבתי, כי פחדתי להגביר

       את אי-הסבלנות שנראתה

       כל כך דלוקה, וגם מתוך תקווה

       שזה רק מצב רוח, כמו שיש

       לכל איש לפעמים. זה לא נותן

       לך לאכול, או לדבר, גם לא

       לישון. ואם זה היה משפיע גם

       על צורתך כמו על ההתנהגות,

       לא הייתי מזהה בך את ברוטוס.

       יקר, שתף אותי במה שאוֹכֵל

        אותך.

ברוטוס:             אנ' לא מרגיש טוב, זה הכל.

פורציה: ברוטוס אדם נבון: אם לא היה

        בריא, היה מוצא איך להחלים.

ברוטוס:  ואני עושה כך. פורציה יקרה,

          לכי לישון.

פורציה:                      ברוטוס חולה – וזו

       תרופה להסתובב חֲצי לבוש,

       לשאוף לחות של בוקר? מה, ברוטוס

       חולה? ומתגנב מן הבריאות

       של מיטתו לצאת אל זיהומֵי

       הלילה? לפתות לֵיחות אוויר

       לא מטוהר להוסיף למחלתו?

       לא-לא, ברוטוס שלי, יש מין רעה

       חולה בתוך הנפש אצלך, 

       שיש לי זכות בשל מעמדי

       לדעת מה היא; ועל הברכיים

       אני פה משביעה אותך, בשם

       יופיי המהולל לשעבר,

       וכל שבועות אהבתך, ואותה

       שבועה גדולה אשר איגדה ועשתה

       אותנו לאחד, שתגלה לי –

       לעצמך, לְחֶצְיְיךָ – על מה

       אתה כל כבד – ומי היו

       האנשים שביקרו אותך הלילה:

       כי היו פה איזה ששה-שבעה, והם

       הסתירו את פניהם אפילו מן

       החשכה.

ברוטוס:               לא על ברכיים, פורציה

       האצילית.

פורציה:                  לא היה לי צורך לוּ

       אתה היית ברוטוס אצילי.  

       בחוזה הנישואים, תגיד לי, ברוטוס,

      ישנו סעיף שאוסר עלי לדעת

       אף סוד פרטי שלך? אני

       בשרך ועצמך רק לכאורה,

       בערבון מוגבל? לספק חברה 

       בארוחה, וקצת חום במיטה,

       ולהחליף מדי פעם מלה? 

       מה, אני גרה באיזה פרבר

       של חיבתך? אם זה הכל, אז פורציה

       היא הזונה של ברוטוס, לא אשתו.

ברוטוס: אשתי, האמיתית, אשת כבוד,

          היקרה לי כמו טיפות הדם

          בַּלב רב-העצבות שלי.

פורציה:  אם זה היה נכון, הייתי כבר

          יודעת את סודך. נכון, אני

          אשה: אבל בכל זאת אשה של ברוטוס.

       נכון, אני אשה: אבל בכל זאת

       אשה עם מוניטין, הבת של קאטו.

       'תה לא חושב שאני חזקה

       מבנות מיני עם אבא שכזה,

       עם בעל שכזה? ספר לי את

       מחשבותיך, לא אסגיר אותם.

       לַיציבות שלי יש הוכחה –

       חותכת: מרצוני פצעתי את

       עצמי, כאן בַּיָּרֵך. את זה אוּכל

       לשאת בסבלנות, ואת הסודות

       של בעלי לא?       

ברוטוס:                   אח, אֵלים, שרק

       אהיה ראוי לה, היא אשה גדולה.

       (דפיקה)      

       שמעי, דופקים שם. פורציה, תיכנסי

       לרגע, עוד מעט חיקך יחלוק

       את כל סודות לבי.

       כל מה שלקחתי על עצמי אבהיר לך,  

       כל מה שאומר העצב על פני.

       עזבי מהר.

       (יוצאת פורציה. נכנסים לוציוס וקאיוס ליגאריוס)

       היי, לוציוס, מי דופק?

לוציוס:  פה איש חולה, רוצה לדבר אתך.

ברוטוס: ליגאריוס, שעליו דיבר מֶטֶלוּס.

          ילד, עמוד בצד. - ליגאריוס! מה?

ליגאריוס:  קבל ברכת יום טוב מפֶּה חלוש.

ברוטוס: בחרת לך זמן, ליגאריוס גבר,

          להתעטף בצעיפים! הלוואי

          שלא חלית!

ליגאריוס:                  אני לא חולה

       אם יש לברוטוס בַּתכנון מִבְצע

       ראוי לַשם כבוד.

ברוטוס:                              מבצע כזה

          יש לי, ליגאריוס, בַּתכנון, לו היתה

          לך אוזן בריאה לשמוע  עליו.

ליגאריוס:  בשם כל אל שרומאים סוגדים לו,

          ת'מחלה שלי אני משליך

          פה. נפש רומא, בן אמיץ, נצר

          לחלציים נכבדים, אתה 

          כמו בעל אוב הֵשבְתָּ את רוחי

         המתה לחיים. עכשיו אמור

         לי רוץ – אצא כנגד כל סיכוי,

         ואנצח, כן! מה לעשות?

ברוטוס:  זאת עבודה אשר תבריא חולים.

ליגאריוס: לא נצטרך גם להחלות בריאים?

ברוטוס:   כן, גם זה נצטרך. מה זה, אחי,

          אחשוף לך בָּהליכה אל מי

       שזה צריך להיעשות לו.

ליגאריוס:                               רגל

       הרֵם, ואני בלב מחוּדש-אש

       אלך בעקבותיך אל אנ'-לא- 

       יודע-מה; אבל מספיק שברוטוס

         מוביל ת'דרך.

ברוטוס:                     אז בוא אחרי.

       יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


רעם וברק. נכנס יוליוס קיסר בחלוק הלילה שלו.

קיסר:  שמיים וארץ לא נחו הלילה.

          שלוש פעמים קאלפורניה קראה

          מתוך שינה "הצילו! הם רוצחים

          את קיסר." מי בפנים?

          (נכנס משרת)

משרת: אדון?

קיסר:  הגד לכוהנים להקריב קרבן,

          ומסור לי את דעתם איך התקבל.

משרת: מיד, אדון.

          (יוצא. נכנסת קאלפורניה)

קאלפורניה: מה זאת אומרת? מתכוון לצאת?

          אתה לא זז היום מהבית.

קיסר:                                קיסר

          ייצא. כל הדברים שאיימו

          עלי אי פעם הסתכלו רק על

          גבי; מול הפָּנים של קיסר הם

          נעלמים.

קאלפורניה:            אף פעם, קיסר, לא

          החזקתי מסמלים, אבל עכשיו

          הם מפחידים אותי. יש מישהו

          בִּפְנים שמספר, בנוסף לכל

          מה ששמענו וראינו, על

          מראות אימים שהמשמר נתקל

          בם. לביאה המליטה בָּרחובות,

          בורות של קבר נפערו, פלטו

          מתים. אנשי צבא, גברים של אש,

          לוחמים על עננים, טורים-טורים

          בְּמערך קרבי, אשר טפטף

          דם על הקפיטול. רעש הקרב

          פוצץ את האוויר, סוסים צנפו,

          ונאנקו הגוססים, רוחות

          צווחו ויללו בָּרחובות.

          אח, קיסר, הדברים האלה הם

          לא טבעיים, הם מפחידים אותי.

קיסר:  ממה אפשר להימנע אם כך

          רוצים אלים גדולים? ובכל זאת

          קיסר  יֵיצא, כי הנבואות האלה

          הן לָעולם כולו, לא רק לקיסר.

קאלפורניה: כשקבצן מת אין כוכבי שביט;

          בְּמות שליט שמיים בוערים.

קיסר:  פחדן מת אלף פעם עד מותו;

          גיבור טועם רק פעם אחת מוות.

          מכל דְבר פלא ששמעתי, אין

          מוזר מזה שבני-אדם פוחדים,

          כי המוות, סוף בלתי נמנע, יבוא

          כשהוא יבוא.

          (נכנס משרת)

          מה הידעונים אומרים?

משרת: הם נגד שתצא היום. כשהם

          תלשו את הקרביים של הזֶבח,

          הם לא מצאו לב בַּחיה.

קיסר:                                 אלים

          עושים זאת לבייש ת'פחדנות.

          אם קיסר מרוב פחד יישאר

          היום בבית, הוא חיה בלי לב.

          לא, קיסר לא נשאר. הסכנה

          יודעת שקיסר מסוכן ממנה.

          אנו שני אריות שהומלטו

          באותו יום, ואני המבוגר   

          והנורא יותר; אז קיסר כן

          ייצא.

קאלפורניה:         אוי, בעל, עודף בטחון

          טורף את חוכמתך. לא, אל תצא

          היום. תגיד שאלה פחדים שלי

          שמחזיקים אותך בבית, לא

          שלך. נשלח את אנטוניוס לַסנאט,

          להגיד שאתה לא חש בטוב היום.  

          על הברכיים, שמע בקולי הפעם.

קיסר:  אנטוניוס יספר שאני לא מרגיש טוב,

          ולמענךְ אני נשאר בבית.

          (נכנס דציוס)

          או, הנה דֶציוס. הוא יגיד להם.

דציוס: שלום רב, קיסר. בוקר טוב, כבוד קיסר.

          באתי לקרוא לך אל הסנאט.

קיסר:  ובאת בשעה טובה לשאת

          את ברכותי אל הסנאטורים,

          ואמוֹר להם שאני לא בא היום.

          "לא יכול" זה שֶקר; "לא מעז", שֶקר

          כפול. לא בא היום. תמסור כך, דציוס.

קאלפורניה: תגיד - חולה.

קיסר:                        שקיסר ישקר?      

          זרועי נִצחה כל מה שזז בכדי    

          לפחוד לומר לכמה ישישים

          את האמת? לך, דציוס, ותאמר

          להם שקיסר לא בא.

דציוס:                                קיסר איש

          גדול, תן לי איזו סיבה, אחרת

          כשאמסור זאת יצחקו עלי.

קיסר:  סיבה? לא בא לי. אז אני לא בא.

          והסנאט שיסתפק בזה.

          אבל כדי לספק אותך אישית,

          כי אני אוהב אותך, אגיד לך.

          קאלפורניה פה, אשתי, גזרה עלי  

          ריתוק בַּבּית. היא חלמה הלילה

          שראתה פסל שלי, והוא,

          כמו מִזרקה בעלת מאה פּיות,

          התיז רק דם; ואינסוף רומאים  

          שמחים הגיעו מחייכים לשטוף

          את ידיהם בו. היא רואה בְּכל

          זה אזהרות, אותות ואיומים,

          ועל ברכיה היא הפצירה בי

          להישאר בבית.

דציוס:                      הפירוש

          של החלום הזה מוטעה. זה היה

          חזון, יפה ומבשר מזל

          טוב. פסלך אשר מצינורות

          רבים התיז דם שבו רחצו

          כל כך הרבה בני רומא מחייכים

          הוא סמל שממך רומא תינַק

          דם מְחַיֶּה, ואנשים גדולים

          יצטופפו לשים יד על שרידים

         קדושים, כתמים ומזכרות. זה מה

          שמסמל חלום קאלפורניה.

קיסר:  ואתה היטבת לפרש אותו.  

דציוס: חכה תשמע עד כמה שהיטבתי.

          כי דע שהסנאט החליט לתת

          היום לְקיסר גיבורנו כתר.

          אם תבשר להם שאתה לא בא,

          הם עלולים לחזור בהם. וחוץ

          מזה, זה גם מוּעד לגרור מיד

          בדיחות; יהיה מי שיגיד "פַּזרו

          את הסנאט עד שתגריל אשתו

          של קיסר חלומות יותר טובים."

          אם קיסר מתחבא, מי לא ילחש

          "אה, קיסר מפחד"?

          תסלח לי, קיסר, רק מאהבה

          גדולה, גדולה לקידומך אני

          אומר זאת, והטַקְט שלי נכנע

          לָאהבה.

קיסר:                   כמה מטופשים,

          קאלפורניה, נראים עכשיו פחדייך!

          מֵבִיש איך התקפלתי בפניהם.

          תני לי את הגלימה, כי אני הולך.

          (נכנסים ברוטוס, ליגאריוס, מטלוס צימבר, קסקה, טרבוניוס, צינה ופּוּבְּליוס)

          והנה פּוּבְּליוּס שבא לקרוא לי.

פובליוס:  בוקר טוב, קיסר.

קיסר:                         פּוּבּליוּס, שלום.

          מה, ברוטוס, גם אתה קמת מוקדם?

          בוקר טוב, קסקה. אה, ליגאריוס, קיסר

          אף פעם לא היה אויב שלך

          כמו המחלה שעשתה אותך כחוש.

           מה השעה?

ברוטוס:                      צִלצל כבר שמונה, קיסר.

קיסר:  תודה על הטרחה והאדיבות.

          (נכנס אנטוניוס)

          תראו, אנטוניוס, שחוגג לו כל

          הלילה, קם בכל זאת. בוקר טוב,

          אנטוניוס.

אנטוניוס:                     גם לְקיסר הנכבד.  

קיסר:  שיכינו שם ת'חדר. לא נעים

          לי שמחכים לי ככה. צינה, כן,

          מֶטֶלוּס, כן. טְרֶבּוֹנְיוּס, מה, אני

          צריך שעה אתך לאיזה דיון.

          תזכור להיפגש אתי היום.

          תהיה קרוב אלי, שאזכור אותך.

טרבוניוס:  כן, קיסר. (הצידה) ואהיה קרוב כל כך

          שחבריך היו מעדיפים

          שאתרחק קצת.

קיסר:                        חברים טובים,

          כנסו, ותטעמו אתי קצת יין,

          ואז נצא כמו חברים יחדיו. 

ברוטוס (הצידה): לא כל "כמו" הוא כמו באמת, אח, קיסר.   

          והלב של ברוטוס מתכווץ מזה.

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס אַרְטֶמִידוֹרוּס, קורא.

ארטמידורוס: "קיסר, הישמר מברוטוס. היזהר מקסיוס. אל תתקרב אל קסקה. פקח עין על צינה. אל תבטח בטרבוניוס. שים לב למטלוס צימבר. דציוס לא אוהב אותך. פגעת בליגאריוס. יש רק מחשבה אחת בכל האנשים האלה, והיא מכוּונת נגד קיסר. אם אתה לא בן-אלמוות,  שמור על עצמך. בטחון-יתר מאפשר קשירת קשר. יגנו עליך האלים בגדולתם. – אוהבך, ארטֶמידורוס."

           אעמוד פה עד שקיסר יעבור,

            ואגיש לו את זה כמו טופס בקשה.

            כואב לי ששינֵי היריבוּת

            והקנאה לא יתנו לַטוב לִחיות.

            קְרא את זה, קיסר, ואולי תשרוד,

            או שרק לְבוגדים מזל ורוד.

                                [/ או שלְבּוגדים מובטח מזל ורוד.]

יוצא.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים פורציה ולוציוס.

פורציה:  בבקשה, ילד, רוץ לסנאט.

          אל תישאר פה לענות לי, לֵך.

          לְמה אתה מחכה?

לוציוס:                            לדעת מה

       המשימה שלי, גבירתי.

פורציה:                            הלוואי

         היית שם כבר וחזרת הנה

         לפני שאגיד לך מה לעשות שם.

       (הצידה): כוח רצון, חזֵק אותי. הקם   

       לי בין הלב לַפֶּה הר ענקי.

       יש לי נשמה של גבר, אבל כוח –

       רק של אשה. כמה קשה לְאשה

       לשמור סודות. (ללוציוס) אתה עוד כאן?

לוציוס:                                                       גברתי,

       מה לעשות? לרוץ לקפיטול

       וזה הכל? ולחזור אלייך פה

       וזה הכל?

פורציה:                        כן, ילד, תדוֵוח

       אם אדונך נראה בסדר; הוא

       יצא חולה; ושים טוב לב מה קיסר 

       עושה ומי נצמד אליו קרוב.

       שמע, ילד, מה הרעש?

לוציוס: אנ' לא שומע, גברת.

פורציה:                             תקשיב טוב.

       שמעתי נהם, געש, התנגשות,

       שהרוח מביאה מהקפיטול.

לוציוס:  בחיי, גברתי, אנ' לא שומע כלום.

          (נכנס מגיד העתידות)

פורציה:  בוא הנה, אתה. מאיפה אתה בא?

מגיד עתידות: מהבית, גברת יקרה.

פורציה:    מה השעה?

מגיד עתידות:              קרוב לתשע, גברת.

פורציה:  יצא כבר קיסר אל הקפיטול?

מגיד עתידות: עוד לא. אני הולך להתייצב,

       לראות אותו עובר בדרך שמה.

פורציה:  יש לך בקשה לקיסר, כן?

מגיד עתידות: יש לי, גברתי, אם קיסר רק יואיל

       להיות נחמד לְקיסר ולהקשיב לי.

       אפציר בו להיות חבר של עצמו.

פורציה:  מה, 'תה יודע שרוצים להזיק לו?

מגיד עתידות: מה שאדע – עמום,

       מה שאֶפְחד – עלול.

       יום טוב לך. הרחוב פה צר מאד,         

       והקהל שבעקבותיו של קיסר, 

       סנאטורים, שופטים, עותרים פשוטים,

       ימחץ את האיש החלוש כמעט

       לַמוות. אתמקם בִּנקודה

       ריקה יותר, ואדבר משם

       עם קיסר הגדול כשהוא עובר.

         (יוצא)      

פורציה:  חייבת להיכנס. אוי לי, איזה

       דבר חלש לב של אשה. אח, ברוטוס,

       בהצלחה עם היוזמה שלך.

       בטוח שהילדון שמע אותי. –

       יש לו לברוטוס בקשה שקיסר

       לא ייעתר לה. איי, יש לי סחרחורת.

       רוץ, לוציוס, מסור שלום לאדונך.

       תגיד לו שאני שמחה. תחזור

       למסור לי מה שהוא אומר לך.

         יוצאים, משני צדדים.


מערכה 3, תמונה 1 -


תרועה. נכנסים קיסר, ברוטוס, קסיוס, קסקה, דציוס, מטלוס, טרבוניוס, צינה, אנטוניוס, לֶפּידוס, ארטמידורוס, פובליוס, פּוֹפּילוּס, לנה ומגיד העתידות.

קיסר:  אז אמצע מרץ כבר בא.

מגיד עתידות: כן, רק עוד לא הלך.

ארטמידורוס: ברכות לְקיסר. קרא ת'טופס פה.  

דציוס: טרבוניוס מבקש שתעיין

          לרגע בַּפְּניה שלו.

ארטמידורוס:                     הו קיסר,

         קְרא קודם את שלי, כי היא נוגעת

          אישית לְקיסר. קרא אותה, כְּבוד קיסר.

קיסר:  מה שאישי יוגש בתור לִפְתן.  

ארטמידורוס: לא, קיסר, אל תדחה, תקרא מיד!

קיסר:  מה, הוא משוגע?

פובליוס:                          עשה טובה, 'סתלק.

קסיוס:   נדחף עם הפניה שלך ברחוב?

          תבוא לקפיטול.

          (קיסר ומלוויו זזים הלאה)

פּוֹפּילְיוּס: מאחל ליוזמתכם היום ברכה.

קסיוס:   איזו יוזמה, פּוֹפּילְיוּס?

פופיליוס:                                יום נעים.

ברוטוס:   מה אמר פופיליוס?

קסיוס:   איחל לנו ברכה עם היוזמה

          היום. אני פוחד שהתכנית

          שלנו התגלתה.

ברוטוס:                           תראה איך הוא

          נצמד לקיסר. שים אליו לב.

קסיוס:                                         קסקה,

          פְּעל מיידית, לפני שיבלמו

          אותנו. ברוטוס, מה עושים? אם זה

          נחשף, קסיוס או קיסר לא ישובו; 

          אני ארצח את עצמי.

ברוטוס:                                קור רוח, קסיוס.

          פופיליוס לא מדבר על תכניתנו:

          תראה, הוא מחייך, וקיסר לא

          שינה פרצוף.

קסיוס:                            טרבוניוס מתזמן

          את זה יפה מאד: תביט שם, ברוטוס,

          הוא מסלק את אנטוניוס מהדרך.

          (יוצאים אנטוניוס וטרבוניוס)

דציוס: איפה מטלוס צימבר? שיגיש

          מיד ת'עתירה שלו לְקיסר.

ברוטוס:   פונים אליו. עמוֹד צמוּד ותמוך בו.

צינה:   קסקה, אתה תרים ת'יד ראשון.

קיסר:  כולנו מוכנים? אז מה חורק,

          שעל קיסר והסנאט שלו לתקן?

מטלוס:   כבוד קיסר נעלה, גדול, כביר,

          מטלוס צימבר מול הכס שלך

          נופל בלב נכנע –

קיסר:                          אני חייב          

         לקטוע אותך, צימבר. הקידות

          עד הגחון וההשתטחויות

          אולי ישלהבו דם אנשים  

          פשוטים, ויהפכו חוק ומשפט

          מקֶדֶם למשחק של ילדים.

          אך אל תשגה לחשוב שהדם של קיסר

          יפשיר ויאבּד איכות אמת

          מחומר שממיס טפשים - כלומר

          מלים מתקתקות, עיקום ברכיים   

          וליקוקי כלבלב. אחִיךָ על

          פי צו גורש. אם אתה מתכופף,

          מפציר ומתרפס למענו

          אעיף אותך בִּבעיטה כמו גור

          כלבים. כי דע לך שקיסר לא

          עושה שום עוול, ולא מתרצה

          ללא סיבה.

מטלוס:  אין פה אף קול נכבד מהקול שלי

          שיידע להמתיק יותר לְאוזן קיסר

          את חנינת אחי המגורש?

ברוטוס:  אני מנשק לך יד, קיסר, לא

          בְּחנוּפּה, ומבקש לתת

          לפּוּבּליוס צימבר זכות לשוב מיד.

קיסר:  מה, ברוטוס?

קסיוס:                    קיסר, מחילה; מְחל, קיסר.

            באבק רגליך אני מתפלש

          להתחנן: השב את פובליוס צימבר.

קיסר:  לו אני כמוכם הייתי מתרצה כבר.

          לו ידעתי להתחנן לחנינה,

          הייתי מול תחינות חונן. אבל 

          אני יציב כמו כוכב הצפון,

          שלקביעוּת אחיזתו אין אח

          ורֵע בָּרקיע. השמיים

          צבועים באינסוף ניצוצות: כולם

          אש, כל אחד זוהֵר; אך רק אחד

          לא זז ממקומו. כך בָּעולם:

          הוא משובץ יפה בבני אדם,

          כולם בשר-ודם, כולם עם מוח.

          אבל אני מכיר אחד בלבד

          בין אלה שניצב בעמדתו

          בלי נוע, אף תנודה לא תטלטל

          אותו. וכדי להראות שזה אני,

          תספיק דוגמה קטנה זו: שהייתי

          חד-משמעי כשגירשתי את צימבר,

          ואני חד משמעי שיימשך כך.

צינה:   הו קיסר –

קיסר:                   די! תזיז את האולימפוס?

דציוס: כבוד קיסר –

קיסר:                     מה עזרה לברוטוס בֶּרך?

קסקה: דברו בִּשְמִי, ידיים!

          (הם דוקרים את קיסר)

קיסר:  אֶט טוּ, בְּרוּטֶה?  - אז פּוֹל, קיסר.

          (מת)

צינה:   חופש! חרות! מתה הרודנות!

          רוצו, לצעוק, תכריזו ברחובות.

קסיוס:   עלו על דוכני  הנאומים  

          לצעוק "חופש, חרות, שחרור!"       

ברוטוס:                                         בני עיר,

          סנאטורים, אל בהלה, אין מה

          לנוס. עמדו. חוב השאפתנות

          שוּלם. 

קסקה:           לֵך, ברוטוס, לַדוכן. 

דציוס:                                     גם קסיוס.

ברוטוס: היי, איפה פּוּבּליוס?

צינה:   הוא פה, המום מן המהפכה.

מטלוס:  לעמוד כולם היכון, שאם יבוא

          איזה ידיד של קיסר –

ברוטוס: אל תדבר על כוננות. תרים

          ראש, פּוּבּליוס. אין כוונה להזיק

          לך או לאף רומאי. תמסור להם

          כך, פובליוס.

קסיוס:                            ועזוב אותנו, פובליוס,

          שהאנשים שיתנפלו עלינו

          לא יפגעו בשיבתך חלילה.

ברוטוס:  לךְ, והמעשה הזה רק על

          ראשינו, שעשינו.      

          (נכנס טרבוניוס)

קסיוס:    איפה אנטוניוס?

טרבוניוס:                          הוא ברח הביתה

          בהלם. אנשים, נשים וטף

            בוהים, צורחים, רצים כאילו יום-

          הדין.

ברוטוס:            גורל, מה רצונך נדע עוד.

          למות נמות בטוח; רק הזמן

          ואיך דוחים אותו, זו דאגת

          בני-האדם.

קסקה:                  מי שחותך עשרים

          שנים מהחיים חותך עשרים

          שנות פחד מהמוות.

ברוטוס:                               מזווית

          כזאת, המוות הוא מין הטבה.

          אנחנו חברים של קיסר אם

          קיצרנו לו תקופה של פחד מן

          המוות. אַרְצָה, רומאים, לארץ,

          ונשטוף ידיים בְּדם קיסר עד

          לַמרפקים, נמרח את חרבותינו.

          ואז נצעד קדימה עד

          כיכר השוק, וכשנניף ת'נְשקים

          האדומים מעל הראש נצעק

          כולם "שלום וחופש וחרות."

קסיוס:   אז ארצה, ולשטוף. כמה דורֵי

          דורות עוד יְשחקו את התמונה

          הכבירה שלנו בארצות

          שעוד לא נולדו ובשפות שלא

          נודעו?

ברוטוס:              כמה פעמים בתור בידור

          שוב ידמם קיסר אשר מוטל

          כעת על בְּסיס פסל פומפיי, שווה

          כמו האבק?

קסיוס:                       כל עוד זה יהיה,

          אז הגרעין שלנו יִיקָרֵא

          "אלה אשר נתנו לארצם חרות."

דציוס:   מה, נתקדם כבר?     

קסיוס:                             כן, כולם קדימה.

          ברוטוס יוביל, ואנחנו בעקבותיו

          בְּלב אמיץ, לב רומאי מובחר.

(נכנס משרת)

ברוטוס:   מי זה? חבר של אנטוניוס.

משרת:                                     ככה, ברוטוס,

          ציווה עלי האדון שלי לכרוע.

          ככה ציווה אנטוניוס שאפול,

          ומן הארץ כך ציווה שאומר:

          ברוטוס הוא טוב, חכם, אמיץ, ישר.

          קיסר היה גדול, עז, מלכותי,

          אוהב. אמור שאני אוהב את ברוטוס

          ומכבד אותו. אמור שפחדתי

          מקיסר, גם רחשתי לו כבוד

          ואהבה. אם ברוטוס יאשר

          לאנטוניוס בלי חשש לבוא אליו,

          להבין ברור על מה זכה קיסר

          בְּמוות, אז אנטוניוס לא יאהב

          את קיסר זה המת אלא את ברוטוס

          החי, וילך בעקבותיו של ברוטוס

          האציל בכל תפנית ומהלך

          שבין מוקשֵי מצב חסר תקדים

          כזה. אלה דבריו של אדונִי

          אנטוניוס.

ברוטוס:                         אדונך הוא רומאי

         חכם ואמיץ לב. אף פעם לא

          חשבתי אחרת.   

          אמור לו: אם יואיל לבוא, ישמע

          וישוכנע; וחי כבודי, שום רע

          לא יאונה לו.

משרת:                    כבר מביא אותו.

          (יוצא)        

ברוטוס:   ברור לי שהוא יהיה חבר שלנו.

קסיוס:     הלוואי; אבל אני חושש ממנו,

          והספקות שלי תמיד קולעים

          למטרה.

          (נכנס אנטוניוס)

ברוטוס:        הוא פה. ברוך הבא, אנטוניוס.

אנטוניוס:                                       אאא,

          קיסר עצום! כל כך נמוך נפלת?

          כל כיבושיך, כל התהילות,

          הנצחונות, ביזת קרבות – כל זה

          צוּמק לגוש קטן כזה? שלום

          לךָ. אנ' לא יודע, רבותי,

          מה בכוונתכם, למי עוד יש

          להקיז פה דם, מי עוד נגוע. אם

          אני הוא, אין שעה טובה משעת

          מותו של קיסר, אין מכשיר קרוב-

          להיות-ראוי מהחרבות האלה,

          שהתעשרו בַּדם האצילי

          בַּיְּקוּם. בבקשה, אם יש לכם

          טינה כלפי, עכשיו, כשידיכם

          האדומות רותחות וּמַהְבּילות

          עדיין, תמלאו את רצונכם.

          אֶחיה אלף שנים ולא אמצא

          רגע הולם כל כך למות. אין שום

          מקום שינעם לי, ושום אמצעי

          של מוות, כמו פה ליד קיסר, פה

          להיחתך – ובידיכם, גדולֵי

          וּמובילֵי הרוח של דורנו. [/ ימינו.]            

ברוטוס:   אנטוניוס, אל תבקש מאיתנו מוות:

          אמנם כרגע יש לנו מראֶה

          אכזר של דם, כך 'תה רואה אותנו 

          על פי ידינו והמעשה,

           אבל אתה רואה רק את ידינו,   

          את מלאכת הדמים שהן עשו:

          את הלבבות שלנו לא ראית.

          הם מלאי חמלה, ורק חמלה

          על רומא שחטאו נגדה - כי כמו

          שאש הודפת אש, חמלה תהדוף

          חמלה – חמלה עשתה את המעשה

          הזה לקיסר. נגדך, אנטוניוס,

          לַחרבות שלנו אין שום חוד.

          זרועותינו כשם שזעמוּ, לבֵּנו

          כשם שהתפרע, מקבלים

          אותך באהבה, יראת כבוד,

          רצון טוב.  

קסיוס:                        לקולך יהיה משקל

          זהה בחלוקת התארים

          החדשים.

ברוטוס:                      רק תהיה סבלן

          עד שנפייס את ההמון, שלא

          יודע את נפשו מפּחד, אז

           נסביר לך למה אני, שאהבתי

          את קיסר כשהכֵּיתי אותו ארצה,

          עשיתי זאת.

אנטוניוס:                        אני לא מפקפק

          בחוכמתכם. ייתן לי כל איש את

          ידו, נוטפת דם. ראשון, ברוטוס,     

          אלחץ אתך ת'יד. קדימה, קסיוס,        

          היד שלך, עכשיו תן, דציוס, את

          שלך. עכשיו שלך, מֶטלוס. צינה,

          שלך; קסקה נועז שלי, ידך.       

          ואחרון חביב מאד , טרבוניוס,  

          תן יד. איי, רבותי, מה אדבר       

         ומה אומר? האמינות שלי

          על קרקע כה חלקלקה עכשיו,

          שוודאי אינכם יודעים אם לגנות

          אותי בתור פחדן או בתור חנפן.

          שאהבתי אותך, קיסר, הו כן, זה

          נכון: ורוחך, אם היא צופה

          בנו הרגע, איך היא לא תבכה -

          לא על מותך אלא לראות כיצד

          אנטוניוס אהובך משלים, לוחץ

          לאויביך אצבעות ספוגות בְּדם?

          לב אצילי! מול הגווייה שלך!

          לו היו עינַי רבּות כמו פצעיך,

          ודמעותי קולחות כמו דמך,

          זה היה הולם אותי יותר מאשר   

          לכרות ברית עם אויביך. סלח לי, יוליוס!

         פה, צבי מצביא, נִלכּדתָּ. פה נפלת.   

          ופה עומדים הציידים שלך,

          נושאים אותות בשרך, שטופים בִּנְהר

          דמך. עולם, אתה היית יער

          של אֵיל-האיילים הזה, והוא,

          עולם, היה אל היערות שלך.

          איך כמו צבי שמלכים רבים היכו בו

          אתה מוטל!

קסיוס:    אנטוניוס –

אנטוניוס:                   סלח לי, קסיוס: את כל זה

          יכלו לומר אויביו של קיסר, כן?

          מפי חבר זה סתם דיווח קר.

                                  [/ מפי חבר זה רק ציון עובדות קר.]  

קסיוס:   לא מאשים אותך על השבחים

          לְקיסר, אבל איך אתה רואה

          את הקשרים אתנו? שנִמְנה

          אותך בתור ידיד, או שעלינו 

          להתקדם ולא לבנות עליך?

אנטוניוס:  הרי לחצתי לכם יד. ואז

          הלכתי לאיבוד כשמבטי נפל

          על קיסר. חברים שלי כולכם,

          ואני אוהב אתכם, רק בְּתקווה

          שתעניקו לי סיבות בְּמָה

          וְלָמה היה קיסר מסוכן.

ברוטוס:   ברור, אחרת כל זה סתם ברברי.

          כל כך שקולות הן הסיבות שלנו

          ש, אנטוניוס, לו היית בְּנו של קיסר

          היית משתכנע.

אנטוניוס:                     זה כל מה

          שאני מבקש, וגם את רשותכם 

          להציג את גופתו בכיכר השוק,

          ומהדוכן, כפי שהולם חבר,

          לומר דברים בטקס הלוויה.

ברוטוס:   בהחלט, אנטוניוס.

קסיוס:                              ברוטוס, שתי מלים.

          (הצידה): 'תה לא יודע מה אתה עושה.

           שלא תסכים שאנטוניוס ידבר

          בַּלוויה שלו. תחשוב רק עד

          כמה יוכל בַּדיבורים שלו

          להשפיע על האנשים.

ברוטוס:                                סליחה:

          אני אעלה ראשון אל הדוכן,

          אסביר כמה מוצדק היה מות קיסר.

          אצהיר מראש שכל דברי אנטוניוס

          הוא אומר ברשותנו ואישורנו;

          ושלִבֵּנו מחויב להעניק   

          לְקיסר טקס ממלכתי חוקי.

          זה ישחק לטובתנו, לא

          נגדנו.     

קסיוס:                  אני לא יודע איך

          זה יתפתח. לא אוהב את זה.

ברוטוס:  אנטוניוס, הנה, קח את גופת קיסר.

          לא תאשים אותנו בִּנאום

          הלוויה שלך, אבל תגיד

          כל טוֹב שאתה יכול לרקום על קיסר,

          ואמור שאתה עושה זאת ברשותנו:

          אחרת לא תהיה לך בכלל

          יד בלוויה הזאת. ואתה תנאם

          מאותו דוכן שאליו אני עולה,

          אחרי תום הנאום שלי.

אנטוניוס:                                 מוסכם.

          איני רוצה יותר.

ברוטוס:   הכן את הגופה, אם כך, ובוא.

          (יוצאים כולם חוץ מאנטוניוס)

אנטוניוס: אאא, סלח לי, גוש עפר מדמם, שאני

          ציתן ורך עם הַקַּצבים האלה.         

                        [/ משפיל ראש מול הקצבים האלה.]

          אתה שריד של האדם הכי

          אציל שחי בזרם ההיסטוריה.

          אוי לה לַיָּד אשר שפכה דם כה

          יקר. אני מנבא עכשיו מעל

          פצעיךָ - שכמו פּיות אלמים  

          פותחים שפתיים אדומות להפציר

          שאֶתֵן להם ביטוי וקול - קללה

          תיפול על האיברים של בני-אדם:

          מלחמת אח באח ואש-שנאה

          מבית יְשתקו את כל איטליה;

          דם וחורבן יהיו שגורים כל כך,

          זוועות יהיו יומיומיות כל כך,

          שאמא תחייך כשהיא תראה

          איך תינוקה נקצץ פרוסות-פרוסות

          בידי המלחמה; ההסתגלות  

          לְמעשי אימה תחנוק כל שביב

          חמלה, ורוח קיסר, משחרת

          לנקמה, ולצדו אַטֶה

          אלת ההרס שתבוא חַמה

          מתוך השאול, תצעק מגבול עד גבול

         בקול של מלך "להשמיד הכל",

          ותשחרר מן הרצועה את כלבי

          המלחמה, כדי שהתועבה

          הזאת תְּמלא ת'ארץ בְּסִרְחון

          פגרים שמשוועים להיקבר.         

          (נכנס משרת של אוקטביוס)

         אתה משרת אצל אוקטביוס, לא?

משרת: נכון, אנטוניוס.

אנטוניוס:  קיסר כתב לו שיבוא לרומא.

משרת: כן, הוא קיבל ת'מכתבים והוא בא;

          ביקש ממני שאמסור לך -

          אאא קיסר!

אנטוניוס: הלב שלך מוצף; לךְ, בְּכה לךָ.

          עצב, אני רואה, הוא מדבק,

          כי עיני, כשהן רואות את חרוזֵי

          הצער בשלך, כמעט דומעות    

          כבר. אדונך מגיע?

משרת:                         הוא הלילה

          ילון שלושים וכמה קילומטר

          מרומא.

אנטוניוס:             דְהר אליו זריז, ספר

          לו מה קרה. זאת רומא מתאבלת,

          זאת רומא מסוכנת, זאת לא רומא

          בטוחה עדיין לאוקטביוס. זוז,      

          תאמר לו זאת. אבל חכה, טוב? אל

          תזוז לפני שאקח את הגופה

          הזאת לַשוּק. אני שם אמשש     [/ הזאת לשוק. שם אנסה לבדוק]  

          בַּנאום שלי איך הציבור מגיב

          לָאלימות של הרוצחים האלה.

         ככה תדע מה לדווח לו,

          לאוקטביוס הצעיר, על המצב.

          תן יד.

          יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים ברוטוס וקסיוס עם אנשי העם.

אנשי עם:   רוצים תשובות. תתנו תשובות.

ברוטוס:   אז בואו, חברים, הקשיבו לי.   

          קסיוס, תלך אתה לרחוב ההוא,

          תפריד את הקהל:

          מי שרוצה לשמוע אותי - נשאר.  

          מי שרוצה את קסיוס - אחריו,

          ויינתנו לכם פומבית סיבות

          לְמות קיסר.

          (הולך אל הדוכן)

איש עם 1:                 אני אשמע את ברוטוס.

איש עם 2: אני אשמע את קסיוס, ונשווה

          ת'הסברים שכל אחד ייתן.

(יוצאים קסיוס וכמה מאנשי העם)

איש עם 3: ברוטוס המכובד עולה שם. שקט.

ברוטוס:   בסבלנות עד לַסיום.

           בני רומא, בני הארץ, יקירַי, הקשיבו לטיעונים שלי ותהיו בשקט, שתוכלו לשמוע. האמינו לי, בכבודי, וקחו את כבודי בחשבון כדי שתאמינו. בַּקרו אותי בחוכמתכם והעירו את תבונתכם כדי שתוכלו להיטיב לשפוט. אם יש מישהו בַּציבּור הזה, איזשהו חבר קרוב של קיסר, אני אומֵר לו שהאהבה של ברוטוס לְקיסר לא היתה פחותה משלו. ואם החבר ישאל למה ברוטוס קם נגד קיסר, זאת התשובה שלי: לא שאהבתי את קיסר פחות, אלא שאהבתי את רומא יותר. מה הייתם מעדיפים, שקיסר יחיה וכולכם תמותו עבדים, או שקיסר ימות כדי לחיות חופשיים? על זה שקיסר אהב אותי, אני בוכה עליו; על זה שהמזל היה אתו, אני שמח; על זה שהיה אמיץ-לב, אני מכבד אותו; אבל על זה שהיה שאפתן, חיסלתי אותו. יש דמעות, על אהבתו; שמחה, על מזלו; כבוד, על אומץ לבו; ומוות, על שאפתנותו. מי פה עלוב-נפש כל כך שירצה להיות עבד? אם יש כזה, שידבר, כי בו פגעתי. מי פה ברברי כל כך שלא ירצה להיות רומאי? אם יש כזה, שידבר, כי בו פגעתי. מי פה נבזה כל כך שלא יאהב את המולדת שלו? אם יש כזה, שידבר, כי בו פגעתי. אני נותן זמן לִתשובה.

כולם:  אין כזה, ברוטוס, אין.

ברוטוס:   אז לא פגעתי בְּאיש. לא עשיתי לְקיסר יותר ממה שאתם תעשו לברוטוס. סוגיית מותו מתועדת ברשומות הקפיטול - בלי להפחית מתהילתו, בַּצדדים שהיה ראוי לה; ובלי להגזים בעוונותיו, שעליהם שילם בְּמוות.

          (נכנס אנטוניוס עם גופת קיסר)

          הנה באה גופתו, עם אנטוניוס המתאבל, שלמרות שלא היתה לו יד בהמתתו, ירוויח ממותו, יקבל מקום במדינה, כמו כולכם,  מי לא? ולסיום אני אגיד: כשם שהרגתי את האהוב בחברַי לטובת רומא, שמוּר לי אותו סכין לעצמי, ברגע שארצי תגיד שהיא זקוקה למותי. (יורד)

כולם:  יחי ברוטוס, יחי, יחי!

איש עם 1: נישא אותו בנצחון הביתה.

איש עם 2: שיבנו לו פסל על יד אבותיו.

איש עם 3: שיהיה הוא קיסר.

איש עם 4:                         כל טוֹב שהיה

          לְקיסר יש בברוטוס. שיוכתר.

איש עם 1:  נביא אותו הביתה בתשואות.

ברוטוס:    אחים.

איש עם 2:              הופ, שקט, ברוטוס מדבר.

איש עם 1:   לשתוק.

ברוטוס:   אחים טובים, תנו לי לחזור לבד.

          ולמעני, הישארו פה עם

          אנטוניוס; תכבדו את גופתו

          של קיסר, תכבדו את הנאום

          המפאר את קיסר, שאנטוניוס

          מורשה לשאת לכם, באישורנו.

          אני מבקש, שאיש לבד ממני

          לא יעזוב עד סוף דברי אנטוניוס.

          (יוצא)

איש עם 1:   היי תחכו, בואו נשמע את אנטוניוס.

איש עם 2:  שיעלה על הבמה. נשמע

          אותו. אנטוניוס הנכבד, עלה.

אנטוניוס:   אני אסיר תודה לכם בשם ברוטוס.

          (עולה על הדוכן)

איש עם 4:   מה הוא אומר על ברוטוס?

איש עם 3:                                     הוא אומר

          שבשם ברוטוס הוא אסיר תודה

          לנו.

איש עם 4:          יותר טוב שלא ילכלך

          על ברוטוס פה.

איש עם 1:                           קיסר הזה היה

          רודן.

איש עם 4:              לא, זה בטוח. מזלנו

          שרומא נפטרה ממנו.

איש עם 2:                                 שקט,  

          נשמע מה הוא יכול כבר להגיד.  

אנטוניוס:      בני רומא יקרים.

כולם:                               ששש! תנו לשמוע.

אנטוניוס:   אחים, בני רומא, בני ארצי, שִמעו    

          לי רגע. באתי כדי לקבור את קיסר,      

                                     [/  אחים, בני רומא, בני מולדת, תנו  

                                      / לי הקשבה. באתי לקבור את קיסר,]

          לא לפאר אותו. הרָע שבני-

          אדם עושים חי אחריהם; הטוב

          נטמן על פי רוב עם עצמותיהם.

          ברוטוס האציל אמר לכם שקיסר

          היה שְאַפְתן. אם זה נכון, היה

          זה חטא כבד, ומחיר כבד קיסר

          שילם עליו. פה, בּחסות ברוטוס

          והשאר – כי ברוטוס הוא איש של כבוד –

          כולם, כולם אנשי כבוד שם - באתי

          לִנְאוֹם בַּלוויה של קיסר. הוא

          היה חבר שלי, הוגן כלפַּי

          ונאמן; אבל ברוטוס אומר

          שהוא היה שאפתן, וברוטוס הוא

          איש של כבוד. הוא הביא הרבה שבויים

          לרומא, דמי הכופר בעדם

          מִלאו טוב את קופת המדינה.

          בזה ראו שקיסר שאפתן?

          כשזעקו העניים, קיסר

          בכה. שְאפתנות בנויה מחומר

          נוקשה יותר. אבל ברוטוס אומר

          שהוא היה שאפתן, וברוטוס הוא

          איש של כבוד. כולכם ראיתם איך

          בַּחג הגשתי לו שלוש פעמים

          כתר מלכות, והוא שלוש פעמים

          סירב לו. זאת שאפתנות? אבל

           ברוטוס אומר שהוא היה שאפתן,

          וברוטוס הוא איש של כבוד. אנ' לא

          מנסה להפריך את הדברים של ברוטוס,

          אני אומֵר רק מה שאני יודע.  

          כולכם אהבתם אותו בזמנו,

          והיתה לכם סיבה. איזו סיבה

          מונעת בעדכם להתאבל  

          עליו? הו השיפוט כיום - נחלת

          הבהמות, ובני-אדם אִבְּדו

          תבונה. סליחה שניה. הלב שלי

          שם בארון עם קיסר, ואני

          חייב לעצור עד שישוב אלי.

איש עם 1: נראֶה לי, יש הרבה במה שהוא

          אומר.

איש עם 2:          אם 'תה חושב על זה, עשו

          לקיסר עוול.

איש עם 3:               כן, אה, רבותי?

          מה שיבוא במקומו עלול

          להיות יותר גרוע.

איש עם 4:                       שמתם לב

          מה הוא אמר? האיש סירב לַכּתר,

          הרי ברור שהוא לא היה שאפתן.

איש עם 1: אם זה נכון, יש כמה שישלמו

          על זה - אוֹ-הוֹ!

איש עם 2:                      תראו אותו, מסכן,

          עיניים אדומות כמו אש מבֶּכי.

איש עם 3:  אין איש אציל ברומא כמו אנטוניוס.

איש עם 4:  תקשיבו, הוא מתחיל שוב לדבר.

אנטוניוס:   מלה של קיסר רק אתמול יכלה

          לעמוד מול העולם. עכשיו הוא פה, 

          מוטל, ולא יאה לאף קבצן

          להראות לו הוקרה. הו, רבותי!

          אילו רציתי להסית אתכם   

          לְזעם והתקוממות, הייתי

          חוטא לברוטוס, וחוטא לקסיוס,

          שהם - כולכם יודעים - אנשי כבוד.

          לא, לא אחטא להם. אני מעדיף

          לחטוא לַמת, לחטוא לעצמי, לכם,

          רק לא לחטוא לאנשי כבוד כאלה.

          אבל הנה מסמך, עם חותמתו

          של קיסר. בחדרו מצאתי זאת.  

          הצוואה שלו. אם בני העם

          היו שומעים מה יש בצו הזה -

          ש, תסלחו לי, אני לא אקריא -

          אז הם היו הולכים ומנשקים

          את הפצעים של קיסר המנוח,

          טובלים בַּדם המקודש שלו

          ת'ממחטות, מתחננים לְחוט

          שיער שלו בתור מזכרת, ו -

          על ערש דווי - רושמים אותו כִּרְכוּש

          יקר בצוואה, להוריש לַדור

          הבא.

איש עם 4: נשמע ת'צוואה. תקריא, אנטוניוס!

כולם:  הַצַּו! עכשיו! עכשיו הצו של קיסר!

אנטוניוס: איפוק, אחים שלי. אסור שאני

          אקריא את זה. אין טעם שתדעו

          כמה קיסר אהב אתכם. אתם

          לא עץ, לא אבן, אלא בני-אדם;

          אם תשמעו כבני-אדם ת'צו

          של קיסר, זה יפוצץ, יטריף אתכם.

          זה לא טוב שתדעו שאתם יורשיו,           

          כי אם תדעו, הה, מה ייצא מזה?

איש עם 4:   תשמיע את הצוואה, אנטוניוס.

          תקריא עכשיו ת'צוואה של קיסר.

אנטוניוס:   תהיו בסבלנות? חכו טיפה?

          זו היתה פליטת פה לספר את זה.

          מדאיג אותי שאני עושה עוול

          לְאנשי כבוד שבְּסכינים שחטו

          את קיסר. באמת מדאיג אותי.

איש עם 4:     הם היו בוגדים. "אנשי כבוד"!

כולם:  הצו, הצוואה!

איש עם 2: הם היו מנוולים, רוצחים. הצוואה, תקריא את הצוואה.

אנטוניוס: תכפו עלי להקריא ת'צוואה?

          אז תעמדו בְּמעגל סָביב

          לגופת קיסר, ואראה לכם

          את מי שכתב ת'צוואה. לרדת?

          תתנו לי את רשותכם?

כולם:                                 תבוא.

איש עם 2:                                          תרד.

          (אנטוניוס יורד מן הדוכן)

איש עם 4:  במעגל, סביבו.

איש עם 1:    תתרחקו

מהארון, 'תרחקו מהגופה.

איש עם 2: פנו מקום לאנטוניוס הגדול.

אנטוניוס:  לא, אל תצטופפו סביבי. תנו רווח.

כולם:  אחורה. תנו מקום, תלכו אחורה.

אנטוניוס:  אם יש לכם דמעות, התכוננו

          לשפוך אותן עכשיו. את הגלימה

          הזאת כולכם פה מכירים. אני

          זוכר מתי קיסר לבש אותה

          לראשונה. זה היה בערב קיץ,

          אצלו באוהל, באותו יום בו

          הביס ת'לוחמים הבלגיים.

          תראו, זה המקום שבו חדרה

         סכין של קסיוס; תסתכלו פה על

          הקֶרע מיד קסקה הקנאי;

          וברוטוס האהוב נעץ מכאן;

          וכששלף ת'להב הארור

          שלו, הַבּיטו איך בא אחריו

          הדם של קיסר, כאילו רץ מחוץ

          לַדלת לוודא אם ברוטוס הוא

           זה שדפק שם כמו קלגס או לא;

           כי ברוטוס, כמו שאתם יודעים, היה

          מלאך לקיסר. הו אלים, אתם

          יודעים כמה קיסר אהב אותו!

          זה החֲתָך שהיה האכזרי

          מכל: כשקיסר האציל ראה

          אותו דוקר, כפיות טובה, עזה

          יותר מזרוע של בוגד, גמרה

          אותו לגמרי; אז פקע לבו

          הענקי; וכשהוא טומן פניו

          בגלימתו, על בסיס הפסל של

          פומפיאוס, אשר כל הזמן הזה

          טפטף דם, קיסר הגדול נפל.

          אח איזו נפילה זו היתה, אחים!

          אני, אתם, כולנו אז נפלנו,

         כשבוגדנות צמאת דם חגגה  

         מעלינו. הו, עכשיו אתם בוכים,

          חשים את טעמם של רחמים.

          אלה דמעות של חסד. נשמות

          טובות, אתם בוכים רק לְמראה 

          הבגד הפצוע של קיסר

         שלנו? פה, תראו, זה הוא עצמו,

         מושחת, אתם רואים, בידי בוגדים.

איש עם 1: אאא, זה נורא לראות!

איש עם 2:                               אאא קיסר, איש

          גדול!

איש עם 3:          אאא יום שחור!

איש עם 4:                                   בוגדים, חלאות!

איש עם 1:  איזה מראה מחריד!

איש עם 2:                              אנו ננקום!

כולם:  לנקום! עכשיו! חַפשו! שִרפו! אש! דם!

          לרצוח! אף בוגד שלא יחיה!

אנטוניוס:  רק רגע, בני מולדת. 

איש עם 1:                             שקט שם,   

          נשמע את אנטוניוס האציל.     

כולם:                                        נשמע

          אותו, נלך אתו, נמות אתו!

אנטוניוס:  אחים שלי, יקרים שלי, שלא

          אסחף אתכם לשטף פתאומי

          כזה של מרד: אלה שעשו

          ת'מעשה הזה – אנשי כבוד.

          לדאבוני איני יודע איזו

          טינה פרטית דחפה אותם לעשות זאת;

          הם חכמים ואנשי כבוד, ובלי

          ספק יתנו לכם סיבות. אני

           לא בא לגנוב את לבבכם, אחים.

          אני לא איש-נאום, כמו ברוטוס, אלא,

          כמו שכולכם יודעים, אדם פשוט,

          ישיר, שאוהב את החבר שלו,

          ואלה שהרשו לי לדבר עליו

          יודעים זאת טוב מאד. כי לי אין שום

          תחכום, טכסיס, גם לא סמכות, מחוות,

          אוצר מלים, כדי לחמם קהל.

          אני מדבר פשוט ולעניין;

          אומֵר רק מה שאתם יודעים, מראה

          את הפצעים של קיסר המתוק,

          פִּיות אלמים - אלמים ואומללים,

         ומבקש שידברו בשמי.

        אך לו הייתי ברוטוס, והוא אנטוניוס,

         היה כאן מין אנטוניוס שמבעיר

          לכם ת'לב, ששם לשון כזאת 

          בכל פצע של קיסר שתביא

          ת'אבנים של רומא להתמרד. 

כולם:  נמרוד!

איש עם 1:  נשרוף לברוטוס את הבית.

איש עם 3:  נו בואו, נחפש את הקושרים.

אנטוניוס:   לא, תשמעו, אחים, תקשיבו רגע.

כולם:  ששש! תשמעו את אנטוניוס הגדול.

אנטוניוס:  איך, חברים, אתם הולכים לפעול

          ולא יודעים עוד כלום. על מה זכה

          כבוד קיסר כך באהבתכם? איי, אין

          לכם מושג. אז אגלה לכם.

         שכחתם את הצוואה שהזכרתי.

כולם:  נכון. הצוואה. בואו נישאר

          לשמוע את הצוואה.

אנטוניוס:                              הנה

          הצוואה, עם החותם של קיסר.

          לכל אזרח של רומא הוא נותן,

         לכל אחד, שבעים-וחמש דראכמות.

איש עם 2:     קיסר גְדול נפש! על מותו ננקום.

איש עם 3: אח, קיסר, מלך!

אנטוניוס:                            תשמעו אותי

          בסבלנות.

כולם:                היי, שקט.

אנטוניוס:                            בנוסף,

          הוריש לכם כל שביל שבַּגנים

          הפרטיים שלו, בַּבוסתנים

          החדשים שננטעו בְּצד

          זה של נהר הטיבר. הוא הוריש

          אותם לכם וליורשיכם לנצח,

          גנים ציבוריים להתהלך

          בהם ולבלות. זה היה קיסר.

          מתי יבוא עוד איש כזה?

איש עם:                                     אף פעם,

          אף פעם. בואו, בואו כבר. נשרוף

          את גופתו במקום המקודש,

          ובַברזלים המלובנים נצִית

          את הבתים של הבוגדים. להרים

          את הגופה.

איש עם 2:  תדליקו אש.

איש עם 3: תעקרו ספסלים.

איש עם 4:  תעקרו מסגרות, חלונות, תריסים, הכל.

          (יוצאים אנשי העם, עם הגופה)

אנטוניוס:    עכשיו שזה ירוץ לו. חבלה,

          יצאת לדרך. תבחרי כל שביל

          שמתחשק לך.

          (נכנס המשרת)

                          מה קורה, בחור?

משרת: אוקטביוס כבר ברומא, אדוני.

אנטוניוס:   איפה הוא?

משרת:                    בבית קיסר, הוא ולפידוס.

אנטוניוס: ולשם אצא מהר לפגוש אותו.

          הוא בא כמו משאלה. כשלַמזל

          יש מצב רוח טוב - ויש לו - הוא

          ייתן לנו הכל.

משרת:                    שמעתי שהוא

          אמר – ברוטוס וקסיוס דהרו

          כמו משוגעים מחוץ לַשְערים

          של רומא.

אנטוניוס:                 כנראה נודע להם

          איך ששלהבתי את העם. תוביל

          אותי לאוקטביוס.

        יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנס צינה המשורר, ובעקבותיו אנשי העם.

צינה:   חלמתי אתמול בלילה שאני

          עם קיסר בְּמשתה, והרגשות

          אסון תוקפות לי ת'דמיון. אנ'לא

          רוצה לצאת החוצה מהבית,

          רק משהו דוחף אותי.

איש עם 1:   איך קוראים לך?

איש עם 2:   לאן אתה הולך?

איש עם 3:   איפה אתה גר?

איש עם 4:   אתה נשוי או רווק?

איש עם 2:   תענה לכל אחד ישר.

איש עם 1: כן, ובקיצור.

איש עם 4:   כן, ובחוכמה.

איש עם 3: כן, ובאמת, כדאי לך.

צינה:   איך קוראים לי? לאן אני הולך? איפה אני גר? אם אני נשוי או רווק? ולענות לכל אחד ישר, בקיצור, בחוכמה ובאמת. בְּחוכמה, אני אומר, אני רווק.

איש עם 2:   זה כאילו אתה אומר שמי שנשוי הוא טפש. אני חייב לך בוקס על זה. תמשיך, ישר.

צינה:   ישר, אני הולך ללוויה של קיסר.

איש עם 1: בתור חבר או אויב?

צינה:   בתור חבר.

איש עם 2: עָנָה ישר.

איש עם 3:  איפה גר, בקיצור.

צינה:   בקיצור, אני גר ליד הקפיטול.

איש עם 3:  איך קוראים לך, ת'אמת.

צינה:   האמת, קוראים לי צינה.

איש עם 1:   תקרעו אותו לחתיכות, הוא מהקושרים.

צינה:   אני צינה המשורר, אני צינה המשורר.

איש עם 4:   תקרעו אותו על החרוזים הרעים שלו, תקרעו אותו על החרוזים הרעים.

צינה:   אני לא צינה הקושר.

איש עם 4:   זה לא משנה, קוראים לו צינה. תתלשו לו את השם מהלב שלו ותשלחו אותו לחפש ת'חברים שלו.

איש עם 3:     לקרוע אותו, לקרוע אותו!

          (הם מתנפלים עליו)

כולם:  תביאו, ברזלים, הי! ברזלים מלובנים! אל ברוטוס, אל קסיוס, לשרוף הכל! חלק לבית של דציוס, חלק  לבית של קסקה, חלק לליגאריוס! הופה, קדימה!

          יוצאים כל אנשי  העם, גוררים את צינה. 


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים אנטוניוס, אוקטביוס ולפידוס.

אנטוניוס:  אז כל אלה ימותו. השמות

          מסומנים.

אוקטביוס:              אחיך גם חייב

          למות; כן, לפידוס, מסכים?

לפידוס:                                      אני

          מסכים.

אוקטביוס:            סמן אותו, אנטוניוס.

לפידוס:                                           רק

          בתנאי שפובליוס לא יחיה, הבן

          של אחותך, אנטוניוס.

אנטוניוס:                             לא יחיה.

          תביט, אני חורץ לו דין בְּקו.

          אבל לך אל בית קיסר, לֶפּידוּס:

          הבא משם ת'צוואה, נחליט

          איך לקזז קצת מהירושות.

לפידוס:   אמצא אתכם עוד פה?

אוקטביוס: או פה או בקפיטול.

          (יוצא לפידוס)

אנטוניוס:   זה איש לא מי-יודע-מה שווה,

          מתאים לִשליחויות. אם מחלקים

          את האימפריה לשלוש, נראה

          לך שהוא ראוי לִשליש?

אוקטביוס:                              אתה

          חשבת כך, הקשבת לקולו

          מי יסומן ברשימות שלנו

          לְמוות או להחרמת רכוש.

אנטוניוס: אוקטביוס, לי יש קצת יותר שנים

          ממך, טוב? נעמיס ת'כיבודים

          האלה על האיש הזה, להוריד

          מאיתנו קצת מטען של השמצות,

          והוא יישא את זה כמו שחמור

          סוחב זהב, יובל או יידחף

          לאן שנכוון; כשהוא מביא

          את האוצר שלנו לַמקום,

          אנחנו מורידים את המטען

          ומשחררים אותו, כמו חמור

          חמורותיים לנפנף אוזניים

          וללחך באחו.

אוקטביוס:                  תעשה

          מה שתרצה; אך הוא חייל

          אמיץ ומנוסה.   

אנטוניוס:                         כן, גם הסוס

          שלי, אוקטביוס, ולכן אני

          מַקצה לו מלאי מספוא. אני מלמד

          ת'יצור ללחום, לקפוץ, לבלום, לרוץ

         קדימה, בתנועות גופו אני

         שולט בָּרוח, ובמידה רבה

          כזה הוא לפידוס. יש ללמד אותו,

          ולאמן, ולדרבן; יצור

          חלול ראש; מתלהב מאמנות,

          מחפצי-נוי וחיקויים – הרבה

          אחרי שהם יצאו מהאופנה.

          תִּראה אותו בתור כְּלִי- עזר, לא

          יותר. ועכשיו, אוקטביוס, שְמע דברים

          גדולים. ברוטוס וקסיוס מגייסים

          ליצור בסיס של שותפים ובני

          ברית, לנצל את כל האמצעים

          שברשותנו, ולכנס דיון

          דחוף איך לגלות מידע סודי

          ולהגיב לסכנות גלויות.

אוקטביוס: נעשה זאת; כי אנחנו עם הגב

          לקיר, מכותרים בידי אויבים

          רבים. יש לא מעט שמחייכים,

          אבל בַּלב רוקמים, אני חושש,

          מיליונים חבלות.   

          יוצאים. 


מערכה 4, תמונה 2 -


תופים. נכנסים ברוטוס, לוציליוס והצבא. טיטיניוס ופינדארוס פוגשים אותם.

ברוטוס:    עצור.

לוציליוס:   תעבירו ת'פקודה שם - לעצור.

ברוטוס:   לוציליוס, מה קורה? קסיוס קרוב?

לוציליוס:   קרוב מאד, ופּינדארוּס הגיע             

          להצדיע לך בשם אדונו.

ברוטוס:   בָּחר איש מצוין. שמע, פּינדארוּס,

          האדון שלך, בין אם הוא השתנה

          לבד, או בַּעֲצת קצינים רעים,

          מביא אותי ממש לחשוב - הלוואי

          לא נעשו דברים שנעשו.  

         אבל אם הוא קרוב, שיביא הסבר.   

פינדארוס: אין לי ספק, הוא יֵירָאה

          כפי שהוא - מְלֵא הערכה

          וּמְלֵא כבוד.

ברוטוס:                    לא נפקפק. לוציליוס,

         מלה. איך הוא קיבל אותך? שאבין

          את התמונה.

לוציליוס:                    יפה ובאדיבות

          כמו שצריך, אבל בלי ביטויי

          קירבה; לא חברי, פתוח או

          אינטימי כמו בשעתו.

ברוטוס:                                תיארת

          חבר חם מתקרר. שים לב, לוציליוס,

          תמיד כשמתחילה אהבה לחלות,

          לדעוך, היא נאחזת בִּטקסים

         מלאכותיים. בְּנאמנות פשוטה

         וישרה אין טכסיסים. אבל

         האנשים החלולים הם כמו

          סוסים שיוצאים לדרך לוהטים,

          עם פוזה מבטיחה של אבירוּת;

          (תופים רחוקים של צעדת צבא מאחורי הקלעים)

         אבל כשעליהם לשאת דקירת

         דורבן, הרעמה כולה נופלת,

         והם כושלים כמו בהמות בשעת

          מבחן. מה, הצבא שלו מגיע?

לוציליוס:  הם מתכוונים הלילה להתמקם

          בסארדיס. חלק הארי, רוב חֵיל

          הפרשים, מגיע עם קסיוס.

          (נכנס קסיוס עם כוחותיו)

ברוטוס:                                הִנה,

          הגיע. נקבל אותו בכבוד.

קסיוס:   עצור.

ברוטוס:  עצור. העבירו 'תפקודה.

חייל 1: עצור. 

חייל 2: עצור.

חייל 3: עצור.

קסיוס:   אח מכובד, עשית לי עוול.

ברוטוס:    אלים, שִפטו אותי. אני עושה

          לְאויבים שלי עוול? ואם לא, איך

          אני יכול לעשות עוול לְאח?

קסיוס:   ברוטוס, מתחת לַתום-לב הזה

          אתה מסתיר עוולות, וכשאתה

          עושה אותן –

ברוטוס:                       קסיוס, בוא תירגע.

          תלונות - לא בקול רם. אני מכיר

         אותך לא מהיום. לא נתקוטט

          מול הצבאות שלנו, שצריכים

          לקלוט רק אהבה בין שנינו. תן

          להם פקודה לזוז: ואז אצלי

          באוהל, קסיוס, פְּרוש לי את מגילת

          הטענות, אקשיב לה. 

קאסיוס:                                פינדארוס,

          תגיד למפקדים להרחיק טיפה  

         את הגדודים.

ברוטוס:                    כנ"ל אתה, לוציליוס,

          ואף אחד לא ייכנס לאוהל

         עד שנסיים את הדיון. שלוציוס

          וטיטיניוס ישמרו בפתח.

(יוצאים כולם חוץ מברוטוס וקסיוס)                      

 קסיוס:   הנה לך עוול שעשית לי:

            הִרְשעת וביזית את לוציוס פֶּלָה

          שהוא לקח פה בסרדיניה שוחד;

          אבל ת'מכתבים שאני שלחתי

          לטובתו, כי אני מכיר ת'איש,

           פטרת בזלזול.

ברוטוס:                             עשית עוול

          לעצמך לכתוב בְּעניין כזה.

קסיוס:  בִּזמן כזה אין טעם לעשות

          עניין מכל סתם עבירה אידיוטית.

ברוטוס:  תן לי לומר 'ךָ, קסיוס, שלְך

          בעצמך יצא שֵם של אחד

          שמדגדגת לו היד, עוסק

          תמורת זהב בסחר-מֶכר של

          מִשְרות לחסרי כישורים.

קסיוס:                                     אני

          מדגדגת לי היד? מזל שהשם

          שלך הוא ברוטוס, כי אם לא, אני

          נשבע שהנאום הזה היה

          האחרון שלך.

ברוטוס:                      השם קסיוס

          נותן גושפנקא לַשחיתות הזאת,    

          לכן העונש לא נראֶה בשטח.

קסיוס:   עונש?

ברוטוס:  תזכור את מֶרְץ, את אמצע מֶרְץ תזכור:

          על מה נשפך דם יוליוס הגדול

          אם לא למען צדק? מי היה

          נבל כזה לדקור אותו ולא

          בשם הצדק? מה, אחד מאיתנו -

          שמחצנו את האיש מספר אחת

          בַּיקוּם רק כי תמך בְּשודדים -

          אנחנו נטמא ת'אצבעות

          עכשיו בְּשוחד נאלח, נמכור

          את שֶגב המשרות הנעלות

          שלנו בעד כמה שיותר

          כַּסְפֵּי לכלוך? הייתי מעדיף

          להיות כלב נובח מול ירח

          ולא רומאי כזה.

קסיוס:                            ברוטוס, תרד

          ממני. אני לא אסבול את זה.

          אתה עובר ת'גבול שאתה דוחף

          אותי לקיר. אני חייל אני,

          ותיק ממך, כשיר יותר ממך

          לסדר ת'עניינים.

ברוטוס:  עזוב, קסיוס, אתה לא.

קסיוס:                                     אני כן.

ברוטוס:  אני אומר שלא.

קסיוס:    אל תטפס עלי. אני אאבד

          ת'סבלנות. תחשוב על הבריאות

          שלך. תפסיק להתגרות בי.

ברוטוס:                                    לךְ,   

         איש אפס!

קסיוס:  זה ייתכן?

ברוטוס:                  שמע מה יש לי לומר.

          אני צריך לקבל בשקט את

          הזעם החמום שלך? אני

          אֶפְחד כשמשוגע נועץ בי עין?

קסיוס:  אֵלים, אלים, אני חייב לסבול

          את כל זה?

ברוטוס:                       כל זה? ויותר: צְרח עד

          שהלב הגאוותן שְ'ךָ יתפקע.

          לך וְתַראה לָעבדים שלך

          כמה אתה מופרע, שירעדו

          המשרתים שלך. אני צריך

          לְפנות מקום? אני צריך לְרַצות

          אותך? אני צריך להתיישר

          ולהתכופף לפי המצב-רוח

           העצבני שלך? נשבע לך,

          אתה תבלע ת'רעל של עצמך

          אפילו אם תתפוצץ. כי מהיום

          אני אעשה ממך בדיחה - בידור

          שלי - כשרק תתחיל לשלוף ת'עוקץ.

קסיוס:   לְמה הגענו!

ברוטוס:                    'תה אומר שאתה

          חייל יותר טוב: בוא נראה. תגשים

          ת'השתחצנויות שלך – אני אריע.

          כי אני אישית תמיד אשמח ללמוד

          מהגדולים.

קסיוס:                         אתה עושה לי עוול

          מכל צד, ברוטוס, סתם עושה לי עוול.

          "חייל ותיק יותר" אמרתי, לא

          "יותר טוב".  אָה, אמרתי "יותר טוב"?

ברוטוס:   ואם אמרת לא אכפת לי.

קסיוס:                                         קיסר

          כשחי לא היה מעז לעצבן אותי

          עד כדי כך.

ברוטוס:                   נא-נא-נא, אתה לא היית

          מעז להתגרות בו עד כדי כך.

קסיוס:    אני לא הייתי מעז?

ברוטוס:   לא.

קסיוס:    להתגרות בו?

ברוטוס:                       בחיים שלך לא.

קסיוס:  שלא תבנה מדי על האהבה 

          שלי: אני עוד אעשה דבר 

          שאצטער עליו.

ברוטוס:                              עשית כבר

          דבר ש'תה צריך להצטער

          עליו. האיומים שלך, קסיוס,

          לא מפחידים; כי אני חמוש בְּיושר

          כל כך שהם חולפים מעלי כמו סתם

         משב של רוח שאנ' לא חושב

          עליו. שלחתי אליך בקשה

          לאיזה סכומים של כסף, ואתה

          סירבת. אני לא יכול לגייס

          כספים בדרך נלוזה; בחיי,

          שיוּתך הלב שלי לְמטבעות

          ויטפטפו לי דראכמות מהדם,

          רק לא לסחוט באופן נכלולי

         מתוך ידיים קשות-יום של איכר  

          את הפרוטות העלובות שלו.

           ביקשתי ממך כסף לשלם

          לַחיילים שלי, ואתה סירבת.

          כך קסיוס מתנהג? אני הייתי

          משיב לקסיוס ככה? איי, ביום

          שברוטוס יֵיעשה חמדן כל כך

          להתקמצן על כמה אגורות

          שחוקות לחברים, אֵלים, תכינו

          את הברקים ותמחצו אותו

          קצוץ!

קסיוס:               אנ' לא סירבתי לך.

ברוטוס:                                           סירבת.

קסיוס:  זה לא נכון. טפש מסר  לך

          את התשובה שלי. ברוטוס שבר

          לי את הלב. חבר צריך לשאת

          את החולשות של החבר שלו,

          ברוטוס את החולשות שלי מגדיל

         פי שתיים.

ברוטוס:                   לא, רק כשאתה מנצל

          אותן נגדי.

קסיוס:                   'תה לא אוהב אותי.

ברוטוס:  אנ' לא אוהב את הפגמים שלך.

קסיוס:   חבר פגמים כאלה לא רואה.

ברוטוס:  חנפן – הוא לא רואה, אפילו אם

          הם עצומים כמו הר אולימפוס.

קסיוס:   אנטוניוס, בוא, אוקטביוס-ילד, בוא,  

          כן, תנקמו בקסיוס ורק בו,

          כי קסיוס כבר מותש מן העולם:

          שנוא על זה שהוא אוהב, ננגח

          ביד אחיו, נזוף כמו עבד; כל

          פגמיו נצפים ונרשמים ואז

           משוּננים בעל-פה בכדי לירוק

          לי אותם בפרצוף. אפשר לבכות

          עד שתימס לי הנשמה! הנה

          זה הסכין שלי, זה החזה,  

          חשוּף; בִּפְנים יש לב, יקר מכל

          מִכְרה שבמעמקים, עשיר

          מכל זהב. אם אתה רומאי,

          עקור אותו. אני שלא נתתי

          לך זהב, נותן לך את הלב.

          הכה כמו שהכֵּית ביוליוס; כי

          ברור לי, גם כששנאת אותו –

          אהבת אותו יותר משאהבת

         אי פעם את קסיוס.

ברוטוס:                                    די עם הסכין.  

          תכעס כשתרצה – לא נתרגש.

          עשה מה שתרצה, נקרא לְכל

          עלבון רק מצב-רוח. איי, רָתמו

          אותך עם כבש, קסיוס, שסוחב

          ת'זעם כמו שאבן-צוֹר נושאת

           אש: אחרי מאמץ גדול מראָה

         ניצוץ חטוף, ותיכף מתקררת.

קסיוס:  מה, קסיוס חי להיות רק הבידור,

          השעשוע של ברוטוס שלו,

          כשקסיוס טֶרף לעצבים או צער?

ברוטוס:    טוב, גם אני דיברתי מעצבים.

קסיוס:    אתה מודה? תן לי את  היד שלך.

ברוטוס:    גם את הלב.

קסיוס:                           הו ברוטוס!

ברוטוס:                                           מה קרה?

קסיוס:     'תה לא אוהב אותי מספיק בכדי

          להיות סלחן כשהדם החם

          שקיבלתי מאמי מוציא אותי

          מכל שליטה?

ברוטוס:                          כן, קסיוס, מעכשיו,

         כשתהיה רגשי מדי עם ברוטוס

         שלך, אז הוא יאמר, " זה לא אתה

         אלא אמך", ויוותר לך.

          (נכנס משורר. [נכנסים גם לוציליוס וטיטיניוס])

משורר:    תנו להיכנס לראות את המפקדים.

          יש ביניהם חתול שחור; לא טוב

          שהם לבד.

לוציליוס:                לא, לא תִּראה אותם.

משורר:   רק מוות יעצור אותי.

קסיוס:   מה זה? מה העניין?

משורר: בושה, מפקדים, מה יש לכם בראש?

                  תנו יד, אתם צריכים רק לאהוב;       

                  אני זקן מכם, שמעו לי טוב. 

קסיוס: הה-הה, הפַּלְסְפָן חורז גרוע.

ברוטוס: לך תסתלק, פרצוף חצוף, 'סתלק.

קסיוס:   וותר לו, ברוטוס, הוא כזה וזהו.

ברוטוס:   אני אתן לו זכות פינטוז כשהוא

          יידע את מקומו. מה הצבא

          צריך כאלה לולייני פזמון? 

          חבר, 'סתלק.

קסיוס:                            עזוב, עזוב, תלך.

          (יוצא המשורר)

ברוטוס:   לוציליוס וטיטיניוס, שהקצינים

          ינחו את הגדודים בסידורי

          לינה.

קסיוס:              ואתם תבואו, ותביאו

          אלינו את מֶסאלָה.

          (יוצאים לוציליוס וטיטיניוס)

ברוטוס:                             לוציוס! יין!

קסיוס:    לא ידעתי שאתה יכול לכעוס כל כך.

ברוטוס:  קסיוס, אני הרוס מיָם של צער.

קסיוס:   איזה מין פילוסוף אתה אם 'תה

          נופל מכל צרה מקרית?

ברוטוס:                                    איש לא

          מיטיב לשאת כך עצב. פורציה מתה.

קסיוס:  הה? פורציה?

ברוטוס:  היא מתה.

קסיוס:    איך לא נרצחתי כשפתחתי פֶּה

          עליך? איזו אבדה כבדה,

          שאין לסבול! בְּמה היתה חולה?

ברוטוס:   הלחץ שאני רחוק, מַפָּח-     

          הנפש מצבירת הכוח של

           אנטוניוס ואוקטביוס הצעיר -

          שעל זה נודע לי עם מותה – כל זה

          דִרדר אותה ליאוש, וכשהיתה

          בלי בנות הלוויה שלה, בלעה

          אש.

קסיוס:             ככה מתה?

ברוטוס:                               כן.

קסיוס:                                       איי, אלים!

          (נכנס לוציוס עם יין ונרות)

ברוטוס:   אל תדבר עליה עוד. תן יין.

          בזה, קסיוס, אקבור כל צל מחלוקת. (שותה)

קסיוס:    זאת השבועה שהלב שלי צמֵא לה.

          מלא ת'יין, לוציוס, שיגלוש.

          מהאהבה של ברוטוס אנ' יכול

          לשתות בלי גבול.

          (יוצא לוציוס. נכנסים טיטיניוס ומסאלה)

ברוטוס:   טיטיניוס, בוא. ברוך הבא, מסאלה.

          עכשיו נשב קרוב לנר הזה    

          פה ונדון במה שהכרחי.

קסיוס:    פורציה, את הלכת?

ברוטוס:                                מספיק, אני

          מבקש ממך. קיבלתי מכתבים,

          מֶסאלה, שאוקטביוס הצעיר

          ואנטוניוס שועטים אלינו עם

          צבא עצום, שהם מְכוונים לקראת

          פיליפּי.

מסאלה:             לי כתבו דברים דומים.

ברוטוס:   ומה עוד?

מסאלה:  שבאמצעות חוקי חירום, שלילת

          זכויות, אוקטביוס, לפידוס ואנטוניוס

          הוציאו להורג מאה סנאטורים.

ברוטוס:  פה יש הבדל בין הדו"חות שלנו.

          לי יש דיווח על שבעים סנאטורים

          מתים על פי חוק החירום, אחד

          מהם הוא קיקרו.

קסיוס:                                 גם קיקרו?

מסאלה:   הוא מת, על פי אותם חוקי חירום.

          קיבלת מאשתך מכתב, כבודו?

ברוטוס:   לא, מסאלה.

מסאלה:  ולא כתבו לך שום דבר עליה?

ברוטוס:   כלום לא, מסאלה.

מסאלה:                              זה בעיני מוזר.

ברוטוס:   למה אתה שואל? לְךָ כתבו?  

מסאלה:   לא, אדוני.

ברוטוס:   אם אתה רומאי, תגיד לי תָ'

          אמת.

מסאלה:                 אז תקבל כמו רומאי

          את האמת שאגיד: זה וודאִי,    

         היא מתה, ובדרך מוזרה.

ברוטוס:  שלום לך, פורציה. אנחנו חייבים

          למות, מסאלה. אם חשבתי כבר

          שפעם היא תמות, אני יכול

          לשאת את זה בסבלנות עכשיו.

מסאלה:  כך איש גדול נושא אבדן גדול.

קסיוס:   אני בקיא כמוך בַּתורה

          הזאת, רק לא הייתי מסוגל

          לשאת זאת ככה.

ברוטוס:                            טוב, לעבודה

          שבַּחיים. מה דעתכם לצעוד      [/ של החיים. מה דעתכם לצעוד]

          'חת-שתיים לפיליפּי?

קסיוס:                                בעיני

          זה לא נראֶה.

ברוטוס:                     מאיזה טעם?

קסיוס:                                             זה:

          עדיף שהאויב יחפש אותנו,

          כך הוא יבזבז את כוחותיו, יתיש

          את חייליו, יביא על עצמו נזק,

          בזמן שאנחנו, בלי תזוזה, נבוא

          רעננים, עם כושר ובמרץ.

ברוטוס: מול כל נימוק טוב יש נימוק יותר טוב:

          האנשים שבין כאן לפיליפּי

          מראים כלפינו רק חיבה כפויה,

          עוזרים באספקה כמה שפחות.

          כשהאויב יצעד לו ביניהם, 

          יוסיף אותם למספרו, יבוא

          נגדנו מתוגבר, מרוּענן

          ומעוּדד; יתְרון כזה נמנע

          ממנו אם נבוא נגדו בפיליפי,

          והאנשים האלה בְּגבֵּנוּ.

קסיוס:    שמע לי, אחי.

ברוטוס:                         סליחה, ברשותך.

          קחו בחשבון מלבד זאת שניצלנו

          את ידידינו עד לַמקסימום.  

          הלגיונות שלנו הם גדושים,

         המטרה בשלה. האויב גדֵל

          מיום ליום; אנחנו - בַּפסגה -  

          כבר מוכנים לרדת. יש סוג של

          גאוּת בעסקים של בני-אדם,

          שאם תופסים אותה בַּשיא, תוביל

          קדימה לַמזל; אם מחמיצים,

          כל המסע של חייהם סופו

          בְּמים רדודים ואומללות.

          עכשיו אנחנו על הגל, צריך

         ללכת עם הזרם כל עוד הוא

          לטובתנו, או להפסיד את כל

          הסיכויים.

קסיוס:                  אז לךְ עם הרצון,

          ואנחנו נצטרף, נפגוש אותם

          בפיליפי ראש בראש. 

ברוטוס:                              אישון הלילה

          זחל אלינו לשיחה, והטבע

          חייב לַהכרֶח מס שינה סמלי.     

          יותר אין מה לומר.

קסיוס:                             אין. לילה טוב.

          והשכמה מוקדמת, ולדרך.

          (נכנס לוציוס)

ברוטוס:  לוציוס. חלוק.

          (יוצא לוציוס)

         כל טוב, מסאלה טוֹב.

         טיטניוס, לילה טוב. קסיוס אציל,

          אציל, ליל מנוחה, שַן טוב.

קסיוס:                                        הו אח

         שלי יקר, זה לילה שהתחיל

          גרוע. לְעולם שלא יפריד

          סכסוך כזה בין הנשמות שלנו.

          אה, ברוטוס? לְעולם לא.

          (נכנס לוציוס עם החלוק)

ברוטוס:                                הכל טוב.

קסיוס:    ליל מנוחה, אדון.

ברוטוס:                                ליל מנוחה,

          אח.

טיטיניוס, מסאלה: ברוטוס, ליל מנוחה.  

ברוטוס:                                       כל טוב, כולם.  

          (יוצאים קסיוס, טיטניוס, מסאלה)

          תן לי את החלוק. איפה הכלי

          שלך?

לוציוס:              בָּאוהל פה.

ברוטוס:                               מה, 'תה מדבר

          מתוך שינה? מסכן, לא מאשים

          אותך. שעות שאתה ער כבר. קרא

          לקלאודיו ולכמה אחרים. שהם

          יִשְנו על כריות אצלי באוהל.

לוציוס:  ווארוּס וקלאודיו!

          (נכנסים ווארוס וקלאודיו)

ווארוס:   אדוני קורא?

ברוטוס:  בבקשה מכם, שִכבו אצלי

          באוהל ותשנו. יכול להיות

          שבקרוב אעיר אתכם לאיזו

          שליחות לאחי קסיוס.

ווארוס:                                 לרשותך,      

          נעמוד ונחכה שתפעיל אותנו.  

ברוטוס:  בשום אופן, אנשים טובים. שִכבו.

          אולי עוד אתחרט בסוף. אה, לוציוס,

          הנה הספר שכל כך חיפשתי:

          שמתי אותו בַּכּיס של החלוק.

לוציוס:   ידעתי שלא נתת לי, אדון.

ברוטוס:  סליחה, ילדון טוב. אני לא מרוכז

          בכלל. אתה יכול עוד להחזיק

          קצת ת'עיניים הכבדות, לפרוט

          לי על הכלי איזה ניגון או שניים?

לוציוס:    אם זה ינעים לך, כבודו.

ברוטוס:                                    מאד, 

          ילדון. אני מטריד אותך מדי,

          אבל אתה נותן בחפץ לב.

לוציוס:   זאת חובתי, אדון.

ברוטוס:  חובה חובה, בכל זאת לילה. דם

          צעיר צריך לנוח, זה ידוע.

לוציוס:   ישנתי כבר, אדון.

ברוטוס: יפה מאד, ואתה תישן שוב. לא

          אחזיק אותך הרבה פה. אם אֶחיה,

          אהיה אליך טוב.

          (מוזיקה, ושיר)

            איזה ניגון רדוּם. אח, השינה

          הרצחנית! את מניחה שרביט

          עופרת על הנערון שלי

          שמנגן לך? לילה טוב, חמוד.

          לא אתאכזר ואעיר אותך. אם רק

          יצנח לְךָ הראש, תשבור ת'כלי.

          אקח אותו ממך; ולילה טוב,

          ילדון טוב. רגע, רגע, באיזה דף    

          הפסקתי ת'קריאה? זה זה, נדמה לי.

          (נכנס רוח קיסר)

          הנר הזה קלוש. הה! מי זה בא?

          חולשת עיני יוצרת כנראה

          את היצור המסויט הזה.

          הוא מתקדם אלי. אתה דָּבָר

          קיים? אתה איזה אל, או מלאך,

          או שד, שבגללך הדם שלי

          קופא, והשיער סומר? אמור

          לי מה אתה.

רוח:  הרוח הרעה שלך, ברוטוס.

ברוטוס:    לָמה הגעת? 

רוח:                          להגיד לך

          שבפיליפי אתה תִּראה אותי.

ברוטוס:   טוב; אז אראה אותך שנית?

רוח:    כן, בפיליפי.

ברוטוס:  טוב, אז אראה אותך שוב בפיליפי.

          (יוצא הרוח)

            עכשיו כשהסתלקת יש לי אומץ.

          בא לי לדבר אתך עוד, רוח רע.

          היי, לוציוס, ווארוס, קלאודיו, להתעורר!

          קלאודיו!

לוציוס:  המיתרים, אדון, לא מכוּונים.

ברוטוס:  נדמה לו שהוא עדיין מנגן.

          לוציוס, תקום.

לוציוס:    אדון?

ברוטוס:   חלמת, לוציוס, שצעקת ככה?

לוציוס:    אדון, אנ' לא יודע שצעקתי.

ברוטוס:   צעקת, כן. ראית משהו?

לוציוס:  כלום לא, אדון.

ברוטוס:  תלך לישון שוב, לוציוס. קלאודיו, היי,

           אתה, חבר, לקום!

ווארוס:                               אדון?

קלאודיו:                                           אדון?

ברוטוס:   על מה צעקתם כך מתוך שינה?

שניהם:    צעקנו?

ברוטוס:                  כן. ראיתם משהו?

ווארוס:     אני כלום, אדוני.

קלאודיו:                            גם לא אני.

ברוטוס:   לכו מִסְרוּ ד"ש לאחי קסיוס.

          אמרו לו שיזיז את כוחותיו

          דבר ראשון בבוקר, ואנחנו

          נבוא בעקבותיו.

שניהם:                            מאה אחוז.

יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים אוקטביוס, אנטוניוס וצבאם.

אוקטביוס: הנה, אנטוניוס, זה מה שקיווינו.

          אמרת שהאויב לא יירד לכאן,

          הוא יישאר על הגבעות, בגובה.

          יוצא שלא: הכוח שלהם

          קרוב. הם מתכוונים לתקוף אותנו

          כאן בפיליפי, לענות לפני

          שנשאל בכלל. 

אנטוניוס:                        שטויות, אני קורא

          אותם ויודע לָמה הם עושים

          זאת. הם היו שמחים להיות בעמדה

          אחרת, הם יורדים בצלצולי

          גבורה כדי להרשים אותנו עם

          מופע כזה של אומץ לב. אבל

          זה לא כך.

          (נכנס שליח)

שליח:                         המפקדים, תתכוננו.

          האויב מגיע בתצוגת פאר,

          הוא מנופף דגלי קרב צבע דם.

          צריך לעשות משהו מיד.

אנטוניוס:                                  אוקטביוס,

          תוביל את הפלוגה שלך לאט

          קדימה אל צד שמאל של השדה.

אוקטביוס: אני ימינה. קח אתה צד שמאל.

אנטוניוס:  למה אתה נגדי ברגע קריטי?

אוקטביוס: לא נגדך. אבל כמו שאמרתי.

          (תופים. נכנסים ברוטוס, קסיוס וצבאם, לוציליוס, טיטיניוס, מסאלה ואחרים)

ברוטוס:   הם נעצרו, הם מוכנים לדון.

קסיוס:   עמוֹד פה טוב, טיטיניוס. ואנחנו

          נצא ונדבר.

אוקטביוס:                    לתת סימן

          לִקרב, אנטוניוס?

אנטוניוס:                              לא, אוקטביוס, אם

          יתקיפו - נענה. קדימה צא,

          המפקדים רוצים להחליף מלים.

אוקטביוס (לקצין): עד שתקבלו אות – לא לזוז.

ברוטוס:   מלים לפני מכות. נכון, אחים?

אוקטביוס:  לא שאנחנו אנשי מלים כָּמוכם.

ברוטוס:    עדיף מלים טובות במקום מכות

          רעות, אוקטביוס.

אנטוניוס:                          בְּמכות רעות,

          ברוטוס, אתה מרביץ מלים טובות.

          תזכור ת'חור שעשית בלב קיסר

          כשאתה צועק "יחי! בראבו לקיסר!"     

קסיוס:  אנטוניוס, הסגנון של המכות

          שלך עוד לא ידוע, אבל מה

          שנוגע למלים, הן שודדות

          את כל דְבורי סיציליה, משאירות

          אותן בלי דבש.

אנטוניוס:                       וגם בלי עוקץ, לא?

ברוטוס:  נכון, וגם בלי צליל.

          כי אתה גנבת, אנטוניוס, ת'זמזום,

          ובְחוכמה אתה מזהיר אותנו

          לפני שאתה עוקץ.

אנטוניוס:                            זבלים! אתם

          לא עשיתם ככה כשהסכינים

          המטונפות שלכם חתכו אחת

         את השניה בין הצלעות של קיסר.

          אתם חשפתם ת'שיניים כמו

          קופים, והתחנחנתם כמו כלבים,

          כמו עבדים השתחוויתם, גם

          נישקתם לו לקיסר ת'רגליים,

          בזמן שקסקה, כלב, יימח שמו,

          מאחור היכה את קיסר בצוואר.

          איי, חנפנים!

קסיוס:                       אה, חנפנים? עכשיו,

          ברוטוס, תגיד תודָה לעצמך.

         כי הלשון הזאת לא היתה היום

        מלכלכת ככה לוּ היו עושים

          מה שהציע קסיוס.

אוקטביוס:    טוב, לעניין. אם דיונים גורמים

          לנו להזיע, המסקנה תהפוך

          את הטיפות לאדומות יותר.

          תראו, אני שולף נגד קושרים.

          מתי לדעתכם אנצור? אף פעם

          לא, עד שכל השלושים-ושלושה

          פצעים של קיסר יִנָּקְמו, או עד

         שרֶצח של עוד קיסר – האחיין

          אוקטביוס – יתווסף לְחרב של

         בוגדים.

ברוטוס:              קיסר, 'תה לא יכול למות

         בידי בוגד אם לא תביא אותו

          אתך.

אוקטביוס:           הלוואי. לא כדי למות מחרב

          ברוטוס נולדתי.

ברוטוס:                         אה, גם לו היית    

          הכי אציל בַּמשפחה, בחור  

          צעיר, לְמוות מכובד יותר  

          לא יכולת לייחל.

קסיוס:                             תלמיד טפש-

          עשרה שלא ראוי לכבוד כזה,

          עם שותפו בּלְיין חיי הלילה.

אנטוניוס: שוב קסיוס הנצחי.            (/ קסיוס לא משתנה.]  

אוקטביוס:                       נלך, אנטוניוס.

          בוגדים, בוז בַּפרצוף מאיתנו. אם

          תעזו להילחם היום, בואו

          אל השדה. אם לא, כשיהיו

          לכם ביצים.

          (יוצאים אוקטביוס, ברוטוס והצבא)

קסיוס:  עכשיו, סופה, לנשוף, מפרש, לעוף,

          ספינה, לסחוף. הסערה עולה

         והכל על כף מאזניים.

ברוטוס:                               הי, לוציליוס,

          מלה אתך, שמע.

לוציליוס:                             אדוני.

          (ברוטוס מדבר בצד אל לוציליוס)

קסיוס:    מסאלה.

מסאלה:               המפקד?

קסיוס:                              מסאלה, יש

          לי יום הולדת. בדיוק היום

         קסיוס נולד. תיתן לי יד, מסאלה.

          אתה עֵד שכנגד רצוני

          (כמו פומפאוס בשעתו) אני

          כפוי להמר בִּקְרב אחד על כל

          החרויות שלנו. ואתה

          יודע שכחסיד של אפיקורוס

          זלזלתי בְּאותות ובמופתים.

          כעת אני משנה את דעתי,

          נותן אמון חלקי בִּרמזים

          של עתידות. בדרך, בַּספינה

          מסארדיס, צללו שני נשרים

          והתיישבו על תורן הדגלון

          שלנו, זללו ואכלו מידי

          החיילים שהתלוו אלינו

          לפיליפי פה. הבוקר הם פרחו

          ונעלמו, ובמקומם עורבים,

         נִצים ועיט מרחפים מעל

          ראשינו, מביטים בנו מלמעלה

          כאילו אנחנו טרף שנמֵק;

          צילָם הוא כמו חופה גדולה של מוות

          שמתחתיה הצבא שלנו

          מוכן להתפגר.

מסאלה:                            אל תאמין

          בזה.

קסיוס:               אני רק מאמין חלקית,

          כי אני תוסס לקרב, נחוש לפגוש

          את כל הסכנות עין בעין.

ברוטוס (בא קדימה): בהחלט, לוציליוס.

קסיוס:                                              מי ייתן, כבוד ברוטוס,

          שהאלים יפגינו ידידות

          היום, ושנוכל, כחברי-נפש

          לחיות בִּזמן שלום עד גיל זקנה.

          אבל כיוון שבעסקי אנוש

          אין בטחון אף פעם, בוא נשקול

          את המקרה הכי גרוע. אם

          נפסיד בקרב הזה, זוהי הפעם

          האחרונה שאנחנו מדברים.

         מה אתה מתכוון אז לעשות?

ברוטוס: בהתאם לאותו הצו הפילוסופי

          שגרם לי לגנות את קאטו על

          שהוא שלח יד בנפשו – אנ' לא

          יודע, זה נראה לי פחדני

          ומתועב לקטוע ת'חיים

          בגלל הפּחד מה עלול לקרות

          עוד – אצטייד בסבלנות לקראת

          איזו מין השגחה גבוהה אשר

          מושלת בנו כאן למטה.

קסיוס:                                    אז,

          אם מפסידים בקרב, תסכים להיות

          מובל בְּתהלוכה של נצחון

          לאורך הרחובות של רומא?

ברוטוס:                                     לא,

         לא, קסיוס. אל תחשוב, איש רומאי

          אציל, שברוטוס בחיים יילך

          קשור אל רומא. נשמתו גדולה

         מדי. אבל היום הזה צריך

          לגמור את מה שאמצע מרץ התחיל;

          אם נתראה שוב, אני לא יודע:

          אז בוא נאמר ברכת שלום לעד:

          שלום עד נצח ולנצח, קסיוס.

          אם ניפגש שנית - מה? נחייך.

         אם לא, טוב, זאת היתה פרידה נאה.  

קסיוס:  שלום עד נצח ולנצח, ברוטוס.

          אם ניפגש שוב, בטח נחייך.

          אם לא – כן, זאת היתה פרידה נאה.

ברוטוס:  אז בוא, תוביל. איי, לוּ אדם היה

          יודע את סוף היום הזה מראש!

          אבל מספיק שהוא ייגמר, היום,

          והסוף יהיה ידוע. בוא, יוצאים.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 2 -


תרועת קרב. נכנסים ברוטוס ומסאלה.

ברוטוס:  דְהר, דְהר, מסאלה, דְהר, תן ת'איגרות

          האלה לַלגיון מצד שני.

          (תרועת קרב חזקה)

          שיֵיערכו מיד, כי אני קולט

          הססנות שם באגף אוקטביוס,

          תקיפת בזק תערער אותו. דְהר, דהר,

          מסאלה. שיֵרדו ויתנפלו.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 3 -


תרועת קרב. נכנסים קסיוס וטיטיניוס.

קסיוס:   תראה, טיטיניוס, הזבלים שלנו      

           בורחים. אני נהייתי האויב

          לְחיילי שלי. זה, הדגלן פה,

          סובב ת'גב לנוס. רצחתי ת'

          פחדן, לקחתי לו את זה.

טיטיניוס:                                  הו קסיוס,

          ברוטוס נתן פקודה מוקדם מדי.

          היה לו על אוקטביוס קצת יתְרון

          והוא קפץ על זה בלי מחשבה.   

          אז חייליו התחילו עם ביזה,

         ועכשיו אנטוניוס מכתר אותנו.

          (נכנס פינדארוס)

פינדארוס: בְּרח הלאה עוד, אדון, בְּרח הלאה עוד;

          אנטוניוס בָּאוהלים שלך, אדון;

          אז בְּרח, קסיוס אציל, בְּרח הלאה עוד.

קסיוס:   גבעה זו רחוקה מספיק. תראה,

          תראה, טיטיניוס, אלה האוהלים

          שלי שם שעולים באש?

טיטניוס:                                 זה הם,

          כבודו.

קסיוס:              טיטיניוס, אם אתה אוהב

         אותי, קח את הסוס שלי, תנעץ

          בו דורבנות עד שיביא אותך

          אל הגדודים שם, שאדע לבטח

          אם הם שלנו או של האויב.

טיטניוס:  אשוב בִּמהירות המחשבה.

          (יוצא)

קסיוס:   לך, פינדארוס, עלה עוד בַּגבעה;

          הראיה שלי תמיד היתה

          כבדה. צְפה בטיטיניוס, וספר

          לי מה אתה רואה שם בשדה.   

          (יוצא פינדארוס)

         היום נָשמתי פעם ראשונה.

         הזמן השלים סיבוב. ובַמקום

         שבו התחלתי, אסיים. חיי

          סוגרים מעגל. - היי, מה החדשות?

פינדארוס (מלמעלה): אאא אדוני!

קסיוס:    מה החדשות?

פינדארוס: טיטניוס מכותר בְּפרשים

          שדוהרים אליו בִּמהירות,

          אבל הוא טס קדימה. הם עכשיו

          כמעט עליו. עכשיו, טיטיניוס, כן,

          עכשיו עזוב ת'סוס. איי, הוא ועוד-איך

          עוזב. נתפס. (צעקות) ושמע, הם מריעים.

קסיוס:  רד, אל תביט יותר.

          איזה פחדן אני, לחיות עד כה, 

          לראות ת'טוב בחברַי נתפס

          מול הפרצוף שלי.  

          (נכנס פינדארוס)

            בוא הנה אתה.

          בארץ הפַּרְתים לקחתי אותך

          בַּשְּבי. השבעתי אותך אז, כאשר

          הצלתי את חייך, שכל מה

          שאצווה אי פעם, תבצע.

          עכשיו בוא תקיים את השבועה.

          עכשיו הֱיֵה אדם חופשי, ועם

          החרב הטובה הזאת אשר

          פילחה את קיסר בקרביים, קְדח

          פה בחזה. אל תהסס. הנה,

          בוא, קח את הניצב, וכשפני

          מכוסים, כמו שהם עכשיו, תוביל

           ת'חרב – קיסר, נקמתך הושגה

          באותה החרב שהרגה אותך.

          (פינדארוס הורג אותו)

פינדארוס:  ככה, אני חופשי. אם כי עדיף

         היה לי לא להיות, אילו העזתי.

         הו קסיוס! פינדארוס יברח מכאן

         לאן שאף בן רומא לא יבחין בו.

          (יוצא.

          נכנסים טיטיניוס ומסאלה)

מסאלה:   זה רק היפוך כוחות, מסאלה; כי

          אוקטביוס נהדף בידי צבא ברוטוס

          כשלגיונות קסיוס הוכו בידי       

           אנטוניוס.

טיטיניוס:                   הבשורות יעודדו

          את קסיוס.

מסאלה:                   והיכן השארת אותו?

טיטיניוס: נואש לחלוטין, עם פינדארוס

          עבדוֹ, על הגבעה הזאת.

מסאלה:                                   זה לא

          הוא ששוכב שם על האדמה?

טיטיניוס: חַי לא שוכב כך. איי, הלב שלי!

מסאלה:    זה הוא, לא?

טיטיניוס:                        לא, מסאלה, זה היה הוא,

         זה כבר לא קסיוס. איי שמש שוקעת,

          כשם שאדומת קרניים את

          צוללת אל הלילה, כך אדום

          בתוך דמו החשיך יומו של קסיוס.

          הֶחְשיכה שמש רומא. תם יומנו.

          באים ענן, לֵיחוֹת וסכנות.

          הסוף למעשינו. רק פקפוק

          בהצלחתי הביא לַמעשה

          הזה.

מסאלה:         פקפוק בָּהצלחה בכלל

          הביא לַמעשה. משגה ארור,

          יליד הדיכאון, למה אתה

          מציג לִנפשות עצבניות 

          דברים שאין? משגה, כשאתה נזרע,

          אף פעם אין לידה שְמחה, אתה

          רוצח את האם שיצרה אותך.

טיטיניוס:  היי, פינדארוס? אתה פה, פינדארוס?

מסאלה:  חפש אותו, טיטיניוס, ואני

          אלך לפגוש את ברוטוס, ולנעוץ

          את הדיווח באוזניו. "לנעוץ"

          זאת המלה: כי לאוזניו של ברוטוס

          חרב דוקרת, חץ מורעל, יהיו

          ברוכים יותר מן הבשורה הזאת.

טיטיניוס:  רוץ, ואני אחפש את פינדארוס.

          (יוצא מסאלה)

            לָמה שלחת אותי לשם, כבוד קסיוס?

          מה, לא פגשתי שם את חבריך

          ששמו לי זר נצחון על מצח,

          והם בקשו שאתן אותו לך?

          ולא שמעת איך הם צעקו?

          איי, את הכל פירשת בטעות.

          אבל הנה, קח, שים על מצח את 

          הזר. ברוטוס שלך נתן לך

          אותו, אני מקיים את מצוותו.

          ברוטוס, מהר בוא ותראה כיצד  

          פיארתי את קסיוס. ברשותכם, אלים;

          איש רומאי לתפקידו מוכן.                 

          בואי, חרב קסיוס, לב טיטיניוס כאן.    

                                [/ בן רומא את תפקידו זוכר היטב.

                              / בוא, להב קסיוס, קח לי את הלב.] 

         (מת.

         תרועת קרב. נכנסים ברוטוס, מסאלה, קאטו הצעיר, סטראטו, וֹולוּמְניוס ולוציליוס)

ברוטוס:   איפה, מסאלה, איפה גופתו?

מסאלה:   שם, וטיטיניוס מתאבל עליה.

ברוטוס:    טיטיניוס עם פנים למעלה.

קאטו:                                     הוא

          שחוט.

ברוטוס:              אח, יוליוס קיסר, כן, אתה

          עדיין כוח. רוח רפאים

          שמשוטט על פני האדמה,

          מַפְנה ת'חרבות שלנו אל

          תוך הקרביים של עצמנו.

          (תרועות רחוקות)

קאטו:                                 איש

          גדול טיטיניוס. איך הכתיר - תראו -    

          את  קסיוס המנוח.

ברוטוס:                                  הישנם

          עוד שני בני רומא בחיים כמו אלה?

          אחרון הרומאים, שלום לך.

          לא אפשרי שרומא שוב תוליד

          אחד כמוך. חברים, אני

          חייב לָאיש הזה יותר דמעות

          משאוכל אי פעם לשלם.

          אמצא זמן, קסיוס; עוד אמצא ת'זמן.

          אז בואו ונשלח את גופתו

          אל האי תאסוֹס. הלוויה שלו

         לא תיערך במחנה, שלא

          תוריד את המורל שלנו. בוא,

          לוציליוס. ובוא, קאטו הצעיר,

          נצא אל השדה. לאבְּיוֹ ופְלָאביו

          תפסו שם ת'פיקוד. עכשיו שלוש.

          אחים, לפני שהחושך ישתרר,

          נלך עם המזל סיבוב חוזר. 

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 4 -


תרועה. נכנסים ברוטוס, מסאלה, קאטו הצעיר, לוציליוס ופלאביוס.

ברוטוס:  עוד קצת, אחים! תרימו ראש עוד קצת!

          (יוצא, תוך כדי לחימה, ואחריו מסאלה ופלאביוס)

קאטו: יש כלב שיוריד? מי בא אתי?

          אני אכריז את שמי בכל השדה.

          אני הבן של מרקוס קאטו, הו!

          אויב לרודנים, חבר לארץ!

          אני הבן של מרקוס קאטו, הו!

          (נכנסים חיילים ונלחמים)

לוציליוס:  ואני הוא ברוטוס, ברוטוס זה אני!

          ברוטוס חבר ארצי; תראו: זה ברוטוס!

          (קאטו הצעיר נהרג)

          קאטו, צעיר אציל, נפלת ארצה?

          אח, אתה מת באומץ כמו טיטיניוס,

          ותקבל כבוד כבן של קאטו.

חייל 1: אתה נכנע או שאתה מת.

לוציליוס:                                  אני

          נכנע רק בתור מת. זה ישתלם

          לך לקטול אותי מיד. הרוג

          את ברוטוס, תקבל כבוד גדול.

חייל 1: אסור לנו. שבוי חשוב.  

          (נכנס אנטוניוס)            

 חייל 2:  פנו מקום! ספרו לאנטוניוס, ברוטוס

          נתפס.

חייל 1:           אני יספר. הנה המפקד.

         ברוטוס נתפס, ברוטוס נתפס, אדון.

אנטוניוס:  איפה הוא?

לוציליוס: בטוח ושמוּר, אנטוניוס; ברוטוס

          בבטחון. ותאמין לי, אין

          אויב שיתפוס את ברוטוס חי. אלים

          יגוננו עליו מהחרפה.

          כשתמצא אותו, או חי או מת,

          הוא יימצא כמו ברוטוס, כמו עצמו.

אנטוניוס: זה, חברים, לא ברוטוס, אך אני

          נשבע לכם, שלל שווה כמותו.

          שִמרו על בטחונו. תתייחסו

          אליו יפה. עדיף לי אנשים

          כאלה כידידים, לא כאויבים.

          קדימה, וּבִדְקו אם ברוטוס חי

          או מת. מִסְרו לנו בָּאוהל של

          אוקטביוס כל מה שקורה בשטח.             

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 5 -


נכנסים ברוטוס, דרדאניוס, קליטוּס, סְטְרָאטוֹ ו-וולוּמְניוּס.

ברוטוס:   בואו, שרידים שבורים של חברים,

          תנוחו על הסלע פה.

קְליטוּס:                             סְטאטיליוס

          אותת עם הלפיד, אבל, אדון,

          הוא לא חזר. נתפס – או שנִסְפָּה.

ברוטוס:   שב, קְליטוּס, שב. "נספה", מלת היום.

          זאת האופנה האחרונה. שמע, קְליטוּס.

          (לוחש לו)

קליטוס:   אני, אדון? לא, לא, בשום מחיר.

ברוטוס:    אז שקט. אף מלה.

קליטוס:                              אני מעדיף

          להתאבד.

ברוטוס:                 תקשיב שניה, דָרְדָאניוס.

          (לוחש לו)  

 דרדאניוס:  שאני יעשה דבר כזה?

קליטוס:   או, דרדאניוס!

דרדאניוס:  או, קליטוס!

קליטוס:   איזה דבר רע הוא ביקש ממך?

דרדאניוס:  לרצוח אותו, קליטוס. תסתכל

          איך הוא שקוע בהרהור.  

קליטוס:                                   עכשיו

          צער מציף את המֵכל כל כך  

          שהוא גולש ממש מהעיניים.

ברוטוס:  וֹולוּמְניוּס טוב, בוא הנה, שמע מלה.

וולומניוס:  מה אדוני אומר?

ברוטוס:                             את זה, וולומניוס:

          הופיעה לפני רוחו של קיסר 

          בשני לילות שונים: פעם בסארדיס,

          ואתמול בלילה כאן בִּשדות פיליפי.

          אני יודע שיומי הגיע.

וולומניוס: זה לא נכון, אדון.

ברוטוס:                           וולומניוס,

          אני בטוח, כן. אתה רואה

          את העולם, וולומניוס, איך הוא

          הולך. הדפו אותנו האויבים

          לבור.  (תרועות רחוקות) ראוי יותר לקפוץ לבד,  

         לא לחכות עד שהם ידחפו.

          וולומניוס טוב, אתה יודע, שנינו

          הלכנו יחד לבית-ספר. רק

          בשם האהבה הזאת מזמן,

          בבקשה, תחזיק מולי את קת

          החרב כשאני ארוץ אליה.

וולומניוס: זה לא תפקיד בשביל חבר, אדון.

          (עוד תרועות קרב)

קליטוס:   ברח, ברח, אדון, אסור להשתהות פה.

ברוטוס:  שלום לְךָ; לְךָ; לְךָ, וולומניוס.

          סְטְרָאטו, אתה ישנת כל הזמן.

          שלום לך גם, סטראטו. בני מולדת,

          לבי שמֵח שבכל חיי

          אף איש שבו נתקלתי לא בגד בי.

          אזכה בְּיום תבוסה זה בתהילה   

          כפליים מאוקטביוס ואנטוניוס      

          בַּיום של נצחונם המתועב.

          שלום ודי, כי הלשון של ברוטוס

          כמעט סיימה את כל תולדות חייו.

          על העיניים לילה; עצמותי

          רוצות לנוח, הן עמלו קשה

          רק להגיע לשעה הזאת.         

          (תרועות. צעקות מבפנים: "לברוח, ברח, לברוח".)

קליטוס:     ברח, אדוני, ברח!

ברוטוס:                                 רוצו. כבר אגיע. 

          (יוצאים קליטוס, דרדאניוס ו-וולומניוס)

          בבקשה, סטראטו, בוא תישאר

          עם אדונך. אתה אדם עם שם

          טוב; לחיים שלך יש ריח של

          כבוד; אז בוא תחזיק לי את החרב,

          ותסובב את הפנים, כשאני

          ארוץ אליה. תעשה את זה, סטראטו?

סטראטו:  תן קודם יד. שלום, אדון.

ברוטוס:                                      שלום

          רב, סטראטו –

     (רץ אל חרבו)

                            קיסר, דע עכשיו מנוחה.

          אותך הרגתי בפחות שמחה.      

        (מת.

          תרועה. נכנסים אנטוניוס, אוקטביוס, מסאלה, לוציליוס והצבא)

אוקטביוס:  מי זה האיש?

מסאלה:משרת של אדוני. איפה הוא, סטראטו?

סטראטו: חופשי, מסאלה, לא כמוך, עבד.  

          המנצחים רק יכולים לשרוף

          אותו, כי רק ברוטוס הכריע את 

          עצמו, ובמותו איש לא יוכל

          להתכבד.

לוציליוס:                "כך ברוטוס יימצא".

          תודָה, ברוטוס, הוכחת שלוציליוס

          דיבר אמת.

אוקטביוס:                    כל אלה ששרתו

          את ברוטוס, אקבל לשורותי.

          בחור, תרצה להצטרף אלי?

סטראטו:   כן, אם מסאלה ייתן לי המלצה.

אוקטביוס: תן לו, מסאלה.

מסאלה:    איך אדוני מת, סטראטו?

סטראטו:  החזקתי את החרב – והוא רץ.

מסאלה:   אז קח אותו, אוקטביוס. הוא נתן

          לאדוני שירות טוב אחרון.

אנטוניוס: הוא היה אציל מכל הרומאים.

          לבד ממנו הקושרים כולם               

          עשו מה שעשו מתוך טינה

          לקיסר הגדול. רק הוא, בשם

          טובת הכלל, ממחשבה כנה

          על הציבור, נהיה להם שותף.

          אציל נפש היה, והיסודות

            כולם היו משולבים בו כך

          שרשאי הטבע מול כל העולם  

            לומר בקול רם "זה היה אדם".

אוקטביוס: ננהג בו כראוי על פי ערכו,      

          בְּטקס של קבורה ובכבוד.   

          הלילה באוהלִי גופו יושאר 

          כמו חייל דגול ומפואר.

          נכריז סוף לַלחימה, ונסתלק

          בִּתהילות היום להתחלק.

          יוצאים כולם.




< אחורה הדפסת הטקסט יוליוס קיסר - מערכה 5, תמונה 5