שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המכשפה מאדמונטון - מערכה 5, תמונה 3 קדימה >

נכנסים פרנק סורני ושוטרים נושאי כידונים, ויוצאים.

נכנסים כדי לראות את התליה קרטר הזקן, סורני הזקן, קתרין ו-וויניפריד (בוכה).

 

סורני הזקן: שצערנו יחכה לו פה.

          אם נתקרב יותר למקום מותו

          המר, הדאגה עוד תפתה

          למי-יודע-מה את יגוננו,

          שכבר הוא בשיאו. התנחמי, בת.

וויניפריד:  אני ונחמה נפרדנו, רק

          בַּנצח ניפגש. זה שהולך       

          לשם לוקח גם חצי ממני.

קרטר הזקן: את, מסכנה, לא אשמה. כואב לי

          לראות אותך בוכה על זה שגם

          אני - לבי לבי לו.

וויניפריד:                        אשמתי          

          היתה החשק, החרפה - העונש.      

          אבל אני שמחה שנשמתי

          חפה מהסכמה, מידיעה,

          מכוונַת כל רצח חוץ מזה של

          כבודי, אשר שוקם בכפרה,

          ושוב לא ייפצע.

סורני הזקן:                    בת, אל תבכי

          על הבלתי-נמנע, אלא גמרי

          אומר להתגבר בסבלנות. -

          אוי לי, היא מתעלפת!

וויניפריד:                               היגון

          שלי חזק עלי. והחולשה

          בקושי יכולה לשאת אותו.

קולות (מבחוץ): לגמור! לתלות אותה! מכשפה!

          (נכנסים אליזבת סויר בדרך לתליה, שוטרים עם כידונים ואנשי כפר)

קרטר הזקן: המכשפה, מכשיר הרֶשע! זה לא היא שכישפה את השד להיכנס בחתן שלי כשהוא רצח לי את הבת המסכנה? - את שומעת, אמא סויר?

אליזבת סויר: מה אתה רוצה, מה? לא תיתן

          לאשה זקנה ומסכנה רשות

          למות בלי שיציקו לה?

קרטר הזקן: נכון כישפת את פרנק לרצוח את אשתו? הוא לא היה עושה את זה לעולם בלי השד.

אליזבת סויר: מי מפקפק? אבל כל שד - שלי?

          אח, לו היה לי פה עכשיו אחד

          שאצווה עליו לקרוע את

          כולכם לחתיכות ביחד! טום

          היה עושה את זה, לפני שהוא

          עזב אותי.

קרטר הזקן: את כישפת את אן רטקליף לשלוח יד בנשמתה.

אליזבת סויר: צלופח, אתה משקר! אף פעם לא

          פגעתי בה. הלוואי כולכם הייתם

          קרובים כמותי לסוף, אשר אתם

          הבאתם לי בעדויות נגדי.

איש כפר ראשון: אני מוכן להישבע על התנ"ך, מיסטר קרטר, היא כישפה את החזירה של סבתא פַּיְילָה להמליט חזירונים יום לפני שהיא היתה צריכה, ובכל זאת שלחו אותם ללונדון ומכרו אותם ביריד במחיר טוב לנשים בהריון עם חשק לחזיר צלוי.

אליזבת סויר: הבני-כלבים האלה ישגעו

          אותי. החלטתי כבר יפה למות

          בכפרה שלי. אם כי, נכון,

          הייתי, לו יכולתי, חיה עוד,

          אבל אם אי אפשר, בבקשה

          אל תענו אותי עוד; המצפון

          שלי שקט ככל שהוא יהיה.

          שיישמרו כולם מלהאמין

          בשד; בסוף הוא ירמה אתכם.

קרטר הזקן: כדאי לך להודות בכל.

אליזבת:                                  עוד פעם?

          בקושי יש לי נשימה לומר

          תפילה, ואתה רוצה שאבזבז

          אותה על יללות? תהיו עדים.

          אני מכה על כל חטא רע, גדול, קטן;

          אין עוד קוסם ארור מן השטן.

כולם:  סלקו אותה! סלקו!

          (יוצאים אליזבת סויר עם השוטרים.

         נכנסים פרנק סורני בדרך לתליה, שוטרים, שופט, סר ארתור קלארינגטון, וּוֹרְבּק וסומרטון)

סורני הזקן: הנה הוא גוש העצב שעלי

          לפגוש עוד בתקווה של נחמה,

          אם סוף של כפרה יביא שמחה

          לָאיש יותר מאומללות על פני

          האדמה.

פרנק סורני:          אישים טובים, לכו

          ממני. עוד תקימו לתחייה

          כאב מר אשר כבר כמעט נרצח

          בּצער בלי מנוח.   

סורני הזקן:                     הו פרנק, פרנק!

          אילו פשטתי את הרגל, או

          נפטרתי רק שניה לפני החטא

          שלך!

פרנק סורני:       לראות אתכם בוכים כך - זאת

          תליה עוד קודם לתליה.

וויניפריד:                                סר, תן

          לי לבקש -

פרנק סורני:              אשה מוכה מעוול,

          אני חייב לבכות עלייך כמו מי

          שצר לו לעזוב את העולם רק

          כי הוא משאיר אותך בו בלי כל, בלי

          ידיד; שאתחנן למישהו

          לחמול עלייך אחרי לכתי -

          אין לי תקווה; והאמת, גם לא

          מגיע לי. אך יש תשלום לַטוב

          משר-אוצר של מעלה; אין ספק

          שאת תזכי בו, וויניפריד. שזאת

          תהיה נחמתך.

סורני הזקן:                  וגם שלך,

          צעיר אבוד בטרם-עת.

פרנק סורני:                            לא, לא

          אבוד מי שהשלים עם נשמתו.

          אילו טוויתי את רשת חיי

          במלואה, אילו חלמתי שנות

          חיים רבות לרִיק בחשקים,

          בבולמוסים, ברצח מוניטין,

          פשעי טרקלין לקול תשואות ושבח;

          אז, גם לו מַתִּי בקלות, כמו כל

          העשירים והמכובדים,

          על מיטתי, ולא בצבת החוק,

          הייתם חייבים להתאבל

          עלי; אומללותי היתה נצחית

          וחשוכת מרפא. אבל עכשיו

          החוק לא האשים אותי ולא

          הרשיע בחומרה רבה יותר

          ממני שדוֹלה בזכרון

          כל חטא קטן משחר ילדותי.

          בית-דין שפֹּה כּוּנס מצא אותי

          אשם; כל ההבדל הוא ששופטִי

          נדיב יותר בחוסר רחמיו

          מתועבַת פשעַי שאין שום שֵם

          לתארם, אך הם מתועבים.

סורני הזקן: זאת כפרה עם נוחם. 

וויניפריד:                             היא אומרת

          עד כמה התפייסת באמת

          והיא מַחיָה בי נחמה גוועת

          שנשמתה כמעט יצאה כבר עם

          נשימתי האחרונה. עכשיו

          הכפרה הזאת עושה אותך

          לבן כמו התמימות, וגם חטאי

          אתך, שלא ידעתי עוד כמותו,

          נשטף כולו בצערי. לו רק     

          יכלו שתי נשמותינו לטפס

          עד לפסגת הנצח שלהן,

          שם ליהנות ממה שלא ניתן     

          לנו על פני האדמה פה - אושר!

          אך אם עלי לשרוד ולהיות

          המצבה לזכרך, אהוב,

          אתמיד באדיקות, לעפרך

          אחלוק כבוד שאשת-איש חייבת,

          וגם במחיר שם רע, כל מטרה           

          ברוכה לנשמה - אקרא לה טהורה.

פרנק סורני: תני לי יד, מסכנה.

          (לוקח את ידה)

                                        לא, אל תבכי.

          שלום. סולחת לי?

וויניפריד:                          זה התפקיד

          שלי, מלים כאלה.

פרנק סורני:             הו, הלוואי

          שהדוגמה שלי תהיה שיעור

          איזו קללה תלויה מעל ראשו

          של זה שמתחתן עם שק של כסף

          במקום עם נדוניה של מעלות!

          אתם שם, רבותי? אין איש בכם

          שלא חטאתי לו.

          (לקרטר הזקן):       לך יותר

          מכל. שדדתי לך בת, אבל

          היא בשמיים, ואני חייב

          לסבול על זה בחפץ לב.

קרטר הזקן: כן, כן, היא בשמיים, ואני שמח לראות אותך מוכן כל כך ללכת אחריה. אני סולח לך מכל הלב. אם לא היית מקבל עצה רעה, לא היית עושה כמו שעשית; חרפה כפולה על כל היועצים.

סומרטון (לפרנק): מולי אל תתנצל; אני יודע

          מה יש לך לומר. הלוואי שרק

          יכולת להשקיט את יד החוק      

          כמו את העוול שעשית לי.

          צר לי עליך.

וּוֹרְבּק:                וגם לי. בלב

          שלם - אני סולח.

קתרין:                            אתפלל

          פה במקומך למען נשמתה,

          שאהבה אותך, אני יודעת.

סר ארתור: בוא ניפרד גם אנו בידידות.

          אני בוש בחלקי בחטאיך.

פרנק סורני: כולכם רחמניים, שולחים אותי

          אל בור הקבר בשלווה. - סר ארתור,

          שישלחו לך שמיים לב

          חדש! - ואחרון לך, סר: גם

          אם אני לא ראוי להיקרא

          הבן שלך, הרשה לי לבקש

          על הברכיים פה ברכה.

          (הוא כורע)      

סורני הזקן:                              קבל.

          ותן לי להרטיב את לחייך

          עם הדמעות האחרונות אשר

          השאיר לי היגון. הו, פרנק, פרנק, פרנק!

פרנק סורני: אני מפציר בכם, תנחמו

          את אבא הזקן שלי. שימרו

          עליו. תנו אהבה לאלמנה

          שבורת-הלב הזאת, ובכל פעם

          שתזכרו איזה אדם שפל

          הייתי, תזכרו גם ששני אלה

          חפים מחטא ולשניהם מגיע

          גורל טוב מן הבעל והבן

          אשר הייתי. בִּתפילות תמכו בי.

          לדרך, כן, לדרך. כל זה לטובה:

          החוק יקיז פשע של דם ותאווה.

          (יוצא עם השוטרים)

קרטר הזקן: לך לדרכך. לא חשבתי שאני אזיל דמעה אחת בשבילך, אבל הבאת אותי להשקות את הערוגות שלי נגד רצוני. - מיסטר סורני, תתעודד, בן-אדם. כל זמן שאני יכול לעמוד לצדך, לא יהיה חסר לך עזרה שלא תיפול. איבדנו את הילדים שלנו, שנינו בדרך-לא-דרך, אבל מה אנחנו יכולים לעשות. לטוב או לרע, עכשיו זה מה שזה.

סורני הזקן: אני מודה לך. אתה נדיב

          יותר משיכולתי לקוות

          או לצפות.

קרטר הזקן: מיסטר סומרטון, קייט שלך או לא?

סומרטון:  הסכמנו.

קתרין:                 אבל אילו לא הבטחתי

          הייתי מפחדת להתחתן.

          הבעלים כל כך אכזריים

          שזה נורא. תסלח לי שאני

          קודרת.

סומרטון:                   לא תהיה לך שום סיבה.

שופט: התנחמי-נא, גברת וויניפרד.

          סר ארתור, על העוול שלו לך

          ולבעלך, חויב על ידי בית-

          הדין לתת לך סכום של שבע-מאות

          פאונד בקירוב.

סר ארתור:                    שאשלם ללא

          דיחוי.

וויניפריד:            אדון, זה סכום גדול מדי

          ללוויה שלי.

קרטר הזקן: די, די. אם המזל היה משחק לפי הספר, סר ארתור, וכל אחד היה מקבל מה שמגיע לו, מישהו פה היה יכול עכשיו להתנדנד  ברוּח בלי לשלם שום קנס, אם מוצא חן בעיניך או לא. - בואי אלי, וויניפריד; אקבל אותך אצלי בברכה. - תני לה יחס משובח, קייט, את שומעת אותי? אני בטוח שהיא נקבה טובה וסבלה עוול - טוב כמו כולנו. זהו, נחזור כולנו הביתה לאדמונטון בלב כבד, אבל הכי עליזים שאפשר, גם אם לא כמו שהיינו רוצים.

שופט: הוציאו מן העז מתוק, כן, כן.

          את העבר, גם אם נבכה, לא נתקן.

          (יוצאים)


< אחורה הדפסת הטקסט המכשפה מאדמונטון - מערכה 5, תמונה 3 קדימה >