שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המכשפה מאדמונטון - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >

נכנסים קרטר הזקן, וּוֹרְבּק וסומרטון.

 

קרטר הזקן: מה יש, רבותי? מעוננים חלקית? אני יודע, מיסטר וּוֹרְבּק, אתה בערפל לגבי הנישואים של הבת שלי.

וּוֹרְבּק: ואתה יכול להאשים אותי, אדוני?

קרטר הזקן: גם לא אתה אותי בצדק. בנישואים ובתליה הכל תלוי, כמו שאומרים, ורק הלהטוטן הזה גורל מתיר את הלולאה. התקווה שלי היא ששמוּר לך אוצר גדול יותר מהבת שלי.

וּוֹרְבּק: בכל זאת ההבטחה שלך -

קרטר הזקן: היא סוג של חוב, אני מודה.

וּוֹרְבּק: שאיש ישר צריך לשלם.

קרטר הזקן: אם כי גם הגדולים מפרים פה ושם את הסעיף הזה, ברשותך.

סומרטון: אני מודה שיש לך איזו עילה קלה לעלבון מהבחורה, אבל הבלגה היא התרופה היחידה. השכל אומר - אם סורני כבש, סורני יירש.  

וּוֹרְבּק: אהבה במקרה כזה אין לה קשר לשכל.

קרטר הזקן: אז אהבה היא טפשה, ולמה לאיש חכם להתערב?

סומרטון: די, קליל, קליל. אם כל בן-אדם היה אדון של חייו, הגורל היה מעלה גירה והמזל סורג צמר.

וּוֹרְבּק: אתה את המזל שלך בכל זאת מחזיק יפה מאד על חוט. זה בסדר, אבל אם יש איזה שוויון בעולם, שים לב שלא תמצא את עצמך באותו מצב.

סומרטון: באהבה שלי לאחותה קתרין? נכון, שתיהן זוג חצים מאותה תוצרת, ועפות מן הסתם באותה מהירות. אם היא תטוס במסלול של אחותה -

וּוֹרְבּק: צַפּה לקבל ממני חמלה בדיוק כמו שקיבלתי ממך.

סומרטון: היא תשמור על טווח קליעה יותר בטוח. אני מאמין בה יותר מדי בשביל לחשוד בה.

וּוֹרְבּק: והאמון הזה הוא רוח שהעיפה יותר מאיש נשוי אחד מכף התקווה הטובה לחוף אין-תקווה-ואין-כף. מאחל לך אמון יותר משתלם, בכל זאת.

קרטר הזקן: מה שלא תאחל, אני אעמוד בהבטחה שלי אליו.

וּוֹרְבּק: כן, כמו אלי.

קרטר הזקן: מספיק עם זה, אם אתה אוהב אותי. אבל כדי להסיר כל פקפוק, בהזדמנות הכי קרובה נממש את החתונה, וברגע שהיא תהיה חתומה -

          (נכנסים פרנק סורני וסוזן)

סומרטון: אני כבר אטפל בכל היתר. אבל תראו, החתן-כלה באים, סֵט חדש של סכינים תואמים לְנרתיק אחד.

וּוֹרְבּק: לַנרתיק היה מתאים יותר אילו אחר היה ננעץ בו.

סומרטון: בלי גסויות, אני מבקש. פרנק סורני עשה -

וּוֹרְבּק: לא יותר ממה שאני, או אתה, או כל גבר, כמו שזה עומד, היה מנסה.

סומרטון:  יום טוב, אדון חתן.

וּוֹרְבּק:                       נו, במזל.

          הלוואי תחיה הרבה ובשמחה

          עם בחירתך המקסימה.

פרנק סורני:                     תודה

          לרבותי. מר וּוֹרְבּק טוב, אתה

          נדיב, אני רואה.

וּוֹרְבּק:                      סורני, זאת שם -

          (שרק טוב יהיה לך ממנה) -

          משולבים בה לב טהור ויופי.

          היא עשירה, בטוח, בשניהם.

          אבל גם לו היתה יפה יותר,

          אתה ראוי לה בהחלט. אהוֹב

          אותה, סורני; בךָ זו אצילות,

          ובה - זו חובתה. כן, הזיווג

          נאה ומאוזן; ההצלחה -      

          לא לי לשפוט. שלום, כלה: שמחי

          על יום חדש, ובוז ישן תמחי.         

          (יוצא)

סומרטון:  מר סורני טוב.

          (יוצא)

קרטר הזקן: לא, לא תעזבו עד שתראו את החביות מתגלגלות שְליק-שְלוּק, רבותי.  

          (יוצא)

סוזן:   למה פרצוף אחר כזה, מתוק?

פרנק סורני: מי? לי? על שום דבר.

סוזן:                                יקר-לי, אל

          תגיד כך. נפש אמיתית כמו זו

          שלך לא תעבור שינוי כזה

          משום דבר. ראיתי אצלך

          תמורות זרות ומוזרות.         

פרנק סורני:                       אצלי?

סוזן:    כן, אצלך, סר. התעורר! אתה

          כמו מין חולם, פולט מתוך שינה

          מלים קטועות מפוזרות, כמו מי

          שהשלום אויב שלו. בעל

          יקר אוהב, אם לא חוצפה לטעון

          לְשותפוּת בך, תן לי הסבר  

                               [/ לחלק-מה בך, תן לי הסבר]

          מלא. אתה יכול לשים הכל

          בלב שלי כמו בשלך.

פרנק סורני:                      לשים מה?

          בלבלת אותי ממש. בבקשה -

סוזן:   די, אתה לא, נשבַּעַת, אתה לא 

          תדחה אותי מלהתחלק בכל [/ מלהשתתף בכל]

          מה שמציק לך. אני כולי

          שלך.

פרנק סורני:      ואני כולי שלך.

סוזן:                                   אתה

          לא, אם אתה מסתיר את הפעוּט

          בכאבים שלך. אבל אני

          כבר פענחתי. זה צמח ממני.

פרנק סורני: ממך?

סוזן:                   ממשהו שלא נראה

          לך בי, בהתנהגות שלי.

          זה לא נדיב לשמור את זה בסוד.

          מה אעשה, סר, אני צעירה,

          פשוטה, טפשונת; ובעיקר - עוד זר לי

          איך על אשה לנהוג כדי שיהיה

          נעים. תגיד לי רק במה אני

          לוקה, ואתאמץ כדי לספק.

פרנק סורני: די, די, בשום דבר.

סוזן:                                אני יודעת

          שכן. לו רק ידעתי גם במה,

          כבר לא היית מדוכדך. אנא,

          אהוּב, אם התחצפתי או מדי

          עברתי גבול, אמור זאת בקימוט 

          של מצח; אם קנטרתי בחנחון

          של בישנות, אמור זאת בחיוך.

         כי החיבה שלך היא הראי

          על פיו אתקין את ההתנהגות

          שלי.

פרנק סורני:     מדוע את בוכה עכשיו?

סוזן:   לך, מתוק, יש כוח לטלטל

          אותי כמו יום אפריל; רגע חיוך -

          רגע דמעות; חיוורת - או לוהטת.

          אתה ירח שמושל בְּים        

          הדם שלי, מביא אותו אל תוך

          פני בשפל או גאות עם כל

          חילוף מבט שלך.

פרנק סורני:                     תחליפי את

          הדמיונות שלך. כולך שלמוּת.

          אלת התום והלבנה עצמה  

          גואה במחשבתך, מולכת על

          יופייך. בעין שמאל שלך יושב

          הנער קופידון-פתיין, מתקין 

          חיצי נוצות של אהבה, את זְהב

          ראשם טבל בתום חזך. מצד

          ימין - אדוניס, סומק על פניו,

          כמו בַּסיפור, עטוף צניעות, עניו.

          כשקופידון מדליק אש אהבה,

          אדוניס מכבה כל להבה.

          הזוג הזה שחי כך ברעוּת                  

          הוא אות שאַת מושלמת בִּצניעות.  

           אז אנא, אל תמשיכי, לב מתוק;

          כשאת דוברת כל לשון תשתוק.

סוזן:   די, די, חוטי זהב של חנופה

          לא יקשרו את הלשון שלי.

          אני צריכה לדעת מה מטריד

          אותך.

פרנק סורני:        אז תסתכלי טוב פה, כי פה,

          פה הבִּיצה שבה גָּדֵל מבאיש

          נחש המרירות.

סוזן:                          שלא נדע!

          איפה הוא?

פרנק סורני:             בחזה שלי השורש,

          פה. עלוקות הרעל מתפתלות

          פה סביב לבי, ואני מקווה -

          ישמידו.

סוזן:              אתה מדבר חידות.

פרנק סורני: אז הנה לך פשוט, אה? נֶאֱמַר לי

          מפי אשה, קוראת כף-יד מומחית

          מוסמכת, שיהיו לי שתי נשים.

סוזן:   שתיים? נראה לי די סביר, אדון.

          אבל אל תתענה משיגיונות.

          אתה פוחד לקבור אותי?

פרנק סורני:                       לא, וויניפריד

          שלי, לא.

סוזן:                    איך אמרת? וויניפריד?

          אתה שוכח אותי.

פרנק סורני:                     לא, אני

          שוכח את עצמי, סוזן.

סוזן:                                במה?

פרנק סורני: דיברתי על נשים, ואחזה

          בי וויניפריד, עלמה אשר שֵרתה

          אותי בבית אמי, עוד לפנייך.

סוזן:   הלוואי, אדון, שהיא תחיה לתפוס

          את מקומי. אבל למה כל זה

          מסעיר אותך?

פרנק סורני (הצידה):   ילדונת מסכנה!

          היא כבר תפסה את מקומך, וזה

          השד שמענה אותי.

סוזן:                           לא, למה

          זה מחולל בך מהפכות?

          הנבואות האלה, מתגלה

          לא פעם שהן שקר. ונגיד

          שזו אמת?

פרנק סורני:             שתהיה לי עוד

          אשה?

סוזן:                 כן, כמה; אם הן רק יהיו

          טובות - שכה תרבנה.

פרנק סורני:                           אין אחת

          שתשתווה לטוב שלך.

סוזן:                                    אדון,

          הלוואי הייתי בשבילך הרבה

          יותר טובה. אבל אילו ידעתי

          שהגורל הועיד לך אחרת,

          אז משאלתי היתה - כל כך אני

          אני אוהבת ורוצה בשמחתך -

          להיות בקבר, ושיתווספו

          מעלותי העלובות לזאת

          שבאה אחרי.

פרנק סורני:                 לא, אנא, אנא,

          אל תדברי יותר על מוות או

          קברים. את נדירה כל כך בטוּב

          שמר-המוות יעדיף למות,

          רק לא לקטול אותך. אבל אנחנו,

          כמו כל דבר אחר, מתגלגלים

          ומשתנים.

סוזן:                       אתה בכל זאת שט

          עדיין במסלול כוכב מריר.

          מתוק, גרש את ענני הצער

          האלה, ותזרח עלי צלול.

פרנק סורני: כן, כשאחזור.

סוזן:                          תחזור? אוי לי! כלומר

          אתה עוזב אותי?

פרנק סורני:                    לזמן קצר,

          חייב. אבל כיצד? כמו הציפור

          את הגוזל, או כמו דבורה אוהבת

          את הכוורת, להביא הביתה

          שפע מעדנים.

סוזן:                          עוזב אותי?

          עכשיו מה שיגורתי בא. לא, לא,

          גם אם זה יעלה לי בחיי,

          לא, לא תלך.

פרנק סורני:                למה? מה הסיבה

          שלך?

סוזן:                אתה זיפן-שיר מצויץ,

          צייצת כל הזמן באהבת

          שווא להשלות אותי, עם שלל סיבות

          סרק מופרכות למרירות שלך,

          והנה סוף סוף האמת נפלטת.

פרנק סורני: מה! מה נפלט?

סוזן:                             הדו-קרב שקבעת

          עם וּוֹרְבּק הצעיר.

פרנק סורני:                   הה!

סוזן:                                   בדיוק!

          אל תעמיד פנים, הכל שקוף.

          גם במבט שלו ראיתי. אל

          תכחיש, אני רואה את זה ברור.

          גם אם המחיר הוא הרס שמי כולל

          חיי לא אעזוב אותך.

פרנק סורני:                     לא עד

          מתי?

סוזן:                 עד שתתיידדו שניכם.

          מה, זאת היתה המזימה שלך?

          ולפמפם אותי עם סיפורי

          מכשפה זקנה, ושתי נשים,

          ו-וויניפריד? אתה בכלל לא טוב

          כמו שדמיינתי לי.

פרנק סורני:                  ואת תמימת-

          לב שבעתיים ממה שציפיתי.

          זאת מעלה של צדיקוֹת כמוך.

          בואי נדבר בפנים. ובנשיקה זו

          נשבע שלא ארגיז אותך יותר,

          מלה שלי, גוזל, זה לא יקרה שוב.

          (מנשק אותה)

סוזן:   לא תצטרך.

פרנק סורני:              סו, פרח, לא יחזור שוב.

          (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט המכשפה מאדמונטון - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >